מה שכחת להחזיר היום, חייל קטן שלי?

מה שכחת להחזיר היום, חייל קטן שלי?

אביתר בן-צדף
15.09.2008 18:44
מה שכחת להחזיר היום, חייל קטן שלי?


כיצד נעלמים מצה”ל אפסניה, נשק וציוד לחימה בכמויות כה גדולות? ולהיכן הם מגיעים?



מי שחיפשו עוד הוכחה לבזבוז השערורייתי של כספים בצה”ל – יקראו נא את המודעות העצומות, שמפרסם צבאנו במסגרת המבצע החדש, שיזם (בפעם המי-יודע-כמה) להחזרת ציוד צבאי, ש”נשכח” בבתי החיילים. אחר כך יקראו את היחצנות העִרה, המלווה את המבצע על כל גבעה רמה.

הצבא מסר, כי הוחזרו כבר כמה רובי-סער קלאשניקוב, כמה מקלעים מא”ג, רימונים, פצצות, מצפנים ומכשירי-קשר.

 

הפרסומת הצבאית – מעבר לשגיאות הכתיב ההכרחיות – קוראת להחזיר לצבא פריטי אפסניה, ציוד כללי, כלי-נשק, תחמושת, ציוד רפואי, מסמכים ומידע צבאי. חבל שלא הזכירו אפשרות להחזיר טנק … או איזו חלקת גשר צבאי.

 

“יש לך עוזי? / טייק איט איזי! / כדאי שתירגע / ותחזיר בלי להיפגע” – אומרת הסיסמה הצבאית, שמזכירה לי בהומור הרדוד שלה ובחריזתה הילדותית את כל דברי ההבל, שנתלו על עצי האקליפטוס ובחדר-האוכל במחנה בן-עמי, שעשיתי בו את טירונותי, אי-שם באמצע המאה הקודמת. “חייל, המחנה הוא ביתך – הצדע לכל כסיל!” קיבלה אותנו סיסמה בכניסה לחדר-האוכל. לעומת זאת, מסופר, שבכניסה לבית-הספר לפיקוד שריונאי היה שלט, “קשור חמור לעץ, והשקה אותו. בעוד ארבע-עשרה שנה יש לך מח”ט”. האגדה העירונית מספרת, שרמטכ”ל (אדום כומתה, כמובן) בא לבקר במחנה בדרום הערבה, ראה, נפגע, הורה להסירה מיד, ולא נכנס לבסיס עד שווידא את ביצוע הוראתו.

במסגרת זו רציתי לשאול האם הם מוכנים לקבל בחזרה את המספר האישי שלי – למרות שיש בו רק שש ספרות והוא שחוק, אך בלי שום גאווה?

 

הבייתה על טנק

 

החלום הרטוב של כל מי שהסתובב אי-פעם בבית-הספר לשריון היה לגנוב טנק, ולצאת אתו הבייתה. הכרתי את בית-הספר לשריון כשעוד היה במחנה עמנואל – שמו המחתרתי של מחנה ג’וליס – מול קיבוץ נגבה. הרעיון להגיע הבייתה על מגח – אז הטנק החדיש ביותר בצה”ל – או אפילו על גבי שרמן (שלא לדבר על AMX-13, שיכול לשעוט בקלילות על כביש), קסם ללא-מעט שובבים.

אחרי עשרות שנים, ניסה מישהו לממש זאת; ונכשל. בכל אופן, לו היה לי טנק – לא הייתי מחזירו. זה רכב מדהים, שיעזור להתגבר על כל פקק ועל מחנק בחניה; ונראה, מי יתווכח עם נהג טנק, שקיבל פקודה, “מצא חניה! או צוות, בזוקה!”

לחורים, שאף אחד אינו מתקנם, בכבישים בדרך למעוני, טג”ש עברי הוא פתרון נהדר.

אגדות עירוניות

 

במסגרת מבצע דומה הוחזר, לדברי הצבא, בשנת 2002 ציוד צבאי בשווי שלושה מיליון שקלים. הסיפורים, שפרסם הצבא, כדי לפאר את הישגיו כללו אגדות עירוניות נהדרות, כמו קשישה בת שבעים, שהשיבה לצבאנו שישה רימונים שהחזיקה, ואזרח מתל-אביב, שדיווח, כי ברשותו ציוד לחימה רב. אנשי הצבא, שהגיעו לאסוף את הציוד, נדהמו לגלות, שהאזרח הקים שלושה בונקרים, בתל-אביב, במעלה-אדומים ובקיסריה, ותכולתם כוללת מאות כלי נשק, תחמושת, רימונים, פצצות תאורה, פצצות RPG, פצצות מרגמה, טילי כתף ועוד.

 

ומה הוחזר במבצע השנה?

לא אשאל כמה עלה לפרסם את הצבאית, הכוללת מקל וגזר לפחוסי-מצח. 

עוד לא יצא המבצע לדרך, וחנן גרינברג דיווח ב-ynet: “היום הוחזרו שני מקלעי מא”ג, שני רימוני רסס, רובה מסוג קלצ’ניקוב, אקדח, ארבעה רימונים נוספים, שלוש פצצות מרגמה, שני רובי צלפים מסוג M-4. כמו כן שני רובים מסוג M-16.

“עוד הושבו: כ-150 חולצות צבאיות, 140 זוגות מכנסיים, 60 מחסניות, 5 חרמוניות, שני מצפנים, 2,800 כדורים בקוטר 5.56 מ”מ, מכשיר קשר מסוג מ.ק 77, שישה קיטבגים. חוסמי עורקים, פנסים, מימיות ורצועות לנשק”.

כמובן, אי אפשר לקבל את שטויות הצבא בלי הומור. תגובה 76 לידיעה של גרינברג אומרת בטון שובינסטי: “לקחתי את אשתי מצה”ל. אפשר להחזיר? אחרי בלאי כבד. מאוד מאוד כבד”.

מסתבר, שזה רעיון ישן, שכבר הוצע, ונשחק.

ובנימה רצינית – אם יש לנו אגף טכנולוגיה (שמחליף כל שבועיים וחצי את שמו בעלות עצומה) – איך הוא מרשה לתופעה לצמוח. כיצד נעלמים מצה”ל אפסניה וציוד לחימה בכמויות כה גדולות? ולהיכן הם מגיעים?

מתברר, שדווקא הבלאגן בצבא והמחסור בנשק, בציוד ובציוד לחימה גורמים לחיילי מילואים (ולא רק להם) לארגן לעצמם “ימ”חים פרטיים”, שישמשו אותם כל עוד הם נקראים לשמ”פ.

אני יודע זאת היטב מניסיוני האישי. משך שנים לא הצלחתי להשיג לעצמי בגדי עבודה, שיתאימו למידותיי התפוחות, והלכתי בנעליים בלויות (מספר 47 … – למתעניינים) כיוון שלא יכולתי להחליפן.

ברגע של יצירתיות, הציע לי חבר, קצין בכיר בצבא הקבע, להתיידד עם האפסנאים ביחידת המילואים שלי. במעט שלמונים קניתי את חסדיו של רס”ר אחד, שדאג לציידני בכמה זוגות של בגדי עבודה בגודל גדול מאוד, שהלם את כרסי המתפתחת, וגם השיג לי נעליים חדשות (!!) במידתי. מאז לא ידעתי מחסור, וגם מחליפי הרס”ר נהנו. אותו הדבר היה לגבי קסדתי. במלחמת ששת הימים ארגנתי לי קסדת צנחנים, ששירתה אותי היטב – עד הוכנסו קסדות הפלסטיק לשירות, אחרי מלחמת יום הכיפורים.

באותה הדרך יכולתי לארגן לי גם רוס”ר מקוצר (אני מתעב את הרוס”ר גליל) ואפילו תחמושת למטווחים פרטיים.

כשבני היה בקורס בבה”ד 7, הוא טלפן אליי בבהלה, וסיפר, שבכל הבסיס אין פלנלית לניקוי נשק. נסעתי לאפסנאי ידיד, ונחתתי עם רכבי בין אוהלי המגורים של בני. הוא פרק מתא המטען שלי גליל ענק של פלנלית, תרומת האפסנאי. הורים אחרים הלכו לחנויות, ורכשו לבניהם פלנלית במחיר מופקע.

טרם הצלחתי לברר כמה גלילי פלנלית הוחזרו לצבאנו המבורדק במסגרת המבצע. גם לא דווח על מספר החוטרים ששבו לבסיסם בשלום.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר