שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (ח): הקונסטרוקציה המדהימה של ביהמ”ש המחוזי

 

בית הדין המשמעתי של הלשכה נתן “פסק דין ווקאלי”, שהוקלט (ולא נחתם), אחר כך נשלחה לצדדים טיוטה-בכתב של פסק-הדין ובסוף חתמו הדיינים על המוצר הסופי, אך זה לא הומצא לאיש *** בית משפט השלום “המציא” את “פסק הדין הווקאלי” ההזוי *** בית המשפט “עיגן” את ההזוי הזה בהנמקה השוללת את קיומו של פסק-דין כלשהו *** פרק שמיני

 

רע”פ 08/……………………

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לפרק הקודם

 

ח.   הקונסטרוקציה המדהימה של ביהמ”ש המחוזי

 

1.              כאמור לעיל, ההליך בביה”ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין, אשר הניב שלושה “דברים” אשר יכולים להתחרות ביניהם על התואר “פסק הדין” באותו ההליך:

 

האחד – “פסק הדין הווקאלי”, אשר ניתן בתאריך א’ בהקלטה, מעולם לא נחתם והוא לא הוגש כראייה בהליך דנן (והוא ייקרא להלן “פסק-הדין הווקאלי” או “מסמך א'”). פסק-הדין הזה ניתן בהעדר הנאשם;

 

השני – מסמך הנחזה כהעתק לא-חתום של פסק-דין חתום, אבל ללא אישור של “מתאים למקור”, אשר נשלח לשני הצדדים – הקובל והמשיב – בתאריך ב’  (והוא ייקרא להלן “הטיוטה” או “מסמך ב'”);

 

והשלישי – מסמך ב’, כשעליו תיקונים בכתב-יד, והוא חתום ע”י האב”ד ושני חבריו, וליד חתימתו של האב”ד מצויין תאריך ג’ כתאריך החתימה. חתימותיהם של השלושה יחד עם התאריך היו קונסטיטוטיביות, ולא חתימות “מתאים למקור”, ומסמך זה מעולם לא הומצא לצדדים  (והוא ייקרא להלן “פסק-הדין החתום” או “מסמך ג'”).

 

2.              שני הצדדים סברו, לפי תומם, כי מסמך ב’ הוא גם פסק-הדין, ושניהם ערעור עליו, בלי לדעת שהוא טרם נחתם באותה העת. שהוא היה רק בגדר “טיוטה”.

 

אם הייתה כאן תמימות או איוולת – היא הייתה זהה לשני הצדדים.

 

3.              מכל מקום, ערעור אפשר להגיש רק על “פסק דין” ולא על “טיוטה”, ואם, בטעות, הוגש ערעור על טיוטה, ההליך כולו בטל כלא-היה, וכל מה שמעליו בטל כלא-היה.

 

ממש כמו תיק פלילי אשר כתב-האישום שהוגש בו אינו חתום: כל ההליך הוא “בבחינת אפס”, ואפילו יעלה התיק לערכאות הערעור, עד לביהמ”ש העליון, הפגם השורשי הזה לעולם לא יתרפא.

 

היופי שבדבר הוא שהנפקות של הפגם פועלת במידה שווה לשני הכיוונים: אם הנאשם יזוכה, אפילו בביהמ”ש העליון, גם התביעה תוכל ליהנות מכך, כל עוד העבירה לא התיישנה, ולהגיש נגד הנאשם כתב-אישום חדש (או לחתום על אותו כתב-האישום, דבר ההופך אותו לכתב-אישום חדש, מקורי).

 

4.              לשיטתו של המבקש, כל ההליך, החל מהגשת הערעור על הטיוטה וצפונה ממנו היה בטל-מעיקרו, והדרך היחיד להחזיר את ההליך למסלולו התקין הוא ע”י חזרה אחורנית, המצאת העתק מפסה”ד החתום, הגשת ערעור עליו לביה”ד הארצי, וכן הלאה.

 

5.              השופטת דלמטה, בלהיטותה להכשיר את השרץ יצרה המצאה הזוייה: מצב עובדתי וקונסטרוקציה משפטית “מן ההפטרה”, כמו שאומרים. דברים הזויים, אשר לא היו ולא נבראו.

 

אומרת השופטת (בעמ’ 10 להכה”ד):

 

ככל שהדבר מתייחס להליך בבית הדין המחוזי, אין מחלוקת, כי הדיון בעניינו של הנאשם, דיון שבסופו ניתנו הן הכרעת הדין והן גזר הדין נגד הנאשם, התקיים ביום 9.1.03 ותועד בהקלטה (יוער, שהדיון התקיים בנוכחות ב”כ הנאשם בלבד, שלא בנוכחות הנאשם, אשר לא טרח משום מה להתייצב).

 

ועם כל הכבוד:

 

·         הדיון לא התקיים “בנוכחות ב”כ הנאשם בלבד” – משום שהוא לא היה מיוצג, ולא היה לו ב”כ;

 

·         לא הייתה שום הסכמה על תוכנו של התיעוד המוקלט, משום שהן התביעה והן ההגנה לא ייחסו לו שום משמעות, והפיכתו ל”פסק דין” נולדה בדמיונה הבריא של השופטת כקלף אותו היא החזיקה סמוך לחזה, ו”הצניחה” אותו על המבקש כהפתעה רק בהכרעת-הדין – בדיוק כשם שהיא הצניחה עליו את “בא כוחו” אשר לא היה ולא נברא;

 

אחרי שהמציאה את בא-כוחו ההזוי של המבקש היא פנתה להמציא קונסטרוקציה משפטית הזוייה לא פחות:

 

השמעת הכרעת הדין וגזר הדין בפני הצדדים (או מטעמם) באולם הדיונים, תוך הקלטת שימוע הכרעת הדין בקולו הדובר של אב בית הדין – שקול לחתימה על פסק הדין. מרגע שהוכרע הדין ותוצאת ההליך המשמעתי הודעה ונמסרה לצדדים, לא ניתן לדבר על “טיוטה של פסק דין” אלא על פסק הדין עצמו.

 

עם כל הכבוד, “אין חיה כזאת”, ושופטים אשר לא יכולים לחתום בו-במקום, דוחים למתן פסק-דין, בין במעמד הצדדים, בין במשלוח בדואר.

 

6.              הגם שפסק-הדין ה”ווקאלי” היה המצאה הזוייה, אץ-רץ המבקש לאמצו.

 

המבקש אץ לאמצו, כי הוא לא הומצא לו, ותוכנו כלל לא הוכח במשפט.

 

7.              ביהמ”ש המחוזי הבין שאם המבקש רץ לאמץ את ההמצאה ההזוייה הזאת, הוא לא פראייר, והוא רוצה לבנות על זה את הזיכוי שלו.

 

8.              כדי להשאיר את ההרשעה על-כנה, הוסיף ביהמ”ש קונסטרוקציה מדהימה, המבוססת על עובדות הזויות לא פחות מאלה שהמציאה השופטת דלמטה.

 

9.              אומר פסק-הדין:

 

פסק הדין שריר וקיים למן הרגע ששומע. החתימה, מכוח הנסיבות, היא ווקאלית בהבדל מגראפית. העובדה שלא ניתן לבצע אקט פיזי של חתימה (משום שההקלטה עדיין לא הוקלדה) אינה גורעת מתוקפו. הדגש הוא על הנצחתו של פסק הדין בדרך, שבסופו של דבר תהפוך גם לפסק דין כתוב וחתום.

 

משום כך, פסק הדין המוקלד, ישא את תאריך  השמעתו, יהא תאריך הקלדתו אשר יהא, ומרוץ הזמן לעניין הערעור יתחיל מאותו תאריך.

 

10.          כאן נמצא ה“באג” הגדול ביותר של ההליכה סחור-סחור אשר בפסק-הדין: במקרה דנן פסק-הדין נושא את תאריך החתימה-בפועל (23.1) ולא את תאריך ה”השמעה” (9.1)!

 

11.          האם הדיינים בביה”ד של הלשכה, אשר נתנו את התאריך המאוחר הם אידיוטים, אשר לא מבינים את “מושכלות היסוד” של ביהמ”ש המחוזי, או שהם, מלכתחילה לא התכוונו אלא לכך שההקלטה ה”ווקאלית” תהווה רק טיוטה, או “נייר עבודה?

 

12.          כיוון שהדיינים אינם בחזקת אידיוטים, חזקה עליהם שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

 

13.          ואולם, אם נלך לשיטתו של ביהמ”ש המחוזי:

 

·         פסה”ד ה”ווקאלי” הוא אפס-ואין כי לא בא בעקבותיו תדפיס מוקלד, הנושא את תאריך השימוע;

 

·         גם התדפיס החתום הוא אפס-ואין, כי הוא נושא תאריך שלא היה קיים.

 

·         ממילא אין בתיק ביה”ד המשמעתי שום פסק-דין!

 

14.          וזאת העמדה הנוכחית שלי, המערער: בתיק ביה”ד המשמעתי המחוזי לא ניתן שום פסק-דין (וממילא כל מה שבא “מעליו” והמושתת עליו – גם הוא מושתת על לא-כלום)!

 

להמשך          לתוכן העניינים