“אתה אוסישקין אשם בכל”!, כך זעק הסופר מרדכי בן-הלל –

“במקום להגן על היהודים, צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ ישראל? ומה כל ‘בית לאומי’ מדומה זה”?

 

ב”ה 

 

ענג שבת

 

 

“אין כל חילוק בדבר, אם דם נקיים נשפך כאמצעי מלחמה פוליטי כללי, או אם הוא נשפך ביודעין, רק כדי לקיים מצוות “תשובה” על מעשי רצח. שני הדברים הם היינו הך. לעומת זה, הדרך הקרויה “הבלגה”, היא דרך של מלחמה ישרה…”

 

על פי התקשורת הגבלסית בעברית, אין לתושבי יצהר עונג שבת גדול יותר מן הירידה לכפר מרצחים, כדי לעשות שם “פנטאזיה”, ובלשון התיקשורת הישראפלסטינאצית הנ”ל: “פוגרום”. רק הסוסים היו חסרים. כשחלאת האדם, “ערבית” ויהודית, משתעשעת, זה, בדרך כלל, על סוסים. זוכרים את הסיפורים הרומנטיים על ה”ערבים”, הדוהרים על סוסיהם האצילים ויורים באויר, כדי לשמח חתן וכלה? את הסוסים בעמונה, זוכרים?

 

גם היום, כשהערבים בכפרי יו”ש מתאמנים בירי, מספרים לנו שאלו “פנטאזיות” בחתונות. את הרומנטיקה על לילות-ערב, המציאו אנשים כמו “לורנס איש ערב”, וליתר דיוק, משכתבי חייו ויוצרי הסרטים הרומנטיים. דעתו שלו על הערבים לא היתה חיובית, כלל וכלל. נכון, שרצה מאד להפוך אותם לאומה, בעלת תודעה לאומית, אבל הוא ידע היטב מהו החומר שבידיו. הוא הכיר אותם היטב, הוא חי בתוכם (אנו יודעים גם מה חשב עליהם הקולונל מיינרצהאגן, שהכיר גם את לורנס). תמיד, כשאני שומעת לורנס איש ערב, אני רואה בעיני רוחי את פיטר או’טול, מתרוצץ במדבר, כמטורף, בגלימה לבנה חגיגית.

 

וכך כתב תומס אדוארד לורנס ב-1916: 

 

“… אם אנחנו או בעלי בריתנו לא נקים קיסרות ערבית יעילה, הרי לעולם לא יהיה זה, אלא פסיפס מסוכסך”

 

“…אין כל רגש לאומי”.

 

ה“אידיאל של אחדות לאומית הוא גילוי התנגדות משולבת, באקראי, לפולש מבחוץ. מדיניות קונסטרוקטיבית, מדינה מאורגנת, קיסרות נרחבת, יותר משנראו להם רחוקות, נתעבות היו בעיניהם. הם נלחמים להיפטר מן הקיסרות (התורכית), לא לזכות בה”.

 

“האחדות הערבית היא רעיון של מטורף”.

 

אז איך להגדיר את היצורים, שלא רק מכירים ב“אומה ערבית”, אלא הולידו לה בן – “העם הערבי הפלשתינאי”? אני מגדירה אותם – פלסטינים, כלומר, גרועים מן הנאצים.

 

אין זה מפתיע שלורנס הוביל את “המרד הערבי” נגד התורכים, היה זה אינטרס של בריטניה.

לורנס “התכוון לברוא אומה חדשה”. זה היה החלום הרומנטי שלו, כשהמציאות היתה לגמרי לא רומנטית ואפילו מתועבת, כמו כל דבר בו נוגעים אבות המדבר.

 

אך אל מול ההשתלטות הבריטית על האיזור, שינו המוסלמים כיוון ולחמו לצד התורכים נגד הבריטים, ולמרות זאת, לא ויתרו הבריטים על קידום ה”ערבים” ועידודם לנהור בהמונים לאיזור, כי לא רצו כאן ביהודים!

 

ב-1917 אמר ראש הממשלה של הממלכה התורכית:

 

“מולדתו של מוסלמי היא המקום שבו שורר החוק הקדוש של האיסלאם”.

 

והפושעים, חיים רמון, אהוד ברק וחבר מרעיהם, מבקשים להפוך עוד ועוד חבלי ארץ ישראל למקום בו שולט “החוק הקדוש של האיסלאם” – “מולדתו של המוסלמי”, מקדש החוק הקדוש של סייף-האיסלאם, של דאר-אל-איסלאם. משום שחיים רמון הוא פלסטיני, שצריך היה מזמן לעמוד לדין, והכוונה איננה לדין בגין ניאוף. מזה הוא יצא בראש זקוף, הודות לכל הפלסטינים בהנהגה הישראלית בהווה ובעבר, מיוסי ביילין, איש מחתרת- אוסלו, ועד שולמית אלוני, מגינת זכויות האיסלאם. חבר פושעים יחדיו, שבראשם דמם של אלפי יהודים. וזאת, כשמליארד מאמיני החוק הקדוש של האיסלאם מבקשים להשמידנו. אבל, יותר משרוצים הם להשמידנו, רוצים בכך כל הנ”ל – “שוחרי השלום” ל”ערבים” – מוות ליהודים!

האמת, אין מלים להגדיר תועבה מפלצתית כזו, כמו השמאל ש”בנה את המדינה”.

 

ברנארד לואיס העיר: “… עיראקי מוסלמי יחוש קרבה הדוקה הרבה יותר למוסלמי שאינו עיראקי, מאשר לעיראקי שאינו מוסלמי… רעיון הלאום האתני והטריטוריאלי המובא מן המערב, עודו זר, כמוהו כחילוניות, ולא עוכל די צרכו”.

                                                                       

והלוא אנו רואים יום יום ושעה שעה את מאמציה של מדינת הדמים והזדון – “ישראל”, להפוך את הערב רב החי ביהודה, בשומרון, בנימין וחבל עזה ל”עם ערבי פלשתינאי”. אלה רוצחים זה את זה, ו”ישראל” מודאגת. היא מתאמצת לאבחן את הניואנסים, לצפות מי ינצח, להושיט לו יד ל”שלום”, במטרה אחת בלבד – להיפטר מערש הולדתו של העם היהודי.

 

עוד כתב לורנס:  

 

“הם (הערבים) חלשים היו באוצרות-חומר, ומאחר שעולמם חקלאי ופסטוראלי, הרי אף לאחר הצלחה יהיו ללא מחצבים, ולעולם לא יהיה כוח בחימוש מודרני. לולא היה הדבר כך, צריכים היינו לחכות בטרם נעורר במרכזו האסטרטגי של המזרח התיכון תנועות לאומיות חדשות, שופעות-אונים כל כך”(את ציון המקורות תמצאו בספרה של ג’ואן פיטרס – “מאז ומקדם”).

 

ועל כן, “נאלצו” הבריטים לעודד את ה”ערבים”. תוצאת העידוד הזה היה טבח ביהודים, פרעות ופוגרומים. מצד היהודים הם נתקלו בהבלגה. ראו ה”ערבים” כי טוב, איש אינו מפריע בעדם, והגבירו את הטבח.

ואילו השיבו היהודים מלחמה שערה, היתה התיקשורת הגבלסית מספרת לעולם על פוגרום בערבים…

 

למה המונח – “השיבו”? כי הפושע, משה שרת, מי שלקח חלק פעיל בקנוניה למניעת הצלת יהדות הונגריה מן המשרפות, השתמש במונח “תשובה”, כהגדרה למה שאנו מגדירים היום – תגובה.

כה אמר המנוול:

 

“… והשאלה היא כיצד יעמוד היהודי בפני העולם? היעמוד לפניו עמידת אדם פרוע-יצרים, רוצח, שורף ומחבל, שהכרחי לוותר לו, אך ורק משום שאי-אפשר להילחם עמו תמיד; או שנעמוד כעמידתנו עד היום, בארץ – עמידת אדם בונה ויוצר, נלחם לחירותו מגן על זכויותיו, מסרב להיכנע לעוול, ובגולה – עמידת עם נענה ונרדף, עם שהאנושות חטאה כלפיו והיא חייבת לו חוב כבד של צדק, עם, אשר אם מוסיפים לעשות לו עוול, אין הדבר נותן מנוח למצפון האנושי….

“… ואם תובעים כאן אי-שקט, צריך שנדע מה פירוש הדבר. אמרו לנו: אי שקט פירושו “תשובות” (תגובות לפוגרומים, ח”א) – תשובות ולא הבלגה… אחרי הסברתו המזהירה של ברל כצנלסון, הריני רואה את עצמי פטור מלהוסיף מלה בשאלת פירוש דרך ה”הבלגה”. הדרך הזאת ברורה. אבל מה הן “תשובות” – דבר זה אינו ברור כלל. אם פירושו לתת תשובה לרצח על ידי נקמה באנשים חפים מפשע, הרי התשובה היא: לא! היד אשר החזיקה בהגה בשנתיים האחרונות, אשר שמרה על המשמעת וקבעה מה אסור – אם היד הזאת תוסיף להחזיק בהגה, הרי תעשה הכל כדי שלאו זה יתגשם במלואו… אין כל חילוק בדבר, אם דם נקיים נשפך כאמצעי מלחמה פוליטי כללי, או אם הוא נשפך ביודעין, רק כדי לקיים מצוות “תשובה” על מעשי רצח. שני הדברים הם היינו הך. לעומת זה, הדרך הקרויה “הבלגה”, היא דרך של מלחמה ישרה, מלחמת מגן ותנופה בטרור… (מלחמת מגן, מול הערבים, מלחמת תנופה, מול ה”טרור” של ה”פורשים”. ח”א)

“מיזוג המלחמה המדינית עם תביעתנו המוסרית, פירושו, אפוא, להימנע מאמצעי מלחמה החותרים תחת צדקתנו וכח תביעתנו המוסרית. זוהי המסגרת שאסור לנו לחרוג מתוכה…” (ישיבה תשיעית. פרוטוקול הקונגרס הציוני הכ”א, ג’נבה, 21.8.1939. עמ’ 169-176).

 

האיסור חל מאז ימיה הראשונים של שליטת ה“ציונות הסוציאליסטית” בארץ ישראל ועד עצם היום הזה, והוא האחראי לשפך הדם היהודי הבלתי פוסק ולמלחמה הסיזיפית המתנהלת בארץ הזו, ביזמת יורשיהם ה”רוחניים” של “אבות האומה” המעוותים, המתאמצים עדיין להציג “עמידת עם נענה ונרדף, עם שהאנושות חטאה כלפיו, והיא חייבת לו חוב כבד של צדק, עם, אשר אם מוסיפים לעשות לו עוול, אין הדבר נותן מנוח למצפון האנושי…”.

 

יש לציין, שהדברים הנפשעים האלה, נאמרו על ידי משה שרת(וק) בשנת 1939. היתה זאת רק תחילת ה”שואה”. כלומר, הפושע ידע כבר אז, שהעולם חייב, גם לפני אותה זוועה ש”אסור להשוות” אליה שום דבר !! והוא ידע דבר נוסף – שיהדות אירופה נמצאת בתהליך של השמדה טוטאלית. באותה שנה ידע עלון הנוער – “החשמונאי”, כי שלושה וחצי מליון יהודי פולין, נעלמו מבתיהם, אבל, המנהיגים הדגולים, בראשות בן-גוריון, ימח שמו, “ידעו רק בסוף 1942”.

 

האמת היא, שהעם ה”ישראלי” במדינה שהבן-גוריונים, השרתוקים והויצמנים בנו, בעמידתו על דמו שלו, ובטפחו את רוצחיו, הוא זה החוטא כלפי האנושות, והוא זה שיש לו חוב כבד של צדק כלפיה. ובוודאי שיש לו חוב כבד, ללא נשוא, כלפי העם היהודי, אך למצפונו יש מנוח, כי הוא לא אנושי!

 

אלו הם יורשי המנדט הרצחני הבריטי, וממנו למדו מהו פוגרום ומה הן “הפרעות סדר”. למשל, מה שעשו המרצחים ביצהר, הן “הפרעות סדר”, מה שעשו היהודים בכפר הפורעים, מקידמת דנא, זהו פוגרום, כמסופר להלן על ידי פרופ’ יוסף קלאוזנר, ב”אבטוביוגרפיה” המצויינת שלו:

 

ולאחר שראו הערביים, שההפגנות ומאמרי ההסתה ואפילו פציעת היהודים עוברים עליהם בלא עונש, צעדו עוד צעד אחד בדרך – בלתי מסוכנת – זו וערכו פוגרום בירושלים בימי ב’ ו-ד’ של חול-המועד של פסח, תר”ף (6-4 באפריל, 1920) – הפוגרום האנטי-ציוני הראשון בארץ ישראל, מה שלא אירע אף פעם בימי-התורכים…. נהרגו 6 יהודים, וביניהם, האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ-200 נפצעו, ובהם כ-15 פצועים קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית כנסת שרוף וחנויות שדודות לעשרות….
קשה לשער את הרושם, שעשה עלינו מאורע זה. ועלי – ביחוד: מזלי גרם, שלא ראיתי פוגרום ברוסיה: בימי הפוגרומים של 1881 עדיין הייתי ילד ונמצאתי מחוץ לאודיסה, בימים הפוגרומים של 1906, הייתי בלוזאנה, ובימי הפוגרומים של 1921-1919 כבר עברתי לארץ ישראל. והנה – פוגרום אנטי-יהודי מובהק בירושלים, עיר הקודש, דווקא, ותחת שלטון האנגלים, דווקא, ולאחר הכרזת-בלפור, דווקא… אמי הזקנה, שבאה עמנו לארץ, רעדה וריטטה כולה: “כאן, בארץ ישראל – פוגרום – הייתכן”? – ולא הוסיפה לדבר: פרץ זרם-דמעותיה באין מעצור…
גם אוסישקין נזדעזע עד מעמקי-נפשו. הוא רץ אל סטורס, מושל-ירושלים, דפק על השולחן וצעק:
– פוגרום בארץ הקדושה! פרעות תחת שלטון המנדט! ולאנגליה יש כוח לעורר אותן, אבל לא לדכא אותן!
סטורס נתרתח:
– לא נכון, אין כאן פוגרום! יש כאן רק “מהומות” (troubles), דבר רגיל בכל מושבה אנגלית. יש כאן מהומות כמו באירופה, בין עמים לעמים ובין מעמד למעמד, באותו עם. לא ארשה, שתקראו למה שאירע בירושלים “פוגרום”, או “פרעות” בעברית. רק “מהומות” הן אלה.
ומאז לא התירו לעתונים העבריים לדבר על “פוגרום” ו”פרעות” והתחילו כותבים על “מהומות” בלבד…

 

ומאז לא חדלו פוגרומים “אנטי-יהודיים” מן הארץ. ושוב היה קלוזנר עד לפוגרום, הפעם ביפו, באיסרו חג של פסח תרפ”א, בתוך כל שאר הנרצחים היה גם הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח באכזריות נוראה.

וכבר אז היתה האמת ברורה, אך מטואטאת מתחת לשטיח ההבלגה הקדושה:

 “אתה אוסישקין אשם בכל”!, כך זעק הסופר מרדכי בן-הלל –

“במקום להגן על היהודים, צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ ישראל? ומה כל ‘בית לאומי’ מדומה זה”?

כל האמת כולה על רגל אחת. עד עצם היום הזה! כבר למעלה ממאה שנה הם רוצחים אותנו – המבליגים! כי לחיי היהודים אין שום ערך בעיני הציונל-סוציאליסטים. כי הבית ה“לאומי” שלהם, אינו הבית היהודי!!