שמעון פרס – מה גרוע ממה, כסילות או זדון (נתיב, מרס, 2003)

שמעון פרס – מה גרוע ממה, כסילות או זדון (נתיב, מרס, 2003)

פול איידלברג
28.10.2008 19:04
שמעון פרס - מה גרוע ממה, כסילות או זדון (נתיב, מרס, 2003)


“היהדות, הציונות וארץ-ישראל תמורת שלום”. במלים אחרות, המשימה אותה נטל פרס על עצמו הִנָה מחיקת הזהות ההיסטורית והלאומית של עם הנתפש על-ידי היסטוריונים,פילוסופים ומדינאים רבים, כאבן התשתית של הציוויליזציה המערבית… תכליתם של הסכמי אוסלו, לאחר ששולפים מהם את פטפטת “השלום”, היא אחת ויחידה: הכחדתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.



 

ב”ה

 

 

14 שנה לאחר שקבל את פרס נובל לשלום בצוותא חדא עם שיאן גינס לרצח בני אדם, לאחר אלפי קרבנות “שלום”, יהודים, שכולם, דמם בראשו – 

פרס: יש לראשונה סיכוי לשלום

פרסום ראשון: 28/10/08, 15:35

בפאנל המסכם של אירועי העשור למרכז פרס לשלום אמר הנשיא פרס כי 90% מתושבי המזרח התיכון אינם רוצים ליפול לשלטון האייטולות.

עוזי ברוך

בפאנל המסכם של אירועי העשור למרכז פרס לשלום שהסתיים בצהריים במלון דן בתל אביב אמר נשיא המדינה, שמעון פרס כי הוא רואה היום לראשונה סיכוי לשלום. “לאחר עליית החמאס שהכניסה את הרצון האיראני לשלוט במזרח התיכון, 90% מתושבי האזור אינם רוצים ליפול לשלטון האייטולות וכאן ההזדמנות.”

בתום הדיון קרא מרכז פרס למנהיגות הימין והשמאל בישראל לפעול לקידום מו”מ מדיני המבוסס על עיקרון שתי מדינות לשני עמים במטרה להשיג הסכם שלום בר קיימא ופיוס בין העמים. “הסכם זה יבוסס על יוזמת השלום הערבית, ועל עיקרון של שטחים תמורת שלום החל מהסכמי אוסלו דרך הסכמים נוספים שיושגו לאורך השנים”, אומרים במרכז.

“בעשור האחרון פעל המרכז ללא ליאות לבניית תרבות שלום בין ישראלים ופלסטיניים. המאמצים קודמו באמצעות פרויקטים חברתיים, בקרב תושבי האזור תוך שתוף פעולה סוציו אקונומי בין האוכלוסיות: ישראלית, פלסטינית ומצרית”.

 

שמעון פרס – מה גרוע ממה, כסילות או זדון (נתיב, מרס, 2003)

פול איידלברג 

“כאשר אראה את שמעון פרס יושב על כס שר בישראל אקרע קריעה על המדינה”

משה שרת 

“עבורנו, שלום פירושו חורבנה של ישראל”

יאסר ערפאת

 

ככל שהדבר מדהים, שמעון פרס לא נחשב בעיני הציבור אחראי למלחמת אוסלו, שחוללה מעשי טבח סדרתיים בישראל. איש לא זוקף לחובתו אחריות מוסרית לרצח של 1,000 גברים, נשים וילדים בידי ידידו הקרוב, יאסר ערפאת, ומרעיו. הוא משוטט ברחבי הארץ, מתקבל בסבר פנים ואינו חושש שיאשימוהו בבגידה בארצו ובעם היהודי. אכן, המערכת הפוליטית בישראל כל כך מושחתת, עד כי לא ניתן לסלקו מתפקידו בשל ביצוע “הטעות הדיפלומטית הגדולה מן החמורות בהיסטוריה”– כפי שציין זאת צ’רלס קראוטהמר.

אך האם אפשר לראות באוסלו טעות גרידא? אוסלו מייצגת את מדיניות ה“שטחים תמורת שלום”, שמטרתה להביא לכינונה של מדינה פלשתינית בשטחה של המולדת העברית. מדיניות זו מבוססת על האמונה כי הסכסוך בין ישראל לבין ערביי ארץ ישראל נסב סביב אדמות, ועניינו אינו דתי או תרבותי. האם זוהי טעותו של פרס?

השאלה אמנם מתבקשת, אך עם זאת, עשויה להטעות. היות וליבת הבעיה איננה באמונה הנטועה בדעתו של מר פרס, אלא דווקא בשאיפות או במשאלות אליהן קשורה אמונה זו. בתפילת שמע מצוּוים אנו, “ולא תתורו אחרי לבבכם…..” (במדבר ט”ו, ל”ט). והתלמוד הבבלי מפרש “תתורו אחרי לבבכם” – תלכו אחר רעיונות לא לכם, אחרי עיניכם, בעקבות הרהורי עבֵרה (ברכות 12 ב’). רב אלחנן וסרמן, אחד ממנהיגי יהדות אירופה בדור שקדם לשואה, שאל מדוע מזהירה התורה מפני רעיונות כוזבים ואמונות מסולפות, ומדוע מדובר בלב ולא בדעת. ותשובתו היתה: אמונות כוזבות אינן נובעות מתבונה פגומה אלא מלב מעוּות. הלב הוא מקום מושבן של תשוקותינו ושל רצונותינו, ותשוקות אלו הן מקור מחשבותינו המעוותות.

פרס, לא זו בלבד ששגה באמונתו באשר להשכנת שלום בין יהודים לערבים. משמעותי עוד יותר הוא הבוז שרוחש האיש לדת בכלל, ולאמונותיהם הדתיות של יריביו. אסון אוסלו נבע, בין היתר, מהעדר רגישות, שלא לדבר על הבנה, של איש זה כלפי הקשר הדתי של העם היהודי ליהודה ולשומרון, לירושלים ולהר-הבית. יתֵרה מזאת, שיפוטו הלקוי באשר לצאצאיו של ישמעאל הנו בבחינת תוצאה של אדישותו כלפי ההיסטוריה האיסלמית מצד אחד, והחוויה ההיסטורית של העם היהודי מנגד.

שנה אחרי אוסלו הפריח פרס את אחד מדברי השֶׁפר שלו לאמור: “מאסתי בהיסטוריה, מכיוון שאני מרגיש שההיסטוריה הִנָה רצף של אי-הבנות” (Wall Street Journal,  (September 30, 1995 . השומע ניצב נדהם, ואינו יודע מה חמור ממה באמירה זו -האיוולת או היהירות. על מנת להתעייף מההיסטוריה, לא זו בלבד שעל פרס לגלות אדישות כלפי העם היהודי, העם שימיו כימי ההיסטוריה האנושית, עליו להתעלם גם מאופיים האכזרי של עמים רבים שעינו והשמידו יהודים במשך אלפיים שנה. ובאור זה יש לראות את אוסלו.

לבו האטום של פרס השחית את דעתו. רצונו, או הסכמתו, לנטוש את יהודה ושומרון, לב לבו של העם היהודי, ערש האומה העברית ותכלית הציונות, הם שווי-ערך לנטישתו את היהדות. מסיבה זו אי אפשר לתפוש את מה שקרה באוסלו כטעות דיפלומטית. אוסלו הוא מעל לכל מעשה בגידה.

ידוע לכל שפרס מנסה, זה שנים, להפוך את המדינה היהודית ל“מדינת כל תושביה”. ממשלתו של רבין, בה כיהן כשר חוץ, פעלה ברוח זו כשמחקה את המונחים “יהדות”, “ציונות” ו”ארץ-ישראל” מהקוד האֶתי של צה”ל. ועל זה מדובר באוסלו. “שטחים תמורת שלום” פירושו שלילת “היהדות, הציונות וארץ-ישראל תמורת שלום”. במלים אחרות, המשימה אותה נטל פרס על עצמו הִנָה מחיקת הזהות ההיסטורית והלאומית של עם הנתפש על-ידי היסטוריונים,פילוסופים ומדינאים רבים, כאבן התשתית של הציוויליזציה המערבית.

“שטחים תמורת שלום” – עִם יורשי הנאציזם, ערבים ששנאתם הרצחנית, שאינה ניתנת לפיוס, יכולה להיעלם רק מעינו של שוטה גמור. זוהי כסילות הנובעת מלב שאלמלא ניטלה ממנו נשמתו ואמונתו היהודית, היה מיטיב להכיר את אופיים של צאצאי ישמעאל. בספר בראשית ט”ז, י”ב מכונה ישמעאל “פרא-אדם”, כינוי שבמובנו העמוק, האנטי-הומני, הולם היטב את ערפאת.

מה עלה בדעתו של פרס כשקם לעשות שלום עם סנדק הפשע הבינלאומי? האם אין זה מובן מאליו ששר חוץ, שתכנן את הסכמי אוסלו וביקש לצרף את ישראל כחבֵרה בליגה הערבית, אינו אלא הכלאה של שוטה מזה ורשע מזה? תכליתם של הסכמי אוסלו, לאחר ששולפים מהם את פטפטת “השלום”, היא אחת ויחידה: הכחדתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כוונתה היתה לגדוע את התודעה הלאומית היהודית הקשורה בעבותות לחברון, לקברי האבות, לירושלים ולהר-הבית.

השמאל הישראלי הבין זאת. גדעון סאמט מ “הארץ” שמח לראות באוסלו את נטישת יהודה ושומרון ואת קִצו של המאמץ הציוני לשקם את “הזהות הלאומית” היהודית. הסופר דוד גרוסמן תיאר בציניות את הפריסה המחודשת של צה”ל ביהודה ושומרון כ“פריסה מחדש של אזורים שלמים בנשמתנו”.

כשהוא בז להיסטוריה ומתכחש לה, שרטט פרס את הסכמי אוסלו תוך התעלמות מוחלטת מהמתרחש לאחרונה בעולם הערבי-איסלמי. האם יָדע כיצד עזבו הפלשתינים-הערבים של ערפאת את לבנון כשהיא טובלת בדמה? האם שכח כיצד ערביי ישראל (רק שנתיים לפני אוסלו), תמכו בסדאם חוסיין למרות איומיו להפוך את ישראל לעפר ואפר, כיצד הם ואחיהם הערבים ביהודה ובשומרון רקדו וצהלו בשעה שטילי סקאד נפלו על תל-אביב?

ועתה נותר רק לראות, האם שונה לבו של אריאל שרון מזה של שר החוץ הראשון שלו. 

פרופ’ פול איידלברג הוא חבר מערכת נתיב.


 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר