המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (א): איך נגרר הג’ניוס היהודי אחרי הפרובוקציה הערבית (אם הייתה כזאת); גם למשטרת ישראל מגיע צדק; אשרי הגפרור (אתה נמצא כאן)

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (ב): על הנהג הערבי ועל הנקודה הארכימדית

יוסי בלום הלוי: על הפוגרום בעכו – יום כיפורים תשס”ט 

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (ג): על פתרון הבעייה היהודית-ערבית, תשובה ליוסי בלום הלוי

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (ד): הסבריו של הנהג הערבי, והאינטליגנציה של חה”כ אפי איתם

המהומות החלו בערב יום הכיפורים סמוך לחצות, כשתושב ערבי נכנס לשיכון המזרח עם מכוניתו – לטענתו, כדי להחזיר את בתו הביתה – והותקף בידי המון זועם של צעירים יהודים. הם טענו מנגד כי נסע בצורה פרועה, שסיכנה עוברי אורח, והשמיע מוסיקה בקול רם (ג’קי חורי, יהונתן ליס, יואב שטרן ופאדי עיאדאת, הארץ, 10.10.2008).

הגירסה ה”יהודית” היא שנהג המכונית “היה מפגע בדרכו לדרוס יהודים” (שם).

קשה לי להניח שאירוע כזה היה מתרחש בסתם יום של חול, סמוך לחצות, וסבירות של 51% לפחות היא שחילול קדושתו של יום הכיפורים הוא זה אשר הפריע ליהודי עכו.

אבל נהיגה של ערבי ביום הכיפורים אינה חילול-הקודש, לא לפי דתו-הוא, ולא לפי הדת היהודית.

נהיגה פרועה שמסכנת עוברי-אורח היא, כמובן, עבירה – בין אם היא מתבצעת ע”י ערבי, יהודי, צ’רקסי או דרוזי, ואם היה קורה כדבר הזה בסתם יום של חול, סמוך לחצות, יהודי עכו היו מצלצלים למשטרה, ולא יוצאים, זועמים בהמוניהם, לתקוף את הנהג.

חשוב לציין גם כי לאזרח מן היישוב אין כלים מקצועיים לדעת אם נהיגה מסויימת היא אכן “פרועה ומסכנת עוברי-אורח”, ולשם כך הרי הקימונו את משטרת התנועה.

השמעת מוסיקה בקול רם, ברכב נוסע, הינה רעה חולה, אבל אני מעריך – ברמת-וודאות לא גבוהה במיוחד – כי מספר היהודים הנוהגין כך בכפר-סבא גדול ממספר הערבים הנוהגין כך בכל הארץ כולה.

יחד עם זאת, כאשר אני שומע דבר כזה חולף ליד אזני, אני לא נוהג כמנהג ההמון הזועם, ואפילו לא מצלצל למשטרה. אני לא מצלצל למשטרה, לא רק כדי לא לשמוע את ה”תבוא לתחנה להתלונן” (ועד שאגיע לתחנה, המיוזיקל הזה כבר יגיע לפסטיבל עכו), אלא גם משום שלמשטרה ישנן מטלות חשובות יותר, אשר גם להן לא תמיד יש לה די משאבים, ומשום שההליכה לתחנת המשטרה יש בה יותר טרדה מאשר בשמיעה של מוסיקה רועשת, במשך שניות מספר.

ובאשר לגירסה ה”יהודית” (להבדיל מגירסת הארץ), אשר לפיה נהג המכונית “היה מפגע בדרכו לדרוס יהודים”, תוהה אני מאיכן היה לפורעים היהודיים המידע המודיעיני הזה, ומדוע הם לא העבירו אותו, מבעוד מועד, לידיעתן של ה”זרועות”.

סביר יותר להניח כי ההסבר הזה הוא ניסיון נואל לתפוס טרמפ-בדיעבד על האירוע בכיכר צה”ל בירושלים, אבל הדמיון בין שני האירועים אפילו אינו קלוש. הוא כלל לא קיים.

ואני מניח כי בין היהודים לא היו פורצות מהומות עדתיות, א-לה ואדי סאליב, אם היה מתברר כי הנהג המרעיש הוא בן עדה אחרת מזו של דרי הסביבה.

אין מחלוקת, וגם אין זה סוד, כי קיימת מתיחות בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי בישראל, ובמיוחד בערים מעורבות כמו עכו, והשאלה היא מה עושים עם זה, כאשר פירותיה של המתיחות הזאת נופלים ברחובה של עיר, בערב יום הכיפורים, סמוך  לחצות.

סעיף 50 לחוק המקרקעין קובע כי פירותיהם של עצים או צמחים אשר נשרו למקום שיש לציבור גישה חפשית אליו, זכאי כל עובר-ושב ליטול אותם לעצמו, ואכן זה בדיוק מה שקרה כאן: פירות הבאושים נפלו ברשות הרבים, והעוברים-ושבים נטלו מהם מלוא-החופן.

כדי שלא יחשדו בי ב”סמולנות” – כבר היו דברים מעולם – אני מוכן להניח את ה”ימני”-מכל: שהנהג הערבי עשה פרובוקציה מתוחכמת: אני אנהג וארעיש ליהודים, ערב יום הכיפורים, סמוך לחצות, היהודים יעצרו אותי, פיזית, אני אדווח לחברי ש”העסק התחיל”, הם יפרסמו אצלם שנהרגתי, תתחיל נהירה המונית של ערביי עכו לשיכון המזרח, היהודים והערבים יעשו ליל-בדולח אלה לאלה, ותיפתח מלחמה מתגלגלת – צעד נוסף בדרך לזריקת היהודים לים, והקמתה של מדינה פלשתינית מן הים עד המדבר.

השאלה היא אם הג’ניוס היהודי צריך לשחק לידיהם של פרובוקטורים כאלה, ערב יום הכיפורים, סמוך לחצות – וכיוון שלא קיבלתי סמיכה לרבנות אני אפילו לא נכנס לשאלה אם הפעולות שנעשו ע”י היהודים באותו הלילה אכן מותרות עפ”י ההלכה היהודית.

השאלה היא אם לא עדיף היה לשתוק, לרשום (או לזכור) את מספר הרכב, לתת לנהג המרעיש להמשיך בדרכו ולקוות שהוא לא יחזור, ולפתור את הבעייה היהודית-ערבית של עכו למחרת היום הקדוש הזה.

לדעתי הענייה הג’ניוס היהודי כשל כאן בעניין שהוא “גאוני בפשטותו”, אלא אם כן יהודי עכו חיכו לכך שהערבים ירימו להם להנחתה הזדמנות-פז כזאת (ואולי אף גייסו לשם כך משת”פ ערבי).

ושוב, כדי שלא יחשדו בי ב”מוטות פוליטית”, ר”ל, אבקש להבהיר עוד: אני לא מגן כהוא-זה על הנהג הערבי, אשר, בערב יום הכיפורים, סמוך לחצות, בשכונה יהודית, נסע בצורה פרועה, שסיכנה עוברי אורח, והשמיע מוסיקה בקול רם, אבל כשם שיש יהודים אידיוטים, יש גם ערבים כאלה.

גם למשטרת ישראל מגיע צדק

כאשר אדם יחיד משחק בגפרורים בתחנת-דלק, בין מתוך כוונה להבעיר אותה, בין לשם שעשוע בלבד, ובסופו של דבר גם מעלה את התחנה באש, קשה להאשים את גורמי המודיעין שהם לא חזו את הדבר, וקשה להאשים את המשטרה שהיא “לא נערכה למנוע” מעשים כאלה בכל תחנות הדלק.

כך גם קשה להאשים את מכבי-האש בכך שם “לא היו במקום”, ואם הם לא הגיעו בזריזות הראוייה, ולא תיפקדו כראוי, יש לשפוט אותם לפי הקריטריונים המקצועיים הרגילים.

במהומות האלה משטרת ישראל מילאה הן את תפקיד השוטר, והן את תפקיד שירותי הכיבוי, ועל השאלה אם היא תיפקדה כראוי יש להשיב גם כן לפי קריטריונים מקצועיים רגילים, בלי קשר לשאלה היהודית-ערבית.

כמובן שאם לא הועמדו לרשות המשטרה המשאבים הראויים, יש להפנות את השאלה הזאת גם אל הדרג;המדיני.

________________

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (א): איך נגרר הג’ניוס היהודי אחרי הפרובוקציה הערבית (אם הייתה כזאת); גם למשטרת ישראל מגיע צדק; אשרי הגפרור (אתה נמצא כאן)

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (ב): על הנהג הערבי ועל הנקודה הארכימדית

יוסי בלום הלוי: על הפוגרום בעכו – יום כיפורים תשס”ט 

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (ג): על פתרון הבעייה היהודית-ערבית, תשובה ליוסי בלום הלוי

המהומות בעכו, יום כיפור התשס”ט (ד): הסבריו של הנהג הערבי, והאינטליגנציה של חה”כ אפי איתם