וישראל כמובן מעורבת

מלחמה פרצה בקווקז. ממשלת  גיאורגיה סברה כי שעה שעיני כל העולם מופנות לאולימפיאדה בבייג’ין,  זו שעה נוחה לעשות מחטף, להתגרות בשכן הרוסי ולכבוש את החבל הפורש דרום אוסטיה. נשיא גיאורגיה מיכאיל סאקאשווילי יודע שבדרום אוסטיה מוצבים כוחות צבא רוסיים על תקן של “כוחות שלום”, אז צריך להיות הרפתקן לא אחראי מהסוגים של אולמרט, נתניהו, ברק ומופז, כדי שהגמד הגיאורגי יתגרה צבאית בענק הרוסי, ויחשוב שיצליח.

אינני יודע איך זה ייגמר, בשעת כתיבת שורות אלו יש דיווחים כי גיאורגיה הסכימה לסגת. בינתיים הוקז כבר דם רב וכמו תמיד אזרחים שלווים משלמים את מחיר חוסר האחריות של השליטים.

אין לי דעה נחרצת באשר לנושאי המחלוקות. לכאורה, הדרישה הגיאורגית להחזיר את השליטה במחזות המורדים שנמצאים בגבולות המוכרים של גיאורגיה, אינה בלתי סבירה, אבל הדרך, בנתונים הקיימים, היא מו”מ, ולא מחטף צבאי.

מי שנמצאת שוב בעין הסערה היא ישראל במדיניותה הפראית והבלתי אחראית של יצוא נשק ואנשי צבא.

בישראל יודעים שקיימת מחלוקת בין גיאורגיה ורוסיה , אבל תאוות הממון של קצינים ישראלים שכשלו בישראל (תא”ל הירש למשל)  לייצא את מרכולתם בכל מקום בו יש סכסוך, מעבירה אותם ואת ישראל על דעתם.

לייצא נשק לגיאורגיה כמו גם אנשי צבא ישראלים שיאמנו את הצבא שם, מראה על טמטום בלתי רגיל. לא זו בלבד שייצוא כלי משחית לאזורי קרבות ומתיחות צבאיים הוא בלתי מוסרי,  אלא במקרה דנן הוא גם ירייה עצמית ברגל. מצד אחד ישראל מבקשת שרוסיה לא תייצא כלי נשק מתוחכמים לאיראן ולסוריה, ובה בעת היא מייצאת נשק ליריב מר של הרוסים.

אוי, הטמטום, כפי שהגדיר אותו פעם ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון חיים כהן המנוח באחד מפסקי הדין העליזים שלו: “בלשוננו המודרנית משמש התואר מטומטם לציון סתימתן של דרכי המחשבה, אם דרך קבע ואם לעניין פלוני”.

איראן וישראל-קווי דימיון

לאחרונה היה באיראן גל מעצרים של אזרחים שנחשדים כסוכני מוסד. העיתונות הישראלית מתייחסת למעצרים אלה כאל צעד תעמולתי של איראן שנעשה בעיקר לצרכי פנים, ולכן בדיווח נמצא את המלים סוכני מוסד במירכאות (גל מעצרים של “סוכני מוסד” – ידיעות אחרונות, 4.8.2008), בבחינת מה יש לו למוסד לחפש באיראן, ומה פתאום שהוא יגייס שם סוכנים?

בגוף הידיעה נכתב כי “יד הברזל שנוקטים בתחנות המעצר ובמתקני החקירות של איראן ידועות כמסחטת הודאות”.

לרגע החלפתי את המלים איראן בישראל והנה תמונות כמעט זהות.

שני צעירים בדואים בנגב גלשו באתרי אינטרנט, כולל זה של  אל קאעידה, מעשה  יום ביומו של עיתונאים, אקדמאים באוניברסיטאות ואלפי גולשים מתעניינים, אבל שני הצעירים נעצרו בחשד “לריגול”. לא מכבר נעצר צעיר ישראלי, חאלד קשקוש,  שלמד רפואה בגרמניה, כחשוד בריגול לחיזבאללה. על פי הפרסומים בעיתונות אחת ממשימותיו הייתה להתקבל לעבודה בבית חולים רמב”ם בחיפה במטרה לבדוק את רשימת המאושפזים של אנשי כוחות הביטחון. שתי דוגמאות אלה לא זוכות למירכאות של חוסר אמון בעיתונות הישראלית, הדיווחים הם רציניים עד אימה כאילו תפשו מרגלים מסוכנים. לי הדברים נשמעים כקישקוש בלאבוש. בכדי לקבל מידע על חיילים מאושפזים בבית חולים ממשלתי, צריך מרגל? אפשר לקבל את המידע באמצאות אתר בית החולים או שיחת טלפון מכל מקום בישראל או בעולם. כניסה לאתרי אל קאעידה או חיזבאללה  מראה על ריגול?  על פניו מדובר בניסיונות מלאכותיים של השב”כ להישאר בתמונת התודעה הישראלית, בבחינת “בחורינו המצוינים עומדים על המשמר”  ומנפקים מרגלים,  ואם אפשר כמה שיותר אזרחים ערבים, כדי להתריע “על אי נאמנותם” וכך לספק עוד דלק לח”כים  מהימין להצעות חוק הלקוחות מבית המדרש של משטרי עריצות.

בתחומים אלה איראן וישראל כמעט תאומי סיאם.  שם כמו כאן השופטים תמיד מרשיעים נאשמים כאלה, והם תמיד מודים בעקבות חקירות בחדרי העינויים של השב”כ,  כי בישראל כמו באיראן, “מתקני החקירות ידועים כמסחטות הודאות”. במשפט עצמו  חוזרים הנאשמים מהודאותיהם, אבל “שופטינו הבלתי תלויים” , שכל כך תלויים בשב”כ , תמיד מאמינים לעדויות חוקרי השב”כ הנמסרות בדלתיים סגורות או מאחורי פרגוד.

ישראל ואיראן, לא מעט קווי דימיון.

הצבא הישראלי כמטען חבלה

ביום שלישי 5 באוגוסט 2008 קיימו פעילי שמאל ואנרכיסטים הפגנה מול ביתו של אל”מ אביב רשף בזיכרון יעקב בגין אחריותו הפיקודית להתנהגות הברוטלית של חיילי צבא הכיבוש מול המפגינים בנעלין שגבתה בשבוע אחד שני קרבנות: ילד בן 10 ונער בן 17. ובל נשכח את הירי מטווח אפס לעבר פלסטיני עיוור (בגין כיסוי עיניו) וכפות, שהתרחש אף הוא בנעלין.

הרעיון  להפגין מול ביתו של הקצין, שתוארו הרשמי בשפת הכיבוש הוא “מפקד חטיבת בנימין”, ראוי לתמיכה, שהרי אביב רשף מפריע מדי יום למנוחתם של תושבי נעלין ובילעין בפעולות שוד וגניבת קרקעות עליהן הוא מופקד, במטרה לבנות  את חומת האפרטהייד.

ההפגנה הייתה חוקית למהדרין, השתתפו בה פחות מחמישים בני אדם, ועל כן גם לא נזקקה לאישור מהמשטרה. זה לא הפריע למשטרה לשסות את שוטריה במפגינים ולעצור עשרות מהם, שהרי אביב רשף אינו ערבי ועל כן ביתו הוא אתר מוגן שאסור להפגין מולו.

אופיינית הייתה תגובתו של המתנחל ח”כ עתניאל  שנלר מסיעת “קדימה” שזו לשונה: “הפגנת השמאל היא פגיעה אנושה בהפרדה בין פוליטיקה לצבא העם. יש להגן על צה”ל מפני קנאים אידיאולוגים המניחים מטעני חבלה אידיאולוגים שירסקו את הצבא. את המחבלים האלה צריך לעצור ולשפוט ללא כל היסוס ורתיעה. אבקש לכנס בדחיפות את ועדת חוץ וביטחון בכנסת, שכן מתפקידנו להגן על צה”ל תוך שמירת הדמוקרטיה”.  

אתם הבנתם את זה? שנלר, שהוא שותף לפשע הכיבוש וההתנחלויות מבקש להעמיד לדין מפגינים שעשו שימוש בסיסי בחופש הביטוי בנימוק של “מטעני חבלה אידיאולוגים שירסקו את הצבא”. וכל זאת בשם הדמוקרטיה.  ג’ורג’ אורוול לא היה מנסח זאת טוב יותר בספרו “חוות החיות”.

קדושת הצבא “הא פוליטי” בנוסח שנלר מזכירה לי, איך לא? את גרמניה של שנות ה-30 שגם שם קיבל “צבא העם” מעמד של קדושה וביקורת עליו ובעיקר על מפקדיו הובילה את המבקרים למחנות מעצר.

האגדה ששנלר מנסה עדיין למכור לציבור בדבר “צבא עם מחוץ לפוליטיקה” היא תרמית שגם הוא לא מאמין בה. שהרי אין לו בעיה עם צבא פוליטי. כאשר הצבא מגן על ההתנחלויות, הוא צבא פוליטי, כאשר מתנחלים מתגוררים בתוך מחנה צבאי כפי שקורה עתה באזור חברון, זה צבא פוליטי. כאשר הצבא, המושל בשטחים הכבושים, מונע מפעילי שמאל לסייר בחברון, זה צבא פוליטי.

מכאן צא ולמד, שאין חיה כזו כמו צבא א-פוליטי. כל צבא משרת פוליטיקה, והשאלה היא האם זו פוליטיקה של דיכוי ועריצות או פוליטיקה של זכויות אדם ודמוקרטיה.

צבא הכיבוש הישראלי משרת היום פוליטיקה של רודנות, רשע ועוול ולכן חובה על פעילי זכויות אדם להפגין נגדו ונגד מפקדיו.

בהחלט יש להציל את הצבא “ממטעני חבלה אידיאולוגים”, אבל אלה לא מצויים בשמאל אלא  בימין הקנאי והלאומני שהולך ומשתלט על צבא הכיבוש. בחירת מתנחל קנאי כזה לרב הראשי של הצבא, דווקא הוא מכל הרבנים בארץ, מאפיין את המגמה הזו. 

אני מתנצל על שלא השתתפתי בהפגנה, והדבר נובע אך ורק מכך שלא ידעתי עליה.

התביעה להעמיד את המפגינים לדין, אם תמומש, תהיה עוד צעד בהפיכת ישראל למדינת כיבוש ועריצות משני צדי הקו הירוק.

דיווח על הפגנת יום הירושימה בתל-אביב

(התקשורת הממוסדת התעלמה, בשביל זה יש אינטרנט)                         

“מזרח תיכון מגורען הוא מזרח תיכון מסוכן”, זו הייתה הסיסמה המרכזית של הקואליציה למען מזרח תיכון מפורז מנשק אטומי ביולוגי וכימי שקיימה משמרת מחאה ביום רביעי 6 באוגוסט, יום השנה ה-63 להטלת פצצת האטום האמריקאית על הירושימה.

המשמרת התקיימה מול שגרירות ארה”ב ברחוב הרברט סמואל בתל-אביב, והשתתפו בה קרוב ל-100 מפגינים.

הדוברים בעצרת הדגישו כל אחד בדרכו האישית את הסכנה הנשקפת לאזורנו מחימושה הגרעיני של ישראל , מאות פצצות אטום ומימן, ומהאיומים של ישראל וארה”ב לפתוח במלחמה נגד איראן.

ח”כ לשעבר עיסאם מח’ול, שיזם בשעתו את הדיון הראשון בכנסת על חימושה הגרעיני של ישראל,  אמר כי מדיניותה של ארה”ב באזורנו, המלחמה בעיראק והאיומים לפתוח חזית נוספת באיראן, מסכנת את כולנו וקרא לארה”ב לסלק את צבאה מאזורנו. איננו רוצים שלאיראן יהיה נשק גרעיני, אמר, אבל את זה צריך לפתור במו”מ. הוא דרש מממשלת ישראל להפסיק את האטימות בנושא האטום ולהיות חלק ממזרח תיכון חופשי מאיומים של נשק השמדה המוני.

שרון דולב מ”גרינפיס” עמדה בדבריה על כך שאם ישראל לא תתרום את חלקה לפירוז האזור מנשק השמדה המונית, אין סיכוי כי איראן תישאר מחוץ למעגל הגרעיני. יש לאיראן פחדים לגיטימיים ורק באמצעות מו”מ כנה ניתן לנטרל פחדים אלה ולהגיע להסכמות אזוריות. היא אמרה שהגיעה השעה להקים בישראל תנועה אנטי גרעינית חוצה מפלגות.

ח”כ דב חנין, שהתנצל על שלא יכול היה להגיע למשמרת המחאה מפאת התחייבות קודמת,  שלח מכתב תמיכה בו נאמר: “האיום הגרעיני הולך והופך ליותר מוחשי גם באזורנו. גם אצלנו נשק גרעיני לא יכול להיות חלק מהפתרון. גם אצלנו הוא חלק ממשי של הבעיה. מרוץ התחמשות גרעינית במזרח התיכון הוא סכנה אמיתית לכולנו, ויש לו גם מחיר סביבתי ובריאותי ברור. לצערי יום הירושימה לא תפש עדיין מקום של קבע בלוח השנה האזרחי בישראל. נמשיך לפעול להצלת ישראל והאזור כולו מהסכנות הגרעיניות”.   

גדעון ספירו מהוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי, אמר שישראל הפכה לפח אשפה של נשק השמדה המונית, אטומי, ביולוגי וכימי, וזו אירוניה של ההיסטוריה שמדינה בה מצאו מקלט ניצולי השואה, היא היום גן עדן לשואה חדשה. הוא קרא לדיון ציבורי בנושא, והזהיר מהסכנה הצפויה מחמום מוח כמו מופז, מועמד לראשות ממשלה, שמאיים על איראן במלחמה, שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון. הוא סיים את דבריו בקריאה לממשלת ישראל להפסיק את התעללות במרדכי ואנונו, להסיר ממנו את ההגבלות ולתת לו לעזוב את ישראל.

ד”ר יהודה עתי, אף הוא חבר בוועד, אמר כי בישראל לא מודעים לכך שהנשק האטומי של ישראל, לא רק שלא מביא ביטחון אלא מגדיל סכנות משום שהוא  נענה בצד השני בנשק “אטומי לעניים”, ביולוגי וכימי. ישראל ניצבת מול אלפי טילים כימיים וביולוגיים והדרך היחידה למנוע שואה אטומית ביולוגית כימית היא באמצעות ועידה אזורית בחסות האו”ם והסוכנות לאנרגיה אטומית בווינה שבהליך מדורג ומפוקח יושמדו כל כלי הנשק להשמדה המונית. הוא הביא עימו מכתב לשגריר האמריקאי שבו מפורטת תכנית ארוגה היטב להליך פירוז האזור, אולם המאבטחים סירבו לקבלו ועל כן יישלח בדואר.

המשמרת הסתיימה כעבור שעה וחצי בהבעת תקווה שבמשך השנה הקרובה תקום בישראל תנועה גדולה נגד נשק השמדה המונית, ונוכל להגיע ל-6 באוגוסט הבא כאשר אנו מפרקים את פצצות האטום לפני שהן תפרקנה אותנו.

פעמון החרות הפלסטיני

הלך לעולמו המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש. הוא היה פעמון החרות הפלסטיני. כל שוחר שירה וזכויות אדם, שותף לאבל הכבד שירד על משפחתו ועל העם הפלסטיני.