דמדומי הנציבה (ז): כמה זה עולה לנו? למעלה מ-40,000 שקל לכל תלונה הנמצאת כמוצדקת!

דמדומי הנציבה (ז): כמה זה עולה לנו? למעלה מ-40,000 שקל לכל תלונה הנמצאת כמוצדקת!

שמחה ניר, עו”ד 10.10.2008 01:25
השפעה על התנהגותם בעתיד

השפעה על התנהגותם בעתיד

בפנייתי המקורית אל שר המשפטים ויו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט אמרתי כי בתקציבה של הנציבות אפשר להקים מחלקה מפוארת בפרקליטות המדינה *** מסתבר שניבאתי – ולא ידעתי מה ניבאתי, וכאן אני נותן את התחשיב הכספי, ואת חישוב העלות-תועלת של הקיים ושל המוצע.


שמחה ניר, עו”ד

 

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

 

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

 

פקס 09-7424873

 

www.quimka.net

 

www.quimka.com

 

quimka@quimka.com

 

 

כפר סבא, 10.10.2008

 

 

לכבוד

 

הפרופ’ דניאל פרידמן                                  הפרופ’ מנחם בן-ששון

 

שר המשפטים                                             יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט

 

משרד המשפטים                                        הכנסת

 

ירושלים                                                      ירושלים

 

 

נכבדי,

 

הנדון: נציבות תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש) –

 

כמה זה עולה לנו, ומה אנחנו מקבלים בתמורה?

 

במכתבי אליכם מיום 1.8.2008, תחת הכותרת לקראת חילופי המשמרות בנציבות תלונות הציבור על שופטים(נתל”ש) – הצורך בתיקון חוק הנתל”ש, אמרתי כי:

 

בתקציבה של הנציבות – כולל משכורתה של שיאנית-השכר בשירות המדינה, ושאר ההוצ’ הנלוות לה – אפשר להקים מחלקה מפוארת בפרקליטות המדינה, משהו כמו מח”ש – בתנאי שישמשו בה האנשים המתאימים.

 

מסתבר שניבאתי – ולא ידעתי מה ניבאתי, וכאן אראה כי כל תלונה הנמצאת כמוצדקת ע”י הנתל”ש עולה למדינה למעלה מ-40,000 (!) שקל, והתרומה לשיפור התנהגותם של השופטים שואפת לאפס.

 

עוד אראה כי העברת הטיפול בהתנהגותם של השופטים מהנתל”ש למחלקה שתוקם בפרקליטות המדינה תוריד את עלותה של התלונה המוצדקת לכ-4000 עד 10,000 שקל בלבד, ותיצור “מאסה קריטית” של אכיפה, אשר תתרום תרומה-של-ממש לשיפור התנהגותם של השופטים, כך שתוך חמש עד עשרים שנה תעלה רמת השופט, ונוכל, בהדרגה, לצמצם את המחלקה הזאת, ולהעביר את המשאבים למטרות אחרות – לתפארת מדינת ישראל.

 

להלן מסקנותי על עלות קיומה של הנציבות, מה היא נותנת לנו, כמה תעלה לנו החלופה שאני מציע, ומה נפיק ממנה:

 

א.  מה קיבלנו תמורת הכסף הזה?

 

בהצעת תקציב משרד המשפטים לשנת 2008 נקבע סך תקציבה של הנציבות ל-4 מיליון שקלים, ואני מניח שהסכום שאושר אינו שונה בהרבה מההצעה המקורית.

 

לפי דוח הנתל”ש למחצית הראשונה של שנת 2008

 

·               התקבלו בנציבות 546 תלונות;

 

·               ניתנה החלטה ב-543 תלונות, מהן –

 

·                נדחו על הסף 186 תלונות, מהן –

 

·                תלונה לא על שופט – 46;

 

·                תלונה טרדנית, קנטרנית – 10,

 

·                שאלה משפטית/ראייתית – 105;

 

·                בקשת פסלות – 4;

 

·                חקירה במשטרה או קובלנה משמעתית – 0;

 

·                חלפה שנה או יותר – 21.

 

·                בוררו לגופן 357 תלונות, מהן –

 

·                נמצאו מוצדקות – 45.

 

מהנתונים האלה ניתן ללמוד:

 

·               מספר התלונות בהן ניתנת החלטה מתאים למספר התלונות המוגשות לנציבות (על המשמעות של הנתון הזה אעמוד להלן, בנפרד);

 

·               שיעור התלונות הנמצאות מוצדקות הוא כ-8%.

 

ב.  כמה זה עולה לנו?

 

אם נחלק את תקציבה השנתי של הנציבות לשניים (כדי להתאים לדוח החצי-שנתי), ולמספר התלונות הכללי באותו פרק-זמן, נקבל כי העלות הממוצעת לטיפול בתלונה כלשהי היא – 3683 שקל;

 

מאידך, אם נאמר כי הטיפול בתלונות אשר אינן נמצאות מוצדקות אינו חלק מה”תפוקה”, אלא חלק מה”תשומה”, ורק התלונות אשר נמצאות מוצדקות הן ה”תפוקה” של הנציבות, נקבל כי העלות הממוצעת לטיפול בתלונה שנמצאה מוצדקת היא – 44,444 שקל, ובעיגול כלפי מטה, בגלל התחשיב המשוער – כ-40,000 שקל.

 

מה ההיגיון ב”תמחור” לפי מספר התלונות אשר נמצאות מוצדקות, ולא לפי סך-כל התלונות המתקבלות ומטופלות? אותו ההיגיון לפיו תחושב הכשרתו של טייס בחיל-האוויר: אם, למשל, בכל פרק-זמן נתון נכנסים 100 פרחי-טייס, ויוצאים 10 טייסים, הרי שעלות הכשרתו של טייס היא העלות הכוללת של ביה”ס לטיסה, מחולקת ל-10, ולא ל-100.

 

או, למשל, אם בתי המשפט לתעבורה היו מזכים 90 אחוז מהנאשמים, ומרשיעים רק 10 אחוזים מהם, היינו אומרים שזה יקר מדי לכל הרשעה, ואיש לא היה מחשב את העלות ה”ממוצעת” לכל תיק, כולל תיקי הזיכוי.

 

באותו העיקרון, אם הנתל”ש היה מוצא רק תלונה מוצדקת אחת בשנה, עלות ה”תוצרת” הזאת הייתה 4,000,000 (ארבעה מיליון!) שקל לכל תלונה הנמצאת מוצדקת.

 

יחד עם זאת, וכדי להפיס את דעתם של המצדדים-בכל-מחיר בקיומו של הנתל”ש, אני אנסה עכשיו למצוא דרך-ביניים: לנפות את התלונות אשר נדחות על-הסף, ולהעריך את עלות הטיפול בתלונה המגיעה לידי בירור, לגופה, ולהלן אתן, בצד כל סוג של תלונה הנדחית על הסף, את העלות המשוערת (עם הגזמה פראית כלפי-מעלה) לטיפול בתלונה מאותו הסוג, ואת סה”כ עלות הטיפול בתלונות מאותו הסוג:

 

·                תלונה לא על שופט – 46, עלות הטיפול בתלונה – 200 שקל, ובסה”כ – 9200 שקל;

 

·                תלונה טרדנית, קנטרנית – 10, עלות הטיפול בתלונה – 500 שקל, ובסה”כ – 5000 שקל;

 

·                שאלה משפטית/ראייתית – 105, עלות הטיפול בתלונה – 300 שקל, ובסה”כ – 31,500 שקל;

 

·                בקשת פסלות – 4, עלות הטיפול בתלונה – 200 שקל, ובסה”כ – 800 שקל;

 

·                חקירה במשטרה או קובלנה משמעתית – 0;

 

·                חלפה שנה או יותר – 21, עלות הטיפול בתלונה – 200 שקל, ובסה”כ – 4200 שקל;

 

ס”כ הטיפול בתלונות הלא-מבוררות הוא, איפוא, 50700 שקל, אבל, למרות שכבר הגזמנו פראית כלפי מעלה בכל סעיף בנפרד, נוסיף וניתן לזה עוד פאקטור-טעות נדיב, ו”נעגל” ל-100,000 שקל.

 

ננכה את הסכום הזה מתקציבה של הנציבות לחצי השנה, ונקבל 1.9 מיליון שקל.

 

נחלק את העלות הזאת למספר התלונות שבוררו (357), ונקבל כי עלות בירורה של תלונה אשר מגיעה לבירור הוא, בממוצע, 5322 שקל – שבוע עבודה של פרקליט בכיר בפרקליטות המדינה, ובעיגול כלפי מטה, בגלל התחשיב המשוער – כ-5,000 שקל. (תקנו אותי אם אני טועה, ובכמה).

 

ג.    על קפיצת-היד כעניין-שבמדיניות

 

כאמור לעיל, כמות התלונות בהן ניתנת החלטה תואם את כמות התלונות המוגשות לנציבות בכל פרק זמן נתון, ושיעור התלונות הנמצאות מוצדקות הוא, כאמור, כ-8% מסך-כל התלונות.

 

לכאורה הנציבות עונה על הביקוש – לא צוברת פיגורים, וגם (כנראה) לא יושבת בחיבוק ידיים, ואם, למרות סיכויי-ההצלחה של 8% בלבד, הציבור ממשיך לפנות אל הנתל”ש, זה סימן שהציבור מאמין לו שהוא עושה מלאכתו אמונה.

 

אבל זה רק לכאורה, כי אפשר לראות את זה מהכיוון ההפוך: סיכויי-ההצלחה נקבעים מראש, כעניין שבמדיניות, כדי לווסת את הביקוש.

 

טול, למשל, כמה גופים אחרים אשר אמורים לטפל בתלונות של הנפגעים ממעשי השלטון:

 

·               בג”ץ – מקבל כאחוז אחד מהעתירות, ודוחה 99% מהן;

 

·               מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור (נת”ץ) – מקבל כמוצדקות כ-40% מהתלונות, ודוחה כ-60% מהן;

 

·               נציב קבילות החיילים (נקח”ל) – מקבל כ-60% אחד מהתלונות, ודוחה כ-40% מהן;

 

האם פירושו של דבר שהגופים השלטוניים הנתבעים בבג”ץ “צודקים” יותר מחבריהם הנתבעים בפני הנת”ץ? הסבירות שכך הוא – אפסית, משום שאלה ואלה הם “אותו החומר”, אלא שלכל אחד משני הגופים המבררים ישנה מדיניות אחרת.

 

האם מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, הוא צדיק גמור ביחס למפקד בסיס צה”ל הסמוך לעיירה? לא. הוא לא צדיק יותר מחברו, אבל הבג”ץ יגן עליו ב-99 מ-100 עתירות, בעוד שהנקח”ל יקבע את צדקתו של המפקד הצבאי רק ב-40 מתוך 100 תלונות.

 

ד.   מה קובע את המדיניות הזאת?

 

על הדברים האלה עמדתי במאמר מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי? או: על המשותף למשרד הרישוי ולמערכת המשפט – ולכל מה שביניהם, ואתמצת כאן בכמה מלים את אותו המאמר.

 

כאשר גוף ציבורי נדרש להפעיל את סמכותו לטובת האזרח, יש לו אפשרות לתת לאזרח את מבוקשו, ויש לו האפשרות להשיב ריקם את פניו של האזרח – והאפשרויות האלה מונעות ע”י אינטרסים מנוגדים.

 

את האינטרס לתת מניע, בין השאר, הצורך של עובד-הציבור להצדיק את קיומו.

 

את האינטרס שלא לתת מניע, בין השאר, יצר השררה, האגו שלא רוצה להיחשב כ”מתמסר בקלות”, והחשש מפני הצפה בדרישות כאלה מצידם של אחרים.

 

מדוע “בין השאר”? משום שבנוסף לשיקולי הבעד-ונגד הכלליים, עשויים להיות לעובד-הציבור שיקולים נוספים, הלוחצים כלפי מעלה או כלפי מטה את “נקודת האיזון” בין הצורך לתת לבין הרצון שלא לתת, ואת זאת קובע כל גוף לעצמו.

 

ה.  על האינטרסים הנוספים של הנתל”ש לקפוץ את ידו

 

נציב תלונות הציבור על שופטים נבחר ע”י הוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש) “על פי הצעת שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון כאחד”. ברור ומובן הוא שנשיא ביהמ”ש העליון לא יסכים להשאיר כל מלאכה לשלא “משלנו”, קרי: לשופט-בדימוס של ביהמ”ש העליון.

 

שר המשפטים, מצידו, לא יוכל להתנגד לדרישה כזאת, כי בכך הוא מטרפד את יישומו של חוק הנתל”ש, ומשאיר את הציבור ללא נציב-תלונות – חגיגה למערכת המשפט, אשר מלכתחילה לא רצתה לא את הנתל”ש ולא את החנתל”ש.

 

במצב דברים זה אין לו, לשר המשפטים, שום אינטרס להכתיב לנשיא ביהמ”ש העליון את הבחירה בין הבדימוסים שלו, ועל כן מי שנבחר כנתל”ש חייב את מינויו לנשיא ביהמ”ש העליון ולמערכת המשפט אותה הוא מייצג.

 

כהונה בבית המשפט העליון נחשבת כסיום הקריירה הציבורית, ומי שזוכה לכהונה ציבורית נוספת, הרי זה “בונוס” נדיר, ובמצב כזה, כשכבר אין לו לאן להתקדם, הוא כבר לא חייב להצדיק את קיומו לפני הציבור, אלא לפני מי שמינה אותו, לאות תודה.

 

אבל זה עוד לא הכל.

 

לנתל”ש אשר בעצמו היה שופט בעברו יש אינטרס להגן לא רק על “חבריו לעבודה”, אלא גם על  עצמו: נתל”ש אשר בעברו כשופט נהג שלא התייחס לטענות הצדדים לא יקבל כמוצדקת תלונה כזאת על שופט אחר, ושופט-בדימוס של ביהמ”ש העליון אשר בעצמו לא ניהל פרוטוקולים כשהיה שופט לא יקבל כמוצדקת תלונה נגד שופטי ביהמ”ש העליון שאינם מנהלים פרוטוקולים.

 

ו.      איך מפיקים את המירב מ-4 מיליון שקל בשנה?

 

כאמור לעיל, כל תלונה המגיעה לבירור עולה לנו למעלה מ-5,000 שקל, וכל תלונה מוצדקת עולה לנו למעלה מ-40,000 שקל. הסיבה לעלות הגבוהה היא, בין השאר, עלות שכרו של הנתל”ש עצמו – שיאן-השכר בשירות המדינה – ושל שני השופטים-בדימוס היוצקים מים על ידיו.

 

להערכתי עלות-השכר של שלושת הבדימוסים האלה – שלושתם בלבד – עומדת על כ-40% מתקציבה של הנציבות, וזה מחזיר אותי אל ההצעה לבטל את הנציבות, ולהקים תחתיה מחלקה בפרקליטות המדינה.

 

כאן צפוייה לנו אחת משתי האפשרויות: האחת – שהמחלקה הזאת לא תהיה יותר טובה מהנציבות הקיימת, אבל היא תעלה לנו פחות, והשנייה – שבאותו התקציב נוכל להקים ולקיים במשרד המשפטים מחלקה בהיקף-עובדים כפול ואף משולש, אשר יוכל להרשות לעצמו, בלי לחשוש מ”הצפה”, שיעור גבוה פי שניים, שלושה, או שישה, של תלונות מוצדקות – ועדיין פחות מזה של הנקח”ל.

 

ז.    המאסה הקריטית

 

לפי המצב דהיום סיכוייו של כל שופט “לחטוף תלונה” הם פחות מפעמיים לשנה, אבל לחטוף כזו שתימצא מוצדקת – רק כאחת לשבע שנים, ואם הסיכון לחטוף תלונה

 

הוא 8%, פשיטא שהשופטים יודעים כי רק תלונה אחת מתריסר תימצא מוצדקת.

 

האם יש בכך “מאסה קריטית” של אכיפה, אשר תרתיע שופטים סוררים? השוואה מאלפה אפשר לעשות עם האכיפה של דיני התעבורה.

 

אומר לנו הד”ר משה בקר, פיגורה בקנה מידה לאומי בתחום הזה:

 

מתוך סקרים בארץ ובחו”ל נהג מבצע 30-10 אלף עבירות נהיגה, או טעויות-נהיגה בשנה (לא כולל חנייה), והוא נתפס בממוצע אחת לשנתיים, כלומר דו”ח אחד לכל 20 אלף עד 60 אלף עבירות ושגיאות. צא ולמד עד כמה אותה עבירה מקרית שעליה נתפס אכן משקפת את 19,999 או 59,999 העבירות האחרות שעליהן הוא לא נתפס, ואם להתנסותו כנהג שנתפס ונענש ישנה השפעה על התנהגותו בעתיד.

 

אמנם הדברים נאמרו לפני כ-20 שנה, אבל קשה להניח שחל שינוי משמעותי בדברים כאלה, ואם נאמר כי סיכויי ההרשעה בעבירות התעבורה מתקרבים ל-100% – פשיטא שהסיכוי של שופט “להתנסות כמי שנתפס ונענש” נמוך פי 3 – 4 מזו של הנהג המצוי, צא ולמד כמה מעט “השפעה על התנהגותם בעתיד” של השופטים יש למוסד הנתל”ש.

 

ההצעה שלי לבטל את הנציבות, ולהקים תחתיה – באותו התקציב! – מחלקה בפרקליטות המדינה תזמין (תרתי משמע) תזרים של כ-2000 עד 3000 תלונות בשנה, אשר מהן תימצאנה מוצדקות כ-400 עד 1000 תלונות בשנה, דבר אשר יוצר מאסה קריטית בעלת השפעה של ממש על רמת השופט בישראל.

 

והעלות – רק כ-4,000 עד 10,000 שקל לכל תלונה מוצדקת, לעומת כ-40,000 שקל, כיום.

 

ח.  האם מדינת ישראל תהיה ל”מדינת משטרה” לשופטיה?

 

לא, ממש לא.

 

עורכי-דין המופיעים בבתי המשפט יוצאים יום-יום מבית המשפט “עם בטן מלאה”, על התנהגותם של השופטים, ואם כל עו”ד יתלונן על שופט כלשהו רק אחת לחמש שנים, כבר “השגנו בהליכה” את המספרים בהם נקבתי, והגענו למצב בו שופט צריך להקפיד על מלאכתו, ולהיזהר בכבודם של המתדיינים בפניו – לתפארת מדינת ישראל.

 

 

בברכה,

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר