חוסן 03/10/2008 – ד’ תשרי תשס”ט

לפי התפיסה הביילינית (יוסי ביילין) הסכסוך העכשווי בינינו לפלשתינים אינו אלא סכסוך קרקעות שבטי תוצר מלחמת ששת הימים והשטחים שישראל השתלטה עליהם. אם רק תימצא בנו התעוזה לוותר על עוד כמה גבעות בשומרון וכמה סמטאות בירושלים – נצליח לעקר את יסודות הסכסוך ולייצב שלום שממילא מביא איתו גם ביטחון. לפי התפיסה הזו יש גורמים רבים ומשפיעים בחברה הפלשתינית, שזו גם השקפתם הם, ולכן שומה על ישראל לחזק את אותם הגורמים כלפי החברה הפלשתינית כדי שיובילו אותה לפיוס ההיסטורי (יעני – לחזק את אבו מאזן).

התפיסה הביילינית, שראש הממשלה אהוד אולמרט אימץ במלואה בראיון לידיעות אחרונות ערב ראש השנה תשס”ט, מרדדת את הסכסוך ולוקה בחסר בבסיסה. הסכסוך לא החל בששת הימים. למעשה נהרגו יותר יהודים ופלשתינים בסכסוך ב- 40 השנים שלפני ששת הימים מאשר ב- 40 השנים לאחר ששת הימים, למרות שאוכלוסיית הארץ הייתה קטנה בהרבה בשנים שלפני 1967. ששת הימים הייתה תחנה בסכסוך שיסודותיו היו עמוקים בהרבה משאלת השליטה בקרקעות. למעשה יסודות הסכסוך נבעו מהשאיפה הריבונית של היהודים דווקא כאן בארץ ישראל.

השאלה למה עם יסכים להתפשר על 80% ממה שהוא רואה כאדמתו ההיסטורית הגזולה ויסתפק במדינת ננס התלויה לחלוטין לקיומה במי שגזלו את אדמתם ושגשגו – היא מרכזית להבנת הסכסוך. אין תקדים היסטורי לעמים שזנחו במחיר חתימה אחת את הנרטיב הלאומי שלהם, המתגלם ב”זכות השיבה” הפלשתינית, ואת מה שמגדיר אותם כעם ומפריד בינם למצרים, ירדנים או סורים למשל. אנחנו,היהודים, לא זנחנו את חזון שיבת ציון כאלפיים שנה. השאיפה שהפלשתינים ינטשו את חזונם-הם בלתי מובנת ולא מציאותית. היא נדונה לשוב ולעלות על פני השטח ותמיד תמתין לשעת הכושר ההיסטורית. סוף הסכסוך ויתר מכך הכרה בזכות היהודים למדינה משלהם על מה שהפלשתינים רואים כ-80% מהמולדת ההיסטורית שלהם היא, כנראה, חלום באספמיה. למעשה השמאל הישראלי פשוט התעלם מהסוגיה כאילו היא לא חלק מרכזי במשוואה. כאשר חשף בני בגין את נאום יוהנסבורג של יאסר ערפאת מ-10/05/1994 ובו תוכנית השלבים להשמדת ישראל, בחר השמאל להתעלם מהמשמעות האמיתית של הנאום, שאיש לא הכחיש את קיומו ואת תוכנו, ולהציג את בני בגין כימני הזוי.

הפלשתינים הם חלק מהחברה הערבית, שותפים לתחלואיה הנוכחיים ולשאיפותיה העתידיות. הפלשתינים תמיד היו חלק מהתהליכים שעברו על החברה הערבית כולה והסכסוך שלהם איתנו לא היה דו-צדדי ומנותק מההוויה הכלל הערבית. בשנות השלושים והארבעים הוזן הסכסוך מהתעוררות הערבים והלאומנות הערבית. הוא הוזן בשנות השישים והשבעים מהסוציאליזם הערבי והמאבק הבין גושי והוא מוזן זה שני עשורים מהפונדמנטליזם המוסלמי. עוצמת הזרמים האלה על החברה הפלשתינית חזקה מכל מה שישראל יכולה להציע לפלשתינים. התמודדות חמאס-פת”ח לא תוכרע מהמחוות האפשריות של ישראל אלא ממעמד האסלאם בעולם הערבי והמוסלמי כולו. ישראל יכולה לדכא את החמאס אבל היא לא יכולה לסלק את התמיכה באסלאם הפונדמנטליסטי ועימו את שלילת קיומה של ישראל.

מאחר והשמאל פיתח תפיסת סכסוך שמנותקת במידה רבה מהמציאות ממילא נידונו תהליכי השלום מול הפלשתינים, המבוססים על שטחים תמורת שלום, להיקלע למבוי סתום כאשר נקלעו לרגע האמת של ההשלמה עם קיומה של ישראל וזהותה הלאומית כמדינת העם היהודי. תהליכי השלום בסגנון “אוסלו” רק הקפיאו את הסכסוך בינינו לפלשתינים, בזבזו את הזמן והעמיקו את האחיזה היהודית בארץ שהיום עשויה להוביל אותנו למדינה דו לאומית ולסוף החזון הציוני.

שלא בצדק התגולל ראש הממשלה, בראיון, על הממסד הביטחוני שתפיסותיו מנעו עד כה את השלום המיוחל עם הפלשתינים. הממסד הביטחוני אינו מקשה אחת ואינו נוהג כחונטה. למעשה כמעט בכל נושא מרכזי גם הממסד הביטחוני חלוק בתוכו. רוב בכיריו מוצאים את דרכם, לאחר שחרורם, דווקא בשמאל הרעיוני.

לא במקרה, כנראה, שכח אהוד אולמרט בראיונו להזכיר את מה שעמד במרכז נאומו באנאפוליס, ארה”ב, ב-27/11/2007: הכרה בזהותה הלאומית של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. למעשה המושג בכלל נעלם מעולם החשיבה של ראש הממשלה. הסכסוך בינינו לפלשתינים דורש חשיבה יותר מורכבת מסתם סכסוך קרקעות.

יש שהגדירו את הראיון של אהוד אולמרט בידיעות אחרונות ערב ראש השנה תשס”ט “ראיון אמיץ” – למעשה הוא ראוי להגדרה “ראיון רדוד” ותו לא.