מחדל הגנת העורף: מדוע נזנח פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) לטובת “כיפת ברזל”?

מחדל הגנת העורף: מדוע נזנח פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) לטובת “כיפת ברזל”?

ד”ר עודד עמיחי
17.09.2008 13:42
"שנעשו לפני תקופתי"

“שנעשו לפני תקופתי”


בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקימה מערכת הביטחון “וועדה מטעם” לבדיקת נושא ההגנה מנשק תלול מסלול (טילים, רקטות, פצצות מרגמה- פצמ”רים). מדוע התעלמה הוועדה מפתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) – הזמין, המוכח, היעיל והזול להפעלה, ובחרה בפרויקט פיתוח מקומי – “כיפת ברזל” שאינו זמין, יעילותו טרם הוכחה, ועלות הפעלתו גבוהה עד כדי אבסורד?



20.8.2008

יחד עם חבריי, יוסי ארזי ועפר לביא (שניהם אל”מ במיל’, תקצירי קו”ח של כ”א מאתנו מצורפים למטה) אני מנהל כבר 8 שנים מאבק בנושא ההגנה מנשק תלול מסלול (טילים, רקטות, פצצות מרגמה- פצמ”רים). יוסי ועופר הצטרפו מאוחר יותר. לאף אחד מאתנו אין קשר עסקי בנושא ופעילותנו היא ממניעים לאומיים נטו.

סכנת איום הרקטות קצרות הטווח אותר עוד בשנות ה- 90, וביוזמת ממשלת ישראל (פרס, אז רה”מ, 4.1996) הוחל במיזם משותף עם ארה”ב לפיתוח מערכת לייזר (נאוטילוס), שפיתוחה הסתיים בהצלחה רבה (7.2000). המערכת ביצעה בשדה ניסויים של הצבא האמריקאי (ווייט-סנדס בניו מקסיקו) 46 יירוטים של רקטות שונות, פגזי ארטילריה ופצמ”רים (פצצות מרגמה), בירי בודד ובמטח, ירי בהפתעה ובמזג אוויר סגרירי, במאה אחוזי הצלחה. תופעה חסרת תקדים בכל מערכת נשק, שנובעת מיתרון השימוש בנשק הפועל במהירות האור. המערכת יועדה להגנת קריית שמונה מירי קטיושות. אותר שטח מתאים ליד מרגליות וקבוצת אנשים (מענף נ”מ/ ח”א) נבחרה לקבל הכשרה בארה”ב להפעלת המערכת.

למרות זאת, מערכת הביטחון הקפיאה את הפרויקט ב- 2001-2, מסיבות שונות: הנסיגה מלבנון (5.2000) הביאה למחשבה המוטעית שאיום הרקטות הוסר. ח”א (דן חלוץ, אז מח”א) סבר שאם יחודש ירי הקטיושות, הוא יידע לטפל בהם. ראינו את התוצאות במלחמת לבנון השנייה, עליהן התרעתי מבעוד מועד. מערכת הביטחון (עמוס ירון, אז מנכ”ל המשרד) חששה מהעמסת תקציב הביטחון, שהיה אז במצוקה.

צה”ל מעולם לא התלהב ממערכות הגנה, למרות שאחד מתפקידיו העיקריים של ח”א היה והינו לשמור על שמיים נקיים, תפקיד אותו הוא ממלא בהצלחה מלאה. משום מה, ההגנה על המדינה מנשק תלול מסלול נפלה בין הכיסאות ואין שום חייל שאחראי על כך, כאשר ח”א אחראי רק על הגנה מטילים בליסטיים, שהם בטווח פעולתו של החץ.

חבריי ואני סבורים שלו היו בנמצא אפילו 10 – 12 מערכות סקייגארד (דגם הייצור המבוסס על הנאוטילוס) בגבול הצפון בעת מלחמת לבנון השנייה, תוצאות המלחמה היו שונות לחלוטין. אנו סבורים שועדת וינוגרד (אליה פנינו, כ”א בנפרד), התמקדה בבעיות אמיתיות וחשובות, אולם אלה מתגמדות לנוכח הפקרת העורף.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקימה מערכת הביטחון “וועדה מטעם” (וועדת נגל, 2.2007), שאוישה על טהרת מצדדי מדיניותה, כשאיש ממתנגדיה אפילו לא זומן להביע דעתו. הוועדה התעלמה מפתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) – הזמין, המוכח, היעיל והזול להפעלה ובחרה בפרויקט פיתוח מקומי – “כיפת ברזל” שאינו זמין, יעילותו טרם הוכחה, ועלות הפעלתו גבוהה עד כדי אבסורד.

היטיב להסביר את אבסורד ההחלטה, עוד בטרם שהתקבלה, יצחק בן ישראל (בראיון עם יועז הנדל, מקור ראשון, 29.12.2006):

… “בקשותיו האחרונות של משרד הביטחון, מאז חזרו הקסאמים לכותרות, לבחון מערכות יירוט עם טכנולוגיות נוספות מלבד הלייזר, נתקלות אצל בן ישראל בספקנות רבה: “צריך להכיר את הבעיות הבסיסיות ביירוט רקטות קצרות טווח”, הוא פוסק. “אין סיכוי של ממש שהפתרונות הללו יוכלו לספק מענה אמיתי, אלא אם כן מדובר בטילים ארוכי טווח“. על פי בן ישראל, קיימות שתי בעיות עיקריות בכל אותם פתרונות שמוצגים כיום במשרד הביטחון:

הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר – הטווח המצומצם בין מקום השיגור למקום הפגיעה מותיר מעט מאד זמן כדי לבצע פעולות יירוט סטנדרטיות הדורשות איתור של מקום יציאת הטיל, איתור הטיל בשעת מעופו, הכוונה ופגיעה. זאת מבלי לקחת בחשבון ירי של שתי רקטות קסאם במקביל על אזורים שונים.

הבעיה השנייה היא מחיר הירי. המערכות הסטנדרטיות ליירוט רקטות בעזרת טילים מבזבזות סכומים עצומים בכל יירוט. מחירו של טיל מיירט יכול להגיע למאה אלף דולר, בעוד שייצור הקסאם עולה בסביבות ה-500 דולר. ההשוואה היא אבסורדית. מחירו של החודש האחרון למשל, לו היה מפעיל בו צה”ל את המערכת עם כל שיגור, היה 6 מיליון דולר, על מנת ליירט 30 אלף דולר. אם רוצים ליירט בשיטה הזו את כל הקסאמים שנורו בשנתיים האחרונות, מדובר בפשיטת רגל לאומית.

“שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר” מסביר בן ישראל. “מהירות הקליע בנאוטילוס היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת. בעיית הטווח הקצר נעלמת והמערכת מאפשרת הפעלות רצופות בזו אחר זו. גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור – מחיר היירוט של רקטת הקסאם הוא מחיר האנרגיה שמושקעת ביצירת קרן הלייזר, משהו סביב אלף דולר“.

מדוע אם כן החליטו במשרד הביטחון לעצור את הפרויקט? התשובה טמונה בדרך ההתנהלות הישראלית. טווח הרקטות הקצר השפיע ככל הנראה גם על טווח החזון והחשיבה של אנשי משרד הביטחון.

הפרויקט, מסביר פרופ´ בן ישראל, מומן בתחילת דרכו מכספי משלם המיסים האמריקאי, ללא שימוש בכספי הסיוע למדינת ישראל. האינטרס שלהם היה לפתח מערכת עתידנית שתסייע בראש ובראשונה לצבא האמריקאי, ולאפשר בכך, כתוצר נלווה, פתרון הגנתי יעיל למדינת ישראל…

המערכת הייתה כשירה לעבור לשלב השני, שבו על פי התכנון המקדים מדינת ישראל התבקשה להשתתף בשליש מעלות הייצור. התשלום יכול היה לבוא מתוך כספי הסיוע האמריקאי לישראל, אלא שמדינת ישראל של שנות הקיצוצים הביטחוניים, עם אשליית השקט בצפון וזמן רב לפני ההתנתקות שקירבה את טווח הקסאמים לדרום, החלה מתלבטת האם כדאי באמת להוציא סכום כה גדול על מערכת לא מוכרת…”

אלוף (מיל.) דוד עברי אמר בכנס שהתקיים ב- 9.5.2007 במכון פישר לחקר התעופה והחלל, ליד בית חיל האוויר בהרצליה:

“מערכת הנאוטילוס מהווה נשק אידיאלי כנגד רקטות קצרות טווח. אחד מיתרונותיה העיקריים הוא ביצוע היירוט במהירות האור. כל תמונת מלחמת לבנון השנייה הייתה נראית אחרת לו היו בידנו מספר מערכות להגנת נהריה וקריית שמונה, כדוגמא. אין כל צורך לפרוס עשרות מערכות לאורך הגבול. מספיק מספר מערכות להגנת מקומות חיוניים ורגישים. בזבזנו כ 6 שנים מיותרות שניצולן הנכון היה מאפשר לנו להיות כבר עם מערכות הגנה במלחמה האחרונה”.

בן כספית ראיין את אלוף (מיל.) יצחק מרדכי, מי שהיה שר ביטחון (1996-1999) בתקופת פיתוח מערכת הנאוטילוס  (מעריב, 18.5.2007):

…”אני לא מבין את זה”, אמר (יצחק מרדכי, ע.ע.), “כשהייתי שר ביטחון אישרתי את פרויקט נאוטילוס המבוסס על לייזר להגנה נגד קטיושות וקסאמים. הקצבתי לזה כסף, דיברתי עם האמריקאים, נסעתי למפעל בקליפורניה. היו כבר ניסויים בשטח, ואז מישהו כאן החליט שאין צורך והפסיקו את הפרויקט. אם היו משקיעים בזה את האנרגיות המתאימות, זה כבר היה יכול להיות מבצעי. הניסויים הראשונים הצליחו. שמע, אני נסעתי למפעל עצמו, פגשתי את חברת בית הנבחרים ג’יין הרמן מקליפורניה שמסייעת למפעל, הבאתי ממנה חומרים, שלחנו להם קטיושות לנבאדה, שם עשו את הניסויים”.

אז מה קרה?

“אז מישהו החליט שזה בסדר עדיפויות נמוך, שאין קטיושות ולא יהיו קסאמים, שלא צריך את זה. רק זה לבד מחייב ועדת חקירה. אני הגשתי את כל המסמכים בעניין הזה לוועדת וינוגרד. נתתי שם עדות של עד מומחה. שמע, יש כאן מערכת לייזר שהוכיחה את עצמה, ברור שהעתיד שייך לטכנולוגיה הזו, ורוב התקצוב היה בכלל אמריקני. אני לא מצליח להבין איך קיבלו כאן החלטות כאלה”…

בעקבות לחצים שקיימנו, חבריי ואני, יחד עם גורמים נוספים, הורה שר הביטחון, אהוד ברק, למנכ”ל משרדו, פנחס בוכריס, לבחון את אפשרות הבאת מערכת הנאוטילוס, מארה”ב לשדרות, כדי להגן על העיר ועל היישובים הסמוכים לה מירי הקסאמים והפצמ”רים (פצצות מרגמה). הביקור שלו בארה”ב, יחד עם יעקב נגל, העוזר המדעי של ראש מפא”ת, התקיים באמצע מרץ 2008.

עם חזרתם מהביקור, יצאו מספר כלי תקשורת (רוני דניאל – ערוץ 2, אמיר בוחבוט – מעריב, יעקב כץ – ג’רוזלם פוסט, ויובל אזולאי – הארץ, 20-23.3.2008) בהודעה דרמטית כי בעת הביקור בארה”ב נכח בוכריס בניסוי המערכת (נאוטילוס), שבו שוגרו 36 רקטות ומהן רק 8 הופלו, ולכן הניסוי כולו היה כישלון – היינו, ממצאי הביקור מחזקים את עמדת מערכת הביטחון בפסילת הנאוטילוס/ הסקייגארד. בעקבות לחץ שלנו ולאחר שהנזק כבר נגרם, הודו הן בוכריס (בראיון לבן כספית, ראה להלן) והן שלמה דרור, דובר משהב”ט (בתשובה לאומדיה, אתר אינטרנט, בו אני כותב לעתים), שניסוי שכזה כלל לא בוצע, לא היה מתוכנן להתקיים, ואף אחד גם לא ציפה שיתקיים. הם בכלל “לא מבינים” כיצד הדלפה שכזאת הייתה יכולה לקרות… לא קשה לנחש מי הזין את התקשורת בפרטים מסולפים אלה, על “הניסוי שלא היה”.

פנחס בוכריס ויעקב נגל רואיינו באריכות ע”י בן כספית (“מספיק עם הטירוף הזה”, מעריב, 4.4.2008). בן כספית מפנה את תשומת לבו של בוכריס למכתב התחייבות רשמי של חברת נורתרופ-גרומן לביצועים, ללוחות זמנים, לעלויות ולתשלום קנסות על חריגה. תשובת בוכריס מדהימה: “אתה מדבר על מכתב שנשלח לפני שנים, ועל הנאוטילוס, וכל זה לא רלוונטי עכשיו. אני לא יודע להתייחס לדברים שנעשו לפני תקופתי”… לא ייאמן שטענה כזו יצאה מפיו של מנכ”ל המשרד, ש”אמור להפוך כל אבן”, כדבריו, כדי להביא פתרון ומזור לאנשי שדרות וסביבתה.

המכתב, שהעתקו מצוי בידינו, נשלח ב- 16.1.2007 (כ- 3 חודשים לפני כניסת בוכריס לתפקידו) לשמואל קרן, ראש מפא”ת במשהב”ט, ע”י מייק מקוויי סמנכ”ל בחברת נורתרופ-גרומן, מתייחס למערכת הסקייגארד, לא לנאוטילוס. זהו מכתב שאין ערוך לחשיבותו. הוא מתווה תכנית שהייתה יכולה להתחיל מיד עם קבלתו והייתה מביאה לכך שמערכות סקייגארד ראשונות היו יכולות להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר החל מיולי 2008!! הצעה רשמית זו של חברת נורתרופ-גרומן, אחת משלוש החברות הגדולות והמוערכות ביותר בעולם בתחום המערכות הצבאיות, פשוט הועלמה.

באותו ראיון, מאשר בוכריס שאיום הטילים הפך לאיום אסטרטגי על ישראל. הוא גם מסכים שהפתרון המועדף הוא לייזר. אלא שהוא נגד השימוש בלייזר הקיים, והוא בעד פיתוח מקומי של לייזר “עתידי” (מצב מוצק), שהוא עצמו מודה שלא יהיה זמין בעשור הקרוב. האם הוא סבור שהאיום האסטרטגי על ישראל ימתין גם הוא עשור? מהי הסיבה שהפתרון הנבחר (“כיפת ברזל”) והפתרון ה”עתידי” (לייזר מוצק), שניהם על טוהרת ה”כחול לבן”? מה פשר האמירה של בכיר במפא”ת (שמעון לביא, בתוכנית “עובדה” ששודרה ב- 13.12.2007) שאילו ה”נאוטילוס” היה “כחול לבן” היחס אליו היה שונה? האם ביטחון ישראל תלוי בארץ המוצא של הפתרון? הייתכן שישראל נפלה קורבן למה שהנשיא איזנהאור כינה בינואר 1961 כ”סכנה לביטחון הלאומי של ארצות הברית מעירוב אינטרסים של התעשיות הביטחוניות האמריקניות עם פקידים בכירים בפנטגון” (“military-industrial complex” )? מדוע אותו לייזר שהיה טוב להגנת קריית שמונה, נמצא לא מתאים להגנת שדרות? מפא”ת הייתה שותפה לכתיבת המפרט ללייזר זה (“נאוטילוס”). אם הוא כל כך גרוע, כיצד יצא המפרט מידיה? כיצד “בוזבזו” כספי הציבור (האמריקני ברובו) על מפרט מוטעה לכאורה? האם ניתן לצפות שאותם גורמים שפסלו את הלייזר ב- 2001 יודו בטעותם ב- 2007? האם ניתן לסמוך על שיקול דעתם של אותם אנשים שטעו (כדבריהם) בצורה כה חמורה והפקירו את העורף הישראלי לירי מסיבי של רקטות?

ב- 10.6.2008 הגשנו לשר הביטחון עתירה בסוגיה זו, עליה חתמו 46 אישים בכירים ממגזרים שונים (פרופסורים מהאקדמיה, בכירים לשעבר ממערכת הביטחון, כלכלנים ותעשיינים בכירים). לא זכינו לתגובה.

ב- 10.8.2008 נפגשנו, חבריי (יוסי ארזי ועפר לביא) ואני עם ח”כ עמיר פרץ בביתו, על פי בקשתו. בפגישה התבררו פרטים משמעותיים לגבי אופן קבלת ההחלטות במערכת הביטחון שהובילה להתעלמות ממערכת הלייזר הזמינה והמוכחת, שפותחה ביוזמת ממשלת ישראל להגנת קריית שמונה מקטיושות, ולבחירה הרפתקנית במערכת כיפת ברזל על פי הצעת רפאל. להלן עיקרי הדברים:

1.             עמיר פרץ הורה בראשית כהונתו (יולי 2006) לפנות למשרד ההגנה האמריקני בבקשה להביא את מערכת הנאוטילוס להגנת שדרות, כשהוא מוכן לממן זאת מתקציב הביטחון. הוראתו לא בוצעה, ובמקומה פנה שמואל קרן, ראש מפא”ת לחברת נורתרופ-גרומן (ולא למשרד ההגנה האמריקאי) לקבלת מידע על המערכת.

2.             באשרו את דו”ח וועדת נגל, עמיר פרץ לא היה מודע לקיום מכתב התחייבות רשמי מחברת נורתרופ-גרומן, כמוזכר לעיל. במקום זאת, נאמר לו שמערכת לייזר (סקייגארד) לא תהיה מוכנה לפני 3 שנים ומחיר ההצטיידות ל- 30 מערכות יהיה מעל 2 מיליארד דולר (בניגוד להתחייבויות החברה).

3.             עמיר פרץ לא היה מודע למגבלת מערכת כיפת ברזל להתמודד עם רקטות הנורות מטווחים קצרים (מתחת 4 – 6 ק”מ). הוא גם לא היה מודע לחוסר היכולת של כיפת ברזל ליירט פצצות מרגמה ופגזי ארטילריה. הוא לא היה מאשר פתרון בלעדי שאינו מגן על שדרות ועל יישובי עוטף עזה.

4.             נאמר לעמיר פרץ שעלות טיל אחד של כיפת ברזל היא 30 אלף דולר. המחיר “קפץ” בינתיים ל- 80 אלף דולר, וזה עדיין לא המחיר הסופי (להשוואה, מחיר טיל פטריוט משופר הוא כ- 4 מיליון דולר). לעומת זאת, עמיר פרץ לא ידע שעלות ירי של הלייזר (סקייגארד) היא 1,000 – 2,000 דולר בלבד.

5.             טיוטת הדו”ח הראשון שקיבל, אופציית הלייזר (סקייגארד) לא נכללה, והיא הוספה (ונפסלה) במהדורה המתוקנת, לבקשתו.

6.             עמיר פרץ התבטא שהעלמת מידע משר ביטחון בנושאי ביטחון לאומי היא מעשה בגידה.

דוד עברי ויצחק מרדכי אינם מבינים כיצד הופקר העורף. עמיר פרץ ואהוד ברק קיבלו לכאורה תמונה חלקית ולא מדויקת בטרם אישרו המלצות מערכת הביטחון בסוגיית ההגנה על העורף. כיצד יתכן הדבר? האם מערכת הביטחון מתנהלת כמו פרק בסדרה: “כן אדוני השר”? איננו דנים בסוגיה היסטורית: איום נשק תלול המסלול לא הוסר אלא גבר. הירי מרצועת עזה לא ייפסק מעצמו. עשרות אלפי הרקטות שבידי החיזבאללה לא יחלידו במחסנים (כפי שטען גורם ביטחוני בכיר לפני מלחמת לבנון השנייה). לצה”ל אין פתרון לירי מנשק תלול מסלול זולת התנעה מהירה של פרויקט הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד), הזמין והמוכח. ללייזר זה יש יכולת גמלון להגנה מטילים בליסטיים (ללא תלות במהירותם ובטווח ממנו הם משוגרים). ציפייה ל”לייזר עתידי” (מצב מוצק) היא אשליה חסרת בסיס. חלון הזמן הוא קצר, הן מבחינת מימוש האיום והן מבחינת זמינות הפתרון (בגלל חילופי השלטון בארה”ב). צריך למצוא דרך לשבור את מחסום הרשעות והאיוולת בנושא ההגנה על העורף.

_____________

להלן תקציר קו”ח של כ”א מאתנו:

ד”ר עודד עמיחי – מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. שימש כראש המחלקה למערכות פיזיקליות ברפא”ל, שם יזם וניהל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה, שזכה להצלחה טכנית רבה, והוביל לתוכניות יישום שונות. הפעילות הוקפאה ב-1983 בנסיבות בלתי תלויות. היה עמית מחקר באקדמיה של הצי האמריקאי במונטריי – מחקר היתכנות של פגז ארוך טווח, מונחה לייזר. היה מהנדס ראשי במרכז לפיתוח מתקדם באלרון. היה מייסד, מנכ”ל ונשיא של אופטומיק, שפעלה באמצעות שתי חברות בת ועסקה בתקשורת צבאית ואזרחית ובלייזרים תעשייתיים. היה מיוזמי פרויקט נאוטילוס בראשית שנות ה-90, אותו הוא מלווה בהתנדבות, מראשית דרכו ועד היום, ממניעים לאומיים ומקצועיים.

אל”מ (מיל.) יוסף ארזי – היה טייס קרב בחיל האוויר. טס כיום במילואים, כמדריך בבית הספר לטיסה. מהנדס אלקטרוניקה. עוסק בפיתוח מערכות נשק זה למעלה מ-30 שנה. בתפקידו האחרון, כרמ”ח מערכות, היה אחראי למרב המערכות האלקטרוניות של חיל האוויר. משמש כיום כסמנכ”ל בחברת ציוד הנדסי, דל-תה בע”מ. מלווה את פרויקט הנאוטילוס / סקייגארד מתחילת 1996, תחילה כנציג חברת TRW , ובהמשך, עד לתחילת 2007, כיועץ לחברת NG. מפברואר 2007 עוסק בנושא באופן פרטי, בהתנדבות, ללא קשר עסקי עם חברה כל שהיא.

אל”מ (מיל) עפר לביא  היה ראש מחלקת תכנון בגוף המחקר והפיתוח של מערכת הבטחון ( מו”פ ואח”כ מפא”ת) שימש בתפקידים בכירים בהנהלת חברות: תדיראן, גמא תקשורת, אל-אופ ומטאלינק: בתדיראן-היה מנהל המערך הלוגיסטי בהנהלת החברה ( מעל 10,000 איש) , מנהל פרויקט פיתוח “מלחמת הכוכבים”  ומנהל שיווק ומכירות למערכות ביטחוניות. בגמא תקשורת-מנכ”ל ודירקטור. באל-אופ- סמנכ”ל הכספים של החברה. במטאלינק-חברה ציבורית נסחרת בנסד”ק ותל אביב – סמנכ”ל הכספים של החברה ( גיוסי הון בהיקף של כ-200 מיליוני דולר). עפר לביא משמש שנים רבות כיועץ לפיתוח עסקים פיננסי. כן משמש עפר לביא כיום כמנכ”ל מרכז ההשתלמויות לסמנכ”לי כספים בפורום CFO (פורום המרכז כ-600 חברות במשק). עפר לביא חבר במועצות מנהלים של חברות מובילות במשק. בעל תואר ראשון בכלכלה, בהצטיינות, מאוני, תל-אביב.

להלן מספר קישורים: 4 הראשונים הם סדרת מאמרים שלי, 3 הבאים הם של פדהצור, האחרון הוא של מלמן:

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=16859&MenuID=603&ThreadID=1014010

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=16931&MenuID=603&ThreadID=1014010

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=16983&MenuID=603&ThreadID=1014010

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=17132&MenuID=611&ThreadID=1014010

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/956849.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/969325.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1001147.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/994285.html

להלן הקישור לכתבה של אילנה דיין (עובדה, 12.2007), וכן קישור לתגובה מאוחרת יותר של אילנה דיין:

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=28318&CatID=4228

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=28325&CatID=0

להלן הקישור לכתבה של אושרת קוטלר בערוץ 10 על השפעת התעשיות הביטחוניות:

http://news.nana10.co.il//Category/?CategoryID=300241&typeid=2



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר