“ישראל” אסירת תודה

“ישראל” אסירת תודה

חנה אייזנמן
07.09.2008 15:22
קישינב - עיר ההריגה

קישינב – עיר ההריגה


הפוגרום נמשך שלושה ימים ואורגן על ידי שר הפנים כדי להוכיח לצאר שעדיין אין העם כשר לשלטון עצמי. ביום הראשון לפוגרום הוצאו כל השוטרים מאודסה ושלושה ימים נשארו מחוצה לה. כתום שלושת הימים יצאה פקודה שהצבא חייב להפסיק את השחיטות; הדבר בוצע תוך שעות ספורות. אחדים מן הפורעים, לאחר שירו בהם ברחובות, התלוננו מרה שלא ניתנו להם שלושת הימים המלאים שהבטיחו להם השלטונות.



“מדינת ישראל” אסירת תודה…

 

 

יהודים ישבו ודנו: אילו רצה הקב”ה להיפרע מאלכסנדר השלישי, מלך הגזירות, מה עונש היה צריך להטיל עליו? זה אמר כך וזה אמר אחרת. נענה הצעיר שבחבורה ואמר: לדידי, דיו שיהיה מוכרח לשבת בפטרבורג בפאספורט שלי… (דרויאנוב, “ספר הבדיחה והחידוד”)

 

(גזירת תחום-המושב אסרה ישיבת יהודים בפטרבורג. היו מי שנאלצו, עקב עסקיהם, לשהות בעיר, שלא ברשות. שוטרי העיר ארבו להם, הנתפסים נענשו וגורשו, או קנו העלמת עין בשוחד)

 

 

 כל מי שקורא ב”הגדה” יודע – “שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”, זו עובדה מתועדת! זו עובדה, הנקראת – אנטישמיות, שהעמיסה על ארון הספרים הבינלאומי משא לעייפה של ספרים ומחקרים, למיניהם. איש לא יוכל להכחיש אותה. לא היה עם ש”מכבד” את עצמו, שלא טבח ביהודים, כשהמובילים הם – הרוב הגדול של עממי ברית-המועצות, בהתאם למורשת הצארים ותורת הבולשביזם – כל ממשל בתורו, האימפריה הבריטית, הגרמנים וכן, גם האמריקנים, שעשו זאת בצורה אלגנטית. להם לא היה כלל דם על הידים, בדיוק כמו לשימון, כמו לאל-הינדי (על-פי שימון), מתכנן טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, וכמו לאייכמן, בן בריתם של בן-גוריון ורודולף קסטנר.

 

כשנגזרה גזירת הגירוש על יהודי מוסקווה, אמר דוד פרישמן: “לא אלמן ישראל”, אבל, גרוש…

 

 

אם גרמניה נדרשה לשלם פיצויים בגין טבח העם היהודי, בריטניה על אחת כמה וכמה. והיא עדיין בשלה – לא די ששדדה מן העם היהודי כמעט 80% מארצו ומסרה לאימפריאליזם הג’יהאדי, לא די שאת השארית הוסיפה וחילקה, לא די שלשארית-השארית הזרימה המוני ערב-רב מרחבי המזרח התיכון, מן המזרח הרחוק, מאפריקה ומן הבלקנים (שהתגלגלו, יחדיו, ב”עם הערבי הפלשתינאי”), לא די שהטביעה את היהודים בים, כשלא הצליחה להחזיר אותם למשרפות, היא עדיין איננה אומרת – דיינו. עדיין רוצה היא “להיות חלק בתהליך השלום”, המצדיק את הפלסטינים (פלסטינים = גרועים מן הנאצים, כמו ה”עם הערבי הפלשתינאי”, כמו ראשי הממשל ב”ישראל”, כמו קונדוליסה וכמו בלייר), על שאינם מוותרים על “סוגיות הליבה”, והליבה היא – השמדת ישראל! ה”ליבה” תושג באמצעות: שיבת הפליטים, ריבונות פלשתינית בירושלים והקמת מדינה פלשתינית בקווי 67′, והוא הדגיש את התנגדותו להמשך בניית ההתנחלויות 

חברון תרפ”ט   בשביל בריטניה, ימח שמה, עמד הזמן מלכת, היא ממשיכה בתכניות ה“מנדט”, בשיתוף פעולה מלא של כל שאר הפלסטינים – “ישראלים” ו”ערבים”. כאמור, כל החלוקות לא הספיקו לה, היא רוצה להמשיך בחיתוך הסלאם’י, ולהציף את הלא-כלום שיישאר ברבבות ערבים “פליטים”… אלה נהנים מכל העולמות – גם “עם” ו”מדינה ריבונית”, וגם “פליטים”, בתוך אחיהם “אזרחי מדינת ישראל הערבים”… באמת, כבר נמאס להבהיר שבריטניה היא בת מוות, ונקווה שנחזה בקיצה בקרוב, כמו בקיצה של ארה”ב!

 

אמר כומר לרב: שמעתי, שהיהודים נוהגים לקום בפני רב ולשבת בפני כלב. כיצד אתם נוהגים כשמזדמנים לכם רב וכלב ביחד? החזיר לו הרב – בוא ונצא יחד לרחוב היהודים, ונראה כיצד העם נוהג…

 

וכמותן רוסיה, האמא של מלחמת ששת הימים, שנסתיימה, להוותה, בהבסת בני טיפוחיה, שצויידו עד שניהם בנשק ובמדריכים צבאיים.

לרוסיה הסטוריה ארוכה של טבח ביהודים. גם כרוסיה הצארית וגם בהיותה “ברית המועצות”.

 

אבל, “ישראל”, שומרת על פקדונותיהם של “מיטיביה”, שודדיה ורוצחיה, כעל בבת עין, בלב שארית ירושלים, כלומר, בנספחת על ירושלים. את ליבת ירושלים, כבר מסרה, בהבל פיה, במעשיה ובהסכמיה לידי משמידי יהודי ארץ ישראל.

 

דוחק גדול היה במסדרון של התיאטרון, ושלא מדעתו פגע מרפקו של יהודי באופיצר. כעס האופיצר וקרא בחמתו:

חזיר!

נענה היהודי והחזיר בנחת:

שפירא…

 

בירושלים שבמערב, בלב שכונת תלפיות, משתרע שטח בור, זרוע בסלעים, קוצים ודרדרים, ש”ישראל” נמנעת מלהשתמש בו. הוא – “רכוש בריטניה”. אתם הבנתם את זה? ו”ישראל” בעלת ה”מוסר העליון”, המביא לידי קבס, בשום פנים ואפן לא “תגנוב” מן הגנבים, המרצחים בני-אלביון. כמעט את כל ארצנו שדדו הם מאיתנו, ו”ישראל”, הממשיכה בדרך אותם מרצחים, לרדוף את היהודים, שומרת למענם על “רכושם”! כי, מצא מין את מינו. לא לחינם שומר זרזיר למען העורב, את גזילת נחלת-ישראל. מנוולים!

 

כנ”ל – בריה”מ, זו ששדדה את צאריה, הלאימה את נכסיהם, אך עוד הרבה לפני-כן התעללו הצארים ביהודים, ויורשתם, בריה”מ, החרתה החזיקה אחריהם, “הלאימה” גם את נכסי היהודים, והבטיחה את עצמה מפני פתחון פה – ברציחתם… עכשו מבקשת “ישראל” למסור ל“יורשת” – רוסיה את “רכוש הצאר”, אלכסנדר השלישי, צורר היהודים, את “חצר סרגיי”, שאת החזקה עליה רכש מן האימפריה העותמאנית הכובשת…

איך הבטיחה רוסיה את עצמה מפני תביעות בעלי הרכוש? נו, איך? כמו שהפלסטינים, מרצחי חברון, הפכו את חברון ל”עיר ערבית” – יודנריין.

 

 

בתא מיוחד של קרון הרכבת היוצאת ממוסקבה, ישב יהודי, שעזב את העיר מחמת גזירת הגירוש. נכנס קונדוקטור ואמר לו: תא זה מיוחד לגנרל, הנוסע בפקודת המלכות.

החזיר לו היהודי: לך ואמור לגנרל שלך, שגם אני נוסע בפקודת המלכות…

 

 

הבריטים ראו, ידעו ושתקו, כמו כולם…. במשך הדורות, למשל:

 

 

“נזדעזעתי במידה שלא תאמן. מעולם לא הייתי כה נזעם ועם זאת כה חסר-אונים כמו היום. לעולם לא הייתי מאמין שמסוגלים בני אדם לנהוג מנהג גרוע מזה של פריצי חיות אכזריים. גרוע יותר, משום שנתכוונו להיות כאלה – אכזרים ובהמיים, כשהם נהנים מכל רגע; עד הייתי לפוגרום בחוצותיה של אודסה. כאשר החל הפוגרום סעדתי עם הקונסול הכללי שלנו, סמית. שמענו ריצות וצעקות ברחובות. סמית ואני יצאנו אל דלת הכניסה של הקונסוליה וראינו אנשים רצים בהתרגשות לכל עבר ושמענו הרבה צעקות היסטריות. סמית אמר:

”אני חושש שזה פוגרום, היה לנו כאן אחד כזה לפני שנים אחדות; רצוי שנסתלק מן הרחובות, כי הרוסים נעשים חסרי אחריות לגמרי והשוטרים אינם נוקפים אצבע; עכשיו תחזה באחד הצדדים הנתעבים ביותר באופי הרוסי”.

הסתכלנו. הרחובות היו מוארים היטב ויכולנו לראות היטב בשני הכיוונים; הייתה גם רחבה קטנה לפני הבית. רוסים, רבים, מהם מחזיקי אלות, סכינים או גרזינים, היו מתרוצצים בכל מקום, פורצים דלתות חסומות ומבריחים את היהודים האומללים אל הרחובות ושם היו משיגים אותם, מכים אותם ולעתים קרובות הורגים אותם. זקן אחד נמחץ במהלומת גרזן על ראשו על ידינו ממש. השתוקקתי להתערב ולהרביץ באחדות מחיות-הפרא הרוסיות הללו, אבל סמית עצר בי – למזלי. אישה צעירה שרוסי אחד רדף אחריה פרצה כאחוזת-תזזית לתוך הקונסוליה ונפלה מתעלפת על שטיח-הסף; הרודף עצר, כשראה אותנו. חירפתי וגידפתי אותו באנגלית;

סמית אמר: ”למען השם, אל תתגרה בהם; הם משוגעים”.

עוד צעיר יהודי נרדף, הוכה והוטל לתוך הביב, בעטו בו באכזריות, שדדו אותו והניחוהו מוטל בלי הכרה. לעת הזאת היו הרחובות כמרקחה, הרעש היה גדול, אך אף לא שוטר אחד נראה לעין. חלון גדול של חנות נופץ והפורעים נכנסו לחנות, בזזו והשליכו את ביזתם החוצה. השיא הגיע כשעבר רוסי אחד על פני הקונסוליה כשהוא גורר נערה יהודיה כבת 12 שנה בשערותיה לאורך תעלת השפכים; היא צרחה והאיש צעק. אין לי ספק שהיה מתעלל בה ורוצח אותה אחרי כן. לא יכולתי למשול ברוחי, שמעתי את קולו של היילז הזקן (מורהו הנערץ של מיינרצהאגן, בצעירותו)לוחש: ‘עשה משהו’. ובכן פרצתי החוצה, בעטתי ברוסי בכרסו בחמת-זעם במגפי הרוסיים הכבדים והרבצתי בו מהלומה הגונה בלסת; הוא נפל כבול-עץ ואני נשאתי את הילדה והכנסתיה לקונסוליה. סמית אמר: ‘זה יכניס אותנו לצרות’. צא וחשוב צרות מהן, בהשוואה לגורלה של קטנה זו. הערב אינני יודע את נפשי מרוב כעס וחמלה.

סמית נמצא באודסה זה עשר שנים. הוא מספר לי שלפני שנים אחדות, כשהייתה המהפכה הרוסית במלוא תנופתה, נתקבלה החלטה לערוך פוגרום באודסה. יהודים רבים הוזהרו מפני הסכנה הנשקפת להם והצליחו לשחד את מנהיגי המהפכנים שלא יפגעו בהם לרעה, אך כ-‏400 יהודים נהרגו בכל זאת. הפוגרום נמשך שלושה ימים ואורגן על ידי שר הפנים כדי להוכיח לצאר שעדיין אין העם כשר לשלטון עצמי.  ביום הראשון לפוגרום הוצאו כל השוטרים מאודסה ושלושה ימים נשארו מחוצה לה. כתום שלושת הימים יצאה פקודה שהצבא חייב להפסיק את השחיטות; הדבר בוצע תוך שעות ספורות. אחדים מן הפורעים, לאחר שירו בהם ברחובות, התלוננו מרה שלא ניתנו להם שלושת הימים המלאים שהבטיחו להם השלטונות. סמית הבטיחני כי הדברים הנ”ל מדויקים בתכלית וכי בזמנו נשלח דו”ח מלא עם הוכחות למשרד החוץ שלנו.

אני נרעש עד עמקי לבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין בלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת”.

 

מיומנו של צדיק אחד בסדום, הקולונל מיינרצהאגן. זה היה ב-1910, מקרה “זניח” אחד במסכת רדיפות היהודים במשך מאות בשנים, על ידי החיות הרוסיות.

 

אילו ראה היום, איך הזוועה שהשמאל בנה חוזרת על אותן שיטות, ממש, היה מתקשה להאמין.


                                   ניצולי הפוגרום בקישינב – עיר ההריגה

משפחה מניצולי הפוגרום בקישינב, נטבחה בחברון, לשם הגיעה כדי לנפוש ולהירגע מזוועות הפוגרום…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר