שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל, נספח ו’ לבקשת הרשות לערער: השופטת גיליה רביד, כירורגיה של הכרעת-הדין

שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל, נספח ו’ לבקשת הרשות לערער: השופטת גיליה רביד, כירורגיה של הכרעת-הדין

שמחה ניר, עו”ד
07.09.2008 17:47
כוונה אינהרנטית (צילום: אתר מערכת המשפט)

כוונה אינהרנטית (צילום: אתר מערכת המשפט)


מהכרעת-הדין של השופטת גיליה רביד עולה כוונה אינהרנטית לשיפור-פוזיציות מול הוועדה לבחירת שופטים, בדרכה לביהמ”ש המחוזי *** המבקש עומד מול שופטי הערעור עם המסמך הזה בידו, ומנתח על פיו את פסק-הדין, “כירורגית” *** השופטים מגבילים אותו שרירותית, ואחר-כך עוד באים בטענות על כך שהוא “חוזר על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא” *** איפה הבושה.



רע”פ 7491/08

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

 

בקשת רשות לערער

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

נספח ו’ לבקשה: הכרעת-הדין עם הערות

לפרק י’ בו מופיע לראשונה הנספח הזה

 [ 1 ]

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

פ  003410/06

 

בפני:

כב’ השופטת רביד גיליה

 

24/05/2007

 






 

מדינת ישראל

בעניין:

 

המאשימה

 

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

שמחה משה ניר

 

 

הנאשם

 

 

 

 

 

ב”כ המאשימה – עו”ד רינצקי

הנאשם בעצמו

נוכחים:

 

הכרעת דין

1.         כתב האישום מייחס לנאשם, עורך דין במקצועו, עבירות של התחזות וניסיון התחזות בניגוד לסעיף 97 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין התשכ”א-1961 (להלן: “החוק”) וזאת בטענה, שבמהלך התקופה שבין 9.9.03 ל- 11.5.04, עת היה מושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין, המשיך לבצע פעולות שיוחדו לעורך דין, תוך שהוא מופיע בבתי משפט ברחבי הארץ ומייצג, או מנסה לייצג, לקוחות שונים כמפורט בכתב האישום.

2.         ההליכים שהתקיימו בנושא השעייתו של הנאשם אינם שנויים למעשה במחלוקת והם גם מצאו ביטוי ראייתי הן במסמכים שהוצגו לעיוני  והן בעדותו של עו”ד עמוס ויצמן, מרכז הקבילה המשמעתית במחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, כדלקמן:

·          מה זה “אינם שנויים למעשה במחלוקת”?

א.         בתאריך 9.1.03, במסגרת הליכים משמעתיים שהתנהלו נגד הנאשם בבית הדין המשמעתי של מחוז ת”א (תיק בד”ם 172/02) נגזר דינו של הנאשם, בין השאר, לעונש השעיה מחברות בלשכה לתקופה של שנתיים– ראה תיק ת/1.

בית הדין השתמש בסמכותו לפי סעיף 78א’ לחוק לשכת עורכי הדין והורה במסגרת גזר הדין על השעיה זמנית של הנאשם שתיכנס לתוקפה ביום 1.2.03 ועד להפיכת פסק הדין לחלוט.

ב.         הצדדים ערערו על פסק הדין בבד”ם 172/02 הנ”ל לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (תיק בד”א 12,16/03), אשר בתאריך 7.4.03 קיבל את ערעור הלשכה והאריך את תקופת ההשעיה

[ 2 ]

שנגזרה על הנאשם לתקופה של 3 שנים- ראה ת/2.

גם הפעם הושתה על הנאשם פסילה זמנית שתחילתה כעבור 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנאשם ועד להפיכתו לחלוט.

ג.          על פסק דינו של ביה”ד הארצי זה ערערו שני הצדדים לבית המשפט העליון (תיק  על”ע 3954/03). במהלך ההליכים, חזרה בה לשכת עורכי הדין  מערעורה ואילו ערעורו של הנאשם נדחה  לגופו של עניין, כמפורט בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 4.8.03 – ראה ת/3.

ד.         ביום 19.8.03 הגיש הנאשם לבית המשפט העליון בקשה לקיים דיון נוסף בעניינו ובקשתו נדחתה על פי החלטת כב’ השופט מצא מיום 4.9.03 (דנ”פ 7527/03) – ראה  ת/7.

3.      ככל שניתן לראות-למרות כפירתו הכללית והגורפת של הנאשם שאילצה את התביעה להביא בפני בית המשפט את כל העדים הרלוונטיים ואת כל תיקי בתי המשפט לסוגיהם- הרי שבסופו של יום, לא קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים בדבר העובדה, שהנאשם אכן הופיע בבתי המשפט השונים שפורטו בכתב האישום, בשם הנאשמים שעניינם נדון באותם הליכים, כפי שיפורט להלן:

·         מה זה “אילצה”?

·         בישיבת ה-25.5.2006, בעמ’ 5, ש’ 11 ואילך, אמר הנאשם:

“האינטרס למשפט קצר ומהיר שייגמר טכנית הוא אינטרס לא רק שלי, אלא גם של בית המשפט. אם התביעה מבקשת לדלג על הפגמים הטכניים ולהגיע לעומק זה יחסוך הרבה זמן מבית המשפט ולכן אני פונה אל התביעה להגיש את התיקים במלואם”

ונשאלת השאלה מי באמת “אילץ”, ואיזה אינטרס – מנוגד לזה של ההגנה – היה לשופטת למנוע את הגשת התיקים המלאים.

והתשובה נמצאת בעמ’ ###: היא חתרה להצגת מצג בו אין זכר לטענתי המשפטית כי איני מושעה – טענה אותה העמדתי לפני בתי המשפט, על מנת שיפסקו לגופה.

·         ואגב: מאימתי חייב הנאשם לעזור לתביעה?

·         אם הנאשם היה מודה הוא היה מורשע ביותר עבירות ממה שהוא הורשע בהן.

·         אם הנאשם היה מודה, אבל רוצה להוכיח שחלק מהתיקים – או אפילו כולם לא נעשו “דרך עיסוק או בתמורה, אף שלא דרך עיסוק” (למשל בתיק של אשתו) – האופציות הלגיטימיות לשתוק היו מצטמצמות ביותר.

·         ואם הנאשם היחה מודה, לא היו מוגשים התיקים בשלמותם, ולא היה כל זכר ויסוד לטענת ההגנה שהנאשם בסך-הכל ביקש לשכנע את השופטים בתיזה שלו – תוך מחוייבות לכבד את החלטותיהם, כפי שאמנם הווה – ובכך אין כל עבירה.

·         ולא למותר להזכיר את “perfectly legitimate tactic“, אותו למדנו מזוסמן ז”ל, אשר בפלילים הוא לגיטימי שבעתיים מבאזרחים.

א.      בתאריך 9.9.03, כמשתקף מתיק ת.ד. 11252/03 (ת/18) וכעולה מעדותה של פקד שגית שועלי שהייתה נציגת התביעה באותו הליך,הופיע הנאשם בבית המשפט לתעבורה ביפו, בפני כב’ השופטת שדמי, יחד עם הנאשם באותו הליך, מר משה גבע, וטען בשמו של גבע (ראה פרוטוקול שם). לא זו אף זו, הנאשם החתים את משה גבע על ייפוי כוח מיום 9.9.03, אשר צורף לתיק בית המשפט וצולם סמוך לאחר מכן על ידי התובעת שגית שועלי – ת/19.

·         הנסיון היחיד לקשור את ייפוי-הכוח הזה אלי היה בחקירה הנגדית, בה שאל אותי התובע אם החתימה עליו היא חתימתי, ואמרתי שאני לא מזהה אותה כחתימתי.

·         ונשאלת השאלה על סמך מה יוצאת השופטת מהנחה שהדבר מובן-מאליו, כאשר הוא בכלל לא הוכח.

במסגרת אותו הליך, הופיע הנאשם בשנית בשמו של משה גבע בתאריך 2.11.03 ואפילו הודה בשמו (ובהעדרו) במסגרת הסדר טיעון שערך עם התביעה. דינו של גבע נגזר באותו יום במעמד הנאשם.  

·         לא היה ולא נברא, לא הופעתי בשמו, לא הודיתי בשמו, ולא עשיתי שום הסדר עם התביעה. מאיכן השופטת לקחה את זה?!

לציין, במענה לשאלות הנאשם בחקירה נגדית, שללה העדה שגית שועלי את האפשרות שהנאשם ביקש לטעון בפני כב’ השופטת שדמי בנושא חוקיות השעייתו. לדברי שועלי, השופטת שאלה בעל פה את הנאשם  האם הוא רשאי לייצג בבתי משפט והלה השיב כי לגישתו אין הוא מנוע מלעשות כן -וכך היה. אותו ברור קצר בעל פה לא זכה לתיעוד בפרוטוקול.

·         מה שלא נרשם בפרוטוקול – היה כלא היה, ודינו כדין “שיחה פרטית”, off record.

·         (לבדוק בפרוטוקול מה בדיוק היא אמרה, אבל גם ה”לגישתו” שבתשובתי, כפי שהיא מובאת כאן מדברת בעד עצמה): העובדה שיש לי “גישה” משלי, ובה אני מנסה לשכנע את בית המשפט, עדיין אינה עבירה.

·         אם השופטת מקבלת ש”לגישתי”, וכו’ – כמו הנשיא ברק – בשביל מה אני צריך ליזום את הדיון המלא?

ב.         הנאשם מודה, כי ייצג את גב’ רחל פורטמן בע”פ 7296/03 של בית המשפט המחוזי בירושלים (ראה דברי הנאשם בפרוטוקול מיום 25.1.07 עמ’ 35 ש’ 16 ואילך). 

ככל שניתן לראות, הנאשם הופיע בבית המשפט המחוזי וייצג את גב’ פורטמן ביום 16.9.03 (ראה תיק בית המשפט- ת/23) וכן פנה בבקשות שונות לבית המשפט במסגרת אותו הליך, בין היתר לפסילת המותב והעברת התיק למותב אחר וזאת בתאריכים 10.9.03 ו- 14.9.03 (ראה ת/13א’, ת/23א’)

ג.          בתאריך 9.10.03 ייצג הנאשם את רחל פורטמן בבית המשפט העליון בע”פ  8346/03– ראה ת/20.

·          מה זה “ככל שניתן לראות”?!

·         לפי הפרוטוקול הופיע בשם הגב’ פורטמן גם עו”ד שרון, ולא ברור מי ייצג אותה בפועל.

ד.      הנאשם שימש בא כוחו של הנאשם גרשון קוריסקי במסגרת ת”פ 2709/02 של בית המשפט השלום

[ 3 ]

בראשל”צ בפני  כב’ השופטת בן שלמה. בתאריכים 30.9.03 ו- 3.12.03- לאחר מועד השעייתו ובעיצומו של שלב ההוכחות בתיק הנ”ל- הופיע הנאשם בבית המשפט בשמו של קוריסקי.

ככל שניתן לראות, במהלך הדיון, עלתה השאלה אם הנאשם רשאי להמשיך ולייצג את קורסקי ועמדת הנאשם בסוגיה זו הייתה שהוא רשאי לעשות כן, בטענה שהליכי ההשעיה נגדו הם בטלים מעיקרא.

·         אבל במקום אחר (בעמ’9) שוללת השופטת בכלל את האפשרות שאני טענתי לאי-תקפות ההשעייה, באמרה כי:

“לא ניתן לקבל את דברי הנאשם באומרו, כי ביקש לטעון בנושא זה בפני בתי המשפט השונים ולא נענה”.

ונשאלת השאלה איך, מדוע ולמה, קובעת השופטת דברים-והיפוכם, לפי הנוח לה בכל נקודה ונקודה?!

עוד אפשר לראות, כי גם לאחר אותם מועדים הנאשם המשיך ופנה בבקשות שונות לבית המשפט בנושאים הנוגעים  לגופו של ההליך שהתנהל נגד קורסקי, וזאת, עד לאמצע חודש ינואר 2004  (ראה תיק בימ”ש והפרוטוקולים שם- ת/22א’).

·          ### לבדוק אם לא היו אלה רק טיעונים לעניין ההשעייה

ה.         בתאריך 7.9.03, בב”ש 1708/03 של בית המשפט השלום באשקלון, הגיש הנאשם   בשם רונן מאיר בקשה לעיון מחדש ובתאריך 14.9.03 הוא ייצג את רונן מאיר בדיון שהתקיים בפני כב’ השופט נחמיאס  (ראה תיק בית המשפט- ת/14).

ככל שניתן לראות מעיון בתיק וכן מעדותה של עו”ד שירי שפר שייצגה את התביעה באותו הליך (ראה פרוטוקול עמ’ 25), שאלת השעייתו של הנאשם עלתה בדיון ואף הוצגו על ידי התביעה פסקי הדין של בית המשפט העליון שניתנו נגד הנאשם. עם זאת, לאור טענות הנאשם כי לא כל האינפורמציה מצויה ברשות התביעה, בהצהירו כי הוא רואה עצמו מורשה לייצג את המבקש, לא ראה בית המשפט להכריע בסוגיה ולאסור את הייצוג, בקובעו כי יש לברר את הנושא בפני הגורמים המוסמכים.

·          אם השופט ויתר על הבירור, היה בכך רשות לייצג, כאשר הוא מודע לכך שאולי המייצג מושעה – דבר שבסמכותו, אפילו אם הדבר שגוי.

·         יש לציין כי העמדתם-יחד של כל הסעיפים הרלוואנטיים שבחוק הלשכה ### הצגת התיזה תיעשה בנפרד ### מראה כי מי שהושעה אינו חדל להיות “עורך דין”, כי בית המשפט רשאי לקבל אותו כמייצג, וכי כל עוד הוא אינו עושה זאת “דרך עיסוק או בתמורה אף שלא דרך עיסוק” – אין בכך שום עבירה.

1.                  הסעיפים הבאים לחוק הלשכה יוצרים כמה “סטאטוסים”:

א.              “עורך דין” (סע’ 42);

ב.               “מי שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת” (סע’ 50);

ג.                “חבר הלשכה שהושעה” (סע’ 50א’);

ד.               “חבר הלשכה שאינו עוסק בעריכת-דין” (סע’ 52ב’);

ה.              “מי שאינו עורך-דין” (סע’ 96);

ו.                “מי שמתחזה כעורך-דין” (סע’ 97, חלופה ראשונה);

ז.                “עורך-דין בתקופת-השעייתו” (סע’ 97, חלופה שנייה)

2.                  בחוק הלשכה ישנן הוראות רבות מה מותר ומה אסור לכל אחד מבעלי הסטאטוסים, אבל אין שום הוראה ההופכת “עורך-דין” ל”לא עורך דין”, וההיפך הוא הנכון, כי אם המחוקק היה רוצה לקבוע כי ההשעייה “מוחקת” את התואר המקצועי הוא היה, באותה הטכניקה החקיקתית, אומר “מי שהושעה” ולא “עורך דין בתקופת השעייתו”.

3.                  גם האבחנה אשר בסע’ 97 בין “מי שמתחזה כעורך-דין” לבין “עורך-דין בתקופת-השעייתו” היא הנותנת ש”עורך-דין בתקופת-השעייתו” – עדיין עורך-דין הוא.

4.                  הסעיפים האלה מהווים אסמכתא לכך שעו”ד מושעה (כמוהו כעו”ד בחברות מוגבלת) אינו יכול “להתחזות” כעו”ד – אפילו אם השתוקק לכך בכל מאודו!

ו.          בתאריך 3.2.04 בת”פ 30848/02 של בית המשפט לתעבורה בחיפה התייצב הנאשם בבית המשפט, בפני כב’ השופט יציב בניסיון לייצג את מר יששכר פרידהנדלר. במהלך הדיון שם, לאחר שבית המשפט העלה מיוזמתו את שאלת הייצוג והנאשם השיב ברוח טיעוניו בתיק הנוכחי, אסר בית המשפט על הנאשם לייצג את פרידהנדלר, כמפורט בהחלטתו מיום 11.5.04 (ראה ת/24).

·         “ברוח טיעוניו בתיק הנוכחי” … אז או שעברתי את העבירה בשניהם, או שבאף אחד מהם.

·         איך, במקום אחר ### לאתר, ולציין כאן ###, שוללת השופטת בכלל את האפשרות שאני טענתי לאי-תקפות ההשעייה?

ז.          בתאריך 17.11.03 בת”פ 1034/02 של בית המשפט לתעבורה באשקלון, התייצב הנאשם בפני כב’ השופטת קליימן בניסיון לייצג את מר אשר פדלון, אך בית המשפט, לאחר שהעלה מיוזמתו את שאלת הייצוג, אסר על הנאשם לייצג את פדלון (ראה פרוטוקול בית משפט שם –ת/15 וכן עדותה של פקד נועה חקלאי עמ’ 25 ואילך).

·         ואולי רק “הכנה” שאינה מגעת כדי נסיון?

ח.         בתאריך 25.11.03 במסגרת ב”ש 21409/03 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע התייצב  הנאשם בניסיון לייצג את מר מאיר רונן, אך בית המשפט אסר עליו את הייצוג (ראה תיק בית המשפט –ת/21).

4.         את טענות הנאשם במענה להאשמות שיוחסו לו ניתן לסכם בקליפת אגוז כדלקמן:

א.      לטענת הנאשם, בשל פגם מהותי שנפל בהליכי השעייתו, כפי שיפורט בהמשך, הליכים אלה הם בטלים מעיקרא ולכן הם בבחינת “דבר שלא בא לעולם”. 

·         זה לא “ולכן” כי טענת הנון-אסט פאקטום לא נגזרת מהבטלות, אלא להיפך.

אליבא הסברי הנאשם, עובר להגשת הערעור שהוגש לבית הדין הארצי (ת/2), היה ברשות הצדדים רק עותק לא חתום של פסק הדין שניתן על ידי בית הדין המחוזי  בבד”מ 175/02 (ת/1) ועליו הם ביססו את ערעורם. לימים הסתבר- כך לדברי הנאשם- כי בעותק לא חתום זה נעשו

[ 4 ]

שינויים ואף הוספו חתימות השופטים. לטענת הנאשם, הואיל והודעות הערעור ההדדיות שהוגשו לבית הדין הארצי בוססו על עותק לא סופי ולא חתום של פסק הדין דלמטה, שהוא בבחינת טיוטא, הרי שמדובר בהליך ערעור פגום ופסול שהוא בטל מעיקרא. בטלות זו משפיעה, לטענתו, גם על הליכי הערעור בבית המשפט העליון, שנסמכו אף הם על פסק דין בטל מעיקרו של בית הדין הארצי.

·          זה לא היה “עותק לא חתום של פסק הדין”, אלא עותק של הטיוטה, אשר שוכללה לכדי פסק-דין רק מאוחר יותר (בציון התאריך – 14 יום לאחר הקלטת הדיון, ו-8 ימים לאחר המצאתה לצדדים של הטיוטה).

·         לא רק חתימות הוספו, אלא גם תאריך.

·         הבטלות לא משפיעה, “לטענתו”, אלא לפי הפסיקה.

הנאשם אינו חולק על כך שלא העלה את הטענה דלעיל בערעור שהגיש לבית המשפט העליון, והסיבה נעוצה, לטענתו, בכך ש”הפגם” נודע לו רק לאחר שהסתיימו ההליכים בבית המשפט העליון.

·         הנה, היא כבר “מדקלמת” את טיעוני התובע – כולל אפילו את המרכאות סביב המילה הפגם.

אין גם מחלוקת, שגם לאחר שנודע לו על אותו פגם כטענתו, הוא לא מיצה את זכותו לתקוף תקיפה ישירה את פסק הדין (הסופי). כל שעשה הנאשם, היה הגשת בקשה ביום 17.9.03  לבית הדין הארצי שבה עתר למחוק בדיעבד,  את ההליך שהתקיים בד”א 12,16/03 (ראה ת/6א’) ובקשתו זו נדחתה על ידי בית הדין ביום 25.9.03 (ראה ת/6ב’). על החלטת בית הדין הגיש הנאשם ביום 25.9.03 בקשה לעיון מחדש (ראה נ/1) אך לדבריו, לא הגיעה לידיו ההחלטה בהקשר לפנייתו זו.

·          למען הדיוק: בעדותי ### לייבא את הטקסט ### אמרתי כי עקבתי זמן לא מועט אחרי ההחלטה, אבל בסוף התייאשתי.

·         יתירה מזאת: עיון בתיק מראה שהבקשה לעיון-מחדש “נעלמה” ממנו, ואין כלזכר להחלטה בה.

·         כאשר מדובר על תקיפה בטענת בטלות – להבדיל מערעור או תובענה/עתירה לביטול מאחת מהעילות המוכרות בחוק לביטול פסקי-דין תקפים – גם מה שנראה כתקיפה “ישירה” אינו, למעשה, אלא תובענה לסעד הצהרתי, אשר במסגרתה מתבצעת תקיפה עקיפה.

·         ממה נפשך: אם מדובר בתקיפה ישרה, אין אפשרות לתקוף פסק-דין תקף, מחמת “סופיות הדיון”, ואם מדובר בפסק-דין לא-תקף, הוא נשאר באפסותו גם אלמלא התקיפה הישירה, ואפילו אם התבצעה תקיפה ישירה, אבל היא נכשלה ### דוד נ’ שב”ס ### למצוא מראה מקום וגם הפנייה לאיזכורים בתיק זה.

·         ישנן דרכים שונות לתקיפה של פסקי-דין כאלה, לכל אחת ישנם חסרונות ויתרונות משלה, והשופטת לא יכולה לבוא אתי חשבון על כך שלא בחרתי בדרך שהיא הייתה בוחרת – אם הייתה היא במקומי.

·         וראינו כיצד הפרקליטות, מה שלא תעשה – היא תטען שהיית צריך לעשות את ההיפך!

·         תקיפה ישירה, בדרך של הצהרה – כפי שהיא מציע במקום אחר: גם את זאת עשיתי בעברי המקצועי, שופטת במחוזי ת”א דחתה את התביעה “מחוסר סמכות”, וכדי לערער לעליון הצטרך מרשי להפקיד ערבות של 35,000 ש”ח, לפני 5 שנים – והוא לא יכול היה לעמוד בזה. התוצאה – השופטת קודמה לביהמ”ש העליון, והלקוח – לשנת מאסר.

·         אם הייתי הולך לעליון, והייתי נזרק בנימוק טכני, זה היה הסוף, ואף ערכאה לא הייתה מוכנה  עוד ל/שמוע שום טענה – ומצבי היה חמור בהרבה מאשר אחרי ההחלטה בדבר “גמר המלאכה”.

ב.           לטענת הנאשם, הוא המשיך לייצג בעלי דין בבתי המשפט השונים, חרף פסק הדין המשעה שניתן נגדו, בהאמינו בנכונות טיעוניו המשפטיים שפורטו לעיל, דהיינו שמדובר בפסק דין בטל מעיקרא, ומתוך ההנחה שיוכל להשיג על פסק הדין בדרך של “תקיפה עקיפה”. משכך- גם אם טעה בניתוח המשפטי- עומדת לו טענת הגנה של “טעות במצב דברים”.

ג.               לטענת הנאשם, לא הוכח על ידי התביעה, כי בהופיעו בבתי המשפט השונים, כמפורט לעיל, הוא ביצע פעולות שייוחדו לעורך דין כהגדרתם בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. לטענתו, לא הוכח כי פעל “דרך עיסוק” או “בתמורה, אף שלא דרך עיסוק”.

·          טענתי שהדבר אף לא צויין בכתב-האישום, כך שכתב האישום אף לא מגלה עבירה.

ד.           לראשונה בסיכומיו העלה הנאשם את הטענה, כי לא הוכח על ידי התביעה שפסק הדין שהורה על השעייתו אכן “בוצע בפועל”, דהיינו, שלשכת עורכי הדין עמדה בחובתה הקבועה בסעיף 69 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ”ב-1962 לבטל את רישומו בפנקס החברים. לטענת הנאשם, החובה המוטלת על לשכת עורכי הדין לבצע את הרישומים הדרושים בפנקס החברים, אינה רק אקט דלקרטיבי אלא היא קונסטיטוטיבית, ובהעדרה לא נכנסו לתוקפם הליכי השעייתו.

ה          הנאשם טען, כי בהתנגשות הקיימת בין פסק הדין המשעה לבין חובתו החוזית כלפי לקוחותיו, גוברת האחרונה ולכן עומדת לו טענת “צידוק” מכוח סעיף 34יג’ לחוק העונשין. עוד נטען (ללא פירוט או הנמקה) כי עומדת לו הגנת הצורך לפי סעיף 34יא’. 

ו.         לדברי הנאשם, בהליך פלילי הוא אינו רשאי להתפטר מייצוג לקוחו אלא ברשות בית המשפט, מכוח סעיף 17 לחסד”פ. הוראה זו גוברת  לצורך העניין על פסק הדין המשעה.

 [ 5 ]

ח.      עוד נטען על ידי הנאשם, כי עומדת לו טענה של “הגנה מן הצדק”, שבעטייה ראוי לבטל את ההליכים נגדו. לדבריו, הליכי פסילתו הם פרי רדיפה מתמשכת של לשכת עורכי הדין ובתי המשפט, ולכן לא קיים סיכוי אמיתי שהוא יזכה למשפט צדק הוגן מצד טריבונל כלשהו במדינת ישראל.

 

דיון ומסקנות 

5.         אשר לטענת הנאשם בדבר תקפות השעייתו

5.1        מן הבחינה המשפטית, ברי שלא כל טעות, ואפילו לא כל הפרה מהותית של הדין, גוררת בטלות.

            גם באותם שנים בהם שלטה התפיסה האומרת שקיימת משוואה ברורה בין חוסר סמכות לבטלות מוחלטת, דהיינו, מקום שחרגה הרשות המנהלית מסמכותה, ראו את פעולתה או את החלטתה כבטלה בהכרח , עדיין היה צורך להצביע על פגם מהותי, על כך שעסקינן בפעולה שנעשתה בחוסר סמכות. בכל מקרה של טעות אחרת, בתחומי הסמכות, מדובר היה רק בהחלטה נפסדת, דהיינו החלטה שניתנת לביטול (voidable).

·         העדר חתימה על מסמך-היסוד שעליו התבסס הערעור – זה לא “פגם מהותי”?!

            על אחת כמה וכמה כיום, כאשר  במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (void) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (voidable) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית.

·         זה לא “במקום” אלא בנוסף, ז”א שנוספה, בין-לבין, דרגת-בטלות “גמישה”, אבל גם פס”ד עינת הראל משאיר כר נרחב לטענות בטלות מוחלטת.

לפי מבחן זה, יש להבדיל בין הפגם לבין נפקותו.  הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן, אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת.  תפיסה זו מבחינה אפוא בין הפגם לבין תוצאותיו, בין סיווג הפגם לבין הקביעה מהו הסעד שיש להושיט לנפגע ממנו, ובהתאם לה, אין זה מן ההכרח שאפילו פעולה בחוסר סמכות תוביל לבטלותה המוחלטת של ההחלטה המנהלית (ראה ע”פ 1523/03 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם באתר נבו והמובאות שם  וכן ע”פ 4398/99 עינת הראל נגד מדינת ישראלפ”ד נד(3) 637).

·         הנה, מתחיל ה”דקלום” – בלי התייחסות לכך שגם הפסיקה אינה “קוברת” את הבטלות המוחלטת. ### לבדוק את פסה”ד הזה ###

            בהקשר זה יוער, כי לא אוכל בשום אופן לקבל את טענות הנאשם, כמשתקף בסיכומיו, כאילו תורת הבטלות היחסית חלפה ועברה מפסיקתו המחייבת של בית המשפט העליון. טענת הנאשם לפיה מדובר ב”הלכה רעה” שהבטלות המוחלטת עדיפה עליה, משקפת את דעתו הפרטית והיא, עם כל הכבוד, נעדרת נפקות.

·          לא זה מה שטענתי, ולא אמרתי שדעתי הפרטית גוברת על ההלכה הפסוקה.

·         הבאתי את דעתי הפרטית רק כהסבר מחזק לסיבה שביהמ”ש העליון זנח, לדעתי את תורת הבטלות היחסית (ראו הערה לפיסקה הבאה).

הדוגמה שהביא הנאשם מבג”צ 9269/06 שלמה בינזרי כתימוכין להשקפתו לפיה מבחן הבטלות היחסית אינו תקף יותר –לאו דוגמה היא לענייננו.

·         “לאו דוגמה היא לענייננו” – אם זה כל מה שיש לה להגיד על שלושת החלקים שבסיכומי ההגנה באותו הנושא, כנראה שבכל זאת “דוגמה היא לענייננו”.

לא זו אף זו, אחת השאלות הנגזרות ממבחן ה”פסלות היחסית” מתייחסת לדרך התקיפה של ההחלטה.

בית המשפט העליון קבע מפורשות, כי דרך המלך הראויה והרצויה לתקוף החלטה מנהלית שגויה, היא בדרך של תקיפה ישירה, על ידי פנייה לבית המשפט בבקשה לבטל החלטה זו. האינטרס הציבורי מחייב, כי אדם לא יעשה דין לעצמו אלא יבחן את חוקיות הצו בדרך של תקיפה ישירה. התעלמות מההחלטה תחת ההנחה שהיא בטלה מעיקרא והתמודדות עם תוצאות ההתעלמות בדרך של תקיפה עקיפה – לא תמיד תזכה לאוזן קשבת.

·         מהביטוי “הדרך הרצוייה והראוייה” עולה שאין זו הדרך היחידה.

·         התיבה “החלטה מינהלית שגוייה” מרחיקה אותנו ת”ק פרסה מהמקרה דנן, בו מדובר על החלטה שיפוטית אשר אינה “שגוייה” אלא בטלה כלא-הייתה.

·         הבדל העיקרי שבין החלטה מינהלית להחלטה שיפוטית הוא בכך שההחלטה המינהלית אינה כפופה לעקרון “סופיות הדיון”, והגוף המינהלי רשאי לשנותה או לבטלה (אבל לרוב הוא “ינעץ עקבים”), ואילו החלטות שיפוטיות כפופות לכללים נוקשים יותר, הן לגבי התנאים לתקפותן, והן לגבי האפשרות לבטלן. ### ראה בסיכומי ההגנה את הפרק המציג את הדוגמה בעניין ביה”ד לענייני מים.###

·         כך, למשל, אם בשלב מאוחר לפסק-הדין מתגלה כי מי שחתם על כתב-האישום אינו מוסמך כ”תובע”, ההליך הוא “מן הדיונים הפורחים באוויר”(כלשון פס”ד נואסר ###), בטלותו עומדת לעולם, וכלל “סופיות הדיון” אינו רלוואנטי, משום שבהעדר חתימה של תובע מוסמך אין כתב-אישום תקף, וממילא נשמט הבסיס החוקי לכל ההליך. ### ר’ פס”ד Macfoy שאוזכר מספר פעמים בתיק זה.

·         התיבה “לא תמיד תזכה לאוזן קשבת” אומר בדיוק את ההיפך מהציר המרכזי של הכרעת-הדין: לפעמים תזכה לאוזן קשבת – ולפעמים לא, אבל במקרה דנן השופטת שללה מעצמה, כהנחת-עבודה א-פריורית, את האפשרות הזאת, ועל הנחת-העבודה הזאת היא “הלבישה” את עניין תום-הלב של הנאשם, לאמור: מי שחושב אחרת ממנה אינו תם-לב!

 

ראוי לצטט  בעניין זה מדברי בית המשפט ב ע”פ 4398/99 , פס”ד עינת הראל הנ”ל:

 [ 6 ]

אחת השאלות החשובות, לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית, היא השאלה של דרך התקיפה של ההחלטה המינהלית: האם מדובר בתקיפה ישירה (direct attack) או בתקיפה עקיפה (collateral attack)? דרך התקיפה עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה. תוצאה שהיה אפשר להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, ייתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשויה לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה”.

·         הנה, שוב ה”דקלום” – בלי התייחסות לכך שאמירות כגון “לא בהכרח” או “נסיבות המקרה” משאירות פתח רחב ביותר לתקיפה עקיפה – גם אחרי פס”ד עינת הראל.

 

ועוד  נאמר באותו פסק דין על ידי כב’ השופט טירקל:

 

על כך הייתי מוסיף כי, לדעתי, על מי שבא לתקוף החלטה מינהלית להראות שנהג בתוםלב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג1973-, כפי שהוחלה בסעיף 61(ב) לאותו חוק. כך בתקיפה ישירה של ההחלטה וקל וחומר בתקיפתה העקיפה. ונוטה אנוכי לדעה, כי מי שלא נהג בתוםלב עלולה התקיפה מצדו להיכשל מטעם זה. דעה דומה הביע השופט זמיר אגב דיון בחובתו של אזרח לנהוג בתוםלב כלפי הרשות המינהלית לא רק בתחום המשפט הפרטי, אלא גם בתחום המשפט הציבורי (בג”ץ 164/97 קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר, אגף המכס והמע”מ [13], בעמ’ 324. השוו לעניין משקל תוםלבו של הבא לתקוף את ההחלטה: דברי השופט (כתוארו אז) ברק בד”נ 12/81 ש’ שפירא ושות’, חברה קבלנית בנתניה בע”מ נ’ מדינת ישראל [14], בעמ’ 665 וכן אצל י’ דותן “במקום בטלות יחסית” [18], בעמ’ 626). כאמור, במקרה שלפנינו נהגה (תרתי משמע…) המערערת בתקופת הפסילה תוך זלזול בוטה בחוק, בכך הפרה את צו הפסילה שלא בתוםלב. די בכך כדי לדחות את ערעורה”.

·         אחרי כל מה שהבאתי להוכחת תום-הלב שלי, היא מביאה את דבריו של השופט טירקל כדי להחדיר לתת-התודעה של הקורא את חוסר תום-לבי כ”מובן מאליו”.

·         לפס”ד בעניין עינת הראל, ולתחולתו לענייננו הוקדשו שלושה חלקים בסיכומי ההגנה, והיד עוד הייתה נטוייה, לפני שהיא נגדעה באיבה.

·         ### המילה האחרונה בעניין זה טרם נאמרה.

 

ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, בשלב ראשון יש להשיב על השאלה האם ראוי בכלל לאפשר לנאשם לתקוף את תקפות ההליכים נגדו בדרך של תקיפה עקיפה. בהקשר לכך, תהא נפקות לדרך התנהלותו של הנאשם, תום ליבו ויכולתו למצות את זכותו בדרך של תקיפה ישירה.

בהנחה שהתקיפה העקיפה היא אפשרית, הרי שעל מנת לבדוק אם צודק הנאשם בטענתו, יש לבחון בשלב הראשון אם אכן היה פגם מהותי בהליך המשמעתי, מסוג הפגמים שמביאים לבטלותו ובשלב השני- בהנחה שכך היה- יש לבחון עד כמה יש הצדקה בנסיבות העניין, להורות על בטלות ההליך בעטיו של הפגם.

 

5.2        האם הנאשם רשאי לתקוף את ההליך בתקיפה עקיפה:

 

אין חולק, כי בעניינו של הנאשם ניתן פסק דין סופי וחלוט על ידי בית המשפט העליון, לאחר שדן בטענות השונות של הצדדים, עיין בפסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים ובסופו של דבר הורה על השעייתו של הנאשם לתקופה של 3 שנים.

·         עם כל הכבוד, כאן עיקר המחלוקת, שהרי אם נשמט הבסיס לכל ההליך, הרי שאין “פסק דין” כלל-ועיקר, וממילא גם אין “פסק דין סופי וחלוט”.

·         מאותה הסיבה גם אין כל משמעות לכך ש”בית המשפט העליון, לאחר שדן בטענות השונות של הצדדים, עיין בפסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים ובסופו של דבר הורה על השעייתו של הנאשם לתקופה של 3 שנים”, כי אם ההליך היה תקף, אזי גם אם בית המשפט העליון “חיפף” את מלאכתו זה לא פוגע בתקפות ההליך – ככל שהדבר מקומם, גם את מישאל (“אל תצפצפו על בני אדם”) חשין, ואם הוא לא היה תקף – הוא לא היה תקף.

·         להסחת-דעת כזאת קוראים במקומותינו “ספין”.

·         בית המשפט העליון לא “הורה על השעייתו” של הנאשם, אלא רק דחה את הערעור.

·         כעולה מפס”ד דוד נ’ שב”ס ואחרים דחייתו של ערעור אינו מעניקה חיים לפס”ד הבטל-מעיקרו.

 

הנאשם לא שקט והגיש בקשה לדיון נוסף בפני בית המשפט העליון, ובקשתו נדחתה בפסק דין מפורט ומנומק.

·         לא מפורט ולא מנומק. ההחלטה אומרת שטענות העותר הן “טענות ערעוריות או טענות-סרק שאינן ראויות להתייחסות”, וכל השאר – “מים”.

·         הטענה היחידה שהוא התייחס אליה – לרוב זו הטענה הכי רחוקה מהתייחסות בהליכי ד”נ הייתה לעניין העונש, ונאמר בה כי אמנם העונש לא קל, אבל אין הוא חורג מעניינו הפרטי של העותר. ### לתקן את המובאות, לפי המקור ###

·         האם יש ראייה טובה יותר ל“תפירה” של עונש ספציפית לשמחה ניר?!

[ 7 ]

עיננו הרואות, שהליכי השעייתו של הנאשם עברו את שבט ביקורתה של האינסטנציה הגבוהה ביותר הקיימת על פי שיטת המשפט בארץ.

·         מה עניין “גובה האינסטנציה” לתקלה אשר אירעה בתחתית הפירמידה, ואשר מאיינת את כל מה שמעליה (Macfoy)?!

מראש, אדם נצרך למידה לא מבוטלת של עזות מצח כדי להתעלם מפסק דין תקף של בית המשפט העליון, להמשיך להתנהג כאילו אינו קיים ולחשוב ברצינות שאפשר יהיה בבוא היום לתקוף את תקפותו בדרך של תקיפה עקיפה, תוך טענה שההליך המנהלי שקדם להליכי הערעור בבית המשפט העליון, הליך מינהלי שבעצם עבר תחת שבט ביקורתו של בית המשפט העליון ואושר על ידו- הוא בטל מעיקרא.

·         “מראש”, גם שופט “נצרך למידה לא מבוטלת של עזות מצח כדי להתעלם מפסק דין תקף של בית המשפט העליון”, והשופטת נצרכה למידה אדירה של עזות-מצח כדי להתעלם מפסק דינו התקף של בית המשפט העליון בפרשת דוד נ’ שב”ס.

אם בפרשת עינת הראל, שם היה מדובר בתקיפה עקיפה של צו פסילה מנהלי, קבע בית המשפט העליון כי הסדר הציבורי מחייב, שמי שטוען נגד חוקיות הצו יעלה את הטענה בתקיפה ישירה- על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בפסק דין סופי של בית המשפט העליון.

·         אין שום “על אחת כמה וכמה” בין תקיפה של צו מינהלי לבין תקיפה עקיפה של החלטות שיפוטיות.

·         הבדל העיקרי שבין החלטה מינהלית להחלטה שיפוטית הוא בכך שההחלטה המינהלית אינה כפופה לעקרון “סופיות הדיון”, והגוף המינהלי רשאי לשנותה או לבטלה (אבל לרוב הוא “ינעץ עקבים”), ואילו החלטות שיפוטיות כפופות לכללים נוקשים יותר, הן לגבי התנאים לתקפותן, והן לגבי האפשרות לבטלן. ### ראה בסיכומי ההגנה את הפרק המציג את הדוגמה בעניין ביה”ד לענייני מים.###

·         אם פסק דינו של בית המשפט העליון הוא “סופי ותקף” אין דרך חוקית לתקוף אותו במישרין, ואם הוא אינו “סופי ותקף” – ממילא אין הוא סופי ותקף, ולכן אין הוא בגדר “פסק דין” כלל ועיקר.

 

אילו באמת סבר הנאשם והאמין בתום לב, כי יש באמתחתו טענה ראויה וטובה  המתייחסת לפגם מהותי, שעל אודותיו נודע לו רק לאחר הדיון בבית המשפט העליון, פגם שבעטיו יש הצדקה לבטל את פסק הדין של בית הדין הארצי, וכפועל יוצא גם את פסק הדין של בית המשפט העליון- מדוע לא פנה לבית המשפט העליון בבקשה מתאימה? מדוע לא פתח בהליך מתאים, שמטרתו להצהיר על בטלות פסק הדין?

·         אם הייתי פונה אל ביהמ”ש העליון, וזה היה דוחה את הבקשה ללא נימוקים (משהו מעין “נחה דעתנו”) – שום בית משפט לא היה מקשיב לטענותי.

·         אם אני סובר – אפילו בטעות – שהשופטים בביהמ”ש העליון שונאים אותי ומתנקמים בי, מדוע שלא אנסה דרכים חלופיות המוכרות בדין או בפסיקה?

·         כאשר הפגם אינו בהליכים של בית המשפט העליון, לבית המשפט העליון אין קשר לפגם, והוא לא אמור לטפל בפגמים של הערכאות דלמטה. זה לא תפקידו.

·         משל למה הדבר דומה: לפסק-דין של בימ”ש השלום, אשר הערעורים עליו נדחו בביהמ”ש המחוזי ובביהמ”ש העליון, ולאחר מכן התגלה שכתב האישום לא חתום ע”י תובע מוסמך: הכתובת אליה יש לפנות היא בית משפט השלום, ולא בית המשפט העליון, ואין שום הצדקה להטריח את בית המשפט העליון על דברים אשר אירעו בערכאה נמוכה יותר.

יתירה מזאת: מי שהיה פונה לביהמ”ש העליון – הצד-שכנגד היה טוען (ובצדק!) שהכתובת המתאימה היא בבימ”ש השלום, ואין ספק כי ביהמ”ש העליון היה מקבל את עמדתו (ולגמרי לא בטוח שהוא לא היה מוסיף איזו “הערת-אגב” שהייתה מזיקה לפונה בהמשך, כאשר היה פונה לבימ”ש השלום).

·         אם הייתה השופטת מתירה לי להגיש את תיק ביהמ”ש העליון במלואו, והייתה נותנת לי מספיק זמן לסיכומים, היא הייתה מגיעה למסקנה שגם היא – אם זה היה קורה לה אישית – לא הייתה פונה לביהמ”ש העליון.

·         הסמכות של הערכאה אשר נתנה את פסק-הדין לבטלו מחמת פגם “מאיין” היא סמכות “טבועה” ### אסמכתאות במקינטוש### ואינה מוגבלת בזמן או במספר הפניות, היא עומדת לעולמים, ובית המשפט יכול להפעילה גם ביזמתו, אפילו אם לא נתבקש.

·         כך, למשל, אם מתברר כי תובע מטעם המדינה, המופיע יום-יום לפני בית המשפט, מעולם לא הוסמך ככזה, בית המשפט רשאי, אף ביזמתו, “למחוק” את כל התיקים המבוססים על כתבי-אישום בחתימתו של הנ”ל – כולל פסקי-הדין אשר אלמלא הגילוי הזה היו נחשבים ל”חלוטים” (כמובן שמן הראוי ליתן לצדדים את זכות הטיעון לעניין זה).

·         העובדה שה”מחיקה” הזאת עשוייה “להקריס” את כל מה שנעשה ו”אושר” בערכאות הגבוהות יותר אינה אלא תוצאה נלווית, המתחייבת מהדין.

·         ומה עושים אם בית משפט השלום אומר “סיימתי את מלאכתי, ואין לי סמכות”? חוזרים אליו, ומסבירים לו שאם ההליך הוא VOID, בית המשפט לא עשה שום “מלאכה” (אלא מלאכה “מדומה) וממילא לא היה לו שום דבר אותו יכול היה “לסיים”.

·         ומדוע לא פתחתי בהליך הצהרתי?

·         משום שלימדוני רבותי כי הסעד ההצהרתי הוא רק אחת האפשרויות;

·         משום שסעד הצהרתי הוא עניין שבשיקול-דעת של בית המשפט; ושיקול-הדעת שהושאר לתקיפה עקיפה, בפס”ד עינת הראל אינו פחות ממנו, למרות שהשופטת יצאה מתוך הנחת-עבודה שמוסד התקיפה העקיפה עבר מן העולם ושבק חיים לכל חי, ואין עוד לביהמ”ש שיקול-דעת להתיר תקיפה עקיפה.

·         משום שבית המשפט המחוזי בת”א-יפו, בעניין של לקוח שלי, קבע כי אין לו סמכות לתת פסקי דין הצהרתיים כאלה;

·         משום שאם בית המשפט היה דוחה את התובענה, לא לגופו-של-עניין אלא מחמת חוסר-סמכות, שיקול-דעת וכו’, אותה השופטת הייתה אומרת כי “למרות שתביעתו נדחתה, הוא גילה עזות-מצח לא-מבוטלת …”, וכו’ – בדיוק כשם שהיא אמרה זאת לגבי ה”החלטה” ###

 

לא ניתן בשום אופן להתייחס ברצינות לדברי הנאשם כי לא רצה “להטריד” פעם נוספת את בית המשפט העליון או לא האמין כי יזכה לסעד ראוי ממנו. אין כמעט הליך או בקשה שהנאשם לא נקט בהם במהלך דרכו. אם לא האמין בערכאות השיפוטיות של מדינת ישראל, מדוע פנה מראש והגיש את ערעורו בפניהן?

·         זו דמגוגיה-פרופר: הגשתי את הערעור משום שאין לי כלי אחר לתקוף פסק-דין תקף – כפי שדימיתי באותה העת – ואם לא הייתי מערער לא היה לי שום פתחון-פה, באספקלריא של מה שהיה ידוע ולא ידוע לי באותה העת.

·         אם הייתה השופטת מתירה לי להגיש את תיק ביהמ”ש העליון במלואו, והייתה נותנת לי מספיק זמן לסיכומים, היא הייתה מגיעה למסקנה שגם היא – אם זה היה קורה לה אישית – לא הייתה פונה לביהמ”ש העליון.

·         ואם היא הייתה קוראת את מאמרו של עו”ד יוסף עזגד, ###, היא הייתה מבינה עוד יותר מדוע עדיף למצות את ההליכים בערכאות הנמוכות יותר, לפני שעולים ירושלימה.

·         “אין כמעט הליך או בקשה שהנאשם לא נקט בהם במהלך דרכו” … : אם אני לא נוקט – היא אומרת “הוא לא נקט” (וזה לא בסדר שהוא לא נקט…), ואם אני כן נוקט – היא אומרת “הוא נקט …” (ומיצה את ההליכים). ###עקרון הפאוץ’ הכפול ###

 

אין זאת אלא שהנאשם עצמו לא באמת האמין בנכונות טענתו ולא באמת הניח, כי קיים סיכוי משפטי כלשהו שטענתו תתקבל. משכך, בחר הנאשם פשוט להתעלם במצח נחושה מפסק הדין של בית המשפט העליון. הוא המשיך להופיע בבתי המשפט השונים תוך הטעיית המותבים השונים, באומרו שהוא רשאי לייצג לקוחות ותוך שהוא מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות, ביודעו שלא ניתן לבררן באותו שלב, בהעדר יכולת אמיתית לרדת לחקר האמת העובדתית.

·         איך יכולה השופטת – בעזות-מצח שאין כדוגמתה – לומר שאני “לא באמת האמנתי בנכונות טענתי ולא באמת הנחתי כי קיים סיכוי משפטי כלשהו שטענתי תתקבל” כאשר היא יודעת שאני נושא באמתחתי הצלחות מוכחות בתחום הזה (כגון תיק תד 261/99 של ביהמ”ש לתעבורה, טבריה, עליו העדתי בפניה, ואף צירפתי אותו אל הבקשה לעיון-מחדש בהכרעת הדין).

·         לא זו בלבד שאני האמנתי בטענתי – אשר הייתה, כאמור, מבוססת על הצלחות-עבר מוכחות – אלא שיש הבדל תהומי בין “האמין בנכונות טענתו” לבין “הניח כי קיים סיכוי שטענתו תתקבל”, והחיים המשפטיים מלאים מקרים בהם אותה הטענה מתקבלת במקרה אחד ב”ירייה” הראשונה, ואילו בתיק  האחר, המבוסס על אותה הטענה ממש, אתה עובר שבעת מדורי גהינום, ובכל אחד מהם דוחים אותך בלי להתייחס לאותה הטענה שהתקבלה בתיק הראשון – ולכל האסמכתאות של ביהמ”ש העליון המחייבות לקבל אותה גם כאן.

·         אין לנו אלא לחזור על מה שכבר אמרנו: מי שמתעלם במצח נחושה מפסק דין תקף של בית המשפט העליון, הוא דווקא השופטת אשר, במצח נחושה, מתעלמת מפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת דוד נ’ שב”ס.

·         השופטת מתעקשת – גם כן במצח נחושה – שלא להבין כי פסה”ד של ביהמ”ש העליון בענייננו אינו יוצר – ואפילו לא מתיימר ליצור – שום דבר אשר לא היה לפניו, כי הוא בסך-הכל דוחה ערעור על פסק-דינו של ביה”ד הארצי של הלשכה, אשר שם – במיוחד שם! – “קבור הכלב”.

·         ונניח שטעיתי בסברתי המשפטית: אם כל טעות משפטית הייתה נחשבת ל”התעלמות במצח נחושה” – לא היה נשאר בארץ אפילו שופט אחד נקי מזה, כולל השופטת עצמה.

·         האם באמת-ובתמים סברה השופטת המלומדת כי הלכת דוד נ’ שב”ס אינה חלה בענייננו? אם אכן כך סברה היא, אפשר היה להתווכח, ואפשר היה לומר שהיא טועה, או שאני טועה, אבל משהיא התעלמה ממנו כליל – עדיף היה לה שלא לייחס לאחרים “התעלמות במצח נחושה” מפסקי הדין של בית המשפט העליון.

·         אומרת השופטת המלומדה כי אני המשכתי “להופיע בבתי המשפט השונים תוך הטעיית המותבים השונים, באומרו שהוא רשאי לייצג לקוחות ותוך שהוא מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות …”: ריבונו של עולם: אם אני טוען טענה משפטית – מורכבת או לא מורכבת – ובית המשפט לא מקבל אותה – איך “הטעיתי” אותו?

·         ומדוע במקום אחר (לפחות אחד) היא עושה ממני “גנב בלילה”, בכך שהיא מציגה אותי כמי ש”נחת” בבית המשפט לייצג נאשמים בלי שהייתה לו כל טענה נגד תקפות ההשעייה?

·         ואם תמצי לומר שיש כאן “נסיון” להטעות את בית המשפט – מה הייתה השופטת אומרת אם הייתי מבצע את אותו ה”אקטוס” בפני הרכב של 15 שופטי ביהמ”ש העליון, והם היו מקבלים את הטענה, וקובעים – עובדתית ומשפטית, ועל סמך אותו החומר שנמצא בתיק דנן – שאני לא מושעה? לשיטתה של השופטת ה”נסיון” הצליח, ואני “הצלחתי” לבצע את “זממי”, ו”להטעות” את בית המשפט העליון, בהרכב הכי רחב האפשרי…

·         וזה האבסורד הגדול ביותר בתיזה של השופטת: העלאת טענה בפני דן יחיד בבימ”ש השלום, אשר לא מקבל אותה, והעלאתה של אותה הטענה בפני הרכב מלא של ביהמ”ש העליון – בשני המקרים זה אותו ה”אקטוס”, והעובדה שמאוחר יותר הטענה תתקבל (או תידחה) אינה רלוואנטית לאור עקרון הסימולטאניות של יסודות העבירה.

ואם זה אותו ה”ACTUS” – ה”MENS” בוודאי זהה בשני המקרים – פשיטא שבשני המקרים יש עבירה, או שבשניהם אין עבירה.

היעלה על הדעת כי העלאת טענה אשר עתידה להתקבל ע”י ביהמ”ש העליון היא עבירה? בשום פנים ואופן לא.

ממילא גם האפשרות השנייה – העלאת הטענה, ללא הצלחה, בבימ”ש השלום – אינה עבירה.

·         וה”פינאלה” של הנקודה הזאת: “מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות, ביודעו שלא ניתן לבררן באותו שלב, בהעדר יכולת אמיתית לרדת לחקר האמת העובדתית”.

ועם כל הכבוד: מי אמר שלא ניתן לברר את הטענות?

ואפילו נניח שאכן “לא ניתן לברר את הטענות”, אבל אני, ברוב טיפשותי וסיכלותו סבור, בטעות, שהדבר ניתן גם ניתן – איכן כאן ה”ידיעה”?

ועם כל הכבוד: מדוע השופטת מזלזלת ביכולתם של חבריה השופטים “לרדת לחקר האמת העובדתית”?

ואם ראובן מוציא את דיבתו של שמעון רעה, כי רצח אדם, שמעון תובע את ראובן לפי חוק לשון הרע, וראובן טוען אמת דיברתי. היעלה על הדעת שלא יינתן לו להוכיח במשפט האזרחי את דבר הרצח?!

·         נניח עוד איפכא מסתברא: שופט מנהל תיק בו ישנם עשרה נאשמים, והוא כבר שריין את כל החודש הקרוב לשמיעתו של התיק הזה, והנה בא אחד הסניגורים ואומר “אני מושעה” (הוא קופץ על ההשעייה כמוצא שלל רב, כי הלקוח לא רוצה לשלם לו את שכר טירחתו).

כאן מתהפכות היוצרות: התובע הולך ללשכת עורכי-הדין, נובר בתיקים ומביא לשופט את ה”סיפור” עם ה”טיוטה” הלא-חתומה … וטוען לבטלות ההשעייה.

השופט, מצידו, יושב על קרני הדילמה: מחד – הוא לא רוצה לבטל את כל ימי הדיונים, עד שיימצא סניגור אחר, דבר אשר ייצור בעייה חדשה ביומנו, ומאידך – הוא לא רוצה לאפשר לעו”ד מושעה להופיע בפניו.

הסניגור המושעה-לטענתו טוען כי התובע “מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות, ביודעו שלא ניתן לבררן באותו שלב, בהעדר יכולת אמיתית לרדת לחקר האמת העובדתית”, ואילו התובע טוען כי ההשעייה היא VOID

והשאלה היא מה מונע מהשופט לברר את הטענות האלה, בין ביזמתו, בין על פי דרישתו של התובע?

והתשובה: כאשר רוצים לברר דבר – שום דבר לא מונע זאת!

 

בתי המשפט השונים שבסמכותם היה לברר את ההליך שבפניהם, לא היו אמורים וגם לא היו מסוגלים להיכנס לעובי הקורה ולהכריע בשאלה האינצידנטאלית, האם הנאשם רשאי לייצג לקוחות ומה תוקפו של פסק הדין שניתן נגדו, פסק דין של בית המשפט העליון, שקיימת לגביו חזקת תקפות.  

·          עם כל הכבוד, השופטת חוזרת שוב-ושוב על אותן ה”מנטרות”, בנסיון נואש לשכנע … את עצמה.

עם כל הכבוד, שאלות “אינצידנטאליות” כאלה מתעוררות בבתיהמ”ש חדשות לבקרים (כגון באישומים על נהיגה בזמן הפסילה, או כגון בהליך הזה, בביהמ”ש קמא) – והן בסמכותו הטבועה של בית המשפט.

אבל אם ישנם ספקות – בא סעיף הסמכות ה”נגררת” (76 לחוק בתיהמ”ש) בדיוק למטרה הזאת!

מה עושים כשאישה תובעת מזונות מבעלה, והוא טוען אנחנו לא נשואים?

לפני חוק בתיהמ”ש, תשי”ז–1957, היה בית המשפט עוצר את הדיון, ומפנה את הצדדים לביה”ד הרבני, כדי שזה יקבע אם הם נשואים, אם לאו, אלא שהדבר סירבל את הדיונים, ולכן חוקקו את הסעיף ### המסמיך את בית המשפט לשמוע ראיות וטענות, ולקבוע אם התובעת והנתבע אכן נשואים כדת משה וישראל (בכפוף לסייג שהקביעה היא לצורך אותו עניין בלבד) ###

העובדה שהשופטת עצמה השתמשה במונח “שאלה אינצידנטאלית”, מעידה שגם היא שמעה על כך משהו, אבל, ככל הנראה, שכחה את תלמודה.

·         “חזקת התקפות” לעולם ניתנת לסתירה, וכך ביקשתי.

 

לא זו אף זו, במקום הליכה בדרך המלך של ביטול ההליכים בדרך של תקיפה ישירה, הנאשם בחר לעצמו דרך משפטית מקורית, חסרת סיכוי כשלעצמה. הוא פנה בבקשה לבית הדין הארצי למחוק בדיעבד את תיק הערעור (ראה ת/6א’). האם באמת האמין הנאשם, כי בסמכותו של בית הדין הארצי- לאחר שכבר “סיים את מלאכתו” על ידי מתן פסק דין, שאפילו אושר על ידי בית המשפט העליון- למחוק בדיעבד את התיק, כאילו ההליכים שהתקיימו לא היו מעולם?

·         עם כל הכבוד, כאשר ישנו “פגם מאיין” בפסק-דין, “דרך המלך” היא לפנות אל אותה הערכאה בה מצוי הפגם, ואין נפקא מינה אם בינתיים פסה”ד “אושר” ע”י ערכאת הערעור (אם היא עצמה לא דנה באותה הנקודה, וכנראה שאפילו אם היא כן דנה: דוד נ’ שב”ס, Macfoy).

·         אם ההליך הוא תקף – אין ביטול ההליכים בדרך של תקיפה ישירה, ואם הוא לא תקף – אזי הוא לא תקף, וגם התקיפה ה”ישירה” היא, למעשה, התקפת עקיפין.

·         לא זו בלבד ש”דרך משפטית מקורית” אינה “משהו גס”, אלא שה”מקוריות” הזאת היא הלכה בתלם אשר נחרש על ידי בית המשפט העליון, בכבודו ובעצמו!

·         עם כל הכבוד, כאשר ההליך תלוי-על-בלימה, “מן הדיונים הפורחים באוויר”, שהם “בבחינת אפס”, אין “סיום המלאכה” משום שלא נעשתה כל “מלאכה”, וממילא לא ניתן כל “פסק-דין”!

·         מי שלא מכיר את הפסיקה, יסבור כי הפנייה אל אותה הערכאה היא “חסרת סיכוי כשלעצמה”, אבל זאת הפסיקה.

·         בפסק-דין אין מקום לשאלות “רטוריות”, אלא רק למימצאים עובדתיים ולמסקנות משפטיות. והשאלה “האם באמת האמין הנאשם” אינה נבחנת לפי ההגיון של זולתו, גם לא של בית המשפט, שאם לא תאמר כן, תמצא שכל מי שנתפס לטעות “יודע” שהוא טועה, וגם “לא מאמין” שהוא צודק.

·         ובאשר לשאלה “האם באמת האמנתי” – אני העדתי (ולא נחקרתי על כך) על מקרים בהם בית המשפט אכן קיבל טענות דומות שלי, וביטל פסק-דין “סופי וחלוט” של עצמו, ועל כן מדוע שלא אאמין בדברים בהם התנסיתי – ובהצלחה?! ###תיק טבריה, עליו העדתי, וגם צירפתי אותו לאחת הבקשות ###

·         וכמה פעמים הייתי צריך לחזור על כך שפסק דינו של ביה”ד הארצי לא “אושר” על ידי בית המשפט העליון (דחיית ערעור אינה “אישור” – דוד נ’ שב”ס), ואפילו אם הוא “אושר” ה”אישור” הזה לא הופך את הבטל-מעיקרו לתקף?

·         מדוע פסיקה לרעת הנאשמים מורחבת מאופק-עד-אופק, ואילו פסיקה לטובתם – היא “זוכה” לאלף-אלפי “אבחנות”, אם בכלל מתייחסים אליה?

 

 

אם לא די בכך, לאחר שהתקבלה החלטתו של בית הדין שדחתה, בצדק, את בקשתו של הנאשם, הגיש הנאשם, ללא כל נימוק שבדין, בקשה לעיון חוזר באותה החלטה- אלא מהי-הנאשם אפילו לא טרח לברר מה עלה בגורל בקשתו.

·         כפי שכבר צויין כאן, סמכותו הטבועה של כל טריבונל לבטל פסקי-דין של עצמו עומדת לעולם, בין על פי בקשה, או בקשה חוזרת לעיון-מחדש, ובין על פי יזמתו-הוא.

·         המ’ 16/49, טרכטנגוט נ’סוסנובסקי, פ”ד ב’, 525;

·         המ’ 124/53, שר הפנים ואח’ נ’ אזגיר ואח’, פ”ד ח’, 595.

·         זה  לא נכון שהבקשה לעיון חוזר הוגשה “ללא כל נימוק שבדין”: הנימוק-שבדין היה שבית הדין טעה בקבעו שאין לו סמכות, או שהוא “גמר את מלאכתו”, והשאלה אם הנימוק הזה נכון, אם לאו, אינה רלוואנטית.

·         גם כאן אפשר ללכת על דרך של איפכא מסתברא: נניח שפעם השנייה, או בפעם העשירית, מקבל בית משפט את הטענה שהועלתה כבר מהפעם הראשונה, וקובע כי אכן ההליך שבפניו בטל-מעיקרו, ובשל כך הוא “מוחק” את ההליך: האם העובדה שנזקק הטוען לבקשות חוזרות-ונשנות כדי לקבל את מה שזכאי היה לו כבר “בירייה הראשונה”, היא עצמה הופכת את המחיקה ל-void, ומשאירה “בחיים” את ההליך הבטל-מעיקרו?

ואולי גם על המחיקה הזאת נחיל את עקרון הבטלות ה”יחסית”?!

·         האמירה “לא טרח” שבפסק-דין מעידה, במקרים רבים, על מצפון רע של השופט וגם במקרה דנן האמירה שהנאשם “אפילו לא טרח לברר מה עלה בגורל בקשתו” חסרת-יסוד היא: הנאשם העיד כי הוא עמד בקשר עם מזכירות ביה”ד הארצי, עד אשר נואש מלקבל החלטה. עיון בתיק ביה”ד הארצי (ת/###) מראה שהבקשה – אשר דבר הגשתה הוכח – גם בעדותו של האב”ד – פשוט “נעלמה” לה מהתיק.

 

[ 8 ]

ממה נפשך: אם לא האמין הנאשם בסיכויי הליך זה בהבינו כי זהו הליך סרק שאין בו ממש- הרי שיש בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבו. אם, לעומת זאת, הוא סבר באמת ובתמים כי הפרקטיקה המשפטית הנכונה כדי לתקוף את חוקיות פסק הדין נגדו, היא בפניה לבית הדין הארצי בבקשה למחוק בדיעבד את הליך הערעור שכבר הסתיים בפסק דין- מדוע לא כיבד בסופו של יום את החלטת בית הדין שדחה את בקשתו?

·         זה לא “ממה נפשך” אמיתי:

·         האמירה “אם לא האמין הנאשם בסיכויי הליך זה בהבינו כי זהו הליך סרק שאין בו ממש – הרי שיש בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבו” – מבחינה נורמטיבית היא נכונה, אבל הצגה במשוואת הממה-נפשך הזאת מחדירה לתת-ההכרה של הקורא (וכנראה גם של השופטת עצמה, המבקשת לשכנע את עצמה, על ידי חזרה שוב-ושוב על אותם הדברים) את ההנחה – אשר אין לה יסוד – כי הנאשם אכן “לא האמין” בסיכויי ההליך, וגם “הבין” כי זה הליך-סרק … .

·         לגבי השאלה “אם, לעומת זאת, הוא סבר באמת ובתמים כי הפרקטיקה המשפטית הנכונה כדי לתקוף את חוקיות פסק הדין נגדו, היא בפניה לבית הדין הארצי בבקשה למחוק בדיעבד את הליך הערעור שכבר הסתיים בפסק דין – מדוע לא כיבד בסופו של יום את החלטת בית הדין שדחה את בקשתו?” – התשובה היא שאם ביה”ד הארצי מסרב לדון בבקשה, מהטעם שהוא, כביכול, “גמר את מלאכתו” הוא לא יצר דבר חדש אשר יש “לכבד” אותו, אלא, בסך-הכל, אמר “אני לא בעסק”.

·         ומה הפסול בכך שאני מנסה להסביר לו, על סמך ההלכה הפסוקה (ראה בתחתית הדף הראשון לבקשה לעיון-מחדש (נ/1) ### לבדוק את המיספור) שהוא לא גמר שום “מלאכה”?

·         מדוע אני צריך לכבד את מי שיושב בחיבוק-ידיים, מצפצף על ההלכה הפסוקה, ולא מוציא מתחת ידיו שום החלטה אופרטיבית?!

 

מראש, כאשר על המדוכה עומדת השאלה עד כמה עשה הנאשם את שמצופה מאזרח  שומר חוק כדי להביא את עניינו כדין בפני הערכאות המתאימות, עולה וצצה השאלה הנכבדה, מדוע לא העלה הנאשם את טענותיו דכאן לגבי הפסול שדבק כביכול בהליכים המשמעתיים נגדו בבית הדין הארצי, בעת שהתנהל הערעור בבית המשפט העליון כנגד אותם הליכים. 

·         העדתי שלא ידעתי על כך, ומעדותו של מר וייצמן עולה שגם הוא לא ידע על כך!

·         כמה פעמים אני צריך לחזור על כך שהיו אלה עובדות חדשות, אשר לא היו ידועות לי בעת שנשמעו הערעורים?

           לראשונה בעדותו בבית המשפט, סיפק הנאשם הסבר למחדל זה באומרו,  כי בעת הדיון בבית המשפט העליון הוא לא היה ער לקיומו של הפגם, מחמת שזה נודע לו, לטענתו, רק לאחר הדיון, כאשר ב”צר לו” כהתבטאותו, הוא החל נובר בתיקים ומחפש מוצא מן הסבך.

·         מה זה “לראשונה בעדותו”, כאשר אני, במשך שלוש שנים, לא מחמיץ הזדמנות לטעון את הטענה הזאת, בכל פורום אפשרי או בלתי-אפשרי?

·         מה זה “לראשונה בעדותו”, כאשר כל התיזה שלי – החל מהפנייה ליועץ המשפטי לממשלה, אשר לא זכתה לכל התייחסות עד עצם היום הזה – מבוססת על הגילוי המאוחר הזה?

·         ומדוע השופטת מגדירה כ”מחדל” את התנהלותי, כאשר המחדל היה – ונשאר – מחדלה של מזכירות ביה”ד המחוזי של הלשכה?

לא רק שאני מתקשה להאמין להסבר זה, אלא שהוא גם אינו יוכל לשמש נימוק שבדין, כפי שיבואר להלן:

·         כאשר ההסבר המקרטע של השופטת נאחז “גם בחגורה וגם בשלייקעס”,  הוא מעורר חוסר-אמון א-פריורי.

·         מה זה “מתקשה להאמין” כאשר אין בדל-ראייה לסתור, והאפשרות הזאת לא נשללת בשום הגיון אפשרי?

·         איזה הסבר חלופי יש לשופטת עצמה, אשר יכול לשלול את ההסבר של הנאשם (עליו העיד, לא נחקר, והשופטת לא קבעה בו שום “מימצאי אמון”?

·         מדוע הנאשם צריך לסבול מהקשיים הפרטיים של השופט?!

·         ה”שלייקעס” (“הסבר זה … גם אינו יכול לשמש נימוק שבדין”) אין בהם ולא-כלום, וה”שיבואר להלן” נשאר ללא כיסוי.

לא בכדי, כבר בשלבים הראשונים של ההליך הפלילי, למשמע טענותיו של הנאשם, פנה בית משפט זה לנאשם בשאלה הרלוונטית והמתבקשת, האם הוא העלה את טענותיו דלעיל בפני בית המשפט העליון. תשובתו של הנאשם ראויה לציטוט כדלקמן (ראה עמ’ 13 ש/ 19):

·         לא יאומן! השופטת חוקרת את הנאשם שתי-וערב בשלב ההקראה, ושואלת אותו שאלות שאסור לה לשאול אותו, ועוד מתהדרת בכך – מהמקפצה!!!

“אני משיב שאני רואה בכך שאלת אמבוש. זה שאלה שמה שלא אענה עליה יפרשו את זה לרעתי. אם אומר שהעליתי זאת, יגידו שבית המשפט העליון לא קיבל את הטענה ואם אומר שלא העליתי זאת, יגידו שלא העליתי ואין לי להלין אלא על עצמי, ז”א בשני המקרים זה פועל לרעתי, לשם מה לשאול”.

 

תשובתו המתחמקת של הנאשם, לאו תשובה לגופו של עניין, מעידה כמאה עדים כי באותו עיתוי, עת הופתע משאלת בית המשפט, עוד לא התגבש במוחו אותו  הסבר שנולד בשלב מאוחר יותר לצורכי עדותו. לכאורה, אילו נכונים דברי הנאשם באומרו כי לא ידע על  הפגם הנטען בשלב הערעור בבית המשפט העליון, מדוע לא השיב תשובה זו מיד בהזדמנות הראשונה לשאלת בית המשפט? מה היה לו להסתיר?

·          איזו “התחמקות” יש כאן, כאשר הנאשם מסרב לענות על שאלות אסורות (או שנדמה לו שהן אסורות)?

·         ואיזו “התחמקות” יש כאן, כאשר שתי התשובות ההפוכות (כן/לא) מביאות לאותה התוצאה (בשפה המשפטית קוראים להן “לא רלוואנטיות”).

·         כאשר הנאשם, כסניגור מיומן בזכות עצמו, נותן הרצאה עם משנה סדורה על “שאלות אמבוש” – במה הוא “הופתע”?! ואיך אפשר “להפתיע” מי שניהל מאות ואלפי תיקי תעבורה, והוא כבר מכיר את כל “הטריקים והשטיקים”?

·         ואיך השופטת לא מתביישת להתהדר – וגם זאת מהמקפצה – בכך שהיא “הפתיעה” את הנאשם בשאלותיה, משל הייתה היא עדיין עובדת כתובעת במשטרה או בפרקליטות המחוז (לפי אתר מערכת המשפט: בשנים 1988-1981 שימשה כתובעת במשטרת ישראל. בשנים 1988-1997 עבדה בפרקליטות תל-אביב, כסגן בכיר לפרקליט המחוז).

·         מי שבאמת הופתע היה דווקא השופטת עצמה, אשר עד להכרעת-הדין – ועד בכלל – עדיין לא השכילה (אולי לא רצתה) להבין את ההסבר – כולל זה המפורט שבסיכומי הנאשם, עם הדוגמאות שבצידו – על “שאלות האמבוש”).

אם לא די בכך, כאשר נשאל הנאשם בחקירה נגדית מתי בדיוק, על ציר הזמן,  נודע לו על אותו פגם- הוא לא היה מסוגל לספק תשובה ברורה ואפילו לא תשובה משוערת. הנאשם אפילו לא זכר לומר אם זה קרה לפני סיום ההליכים בדנ”פ או רק לאחר שנסתיימו. מאחר שלנושא קיימת בהחלט חשיבות לצורך בחינת מהימנותו של הנאשם ודרך התנהלותו- העדר היכולת מצדו להשיב, אומר דרשני. 

·          שוב השופטת מדקלמת את טענות התובע, ומתעלמת מתשובותי ל”תהיות” שלו. האם צריך הייתי להציג גם לשופטת את השאלה הרטורית אותה הצגתי בסיכומי, לתובע, מר רינצקי?

·         אין מחלוקת על כך שהפגם נודע לי רק “בצר לי”, דהיינו אחרי פסה”ד בעל”ע 3954/03, ואם אני לא זוכר, אחרי 3או 4 שנים אם זה היה לפני הדנ”פ, או אחריו – זה טבעי, ומטרת החקירה הנגדית אינה לבחון את כושר הזיכרון ה”סגולי” של העד.

·         מעבר לכך – אין לכך שום משמעות משפטית, משום שבהליכי ד”נ דנים רק בהלכות משפטיות, ולא בשאלות עובדתיות.

·         אין גם שום קשר ל”התנהלות” שלי, כי כאשר גיליתי את הפגם, פעלתי כמיטב יכולתי להחזיר את ההליך למסלולו התקין – וכפי שהעדתי, גם נטלתי סיכון להשעייה “לצמיתות או לעשר שנים לפחות”, ואני מוכן לסיכון הזה גם כיום, כאשר ההשעייה הזאת תצטבר להשעייה אותה ריציתי בפועל.

·         העובדה שהשופטת, אם הייתה במקומי, הייתה נוקטת בהליכים אחרים – אין בה ולא-כלום, כי בהרבה מקרים קיימות אפשרויות שונות, התלויות בטעמו המקצועי של מי שמנהל את התיק, או בסדר בו ינהל את ההליכים השונים, הכל כפי שהציב לעצמו.

עוד צריך להוסיף בנושא זה: אנו יודעים שפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף התקבל ביום 4.9.03 וכבר בתאריך 7.9.03 פעל הנאשם כעורך דין עת הגיש בקשה לבית המשפט באשקלון בשמו של מאיר רונן, תוך התעלמות מפסק הדין שניתן נגדו. האם בשלב זה כבר היה הנאשם מודע לאותו פגם נטען

[ 9 ]

או שמא הוא החליט “כך סתם” להתעלם מפסק דינו של בית המשפט העליון. אם ידע- מדוע לא פנה מיד לבית  המשפט העליון עוד בטרם יבשה הדיו על פסק דינו הסופי? אם ידע- מדוע את הבקשה לבית הדין הארצי למחוק את התיק, הוא הגיש רק ביום 17.9.03?

·          מה דעת כבודה על האפשרות שהדבר נודע לי בין ה-4.9 לבין ה-7.9, והשיהוי עד ל-17.9 נבע מהצורך לבחון בזהירות ובאחריות את כל האפשרויות המשפטיות, כדי שלא להחמיץ את האפשרות האופטימלית להשיג את המטרה, ושלא להיקלע למצב בו שופטת עתידית תאמר שאני לא פעלתי כך, ולא פעלתי אחרת?

·         ואולי בתחילה סברתי – בתום-לב – שהבטלות היא עד כדי כך מובהקת, שאיני צריך לעשות דבר, ורק בהמשך שיניתי את טעמי, וסברתי אחרת – ובכך דווקא התקרבתי לקו-המחשבה ה”עתידי” שלה-עצמה?

לא זו אף זו, כלל “סופיות הדיון” מחייב, שאדם יביא את כל ראיותיו ויעלה את טענותיו במועד המתאים לכך. טענות שלא הועלו במועדן ובהזדמנות הראויה, כמוהן כטענות שויתרו על העלאתן. רק במקרים חריגים, שבהם מתחוור, שאדם לא ידע עובדה מהותית מסוימת וגם לא יכול היה לדעת עליה, יוחלט על פתיחת ההליך מחדש תוך מתן הזדמנות נוספת להביא את הראיה.

·         כמה פעמים צריכים אנו לחזור על כך שכלל “סופיות הדיון” חל רק כאשר מדובר בדיון תקף? ומדוע השופטת חוזרת על כך פעמים אין-ספור, אם לא כדי “לשכנע את עצמה”?!

·         כאשר מדובר על העלאתן של טענות “במועדן ובהזדמנות הראוייה”, הכוונה היא לטענות שהן בגדר המחלוקת בתוך המסגרת של ההליך התקף – ולא בטענות הקשורות לאותה “נקודה ארכימדית” של עצם תקפותו של ההליך.

בוודאי שטענות “במועדן ובהזדמנות הראוייה” אינן טענות שהטוען לא יודע עליהן באותם “מועד והזדמנות”.

במקרה שלנו, אין די בטענת הנאשם כי לא ידע על נסיבות נתינתו והחתימתו של פסק הדין  בבית הדין המחוזי. החומר בתיק בית הדין המחוזי היה ידוע וגלוי לעיני הצדדים ולא הייתה מניעה לעיין בו. אין כל סיבה נראית לעין מדוע את אותה בדיקה, דרישה ונבירה לא עשה הנאשם בזמן המתאים לכך, בעת שעדיין היו ערעוריו תלויים ועומדים בערכאות השונות.  לא מדובר היה בחומר סודי או בראיה שהנאשם לא יכול היה בשקידה סבירה למצוא ולגלות. אם לא חשב על הטענה באותה עת – אין לו להלין אלא על עצמו, והוא עלול למצוא עצמו במצב שבו לא יתאפשר לו להחזיר את הגלגל אחורה.

·          ואם הנאשם והקובל מקבלים בדואר רשמי ממזכירות ביה”ד מכתב האומר “מצורף בזה העתק פסק-הדין”, ואותו “העתק” נחזה כהעתק לא-חתום של פסק-דין חתום, ושני הצדדים מאמינים בתום-לב שאכן כך הוא, מדוע הנאשם צריך לגלות חשדנות כזאת כלפי מזכירות ביה”ד, ולהעלות בדמיונו הפרוע תרחיש כל-כך הזוי (כפי שאכן התגלה בדיעבד, כאשר אני, “בצר לי”, חיפשתי “מתחת לאדמה” מאין יבוא עזרי? איזה עונש מגיע לי על שלא צפיתי את התרחיש ההזוי הזה – אשר חרף היותו “הזוי” הוא אכן התרחש?!

·         ולעניין הביטוי האומלל “אין לו להלין אלא על עצמו בלבד”: בדקתי פעם באחד התקליטורים המסחריים. הוא מופיע עשרות פעמים על הנאשמים, ורק פעם אחת על התביעה.

·         ונניח שפעלתי בטיפשות בכך ש”לא חשבתי על הטענה באותה עת”, ולא העליתי על דעתי את האפשרות ההזוייה שמזכירות ביה”ד תשלח לי העתק מהטיוטה, ותציג אותה כהעתק לא-חתום של פסק-דין חתום – מאימתי טיפשות היא עבירה?!

·         ומאימתי טיפשות יוצרת חוסר תום-לב? הדעת נותנת שההיפך הוא הנכון!!!

·         ומדוע השופטת לא אומרת “אין להם להלין אלא על עצמם” דווקא למוסדות הלשכה, שהם היו האחראים לתרחיש ההזוי הזה?

·         ומדוע השופטת לא אומרת “אין לו להלין אלא על עצמו” דווקא למר וייצמן – שותף שווה-זכויות לטיפשות (אם הייתה כזאת)?

·         ומה עניין טיפשותו של הנאשם לתקפות ההליכים?!

 

ראיה נוספת לדרך התנהלותו הבעייתית של הנאשם ניתן למצוא בעצם העובדה, שלמרות שנושא השעייתו עלה פעם אחר פעם בהליכים השונים בהם הופיע כדי  לייצג בעלי דין, למרות שהוא יכול היה להבין כי עמדתה המוצהרת של לשכת עורכי הדין היא שהשעייתו היא תקפה, למרות שנאמר לו על ידי בתי המשפט כי ראוי שיפנה ויברר את הנושא בפני הגורמים המתאימים ולמרות שאפילו נאסר עליו בהזדמנויות מסוימות להמשיך ולייצג את לקוחותיו, הוא בחר להמשיך ולחזור על אותם מעשים תוך התעלמות מוחלטת מפסק הדין שניתן נגדו. הרי זוהי דוגמה מובהקת לזלזול בחוק וחוסר כבוד להחלטות שיפוטיות.

·         לפני שהשופטת מייחסת לאחרים “התנהלות בעייתית” – עדיף לה שתבדוק קודם את עצמה.

·         אכן, הנושא עלה “פעם אחר פעם” אבל אף שופט לא היה מוכן להפשיל שרוולים ולדון בטענותי. מה אני צריך להבין מזה, אם לא שההתחמקות של השופטים מעידה כי יש ממש בטענותי, אבל אף אחד לא מוכן לגעת ב”תפוח האדמה הלוהט” הזה, ולהיות זה אשר יציל אותי מאימת ההשעייה?

·         ומדוע השופטת אינה זוקפת לזכותי את העובדה שאחרי שמונה נסיונות למצוא אוזן קשבת אכן אמרתי נואש?

·         ומדוע השופטת אינה מתייחסת לעדותי, בה אמרתי שאם היועץ המשפטי לממשלה – אליו פניתי מייד לאחר ה”אירוע” בפני כב’נשיא ביהמ”ש העליון – היה מתייחס לגופו של עניין, ודוחהאת התיזה שלי, הייתי מתייחס לדעתו בכל הרצינות והכבוד?

·         מה עניין “עמדתה המוצהרת” של לשכת עורכי-הדין, ואיזו “נקודה ארכימדית” יש בה? האם “עמדתו המוצהרת” של בעל אינטרס נוגד צריכה לחייב את כל העולם?

·         הערתו של כב’ הנשיא על “הגורמים המוסמכים” לא הופנתה אלי – לגבי דידי כב’ הנשיא עצמו, ממנו ביקשתי לדון בטענה, היה בהחלט “גורם מוסמך” – אלא אל ב”כ המדינה (הפרקליטה רחל מטר), אשר גם היא-עצמה, כתובעת מטעם המדינה, הינה בהחלט “גורם מוסמך”.

·         הגב’ רחל מטר, בבטחונה הרב בהשעייתי, יכלה להוציא דף-נייר, ולהוציא מתחת ידה, על-אתר, כתב-אישום כשר-למהדרין. היא יכלה לעשות כן גם במשרדה, כאשר פנייתי אל היוהמ”ש הגיעה לטיפולה, אבל היא לא נקפה אצבע, והגורמים המוסמכים האחרים התנהלו בעצלתיים, כך שכתב-האישום הוגש רק אחרי כשלוש שנים אחרי האירוע האחרון אליו מתייחס כתב-האישום.

·         מה זה “התעלמות מוחלטת מפסק הדין שניתן נגדו. הרי זוהי דוגמה מובהקת לזלזול בחוק וחוסר כבוד להחלטות שיפוטיות”? אם אני טוען לבטלותו המוחלטת של פסק דינו של בית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ”ל, אשר, בנסיבות המתוארות בחלק ### לסיכומי הנאשם, דן את השופטת על עבירת תעבורה, וגוזר עליה פסילה מלנהוג – יכול להיות שאני אידיוט, אבל איפה כאן ה”התעלמות”, ואיפה כאן ה”זלזול וחוסר-הכבוד”?

·         ואם אני טוען את אותו הדבר בפני הרכב של שופטים, אשר חלק מהם מקבל את הטענה, וחלק אחר דוחה אותה – האם פירוש הדבר הוא שבפני האחד גיליתי “התעלמות, זלזול וחוסר-כבוד” לפסק-הדין, ובפני האחר לא התעלמתי ממנו, ואף גיליתי כלפיו כבוד רב? איזו שטות היא זאת? איזו איוולת?!

לא ניתן לקבל את דברי הנאשם באומרו, כי ביקש לטעון בנושא זה בפני בתי המשפט השונים ולא נענה. לא רק שלא שוכנעתי שהוא אכן ביקש כאמור, כפי שמשתקף בפרוטוקולים השונים ופורט בסעיף 3 להכרעת הדין, אלא שכפי שהבהרתי קודם, מאחר שהצדדים להליך המשמעתי לא היו הצדדים להליך הפלילי באותם בתי משפט, לא היו בפני בתי המשפט הכלים העובדתיים לברור העניין, והם לא היו צריכים לבררו.

·          איך היא לא מתביישת לקבוע שהיא “לא שוכנעה” שאני ביקשתי לטעון בנושא זה, כאשר במקומות אחרים היא קובעת בדיוק את ההיפך.

·         כך, למשל, בעמ’ 7 היא אומרת שאני העליתי “טענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות”.

·         או, בעמ’3, היא קובעת:

ככל שניתן לראות, במהלך הדיון, עלתה השאלה אם הנאשם רשאי להמשיך ולייצג את קורסקי ועמדת הנאשם בסוגיה זו הייתה שהוא רשאי לעשות כן, בטענה שהליכי ההשעיה נגדו הם בטלים מעיקרא.

 

ככל שניתן לראות, במהלך הדיון, עלתה השאלה אם הנאשם רשאי להמשיך ולייצג את קורסקי ועמדת הנאשם בסוגיה זו הייתה שהוא רשאי לעשות כן, בטענה שהליכי ההשעיה נגדו הם בטלים מעיקרא.

 

·         “שחקן החיזוק” (“כפי שהבהרתי קודם …”) נוגד את כל הקונצפציה של הסמכות ה”נגררת”.

·         ומה עניין “הצדדים להליך המשמעתי לא היו הצדדים להליך הפלילי …”? מה ההבדל, לעניין זה, בין המצב בו הלשכה מנהלת את ההליך המשמעתי לבין מצב בו המדינה מנהלת אותו? הרי בכל מקרה “הכלים העובדתיים לבירור העניין הם אותם הכלים!

 

לאור כל האמור לעיל, כאשר אני שמה לנגד עיני את התנהלותו של הנאשם כמתואר לעיל, על רקע דברי בית המשפט העליון בפסה”ד עינת הראל שצוטטו לעיל, המסקנה היא כי אין  מקום לאפשר לנאשם לתקוף את תקפות ההליכים שהתקיימו נגדו בדרך של  תקיפה עקיפה.

·         כמו שהראיתי לעיל, “התנהלותו של הנאשם” הייתה ללא-דופי, הן בזמן-אמת והן בהליכים בביהמ”ש קמא, והעובדה שהוא לא כיוון לדעתה של השופטת – איך יכול היה, בזמן-אמת, לדעת מי ישפוט אותו, אם בכלל, ומה תהיה דעתו, ואיך יכול היה, עד להכרעת-הדין, לדעת מה דעתה של השופטת?

·         ומה הקשר בין “התנהלותו של הנאשם” לבין טענות-הבטלות?

·         ומדוע לא נתנה השופטת את דעתה לכך שפס”ד עינת הראל משאיר “תחומים אפורים” מאופק-עד-אופק, ומדוע לא נתנה את דעתה לכל האיבחונים שנתתי בין המקרה ההוא לבין המקרה דנן? ### לבדוק אם זה לא בסיכומים שהוחזרו ###

מקום בו התעלם הנאשם על דעת עצמו, במצח נחושה, מהחלטות מנהליות ושיפוטיות שניתנו נגדו, ביניהן החלטה סופית של בית המשפט העליון, תוך שהוא מסתמך על פרשנות משפטית משל עצמו, לא בדוקה ולא מבוססת- אין מקום לאפשר לו לתקוף החלטות אלה בשלב זה שבו הוא עומד לדין בגין מעשים פליליים שביצע בניגוד להחלטות בית המשפט.

·         השופטת, כדי “לשכנע את עצמה” חוזרת שוב-ושוב על אותן מנטרות עבשות, ולכן אין מנוס מלחזור ולהשיב עליהן, ולו בתמציתיות.

·         איך יכולה השופטת – לדבר על “מצח נחושה” במצח נחושה שאין כדוגמתה – ולומר כי אני מסתמך על “פרשנות משל עצמי” כאשר אני תומך יתידותי בפסיקה של ביהמ”ש העליון, ואיך היא מעזה לומר כי הפרשנות הזאת “לא בדוקה ולא מבוססת” כאשר היא יודעת שאני נושא באמתחתי הצלחות מוכחות בתחום הזה (כגון תיק תד 261/99 של ביהמ”ש לתעבורה, טבריה, עליו העדתי בפניה, וגם הגשתיו במצורף לאחת הבקשות).

·         אין לנו אלא לחזור על מה שכבר אמרנו: מי שמתעלם במצח נחושה מפסק דין תקף של בית המשפט העליון, הוא דווקא השופטת אשר, במצח נחושה, מתעלמת מפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת דוד נ’ שב”ס.

·         השופטת מתעקשת – גם כן במצח נחושה – שלא להבין כי פסה”ד של ביהמ”ש העליון בענייננו אינו יוצר – ואפילו לא מתיימר ליצור – שום דבר אשר לא היה לפניו, כי הוא בסך-הכל דוחה ערעור על פסק-דינו של ביה”ד הארצי של הלשכה, אשר שם – ורק שם! – “קבור הכלב”.

·         ונניח שטעיתי בסברתי המשפטית: אם כל טעות משפטית הייתה נחשבת ל”התעלמות במצח נחושה” – לא היה נשאר בארץ אפילו שופט אחד נקי מזה, כולל השופטת עצמה.

·         האם באמת-ובתמים סברה השופטת המלומדת כי הלכת דוד נ’ שב”ס אינה חלה בענייננו? אם אכן כך סברה היא, אפשר היה להתווכח, ואפשר היה לומר שהיא טועה, או שאני טועה, אבל משהיא התעלמה ממנו כליל – עדיף היה לה שלא לייחס לאחרים “התעלמות במצח נחושה” מפסקי הדין של בית המשפט העליון.

·         ונניח – רק נניח – שנאשם, בזמן-אמת, מוצץ מהאצבע, במצח נחושה, תיאוריה משפטית “הזוייה”, אבל, מבלי-דעת, מכוון לדעתו העתידית של בית המשפט העליון, וכאשר אנחנו מגיעים למשפטו הפלילי כבר עומדת לזכותו ההלכה הפסוקה, הקובעת כי אין כל עבירה במעשיו: איך יכול ה-mens rea “לטמא” התנהגות שהוכשרה בהלכה פסוקה מלפני ביהמ”ש העליון?

5.3        האם נפל “פגם” בהליך:

[ 10 ]    

לאור קביעתי דלעיל, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלה זו ועם זאת, לא אפטור עצמי מהתייחסות לנושא.

 

ככל שהדבר מתייחס להליך בבית הדין המחוזי, אין מחלוקת, כי הדיון בעניינו של הנאשם, דיון שבסופו ניתנו הן הכרעת הדין והן גזר הדין נגד הנאשם, התקיים ביום 9.1.03 ותועד בהקלטה (יוער, שהדיון התקיים בנוכחות ב”כ הנאשם בלבד, שלא בנוכחות הנאשם, אשר לא טרח משום מה להתייצב).

·          אם אכן כך הווה, דהיינו שהייתי מיוצג, קו ההגנה שלי, בעניין הזה, היה קשה, ואולי אפילו קריטי (לעניין הנקודה הזאת, לא לעניינים אחרים), אבל זו הייתה המצאה הזוייה של השופטת אשר אין לה ביסוס, לא בראיות ואפילו לא בטענות התובע, ואני לא הייתי מיוצג ע”י ב”כ (שאלת תם: מה שמו של אותו ב”כ, אשר, אליבא דהשופטת “ייצג” אותי?!) כך שהדיון היה לגמרי בהעדרי.

·         “לא טרח” … במקרים רבים האמירה “לא טרח” מעידה על מצפון רע של השופט. אולי זה היה מהלך טאקטי, שגוי או לא, אבל מחושב? וכי למה “אטרח” אם – ועל כך העדתי – כתב-הקובלנה כלל לא הומצא לי?

·         וכי למה “אטרח” להתייצב, כאשר הנסיון המקצועי שלי מלמד כי במקרים רבים עצם ההתייצבות יש בה כדי לרפא פגמים רבים בהליך?

·         ואיך אני יכול לטעון את הטענה המטומטמת שכתב הקובלנה לא הומצא לי, אם בפועל, כשיטתה של השופטת, התייצבתי באמצעות בא-כוחי – בלי לספוג מהשופטת עוד הערה – הפעם צודקת! – על “מצח נחושה”?!

·         ומה שמו של בא-כוחי ההזוי הזה כבר שאלנו?!

 

הפרוטוקול שבו נכללו הכרעת הדיו וגזר הדין המוקלטים הועלה על הכתב על ידי חברה מתמללת ועותקים ממנו, שנשלחו למזכירות ביה”ד, הועברו מיידית, עם הגעתם ביום 15.1.03 הן לחברי בית הדין והן לצדדים עצמם. העותק שהועבר לידי בית הדין נחתם  על ידי בית הדין ביום 23.1.03 לאחר שבוצעו בו תוספות קוסמטיות קלות ותיקוני הגהה. נקל להיווכח, ששינויים קלים אלה לא שינו את תוכן פסק הדין וגם לא את תוצאתו.

·          עם כל הכבוד, השאלה אם בפועל נעשה שינוי כלשהו אינה רלוואנטית כהוא-זה.

·         ועם כל הכבוד, שאלת-המפתח האמיתית הייתה האם מוסמך היה בית הדין לשנות את דעתו בין-לבין (כגון להפוך הרשעה לזיכוי, או זיכוי להרשעה), או שהוא כבר “סיים את מלאכתו”?

·         מן הראוי לציין כי עקרון “סיום המלאכה” לא היה זר לה, לשופטת, והיא נאחזה בו כמה וכמה פעמים – דווקא במקום בו אין לו תחולה (כאשר מתברר כי כל ההליך היה בטל-מעיקרו, או כאשר מדובר בהחלטת-ביניים), ואילו כאן מי ש”לא טרח” אפילו להתייחס לאותו העיקרון – היה דווקא השופטת עצמה!

·         בעניין זה מן הראוי להפנות לאחת מדוגמאות האיפכא-מסתברא הבולטות ביותר שהועלו על ידי בתיק הזה – השופטת לא טרחה להתייחס אפילו לאחת מהן!!! – היא דוגמת האיפכא-מסתברא המשולשת, לפיה שלושה עורכי דין נשפטו באותן הנסיבות, אבל “נתפסו” בשלושה מועדים שונים, כך שאי אפשר להרשיע אף אחד מהם בלי לזכות את השניים האחרים.

·         מדוע השופטת לא טרחה להתייחס לאף אחת מדוגמאות האיפכא-מסתברא? משום שהן הציעו תשובות יותר הגיוניות מאלה שהיא נתנה בהכרעת-הדין, ומשום שהיא רצתה להשאיר לעצמה את האופציה להרשיע בעתיד נאשמים אשר לפי העקרונות שלה כאן היא הייתה צריכה לזכותם שם (או שהיא סתם “ניפנפה” מעליה את הטענות אשר לא איפשרו לה להגיע את המטרה אותה סימנה לעצמה מראש).

 

שאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא, האם יש לראות בתמליל שנשלח לנאשם משום עותק של פסק הדין שניתן בעצם ביום 9.1.03 בעל פה בדרך של הקלטה (ורק מצא ביטוי בכתב בשלב מאוחר יותר בעת שתומלל), או שמא, כטענת הנאשם, יש לראות בעותק שנשלח אליו רק “טיוטה של פסק הדין” שניתן בפועל וקיבל תוקף רק ביום חתימתו, דהיינו ב-23.1.03. 

 

לטעמי, במצב שבו הפרקטיקה שבה פעל בית הדין הייתה הקלטת מהלך הדיון ותמלולו בשלב מאוחר יותר, בלא שנוהל פרוטוקול ידני, ברי שלא ניתן היה לחתום פיזית על העותק המוקלד של פסק הדין ביום הקראתו. במצב כזה, השמעת הכרעת הדין וגזר הדין בפני הצדדים (או מטעמם) באולם הדיונים, תוך הקלטת שימוע הכרעת הדין בקולו הדובר של אב בית הדין- שקול לחתימה על פסק הדין. מרגע שהוכרע הדין ותוצאת ההליך המשמעתי הודעה ונמסרה לצדדים, לא ניתן לדבר על “טיוטה של פסק דין” אלא על פסק הדין עצמו.

·         כדי להסיר כל ספק, לצורך התיק הזה מקובלת עלי המסקנה ההזוייה שפסק-הדין הרלוואנטי הוא זה אשר הושמע “באולם הדיונים, תוך הקלטת שימוע הכרעת הדין בקולו הדובר של אב בית הדין”, וכל הדיון בהמשך נועד רק למטרה אחת: להמחיש שוב ושוב את דרכה ההזוייה של השופטת להמציא מימצאים הזויים, טענות הזויות ומסקנות הזויות.

דא עקא שפסק-הדין הזה מעולם לא הומצא לי, ובמשפט הזה שמעתי עליו בפעם הראשונה!!!

וכיוון שאותו פסק-דין לא הומצא לי, ממילא הערעורים עליהם ידוע לנו היו על “פסקי דין” הזויים, אשר לא היו ולא נבראו, ומילא אין הם אלא הליכי-נפל, הליכי סרק-סרק.

·         עם כל הכבוד, לא הייתה “השמעת הכרעת הדין וגזר הדין בפני הצדדים (או מטעמם)”, כי הנאשם לא התייצב, וגם לא היה מיוצג ע”י ב”כ כלשהו (וכבר עמדנו על כך לעיל).

·         ועם כל הכבוד, אם עו”ד שמחה ניר היה ממציא את הטענה הזאת – דהיינו כי “השמעת הכרעת הדין וגזר הדין … באולם הדיונים, תוך הקלטת שימוע הכרעת הדין בקולו הדובר של אב בית הדין- שקול לחתימה על פסק הדין. (ו) … לא ניתן לדבר על ‘טיוטה של פסק דין’ אלא על פסק הדין עצמו” – כדי לצאת זכאי על עבירה אשר הייתה “בחוץ” לפי המועד של השימוע “בקולו הדובר של אב בית הדין” – כאשר הדבר נעשה בהיעדרו ובלי שהיה מיוצג – גם כאן היא הייתה מדברת על “מצח נחושה”!

·         לפי ה”שיטה” הזאת אין בכלל צורך לתמלל את פסק-הדין, להדפיסו עלי-נייר ולחתום עליו, ונשאלת השאלה איך “ממציאים” את “פסק-הדין” הזה לצדדים, איך “מגישים” אותו להוצאה לפועל, וכו’, וכו’…

·         ובהעדר חתימה-ממש איך נדע אם אכן הייתה “גמירות הדעת” של בית הדין – או מי מחבריו – בעת ההקלטה?

·         ואם שני החב”דים הנוספים לא השמיעו “בקולם הדובר” את ה”אני מסכים” שלהם – איכן ה”חתימה” במקרה הזה?!

·         ואולי – תסלחו לי – במהלך ההקלטה אחד מחברי ביה”ד “יצא לשירותים” וההקלטה הייתה בהרכב “חסר”? האם באמת אפשר להגיד זאת כ”נבצרות” כאשר אפשר לחכות כמה דקות, ולכן גם אותו פסק-דין אשר הושמע “בקולו הדובר של אבבית הדין” הוא בטל כלא-היה?!

·         ומה אם שני החב”ד “נמנמו קלות” בזמן ההקלטה, ואמרו לעצמם כי את “גמירות הדעת” הם יפגינו כאשר יבוא לחתימתם פסה”ד המודפס?

·         ואולי בהקלטה עצמה נאמר כי הנוסח המוקלט אינו סופי?

·         אבל אם נלך לשיטתה של השופטת, לפיה פסה”ד ה”ווקאלי” הוא-הוא פסק-הדין, ואין בלתו – הרי שהמסמך אשר נחתם ביום 23.1.03 כלל לא היה פסק-הדין, והוא גם לא היווה אישור של “מתאים למקור” (כי הוא אפילו לא התיימר להיות כזה) והמסקנה היא שפסק-הדין כלל לא הוגש כראייה בתיק זה!

·         כיוון שפסק-הדין לא הוגש כראייה, אין לשלול אף אחת מהאפשרויות האלה, כולן או מקצתן:

·             בתום הדיון המוקלט כלל לא ניתן פסק-הדין, ובית הדין הודיע לב”כ הקובל – רק הוא נכח בדיון – כי “פסק הדין יינתן בשלב; מאוחר יותר, ויישלח לצדדים” (ואם אני אמרתי, במקום כלשהו, כי גם פסק-הדין שומע והוקלט באותה ההזדמנות – לא הייתה זו אלא סברה בלבד);

·             ההליך, כולל פסק-הדין המוקלט, התנהל בפני הרכב חסר, בלי שהייתה “נבצרות כשרה”, המותרת על פי חוק הלשכה, בנסיבות מיוחדות;

·             בית הדין, לפי תומו, סבר (בדין, לשיטתי, שלא כדין לשיטתה של השופטת) כי כל עוד לא חתם על פסק-הדין מותר לו לעשות כרוחו – ואף להפוך זיכוי להרשעה, או הרשעה לזיכוי – ובפועל אכן הפך זיכוי להרשעה, ואף גלגל כמה טיוטות, עד שהגיע לזו אשר הניחה את דעתו והוא אישר את הדפסתה הסופית (וגם אז עדיין מצא לנכון להוסיף תיקונים קוסמטיים) וחתם עליה בציון תאריך החתימה.

·         ואם ה”תרחישים” האלה נראים “הזויים” – הם אכן הזויים כאשר הולכים לפי העקרונות המקובלים (כגון שהחתימה-ממש על פסק-דין היא גם פרובטיבית, לעניין גמירות-הדעת, וגם קונסטיטוטיבית, לעניין עצם-קיומו של פס”ד תקף), אבל הם מאוד-ריאליים לפי התיזה ההזוייה של השופטת, לפיה דין הקלטה בקול כדין חתימה-ממש, ומשהוקלט פסק-הדין בית המשפט (או בית הדין) “סיים את מלאכתו”, ואין הוא מוסמך עוד לשנותו.

·         זה יכול להיות מרתק מאוד: נניח שאני פונה היום אל מזכירות בית הדין של הלשכה, מצטט מפסק-הדין בת”פ הזה, מבקש (ומקבל) העתק מפסה”ד המוקלט, מגיש ערעור “חדש”, אליו מצורף העתק מהמוקלט, ובית הדין הארצי פותח תיק ערעור חדש, וגם דן בו, למרות מחאותיו של ב”כ הקובל, מוציא פסק-דין חדש (עליו יערער לביהמ”ש העליון הצד שלא ירווה נחת מהתוצאה), ובית המשפט העליון ידון בערעור וייתן פסק-דין …

כעת יש לנו שני פסקי דין של בית המשפט העליון: אחד זה שהוגש בתיק דנן, ואחד שניתן רק עכשיו, בשנת 2007, או אפילו לאחריה. איזהו פסק-הדין התקף?

אם נלך לשיטתה של השופטת, משסיימו כל הערכאות את מלאכתן (ב”גלגול” הקודם) אין בסמכותן לחזור ולדון בו, ועל כן פסק-הדין החדש של בית המשפט העליון הוא VOID.

וכיוון שגם המאשימה וגם בית המשפט לא היו צדדים להליך, הם לא יכלו לערער על פסקי-הדין בגלגול השני (והם גם לא ידעו עליו) כך שגם לפי עקרונות הבטלות היחסית הם לא מנועים מהתקפת-עקיפין עליו.

המצב הוא כעת שדווקא השופטת – נאמנה לשיטתה – היא-היא אשר “מתעלמת במצח נחושה” מפסק-דינו של בית המשפט העליון, כשהיא נזקקת – אין לה ברירה אחרת! – לנימוקי-שלי, אותם היא דחתה בבוז בתיק דנן …

·         נ

·         נ

 

עצם העובדה שבוצעו תיקונים מסוימים במסמך לאחר הדפסתו אינה שוללת א- פריורי את האפשרות לראות בו “פסק דין”, כטענת הנאשם. אחרי הכל, אין סיבה שלא להתיר לבית הדין, במסגרת סמכותו הטבועה, לבצע תיקונים קלים בפסק הדין שהם בבחינת תיקוני הגהה ופליטות קולמוס, כשם שהדבר מוענק מכוח החוק לבית המשפט (ראה  סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב התשמ”ד-1984).

·         עם כל הכבוד, נא לא לשים בפי טענות שלא טענתי.  אני טענתי כי העובדה שבוצעו תיקונים מסוימים במסמך לאחר הדפסתו, וגם הוספו חתימות ותאריך שונה, חדש, מעידה על כי בית הדין עצמו ראה את התקליד כטיוטה בלבד.

·         בסדרי הדין של הלשכה אין הוראה מקבילה לזו שבסע’ 81 לחוק בתיהמ”ש, ואפילו אם נאמר כי לבית הדין מותר, “במסגרת סמכותו הטבועה, לבצע תיקונים קלים בפסק הדין שהם בבחינת תיקוני הגהה ופליטות קולמוס”, האם באמת מאמינה השופטת כי הוספת תאריך שהוא שבועיים מאוחר מתאריך ההקלטה היא “תיקון קל שהוא בגדר תיקוני הגהה ופליטות קולמוס”, או “תיקון קוסמטי”?

על כך אמרינן: נו, באמת …

·         ומה הייתה אומרת השופטת אם אני הייתי טוען את הדבר הזה, כאשר לפי תאריך העבירה היה לי נוח להיאחז בתאריך ההקלטה, והייתי מנסה לשכנע בכך את השופטים?

היא הייתה דוחה את הטענה הזאת בבוז – ובצדק!!!

 

 

לא זו אף זו,  התנהגות שני הצדדים מלמדת, כי הן הנאשם והן נציג לשכת עורכי הדין הבינו שפסק הדין ניתן ביום שהוקרא, דהיינו ביום 9.1.03  (עמדה, שבה מחזיק נציג לשכת עורכי הדין גם כיום). עיננו הרואות, ששני הצדדים הזדרזו והגישו את ערעורם בטווח 30 הימים מיום הקראתו (הנאשם ב-26.1.03 ולשכת עורכי הדין ביום 2.2.03) וזאת, בהסתמך על התמליל שנשלח אליהם בלא להמתין לחתימת חברי בית הדין. אם צודק הנאשם בניתוחו לפיו פסק הדין נכנס לתוקף רק מרגע חתימתו הסופית, מדוע לא וידא טרם הגיש ערעור על פסק הדין, שאכן תמליל פסק הדין שנשלח אליו, גם נחתם כדבעי? מדוע לא מנה את מניין הימים לצורך הגשת הערעור מרגע החתימה? האם רוצה הנאשם לטעון, כי לדידו ולהשקפתו הוא

[ 11 ]

החליט לערער על פסק דין שאינו קיים?

·         עם כל הכבוד, מה שהצדדים “הבינו” אינו רלוואנטי, כי “הבנה” של בעל-דין אינה הופכת פסק-דין תקף לפיסת-נייר חסרת-תוקף, או להיפך, פיסת-נייר חסרת-תוקף לפסק-דין תקף.

·         אבל אם נקפיד על העובדות, הצדדים דווקא לא “הבינו שפסק הדין ניתן ביום שהוקרא, דהיינו ביום 9.1.03”, אלא דווקא זה הלא-חתום, אשר הומצא להם ביום 15.1.03.

·         ואם עסקינן ב”עמדה, שבה מחזיק נציג לשכת עורכי הדין גם כיום” – אכן, הוא מחזיק בעמדתו “גם כיום”, אבל עמדתו היא כאמור לעיל – 15.1.03.

·         אכן, “שני הצדדים הזדרזו והגישו את ערעורם בטווח 30 הימים מיום הקראתו”, אבל זה היה גם בטווח 30 הימים מה-15.1, ואיזו נפקות יש ל”הזדרזות” להגיש את הערעור?

·         אכן, הצדדים הגישו את ערעוריהם “בהסתמך על התמליל שנשלח אליהם”, אבל מהעדויות עולה כי הם סברו בתום-לב שהמסמך – אשר הומצא להם רוב-הדר ע”י מזכירות ביה”ד – הוא העתק לא-חתום של פסק-דין חתום.

האם צריכים היו הצדדים לחשוד במסמך אשר הומצא להם ע”י הגורם המוסמך? ומה פשעם בכך שלא חשדו במזכירות ביה”ד?

כאשר שני צדדים יריבים נתפסים לאותה הטעות, האשמה היא במקום אחר.

·         מה פירוש “הגישו את ערעוריהם … בלא להמתין לחתימת חברי בית הדין”, אם הם סברו כי המקור של מה שהומצא להם כבר חתום, ונמצא בתיק ביה”ד? למה הם היו צריכים להמתין?!

·         לתהיית השופטת “אם צודק הנאשם בניתוחו לפיו פסק הדין נכנס לתוקף רק מרגע חתימתו הסופית, מדוע לא וידא טרם הגיש ערעור על פסק הדין, שאכן תמליל פסק הדין שנשלח אליו, גם נחתם כדבעי?” כבר עניתי: האם חייב הייתי לחשוד במסמך שהומצא לי?!

·         “מדוע לא מנה את מניין הימים לצורך הגשת הערעור מרגע החתימה?”: מי אמר שחייבים להגיש את הערעורביום האחרון? ואיך “אמנה את מניין הימים … מרגע החתימה”, אם אני מאמין שהמסמך נחתם ביום בו העתקו נשלח אלי?

·         “האם רוצה הנאשם לטעון, כי לדידו ולהשקפתו הוא החליט לערער על פסק דין שאינו קיים?”: גם כן שאלה הזוייה, כי אני לא יכול “להחליט לערער על פסק-דין שאינו קיים” כאשר  אני מאמין שהוא אכן קיים!

 

 

אלא שלטעמי, המחלוקת הנ”ל בין הצדדים- שמשמעותה העיקרית מתייחסת למועד נתינת פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי- נעדרת לצורך ענייננו משמעות אמיתית.  כאמור, הנאשם אינו כופר, שלאחר תיקונו וחתימתו, לכל המאוחר החל מיום 23.1.03, פסק הדין של בית הדין המחוזי הוא פסק דין תקף ומחייב שניתן כדין ובסמכות.

·         אם, לטעמה של השופטת “המחלוקת הנ”ל בין הצדדים … נעדרת לצורך ענייננו משמעות אמיתית”, לשם מה היא מסתובבת סביבה כל-כך הרבה?

·         אכן, לא רק שהנאשם “אינו כופר, שלאחר תיקונו וחתימתו, לכל המאוחר החל מיום 23.1.03, פסק הדין של בית הדין המחוזי הוא פסק דין תקף ומחייב שניתן כדין ובסמכות”, אלא שטענתו היא שאותו פסק-דין מעולם לא הומצא לו.

·         אבל מה טעם מצאה השופטת להיאחז בהשקפתו של הנאשם, כאשר היא עצמה אינה מקבלת אותה, וקובעת כי פסק-הדין הרלוואנטי – ואין בלתו, כי אין שני פסקי-דין, או יותר, יכולים לדור יחד באותו התיק – הוא זה אשר “הושמע בקולו הדובר של אב בית הדין” ביום 9.1.03?

·         ונא לדייק: אין  זה נכון שהנאשם “אינו כופר” בכך שפסק-הדין מיום 23.1.03, הוא “פסק דין תקף ומחייב שניתן כדין ובסמכות”: הנאשם טען שזהו פסק-הדין הרלוואנטי, לצורך הערעור, אבל כיוון שהוא לא רלוונטי לאישום דנן, לא הייתהכל התייחסות לתקפותו (ואם, במקום כלשהו התבטאתי כאמור – מהשנתון בספק – ברור שאך זו הייתה הכוונה).

מכאן נובעת המסקנה, כי אליבא כל אחת מהפרשנויות, במועד הגשת ערעורי שני הצדדים לבית הדין המשמעתי הארצי, ובוודאי במועד הגשת ערעור הלשכה (שהתקבל), היה בנמצא ובתוקף פסק דין סופי ומחייב שניתן כדין נגד הנאשם  על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי.

·         הדבר הזה הוא הכי לא רלוואנטי, משום שאיש מהצדדים לא ידע מה נשאר מוצנע במזכירות, וממילא גם לא ערער עליו.

·         מה שעושה השופטת הוא הליכה סחור-סחור, הנאחזת בפעולות מאוחרות של הצדדים ושל בית הדין כדי לקיים את התיזה שלה על פסה”ד ה”ווקאלי”, מיום 9.1.

·         ובמלים אחרות: השופטת מתרוצצת בין שלוש נקודות-זמן לא-סימולטאניות, על מנת ללקוט אוכמניות מכל המקומות, הזמנים והמסמכים – על מנת לשים אותן בסל הנוח לה, והתואם את המטרה אותה היא סימנה מראש.

אין חולק, כי הערעורים שהוגשו על ידי הצדדים בהשיגם על תוצאתו של פסק דין זה, הוגשו בפני ערכאת הערעור המוסמכת וזו דנה בהם מכוח סמכותה על פי דין.

·         עם כל הכבוד, השאלה הזאת כלל לא התעוררה. הערעורים לא הוגשו לבית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ”ל, אלא לערכאה שנקבעה לכך בחוק הלשכה, ואוי לו לפסק-הדין אם הוא נזקק ל”שחקני חיזוק” אומללים – ומיותרים! – כאלה, אשר כל מטרתם אינה אלא לעשות רושם של פסק-דין “מפורט ומנומק בהרחבה”, כאשר מה שאנחנו מקבלים בפועל אינו אלא “טחינת מים” (ואם עדיין לא ברור מה עשתה השופטת, קראו את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל:

(https://www.quimka.net/?l=he&a=8313).

 

לא זו אף זו, במועד שבו התקיים הדיון בפני בית הדין הארצי ועובר למתן פסק הדין של הערעור, הובא בפני  בית הדין הארצי התיק המקורי של בית הדין המחוזי, שבו היה מצוי העותק החתום והמתוקן של פסק הדין.

·         מה זה שייך?! ההליך יונק את קיומו מהודעת הערעור אשר הוגשה במזכירות ביה”ד, והוחתמה בחותמת “נתקבל”, ולא ממסמך כלשהו, אשר מצוי או שאינו מצוי בתיק.

·         יתירה מזאת: מי לידינו יתקע שערכאת הערעור בכלל ראתה את מה שנמצא “בצד השני של התיק”, כאשר לכל עותק של הודעת הערעור מצורף מסמך הנחזה כהעתק של פסק-הדין? האם כב’ השופטת עצמה, לו הייתה יושבת לדין בערעור, הייתה בודקת את ה”תאימות” של שני המסמכים זה-לזה?!

·         ואם, לשיטתה של השופטת עצמה – פסה”ד אשר אין-בלתו הוא פסה”ד ה”ווקאלי”, המוקלט, מי לידה תקע שגם ההקלטה אכן הייתה בתיק, כאשר שני התיקים – של הערכאת הדיונית ושל ערכאת-הערעור גם-יחד – הוגשו כמוצגים, ואין בהם זכר לקלטות, וכאשר שופטי הערכאה הדיונית סברו – בטעות, לשיטתה של השופטת – שדווקא המסמך אשר יצא מתחת ידם ביום 23.1 – הוא-הוא פסה”ד אשר אין-בלתו?

·         ואיך יכול בית משפט להרשיע נאשם באי-קיום פסק-דין, כאשר בית המשפט כלל לא ראה את פסק-הדין (ובמקרה דנן, כאשר מדובר בפסק-הדין ה”ווקאלי”, הוא גם לא שמע אותו)?

·         ואם – לשיטתה של השופטת עצמה – מה שקובע הוא מה שנמצא בתיק, איך היא יכלה להרשיע על סמך מה שלא נמצא בתיק?!

אליבא טענת הנאשם, הפגם היחידי שאירע הוא, שהצדדים,  במקום לפנות למזכירות בית הדין המחוזי טרם הגשת הערעור ולקבל עותק חתום ומאושר של פסק הדין (כפי שראוי היה לעשות), הם הסתפקו בכך שצירפו להודעות הערעור שלהם את העותק שהיה ברשותם, דהיינו, העותק הלא חתום והלא מתוקן. 

·         הנאשם לא טען את הטענה הזאת, ונא לא לשים בפי טענה שלא טענתי, כדי שיהיה מה “להדוף”!

·         מבחינת הצדדים לא היה שום “פגם”: הם הגישו את מה שהם קיבלו בסמכם על מזכירות ביה”ד – הגם זה פשע?! – והעובדה שהם קיבלו לא-כלום, הגישו לא-כלום, והיו שותפים ל”הליך” שהוא לא-כלום (כאשר הם סברו, בטעות, שהם מנהלים הליך אמיתי) אכן מוליכה למסקנה המשפטית של non est factum.

·         “פסק-דין” לא-חתום אינו פסק-דין הלוקה בפגם, אלא טיוטה כשרה-למהדרין.

·         העדר-החתימה אינו פגם, אלא ראייה לכך שיוצרו עדיין לא ראה את עצמי כמי ש”סיים את מלאכתו”.

·         מה שהצדדים “צירפו להודעות הערעור שלהם”, הוא-הוא הבסיס הדיוני לכל הדיון שהתקיים לאחר מכן בערכאת הערעור של הלשכה: השמט את הבסיס הזה – ונשארת עם אותו הלא-כלום!

·         משל למה הדבר דומה: נניח שמאן-דהוא במזכירות ביהמ”ש לתעבורה חומד לצון, ושולח אלי “העתק מתאים למקור” של “פסק-דין” אשר לא היה ולא נברא. אני, כמו אידיוט, רץ ומגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה, לאחר דיון בכובד-ראש, “דוחה את הערעור”.

לימים, כאשר אני נתפס נוהג בזמן ה”פסילה”, בצר לי – כן, כבוד השופטת, “בצר לי”! – אני הולך לבית המשפט לתעבורה, להתחקות אחר ה”שורשים” של פסק-הדין. “מאיפה יוצאות הרגליים” שלו …

מה שאני מגלה הוא זה:

א.          אין בתיק אישור-מסירה המעיד כי כתב-האישום אכן הומצא לי (ואני, האידיוט, לא ידעתי שגם זו עילת-ערעור);

ב.          ביום בו המשפט אמור היה להתקיים השופט לא הגיע לעבודה (אולי נפל למשכב), ומי שהתייצב קיבל התנצלות, ונמסר לו שתישלח אליו הזמנה למועד חדש;

ג.           לגבי מי שלא התייצב, התובע עשה “קיצור דרך”: בהכירו מימים-ימימה את פסיקתו של השופט הוא פיברק פסק-דין אשר חתום “כאיללללללללו” על ידי השופט, והוריד את התיק למזכירות, בתקווה שאף אחד לא ישים לב לקנאותו היתירה של התובע לבטיחות בדרכים …

ד.          כאשר השופט חזר לעבודה וגילה את ה”שירות” שעשה לו התובע, הוא רתח מזעם, התלונן משטרה על זיוף, ציווה למחוק את חתימתו של התובע, בחן כל פסק-דין לגופו, וחתם שוב על פסקי-הדין כולם, ללא שינוי (כי, כאמור, התובע ידע לכוון לדעתו של השופט).

כעת השאלה אינה איזהו פסה”ד ה”רלוואנטי” לתיק, אלא האם יש נפקות לשאלה מתי השופט “החיה” בחתימתו את פסה”ד המפוברק? האם זה משנה אם התיקון נעשה לפני שהתיק הועבר לערכאת-הערעור (וממילא נמצא בתיק הערעור) או במועד מאוחר יותר, אחרי שהתיק חזר מערכאת הערעור?

לא זה לא משנה, משום שאי אפשר להגיד לבעל-דין “אמנם ערערת על פסה”ד המפוברק, אבל כיוון שבינתיים ניתן פסק-דין “אמיתי”, אנחנו רואים את ההליך כאילללללו היה ערעור על פסה”ד האמיתי, והתנהל כך”.

יכול להיות – לגמרי לא בטוח – שהדבר ניתן, אולי בהסכמה, ואולי גם ללא הסכמה, לראות את ההליך “מוסב” כך, אבל אי-אפשר “להכשיר” כך את ההליך בדיעבד, בהליך “קולאטראלי”, אחרי שהוא כבר הסתיים.

מעניין מה הייתה המדינה אומרת אם המדובר היה בערעור חייב-אגרה, והמערער היה מזדרז להסכים ל”הכשר”-בדיעבד, כאשר בין-לבין אגרות הערעור הועלו באופן דראסטי …

הנאשם נמנע מלהסביר (פרט לאמירה בעלמא) מכוח איזה ניתוח משפטי יש לקבוע, כי מחדל זה, שהוא מחדלם של הצדדים עצמם, עניין פרוצדוריאלי במהותו,  צריך להביא לבטלותו של הליך הערעור כולו. האם לטענת הנאשם יש לקבוע, כי עצם העובדה שלהודעת הערעור צורף בטעות עותק שגוי או חלקי של פסק הדין -שעה שבפועל היה קיים ובנמצא עותק מתוקן ומחייב- מביאה לתוצאה שלא הוגש ערעור כלל, בבחינת שלא היה תלוי ועומד הליך ערעור בפני בית הדין הארצי? 

·         עם כל הכבוד, לא “נמנעתי מלהסביר”, אלא להיפך, ויעיד על כך מספר הפעמים הרב שאיזכרתי את פס”ד Macfoy (אשר נבחר משום שהוא מיטיב לתאר, ציורית, את התשובה המשפטית) ואת פס”ד דוד נ’ שב”ס.

·         ישנם דברים ברורים-מאליהם, אבל כנראה שהקרדיט אשר נתתי לשופטת היה מוגזם.

·         לא השאלה מחדלו של מי היה בדבר היא הרלוואנטית, אלא מה הוגש בפועל, כמסמך ה”מכונן” של הליך הערעור (עוד “ספין” של השופטת).

·         “האם לטענת הנאשם יש לקבוע…”, וגו’: גם כאן השופטת ממציאה עובדות שלא היו, ו”בונה” עליהן “טענת נאשם”שלא הייתה ולא נבראה: להודעת הערעור לא “צורף בטעות עותק שגוי או חלקי של פסק-הדין”, אלא טיוטה של פסק-דין אשר עדיין לא נולד (לשיטתי) ושגם לא יכול להיוולד (לשיטתה של השופטת, אשר קבעה כי פסה”ד ה”ווקאלי” הוא פסק-הדין, ומשניתן פסק-דין בית הדין “גמר את מלאכתו”, ואין הוא יכול ליתן עוד פסק-דין באותו ההליך).

·         מה ש”בפועל היה קיים ובנמצא” אינו רלוואנטי, וכן לא רלוואני אם הדבר היה “קיים ובנמצא” כבר בעתהגשת הערעור, או ש”נולד” לאחר מכן.

·         “האם לטענת הנאשם יש לקבוע, כי … שעה שבפועל היה קיים ובנמצא עותק מתוקן ומחייב …” – השאלה הרטורית הזאת מסתמכת על הנחה הפוכה מהנחת-היסוד של השופטת עצמה, שהרי היא עצמה קבעה – ואני אימצתי את הקביעה ההזוייה הזאת משום שכך היה לי נוח – שפסה”ד המחייב הוא פסה”ד ה”ווקאלי”, ואיך היא יכולה עכשיו “לדלג” אל המסמך החתום?

·         “… מביאה לתוצאה שלא הוגש ערעור כלל, בבחינת שלא היה תלוי ועומד הליך ערעור בפני בית הדין הארצי?”: אכן, כאשר מוגש ערעור על לא-פסק-דין, גם הערעור הוא לא-ערעור”.

 

האם באמת מבקש הנאשם כי ייקבע, שבכל אימת שאדם, עקב טעות, מצרף מסמך שגוי או חלקי לעתירה שהוא מגיש לבית המשפט/בית הדין- יש להתעלם מהעתירה ולהתייחס אליה כאל אפס?

·         שוב ושוב אותו ה”ספין”, ואותה השאלה הרטורית, היוצאים מההנחה הידועה, שאם תחזור על השקר שוב-ושוב, הוא בסוף “ייקלט” לתת-התודעה של השומעים (ואולי גם לזו של המשמיע, אשר ישתכנע מדברי-עצמו) כאמת צרופה.

·         שוב-ושוב חוזרת אצל השופטת המנטרה “מסמך שגוי או חלקי”, כאשר בפועל זה היה טיוטה שלמה, אשר טרם שוכללה לכדי פסק-דין, ואיש לא יכול היה למנוע מיוצרה להשמידה, ולהוציא מתחת ידיו משהו אחד, אולי אף הפוך.

·         ודוק: עם הודעת הערעור הייתה על “פסק-הדין מיום 23.1.2003, יכול להיות שהערעור היה תקף אפילו אם לא צורף אליו דבר, מהטעם שהפגם אכן היה “טכני” בלבד, אבל השאלה אינה מה צורף להודעת הערעור, אלא על מה היה הערעור עצמו.

·         והנה, במקרה דנן הצדדים לא ערערו על פסה”ד מיום 23.1.03 (כי הם לא ידעו על קיומו), וגם לא על פסה”ד ה”ווקאלי” (כי הם לא העלו על דל-דעתם שיום יבוא ובית משפט כלשהו יגיע למסקנה ההזוייה לפיה דווקא אותו פס”ד הוא-הוא זה אשר עליו ניתן לערער).

נדמה שלא יכול להיות ספק, שהתשובה לכל השאלות דלעיל צריכה להיות שלילית. לטעמי, עצם העובדה שלהודעות הערעור (שהוגשו כשלעצמן כדין, על פי הפרוצדורה המקובלת) צורף עותק לא חתום ולא מתוקן של פסק הדין, אין משמעותה שלא נפתח הליך ערעור כחוק, ולא ניתן לדבר על פגם שדבק בהליך הערעור עצמו.

·          המשיכי, כבוד השופטת, להתפתל סביב עצמך, ולשכנע את עצמך, אבל כדי לעבור אתמשוכת-השכניע את זקוקה לנקודה ארכימדית – וכזו אין לך.

בעניין זה לא למיותר להפנות להוראת סעיף 78 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ”ב–1962 כדלקמן:

 

ליקוי באחד המסמכים המשפטיים או אי התאמה בין מסמך למסמך, אין בהם כדי לפגום

[ 12 ]

בתקפם של ההליכים על פיהם; אולם אם נראה לבית הדין כי יש בדבר חשש לעיוות דינו של הנאשם, ידחה את הדיון למועד אחר או יורה הוראה אחרת כדי להסיר את החשש”.

·          עם כל הכבוד, העדר חתימה על מסמך סטאטוטורי אינו “ליקוי”, אלא אינדיקציה קונסטיטוטיבית לכך שמי שאמור לחתום על טרם גיבש את “גמירות הדעת”, הדרושה לצורך עצם קיומו של המסמך.

·          עם כל הכבוד, כבר הבהרנו הבהר-היטב כי לא מדובר על “ליקוי או אי-התאמה”, אלא בדבר שעוד לא נולד, וממילא לא יכולים להיות בו “ליקוי או אי-התאמה”.

5.4      כאמור, להשקפתי, המחדל עליו הצביע הנאשם אינו מהווה “פגם” מהותי שנוגע לעצם סמכותו של בית הדין לדון בעתירה, מסוג הפגמים שיש להם פוטנציאל לגרום לבטלות מעיקרא של ההליך כולו. 

·          מי מדבר על “פגם”, כאשר הטענה היא non est factum, ומי מדבר על “סמכותו של בית הדין”?

·         בבג”צ 78/75, פלוני נ’ בית-הדין הצבאי לערעורים, ו-7 אח’, כט (2) 393, עמוד 396, נאמר:

העובדה שלאחר מכן התגלגל כתב-האישום עקב טעות משרדית-מינהלית אל בית-דין צבאי מחוזי אחר – אין ללמוד ממנה שהוא הוגש כדין לאותו בית-דין. היתה זאת פעולה בטלה מעיקרא, ממש כאילו היה מאן דהו בא מן השוק והיה מתיימר להגיש כתב-אישום לבית-דין צבאי מחוזי כלשהו. נגד הפגם היסודי הזה אין תרופה בסעיף 351 (ד), כי תכליתו לחסום טענה שכתב-האישום לא הוגש לבית-הדין הנכון, מבחינת חלוקת הסמכויות בין בתי-הדין למחוזותיהם השיפוטיים, ואין תכליתו לחסום טעה שכתב-האישום לא הוגש כלל לאותו בית-דין המתיימר לדון את הנאשם. כיוצא בזה, אין סעיף 351 (ד) בא לחסום טענה שמותב בית-הדין לא הורכב כדין לפי סעיף 306 על-ידי נשיא בית-הדין הפועל על-סמך סעיף 200. מפני שכתב-האישום לא “נתקבל” כדין, לא לפי סעיף 303 ולא לפי סעיף 305א.

המסקנה העולה היא שבית-הדין הצבאי המחוזי למחוז שיפוטי דרום אינו מוסמך לדון את העותר, אלא סמכות זו נתונה אך ורק בידי בית-הדין. מ”ש גי”ש שאליו הועבר כתב-האישום, כי בית-דין צבאי, כמו כל בית-דין או בית-משפט אחר, קונה לעצמו סמכות לדון רק בהליכים הבאים לפניו כדין, ומותב של בית-דין צבאי יכול לשבת לדין רק אם הורכב כדין. הדיון אשר התקיים בפני בית-הדין למחוז שיפוטי דרום היה בטל מתחילתו, וממילא בטל מאליו גם הדיון בערעור מהחלטת אותו בית- הדין. פגם זה יורד לשורש סמכותם של בחי-הדין, אשר דנו בענינו של העותר ומשום כך אפשר לעורר טענה על כך בכל שלב של הדיון לפניהם. כמו שנאמר ב-בג”צ 20/50, [1], בע’ 188, שם נטענת טענה דומה, על-פי חוקת השיפוט הישנה:

“אם אמנם הנשיאות לא היתה מוסמכת לחזר ולמנות שופטים חדשים – באשר יטען בא-כוח המבקש – הרי השופטים שנתמנו אינם מוסמכים לשבת בדינו של המבקש, והפעולות אשר יפעלו, ואף פסק-הדין אשר יתנו, יהיו בטלים ומבוטלים מעיקרם. מכיון שכך, ולאור העקרון האמור לעיל, התערב גם יתערב בית-משפט זה וימנע אותם מעשות דין.”

למעלה מן הצורך ייאמר, שגם אם נלך לאורה של ההשקפה הגורסת שצירוף עותק לא חתום ולא מתוקן של פסק הדין מהווה פגם מהותי שאמור להביא לבטלות ההליך, נראה שבנסיבות המקרה, לאורם של מבחני הבטלות היחסית, לא צריכה להיות לפגם זה בענייננו כל נפקות ממשית.

·         על הבטלות היחסית – ראה דיון נפרד###

לא רק שלא קיים הבדל של ממש בין עותק פסק הדין שצורף להודעת הערעור לבין העותק “האמיתי” שבתיק בית הדין, דהיינו שהשינויים שנעשו היו שינויים קוסמטיים ומינוריים, לא רק שהעותק החתום והמתוקן הועמד בסופו של יום לעיון בית הדין הארצי, אלא שלא ניתן להצביע על כל נזק או עיוות דין שנגרמו לנאשם כתוצאה מהפגם.

·         לא המערער צריך להראות שנגרם לו “נזק או עיוות דין”, אלא מי שרוצה להשליך את יהבו על דוקטרינת הבטלות היחסית – הוא-הוא זה אשר צריך להראות שלא נגרם “נזק או עיוות דין.

·         הוספת חתימה כדי להפוך טיוטה לפסק-דין – “שינוי קוסמטי ומינורי היא”?!

·         במקרה הזה אנחנו לא יודעים מה נאמר בפסה”ד ה”ווקאלי”, ואפשר אפילו שהיה זיכוי, אז איך אפשר לדבר על “שינוי קוסמטי ומינורי”?

·         בע”פ 146/51, נואסר נ’ היוהמ”ש, פ”ד ו’, 309, היוצרות היו הפוכות: שם הנאשם טען לסיכון כפול, במובן זה שבהליך הקודם הוא נמצא בסיכון להרשעה, והמדינה טענה שההליך הקודם היה בטל-מעיקרו, ולכן לא היה שום “סיכון”. בקווים כלליים היה שם משהו דומה, ונקבע שעצם קיומו של ההליך כפי שתואר הוא עיוות דין.

·        

 

הנאשם לא טען, כי נימוקי הערעור וטענותיו בפני ערכאת הערעור הושפעו בדרך זו או אחרת מהעובדה שהוא הסתמך על העותק הלא סופי של פסק הדין וגם לא טען, כי לו ידע על התיקון, היו משתנות טענותיו לגוף הערעור.

·         הוא לא צריך לטעון מעבר להצגת העובדות אשר מאיינות את ההליך (ור’ גם פס”ד נואסר הנ”ל).

 

6.                           אשר לטענת הנאשם כי עומדת לו הגנת “טעות במצב דברים”:

 

הנאשם, בעת שהחליט לפעול בניגוד להוראת פסק הדין שניתן נגדו, תוך שהוא מאמץ פרשנות משפטית משלו, לפיה פסק  דין זה הוא בטל מעיקרא- נטל על עצמו את הסיכון שאם יטעה בפרשנותו הוא עלול להימצא אשם בעבירה של התחזות לעורך דין.

·          זאת לא “פרשנות משלו”, אלא הליכה בתלם ההלכה הפסוקה, ובתלם ההצלחה המקצועית האישית שלו, אשר גם הוכחה בפועל (פסה”ד מטבריה).

הנאשם, בעת שהחליט כי אותו פגם שגילה (לפתע) בהליך המשמעתי, הופך אותו לבטל מעיקרא,  לא פעל עקב “טעות במצב דברים”, אלא עקב טעות “במצב משפטי”.

אחרי הכל, אין ויכוח, כי העובדות הרלוונטיות האופפות את המקרה- עובדות שלמעשה  אינן שנויות במחלוקת- היו בידיעתו המלאה של הנאשם והוא לא טעה בהן. הנאשם לא דימה מצב עובדתי שאינו קיים, אלא העניק פרשנות משפטית מוטעית לאותו מצב עובדתי. 

 

בעניין זה רלוונטית הוראת סעיף 34 יט’ לחוק העונשין הקובע:

“לעניין האחריות הפלילית, אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר”.

 

משכך- יש לדחות את טענת הנאשם.

·         חבל מאוד שהשופטת לא מצטטת גם את סעיף-הבסיס לסע’ 34יט, שהואסע’ 34יח, אשר זה לשון חלקו הצריך לענייננו:

34יח. טעות במצב דברים

(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

ואת הפרשנות הלא-שנוייה-במחלוקת, לפיה הטעות לעניין זה כוללת גם טעות בדין הלבר-פלילי.

בשולי דברים אלה, בתגובה לטענת הנאשם כי פעל עקב “טעות במצב דברים”, יש להפנות את הנאשם לאמור בסעיף 34יח’ לפיו, במצב של טעות במצב דברים, ישא הנאשם   באחריות פלילית שהיה נושא בה,

[ 13 ]

אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

אם נלך לשיטתו של הנאשם, הרי אליבא הניתוח המשפטי שעשה עבור עצמו בהחליטו שהליך הערעור בבית הדין הארצי ופסק דינו של בית המשפט העליון הם בטלים מעיקרא, התוצאה היא שפסק הדין שנותר תקף כנגדו הוא פסק הדין של בית הדין המחוזי. לפי פסק דין תקף זה, היה תלוי ועומד כנגדו עונש השעיה בן שנתיים. פסק דין זה היה ידוע לנאשם עם המצאת הפרוטוקול המתומלל לידיו ולכל המאוחר, אם נלך לשיטתו, בעת שגילה במפתיע דבר קיומו, לפני ביצוע העבירות דכאן. ביודענו, שכל העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום הנוכחי בוצעו בתחום אותן שנתיים, נשאלת השאלה מדוע לא כיבד הנאשם עונש זה, שעל תקפותו אין הוא חולק, לשיטתו?  

·          מה פשר הדיבר “הניתוח המשפטי שעשה עבור עצמו בהחליטו …”?!

אנשים לומדים משפטים ומתמחים בהם במשך עשרות בשנים;

בשני נושאים משפטיים לפחות אני מבין יותר מהשופטת: דיני תעבורה ותקיפה עקיפה וישירה של פסקי-דין;

אכן, בבית המשפט השופט הוא הקובע, גם אם הוא מבין פחות, אבל אם הוא מצפה לכבוד מהזולת – שיכבד בעצמו את הזולת;

אכן, גם אני יכול לטעות, בדיוק כשם שבית המשפט יכול לטעות, אבל כאשר אני “מוכר לעצמי” את מה שמכרתי ללקוחותי, עזות-מצח היא לומר שאני “עשיתי עבור עצמי” משהו “ספיישל” – ובמיוחד כאשר אני הולך בתלם הפסיקה ובתלם ההצלחה (המוכחת!) שלי (ושל אחרים).

·         לשאלה הרטורית “מדוע לא כיבד הנאשם עונש זה, שעל תקפותו אין הוא חולק, לשיטתו?”:    

ראשית – על זה לא הואשמתי, ואם הייתי מואשם היינו מדברים גם עליו.

שנית – מי אמר שאני לא חולק על תקפותו של העונש הזה?

שלישית – מי אמר שהפרוטוקול המתומלל הומצא לי?

ורביעית – השופטת עצמה קבעה פסק-הדין הצריך-לעניין אינו הטיוטה אשר הומצאה לצדדים, ולא המסמך אשר נחתם ביום 23.1.03, אלא פסה”ד ה”ווקאלי” – זה אשר הוקלט “בקולו הדובר של אב-בית-הדין”, ועליו, כאמור, אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר.

·         לא למותר להזכיר את ההמצאה ההזוייה – זאת שהשופטת “עשתה עבור עצמה” (כלשונה!) – לפיה “הדיון התקיים בנוכחות ב”כ הנאשם”, כדי לתת “חיים” לפסה”ד ה”ווקאלי”, וכדי להכפיף את הנאשם לאותו פס”ד.

ולא נותר לנו אלא לחזור על השאלה: מי היה אותו “ב”כ הנאשם” האלמוני, ומה שמו?!

7.         אשר לטענת הנאשם כי לא הוכח שבעת שהופיע בבתי המשפט השונים, הוא  ביצע פעולות שיוחסו לעורך דין:

 

            מדובר, על פניו בטענת סרק שלא ראוי להתייחס אליה ברצינות.

 

סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין המפרט מהן אותן פעולות שנתייחדו לעו”ד, קובע:

 

הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך-דין; ואלה הפעולות:

(1)        ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי-משפט,

בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או

מעין-שיפוטית;

(3)       עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא-ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;

(4)             ייעוץ וחיווי-דעת משפטיים.

·         מדוע השופטת הנכבדה מנפחת את הסעיפים הקטנים – האם היא באמת סבורה שאנחנו לא מכירים אותם, ולא יודעים לקרוא? – ומצניעה את “דרך עיסוק או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”?

 

המעשים שאותם ביצע הנאשם כמפורט בהרחבה  בסעיף 3א’-ח’ להכרעת הדין מדברים בעד עצמם ולא נזקקים לפרשנות כלשהי. מדובר ללא ספק בפעולות שהן ייחודיות לעורך דין כגון הופעה בבתי משפט בשם אחרים תחת ייפוי כוח, הגשת מסמכים משפטיים וכו’. אין ויכוח, כי הנאשם הוא עורך דין בהכשרתו, היה חבר לשכת עורכי הדין במשך שנים וניהל משרד עורכי דין עצמאי, כאשר מקצוע עריכת הדין היה דרך עיסוקו. עיון בתיקים השונים אינו נותן כל רמז לאפשרות שהנאשם פעל בשונה מעורך דין רגיל הפועל “דרך עיסוקו”.

·          אני לא צריך להוכיח שהפסקתי את “דרך העיסוק”, אלא התביעה היא זו אשר צריכה להוכיח שאני המשכתי את “דרך העיסוק”.

·         אני גם לא צריך להפריך דבר אשר לא נטען בכתב-האישום.

אילו ביקש הנאשם להראות, כי דווקא במקרים הספציפיים שיוחסו לו בכתב האישום, באופן חריג ויוצא דופן, שלא כמנהגו, הוא פעל שלא “דרך עיסוק”, דהיינו שאותם בעלי דין ספציפיים היו בבחינת “חבר קרוב” בן משפחה וכו’… היה עליו לטעון זאת מפורשות. הנאשם לא העלה טענה זו לא בחקירתו במשטרה וגם לא במהלך הדיון בבית המשפט. 

·          אני לא צריך לעורר עניינים אשר לא הועלו כלל, לא בכתב-האישום ולא בראיות.

[ 14 ]

לא רק שלא עשה כאמור בהליך הנוכחי, אלא שגם לא העלה טענה דומה במהלך הדיונים שהתנהלו באותם תיקים גופם. אחרי הכל, אילו בעת שהנאשם הופיע באותם הליכים, היה בסיס עובדתי לאפשרות שהוא לא פעל “דרך עיסוק”, מדוע לא טען זאת באותם הליכים? מדוע הוא היה צריך לנהל דיוני סרק בבתי המשפט השונים, בשאלה האם הוא מורשה  לייצג?

·          מה דעתה של השופטת על כך שהיה לי אינטרס להעמיד במבחן את תקפות ההשעייה?

·         מה דעתה של השופטת שאני הייתי סתם-אידיוט, עובדה שאינה בגדר עבירה?

·         ומה דעתה של השופטת על כך שאני לא השכלתי להעלות על דל-דעתי את הרעיון הגאוני-בפשטותו הזה?

·         אז שלי נעלייך, כבוד השופטת, לפני שאת מדברת על “טענת סרק שלא ראוי להתייחס אליה ברצינות”.

 

8.         אשר לטענה שלא הוכח שפסק הדין “בוצע” כמצוות סעיף 69 לכללי לשכת עורכי הדין.

            גם הפעם, עסקינן בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומי הנאשם, בלא שתונח בפני בית המשפט התשתית העובדתית המתחייבת, על מנת להפוך את הדיון בה מאקדמי לממשי.

·         מי שצריך להעלות את זה היא התביעה, ולא הנאשם. לשם כך חייבת התביעה להניח את התשתית העובדתית, ולא הנאשם הוא הצריך להפריכה.

·         מותר לו לנאשם לשבת בחיבוק-ידיים, לשתוק, ולקוות שהתביעה לא תגלה את מחדליה-היא, ולא לנהל את המשפט כנגד עצמו, ולתת לתביעה רעיונות למיקצי-שיפורים.

סעיף 69 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים) שכותרתו: “דרכי ביצוע העונש” קובע:  

(א)   הוטלו על הנאשם אזהרה או נזיפה יזהירנו הועד המרכזי, או ינזוף בו, בכתב בהתאם לפסק הדין.

 

           (ב)  הוטל על עורך הדין הוצאה מן הלשכה, או הוחלט על ביטול חברותו בלשכה יבטל הועד המרכזי את רישומו בפנקס החברים.

(ג) הוטל על הנאשם עונש השעיה, פסילה להתקבל כחבר הלשכה, ביטול התמחות או   ביטול בחינה, או הוחלט על השעייתו הזמנית — יערוך הועד המרכזי אותם רישומים שיהא צורך בהם על מנת לתת תוקף לפסק הדין.

 

ייאמר כבר עתה, כי איני רואה כל אפשרות לקבל את טענתו של הנאשם לפיה הרישומים הנדרשים לפי כלל 69 הנ”ל מהווים דרישה קונסטיטוטיבית ולא רק דקלרטיבית.

לא רק שכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי דין משמעתיים), כשמם כן הם, מהווים חקיקת משנה ודנים בסדרי הדין וענייני פרוצדורה בלבד, אלא שמכותרתו של סעיף 69 עולה בברור כי עניינו “דרכי ביצוע העונש”, דהיינו דרכי ההוצאה לפועל של גזר הדין.

כידוע, יש להבחין בין עצם קיומו של פסק דין לבין ביצועו- וזה אינו תלוי בזה.

כשם שתוקפו ונפקותו של גזר דין המטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אינו מותנה בעצם ביצועו, דהיינו בכליאתו הפיזית של הנאשם מאחורי סורג ובריח, כך לא יכולה להיות התניה בין  עצם עונש ההשעיה שהושת על הנאשם לבין הרישומים השונים שיעידו כלפי כולי עלמא על דבר קיום ההשעיה.

 

פרשנות זו מתחייבת גם מהעובדה שהוראת סע”ק ג’ היא כללית  ובלתי מפורטת, דהיינו שלא מפורט מה הם אותם רישומים ש”יהא בהם צורך”. היעלה על הדעת שתוקפו של עונש השעיה שהוטל על עורך דין יהיה תלוי ברישומים אלה ואחרים שפשרם וטיבם לא מוגדר?

 

איני רואה אפשרות  לבנות תילים של פרשנות על הסיפא של סעיף קטן ג’ בנוסח “על מנת לתת תוקף לפסק הדין”. עסקינן לא יותר מאשר בניסוח לא מוצלח, שלא ניתן להעניק לו את הפרשנות שמבקש הנאשם להעניק.

·          עם כל הכבוד, השופטת כנראה לא שמעה על “ביצוע” ו”עיכוב ביצוע” של פסקי דין שאינם מצריכים “הוצאה לפועל”;

·         הכותרת של סע’ 69 מדברתבעד עצמה: כל מה שנכלל בו זה “ביצוע”;

·         לא לשופטת ליתן ציונים לחקיקת הכנסת; עליה לתת לה תוקף – כולל לתיבה “לתת תוקף לפסק הדין”;

·         אין קשרבין עונש מאסר בו ה”תוקף” וה”ביצוע” הם נפרדים, ולהבדיל מהמקרה דנן, אין בדין שום הוראה בעניין “מתן תוקף” לעונשי מאסר;

·         מאידך ניתן לעשות אנלוגיה לסעיפי החש”צ, לפיהם פסקי הדין של בתיה”ד הצבאיים טעונים אישור של אלוף הפיקוד (לגבי בי”ד צבאי מחוזי) או הרמטכ”ל (לגבי ביה”ד הצבאי לערעורים);

כאמור, עסקינן בסוגיה משפטית אקדמית גרידא, שכן לא הונחה בפני כל תשתית עובדתית לקבוע, או

[ 15 ]

אפילו להניח, שהלשכה לא מילאה את חובתה על פי הכלל הנ”ל.

לא רק שהנאשם לא העלה את הטענה במהלך ניהול המשפט, אלא שגם לא שאל בנושא זה ולו שאלה אחת את עו”ד וייצמן, נציג לשכת עורכי הדין שהעיד בפני על הליכי השעייתו של הנאשם והתייחס לשאלת תקפותם. מדובר בטענת הגנה שהנטל להעלותה היה על הנאשם.

·          לא הנאשם הוא אשר צריך “להניח תשתית” לאי קיומם של יסודות העבירה.

·         זו אינה “טענת הגנה”, אלא חלק מהתנאי שההשעייה תיכנס לתוקף.

למעלה מן הצורך ייאמר, שדווקא קיימת גם קיימת אינדיקציה לכך שלשכת עורכי הדין פעלה כנדרש ממנה. כמשתקף בפרוטוקולים השונים המוזכרים בסעיף 3 א-ח’ להכרעת הדין, הרי שדבר השעייתו של הנאשם הועלה לא אחת ביוזמת בית המשפט הנוגע בדבר, לאחר שדבר ההשעיה נודע לבית המשפט מהודעה בכתב שנשלחה מבעוד מועד על ידי לשכת עורכי הדין. הדעת נותנת, שכשם שהלשכה פעלה כדי ליידע את בתי המשפט אודות השעיית הנאשם, היא ביצעה גם את כל הרישומים האחרים הרלוונטיים לנושא, אם אכן נדרשים נוספים כאלה.

·         הביצוע (כמשמעותו בסע’ 69) הוא פעולה של הוועד המרכזי של הלשכה, והיא חיצונית להליך המשפטי עצמו.

·         הדעת לא “נותנת” שום דבר שלא הוכח, במיוחד במשפט הפלילי.

9.         אשר לטענות הנאשם כי עומדות לו ההגנות “צידוק” או “צורך”.

 

מעבר להעלאת טענות סרק אלה בעלמא, על דרך “כל המרבה הרי זה משובח”, לא עשה הנאשם את המינימום הנדרש כדי להתמודד עובדתית ומשפטית עם הטענות, שהנטל להוכיחן מוטל עליו מכוח החוק.

·         אם השופטת הייתה נותנת לי להביא ראיות ועדים, ולהשלים את סיכומי, וגם אז לא הייתי “עושה את המינימום הנדרש”, רק אז הייתה לה הזכות המוסרית לדבר על “טענות סרק בעלמא”;

·         ועל דרך “כל המרבה הרי זה משובח” – בכלל אין לה זכות מוסרית לדבר אחרי ההליכה סחור-סחור והחזרות האין-סופיות על עצמה;

·         וכנראה שהשופטת כלל לא מבינה שבמשפט הפלילי חייבת ההגנה לחפש כל פירצה וכל ספק.

ככל שהדבר מתייחס להגנת ה”צידוק”, אפשר להניח שהנאשם מכוון טיעוניו להוראת סעיף 34יג(1)  האומר:

 

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:

(1)                הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו;

 

הנאשם מפרש, כאילו חוזה בין עו”ד ללקוחו מקים את הדרישה “לפי דין” באותו סעיף.

           “דין” מוגדר על פי חוק הפרשנות, תשמ”א-1981 כדלקמן:

             “דין” כל אחד מאלה:

(1)   חיקוק;

(2)   דינים דתיים בין שבעל פה ובין שבכתב כפי תקפם במדינה;

                 (3)   (א)   אקט של הפרלמנט הבריטי או דבר המלך במועצתו או חלק מהם, או תקנות לפיהם, ודיני המשפט המקובל ועקרוני היושר של אנגליה, כפי תקפם במדינה;

(ב)   דינים עותמאניים כפי תקפם במדינה;

 

לא רק שלא ברור כיצד, אליבא הנאשם, חוזה שבין עורך דין ללקוח יכול להיכנס להגדרת “דין”, אלא שהנאשם לא טרח אפילו להוכיח, כי בינו לבין אותם נאשמים שיוצגו על ידו כמפורט בכתב האישום, נחתמו חוזים טרם השעייתו.

·         שתתכבד השופטת ותקרא את מה שהיא עצמה כתבה שתי שורות לפני שפנתה לצטט את הסעיף: שם היא אמרה שהחוזה הוא “לפי דין”, וכאן היא מייחסת לי את הטענה שהחוזה הוא “דין”. נו, באמת, קצת קרדיט לאינטליגנציה!

·         כל אחד משני חוקי החוזים הוא בגדר “דין”.

·         שוב “לא ברור”?!

הוא הדין לגבי טענת “צורך”. הנאשם טען, כי עומדת לזכותו הגנת הצורך (ראה עמ’ 21 לפרוטוקול מיום

[ 16 ]

25.1.07) אך מעבר לאמירה סתמית זו, לא נימק מדוע ולא פירט ולו מילה אחת נוספת בנושא.

·         גם לעניין זה אם השופטת הייתה נותנת לי להביא ראיות ועדים, רק אז הייתה לה הזכות המוסרית לדבר על “אמירות סתמיות”;

 

לא נהיר לי כיצד דרישות סייג זה “של סכנה מוחשית לפגיעה חמורה או מעשה הנדרש להצלת חיים או רכוש וכו'” רלבנטיות למקרה שבפנינו. 

·         אומר דרשני ריבוי הפעמים בהן השופטת אומרת “לא ברור” או “לא נהיר”: אם לא ברור לה, או לא נהיר לה – שתאפשר לנאשם לנהל את הגנתו, שתשתדל להבהיר לעצמה, ואם אלה לא עוזרים – שתשאל!!!

 

10.        טענה נוספת שהעלה הנאשם מסתמכת על סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו סנגור לא יכול להשתחרר מייצוג בלי רשות ביהמ”ש. לטענת הנאשם, גם עו”ד מושעה צריך לקבל את רשות ביהמ”ש להשתחרר מייצוג לקוחותיו ומשלא קיבל את הרשות האמורה- גם אם קיימת החלטה של ביהמ”ש העליון להשעייתו- הרי שהוא חייב להמשיך בייצוג.

·         שתתכבד השופטת ותתייחס ל”איפכא מסתברא” שהבאתי לעניין זה!

            מדובר בטענת סרק שכבר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בע”פ 71513/03 (ת/25), מה שלא מנע מהנאשם להעלותה פעם נוספת בפני.

·         הגשתי בקשה להחזיר את המוצג הזה לתביעה, השופטת לא נתנה החלטה, ואין לי אלא לחזור על הדברים שם.

            אכן, בית המשפט בהליך פלילי נדרש ליתן רשותו לשחרור עורך דין המייצג נאשם בפניו. בית המשפט אינו נדרש לשחרר מי שאינו עונה על הגדרת “עורך דין”. עורך דין מושעה – לאו עורך דין הוא, ובית המשפט לא רק שאינו נדרש  להורות על שחרורו, הוא גם אינו מוסמך להתיר לו להמשיך ולייצג. כפי שכבר נאמר על ידי כב’ השופט כאבוב בע”פ   71513/03 הנ”ל, מהות ההחלטה להשעות עורך דין היא מניעתו של אותו עורך דין מהמשך ייצוג לקוחות.

·          יש לנו הפתעה לשופטת: אין בחוק הלשכה כלהוראה שעורך-דין מושעה חדל מלהיות “עורך דין”.

·         עיון בחוק – פירוט יבוא – מראה בדיוק את ההיפך.

·         בין השאר מוכרים בחוק הסטאטוס של “מי שאינו עורך דין” בשונה מ”עורך דין בזמן ההשעייה”.

·         היושר האינטלקטואלי מחייב היהנ שהשופטת תתייחס לאיפכא-מסתברא שהצגתי: נניח שהשופט מסרב לשחרר, ומורה לסניגור המושעה להמשיך בייצוג, אבל זה “עושה דין לעצמו”, ומועמד לדין על אי-ציות לצו השופט. האם היא הייתה מזכה את הנאשם?

לא למיותר לציין, שגם מן הבחינה העובדתית לא הצביע הנאשם על כך שהוא העלה בפני בית משפט כלשהו מבין בתי המשפט הנוגעים בדבר, בקשה להשתחרר מייצוג.

·          הנאשם לא צריך לבקש שחרור מהייצוג, כאשר דווקא יש לו אינטרס להשלים את חובותיו כלפי מרשיו.

 

11.        אשר לטענה של “הגנה מן הצדק”

           

צודק ב”כ התביעה באומרו, כי הגם  שלאורך ההליך הפלילי התבטא הנאשם לא אחת בדבר רדיפה מתמשכת כנגדו מצד כל מערכת המשפט, עד שלדידו לא קיים בית משפט כלשהו בארץ שיוכל לשפוט אותו- הטענה המתייחסת לסעד של  “הגנה מן הצדק”, לא מוקדה ולא בוססה על ידו.

לא ברור כנגד איזה גורמים בדיוק מלין הנאשם או מכוון את דבריו  ולא ברור כיצד גורמים, אלה, בהנחה שהם קיימים, קשורים להליך הפלילי הנוכחי. 

·          אם כב’ השופטת הייתה נותנת לי להביא עדים, ולהשלים את הסיכומים – הכל היה ברור – ובדיוק!!!

·         אבל גם במה שהעדתי ברור לחלוטין – אם כי לא בכמות שרציתי להביא – כל מה ש”לא ברור” לה.

·         אבל לכב’ השופטת יש מנהג החוזר על עצמו באופן קבוע בתיק הזה: להפטיר ב”לא ברור”, או משהו כדומה, ולסרב לקבל הבהרות, דבר השקול כנגד עצימת-עיניים אקטיבית.

כידוע, קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העיקרון הידוע של “הגנה מן הצדק” נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל סמכות לבטל את ההליכים משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. 

על פי הדין בישראל, כפי שנקבע בשורה של פסקי דין, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר (ראה למשל, ע”פ 4855/02 מ”י נגד בורוביץ – פורסם בדינים).

 

[ 17 ]

המבחן שאומץ על ידי הפסיקה ומצא ביטוי במרבית פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו הוא מבחן “ההתנהגות הבלתי נסבלת” או “ההתנהגות השערורייתית” של הרשות.

 

לענייננו, אם למקד את הגורמים הרלוונטיים לצורך ההליך הפלילי, הרי שהנאשם לא העלה כל טענה כנגד רשויות החקירה שניהלו את החקירה נגדו. אין טענה שזכויותיו של הנאשם לא נשמרו במהלך החקירה. הנאשם לא הצביע על התנהגות בלתי נסבלת או שערורייתית מצד פרקליטות המחוז- הגוף שניהל את התביעה נגדו.

גם אם נניח לצורך העניין שהנאשם “נרדף” על ידי לשכת עורכי הדין, כטענתו- הרי שזו, לצורך ההליך הנוכחי, היא רק בגדר “מתלוננת”. אין לה כל השפעה או מעמד בהליך הפלילי.

מלבד תחושת נרדפות אישית שאותה ביטא הנאשם, אך לא נמצא לה כל ביסוס ראייתי- לא העלה הנאשם כל טענה ממוקדת שתוכל לדור בין כתליה של ההגנה מן הצדק ולהיבחן לאורה.

 

אכן, מצאתי טעם בדברי ב”כ התביעה באומרו בסיכומיו, שאם הנאשם בחר במודע  לצאת למאבק מתמשך נגד רשויות המשפט והחוק, מה שמביא אותו כיום לחשוב, על פי תחושתו הסובייקטיבית, שהוא מצוי בסכסוך עם גורמים שונים במערכת המשפט והחוק -הדבר לא יכול לשמש כלי בידו לטעון שלא ניתן להעמידו לדין בישראל. הטענה שכביכול כל רשויות החוק קשורות יחד במין קשר קונספירטיבי נגדו, לא רק שאין לה על מה לסמוך, אין לה גם זכות קיום. האם רוצה הנאשם לטעון, שבזכות המאבק המתמשך שלו, כביכול, נגד רשויות החוק והמשפט, מוקנית לו מעין חסינות כנגד העמדה לדין? 

·         שוב השופטת “מדקלמת” את טענות התובע, ומתעלמת מהתשובה שנתתי.

סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי מתקיימים במקרה שלנו הנימוקים המתאימים שבזכותם ראוי לקבל את הטענה.

·         אם היא הייתה נותנת לי להביא ראיות, ולסכם סיכומים, היא הייתה מוצאת את מה שהיא לא רצתה למצוא.

 

12.        לסיכום:

 

סע’ 97 לחוק לשכת עורכי הדין, היא העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום,  קובע:

 

מי שמתחזה כעורך-דין, ועורך-דין העושה בתקופת-השעייתו פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי-דין, דינו – מאסר שנה או קנס חמשת אלפים לירות”.

 

הוכח על ידי התביעה, כי כנגד הנאשם ניתן פסק דין תקף וסופי של בית המשפט העליון שבו אושר עונש השעיה בן 3 שנים שהוטל עליו על ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.

            טענות הנאשם בדבר אי תקיפותו של עונש זה נדחו על ידי מכל בחינה, כפי שפורט לעיל.

 

הוכח על ידי התביעה, כי בהזדמנויות שונות כפי שפורט בכתב האישום ובהכרעת הדין, ביצע הנאשם, בתוך תקופת השעייתו, פעולות שנתייחדו לעורך דין על ידי כך שהופיע וייצג בעלי דין בבתי משפט שונים וכן ערך והגיש בשם לקוחותיו מסמכים משפטיים.

 

[ 18 ]

עוד הוכח שב- 3 בהזדמנויות שונות, ניסה הנאשם לייצג לקוחות בבתי המשפט, אך הייצוג נאסר עליו על ידי בית המשפט.

האמור לעיל, מבסס כנגד הנאשם את יסודות העבירה לפי סעיף 97 לחוק, וכן ניסיון לבצע עבירה זו.

 

            דחיתי את כל טענות ההגנה שהועלו על ידי הנאשם, כפי שפורט ונומק בהכרעת הדין.

 

אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני מוצאת את הנאשם אשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ואני מרשיעה  אותו בביצוען.

 

ניתנה היום ז” בסיון, תשס”ז (24 במאי 2007) במעמד הצדדים.

                                                                               

רביד גיליה, שופטת

 

 לפרק י’ לבקשת הרשות לערער, בו מופיע לראשונה הנספח הזה

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר