או שאול או בנצי או זמביש

או שאול או בנצי או זמביש

חנה אייזנמן
27.08.2008 17:16
או שאול או בנצי או זמביש


משם המשיך חלוץ לקריית ארבע, שם נפגש עם מזכ”ל תנועת ההתיישבות אמנה, זאב-זמביש חבר, בסוכתו… ממועצת יש”ע נמסר בתגובה לביקורו של הרמטכ”ל: “אין לנו שום קשר לביקור. מדובר באירוע פרטי של משפחת חבר, ולא קשור כלל אלינו” (אפרת וייס, ידיעות אחרונות, 9.10.2006).



ב”ה                                        
                                        בית הכנסת בגוש קטיף שנחרב על ידי “מדינת ישראל”

או שאול או בנצי או זמביש

 

 

וגם יוסי שריד וגרשון הכהן

 

 

בכלל, רבים הם ה”גוש’ניקים”, שאינם מבינים איך אפשר לכעוס על יהודי שמרים יד על יהודי. הוא רק מלא פקודה של ה”ממלכתיות” הקדושה.

 

 

בימים אלה הזמינה הנהלת בית ספר שדה כפר-עציון לערב-הוקרה לדוד המלך את יוסי שריד ואת גרשון הכהן, שהגשים את חלומו רב השנים של יוסי שריד – חורבן ההתיישבות היהודית ביש”ע. כשקמה מחאה על הבחירה השערורייתית של “אישים” אלה, שנתבקשו לספר על הקשר שלהם לדוד המלך, החליט מנהל בית הספר, ירון רוזנטל, שרגשות-אהבת ישראל שלו נפגעו עד עומק נשמתו המעוותת, לבטל את האירוע. הוא לא ירשה שום פגיעה בפושעים, וגם יגנה את קרבנותיהם, המוחים על חילול זכרו של דוד המלך, המשמש עילה לפיוס פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. הרוזנטל ממש כועס.

 

גם חנן פורת אינו מבין על מה רוב המהומה. גם לא הרב מדן ובוודאי לא בן ישי, שהיה חבר בשבט “שחר” של בני-עקיבא בכפר עציון, על פי עדותו של יוצא בני עקיבא אחר – גרשון הכהן.

בכלל, רבים הם הגוש’ניקים, שאינם מבינים איך אפשר לכעוס על יהודי שמרים יד על יהודי. הוא רק מלא פקודה של ה”ממלכתיות” הקדושה.

 

לא נבזבז כאן זמן על יוסי שריד, כבר הזכרנו אותו לא אחת לרעה מוחלטת. רק שתי נקודות, הקשורות בדוד המלך.

 

  1. יוסי שריד מעדיף את שירת הארכיג’יהאדונאצי, מחמוד דרויש, על שירת דוד המלך, להבדיל מליון מליוני הבדלות. לא שמענו ששר-החינוך יוסי שריד בקש להכניס לתכנית הלימודים את תהלות-דוד, אך כן שמענו, שיוסי שריד בקש לשלב בתכנית הלימודים את שירת דרויש, שקרא ליהודים להסתלק מ”אדמתו” ולקחת אתם גם את מתיהם. וזה, בדיוק, מה שעשו יוסי שריד, גרשון הכהן ומחלל הקברים – ישראל וייס.

  2. כשנרצח בחלחול ערבי על ידי ערבים, מצוות ערבים מלומדה, קפץ יוסי שריד בדרישה לגרש את היהודים מחברון. אבישי רביב, שהופעל על ידי המחנה של יוסי, לקח את האחריות לרצח בשם ארגון אי”ל, מיסודו של השב”כ, שיוסי, כחבר וועדת חוץ ובטחון, היה אחראי עליו. המנוול!                                                             
    זה אותו יוסי שאיים, יחד עם חבר המרעים-להשחית – יאיר צבן, עמוס עוז ומשה נגבי:  
    “אנחנו נפוצץ את הגשרים ונשכב מתחת למשאיות”, “נפלג את המדינה ואת הצבא”, “מלחמת אזרחים לא תפחיד אותנו”, כל זאת, במקרה ש”מדינת ישראל” תגרש ערבים מארץ ישראל…

 

כידוע, מלך דוד לראשונה בחברון. זו עיר-האבות ועיר מלוכת דוד לראשונה, ככתוב:

 

 (יא) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה – בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: (מלכים א פרק ב)

 

ומעיר זו שואף יוסי, בכל נימי הוויתו, לגרש את היהודים, ועל כן קופץ על כל הזדמנות, הנוגדת לגמרי את חוק יסוד – כבוד האדם וחירותו – שעליו מתיימר יוסי להגן, ובשמו נבחר לכנסת, להעלות את הצעת מדיניות היודנריין – הלא מקורית – שלו. תארו לעצמכם שהיינו מעיפים את יוסי מביתו לכל הרוחות, כראוי לו בכל מקרה, כתגובה לכל מעשה רצח בביצוע אזרחים ישראלים במקומות מגוריו הרבים – בהתאם למספר מעשי הרצח. הוא היה כבר מזמן מאכל לדגת הים התיכון (רעיון נחמד). גם לו היה הרוצח איש יהודי מחברון, לא היתה שום הצדקה לגירוש הציבור, קל וחומר, כשהרצח בוצע על ידי ערבים. מעולם לא שמענו את יוסי דורש את העמדתו לדין של אבישי רביב. והאיש הזה, שנפתחו לו תיקים לעשרות, חי ברווחה, עד עצם היום הזה, במשכורת שמנה מן השב”כ, על חשבוננו!

 

 

וגם שלמה אבינר ויעקב מדן – אז, מה היה לנו?  

 

וליתר דיוק – מה יש לנו? יש לנו ישראנאציזם! הוא בא לכלל ביטוי אפייני בטיהור האתני שנעשה ליהודים בגוש קטיף ובצפון השומרון, ועוד לפני כן, בחבל ימית ובמקומות רבים אחרים ברחבי יש”ע, מהם נגררו יהודים על ידי חיילי ה”ממלכתיות”, המקודשת, מקודשת, מקודשת על ידי חנן פורת, דרוקמן, שלמה אבינר, יעקב מדן ואפילו על-ידי הרב אליהו זיני. מין מגיפה “ציונית” שכזו, המכלה כל חלקה יהודית טובה, ברוח ובארץ.

 

ואלה, החולים במגיפה הממאירה הזו, “מקרבים את הרחוקים”, ה“אחים היקרים” ש“טעו” ו“תעו”, ר”ל. האמת היא, שהם לא הצליחו במשך עשרות שנות התרפסות-אהבת-חינם לקרב גם אחד מכל הפושעים האלה. להיפך, הם הצליחו לחזק אותם ברישעתם הבלתי מאותגרת כלל וכלל על ידי קרבנותיהם, ואף להגדיל את מחנם!

הם נושאים בגאווה, לאורך שנים, את התואר “השותפה ההסטורית”, כאשר אין הם אלא, שפחה חרופה, נושאת כלי המהרסים ומחריבים מבית. גם לו היו שותפים הסטוריים, לא היה מקום לגאווה, אלא להעמדתם לדין באשמת שיתוף פעולה עם גדולי אויבי ישראל בכל הזמנים.

 

הם הצליחו באופן ראוי לצל”ש, להרחיק את הקרובים, בעיקר את אלה, שזה לא כבר, ביצעו בהם, תוך “אחדות ישראל” מופלאה, את המדיניות הנאצית, שלעיל. והם ממשיכים במאמציהם לדחות את הקרובים, כאשר הם מקרבים את הרשעים ומגנים את המסרבים לחבק אל חיקם את הצפעונים.

תמיד העדיפו את נסיונותיהם העקרים לקרב את הרחוקים, על אחיזתם בקרובים. נסיונות ה”קירוב” היו כדאיים להם באבדן הקרובים… והם מדברים על “אהבת ישראל” ועל “אהבת חינם”, ובאמת הם שונאי ישראל!!! חושך שבטו שונא בנו! הנמנע מלהוכיח את עמיתו – שונאו! המחבק את הפושע, נותן מכשול בפניו! הפושע יחזור על פשעיו, כי אין דורש צדק ומשפט! כי הכל נסלח באהבת חינם נוצרית!

 

ובכן, מה היה לנו – בסרטים התיעודיים של ההכנות וגירוש היהודים ככלבים. וזה על קצה המזלג.

 

נתחיל אולי בהסבר לכותרת – ערב הגירוש ממש, שואל פושע המלחמה, דן הראל, את הקולגה שלו לפשע, דן חלוץ, אם אינו רוצה את אנשי מועצת יש”ע במקום. לא, חלוץ אינו רוצה, הוא טוען שאיחרו את הרכבת.

מישהי מזכירה ידיעה של בן כספית, האומרת שאנשי מועצת יש”ע הציעו להיות במקום והם “ימתנו וירסנו”… את המגורשים, כמובן. חלוץ אומר שהסכים שיהיה אחד מתוך חברי המועצה: “או שאול, או בנצי, או זמביש”. הראל שואל, מה עם צביקי, וחלוץ עונה בזעף – קודם שילמד לדבר… חלוץ אולי נפגע מהתבטאות “לא ראויה” ל”ממלכתי”, הנמנה על מועצת בנצי ליברמן.

 

את פושעי המלחמה, דן חלוץ דן הראל, אורי בר-לב ומצוב, נדחה לפעם אחרת. כאן ענייני ב”מקרבים” ובסולחים, “אוהבי ישראל”.

 

כפר מימון

            

 

ה”הנהגה” חסמה את השער. התחילה צעדה סיבובית לאורך הגדרות, עד שיצאה הרוח ממפרשי טובי ישראל, פשוט נמאסה עליהם האימפוטנציה והם התפזרו לבתיהם. כך הפילו רבני ה”ציונות הדתית” ופעילי מועצת יש”ע את גוש קטיף וצפון השומרון!

 

 

כל המי ומי ברבני ה”ציונות הדתית” נמצאים שם. צאן מרעיתם, אלפים רבים, גברים, נשים וטף, בני כל הגילים, עם רב מאד, המוכן לכל מעשה, רק יקבלו את האות. הם נכונים להגן על גוש קטיף בגופם, בכל נפשם ומאודם. יש שם שמנה וסלתה של החברה, בתוכם – קציני צה”ל במיל. יוצאי יחידות מובחרות. כוחות הגירוש, מעבר לגדר, כבר מותשים, אפשר להציל את הגוש. דרושה רק נחישות. אך, אז נכנסים לפעולה הממתנים והמרסנים.

התירוץ – למנוע שפך דמם של יהודים. אם האמינו שיהודים מסוגלים לירות ביהודים חפים מכל פשע, כדי לקדם את תכנית השלבים הישראג’יהאדית, מה גורם להם היום לסלוח להם?

ואם הצרים היו מסוגלים לירות, צריך היה להוכיח זאת, קבל עם ועולם! ליידע את העם מול איזה כח שטני הוא ניצב!! במלחמה יש גם נפגעים!

אבל, הם לא היו יורים, כי זה לא טוב ל”הסברה” ה”ישראלית”!

 

בנצי מזהיר מפני “מעשים ספוראדיים”, צריך ללכת רק אחרי ההנהגה.

המשטרה מגיעה להסכם עם הרבנים. הקצין מדגיש את מחוייבות הרבנים (נראה, בבירור, יצחק לוי) להסכם ומזהיר – שלא יקומו פתאם אנשים, בתשע בבקר, ויתחילו לצעוד…..

חצי צעד, מאחורי שורת הרבנים שבחזית, נמצא שלמה אבינר. עוד תפקידים חשובים לפניו. כאן הוא לא בעסק.

ה”הנהגה” חסמה את השער. התחילה צעדה סיבובית לאורך גדרות מכלאת כפר-מימון, עד שיצאה הרוח ממפרשי טובי ישראל, פשוט נמאסה עליהם האימפוטנציה והם התפזרו לבתיהם. כך הפילו רבני ה”ציונות הדתית” ופעילי מועצת יש”ע את גוש קטיף וצפון השומרון!

 

נשבענו אז – לא נשכח ולא נסלח! ידענו למה! מי התיר לכם את השבועה??!!

 

 

הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו

 

 

הכהן ציפה שהמגורשים יגלו אחוות בני-עקיבא, ויניחו לחברים לגרש אותם בלי בעיות, אך הנוער איכזב את הכהן. לא התחשבו בכך ש”כולנו מאותו מקום” – יוצאי “בני עקיבא”.

 

 

כגנבים הם נפגשים בלילה, ליל סילוק האשפה, כדברי אורי בר-לב, מבית הכנסת בנווה דקלים. רוחו הטובה של שלמה אבינר לא סרה מעליו, וגם חוש ההומור שלו, שמלא אולמות בשיעוריו, בא לכלל ביטוי. אבינר אומר לחברו לקונספירציה-נגד-הפפראצ’י: “אנחנו מאכזבים את הצלמים וזה נורא. אז בסוף, אולי, אתן לך כזית מכה”? כמה מצחיק. עובדה, גרשון הכהן נהנה. בוודאי גם מרגיש כמישהו שעושה מעשה חיובי מאין כמוהו – חזית אחידה נגד הצלמים, העלולים לצלם חילוקי דעות בין קרבן לתליין, וזה לא רצוי. כי הדבר הכי הכי הכי חשוב, זו התדמית. כלומר, במקום השלישי אחרי ה”שלום” וה”דמוקרטיה”. צמד הרעים מרוצה. הם סיימו את היומית שלהם. מחר יש יום חדש, היום בו יזיל אבינר דמעות תנין בבית הכנסת בנווה דקלים, יברך – ברוך דיין האמת – יקח מספריים ויגזור ברוב רושם את בגדו – “קריעה”.

 

ואכן, גרשון הכהן מספר לכתבים וצלמיהם, ש“כולם יצרו את האירוע”! כולם בני-עקיבא! כיפאק ל“ציונות הדתית” ה“ממלכתית”. הוא אפילו מציין שמות כמו, פרנקו ובן ישי, שהיה חבר בשבט “שחר” בכפר עציון, ורב-פקד, ורדית….

גרשון, חניך בני-עקיבא לשעבר, ואח של אביה הכהן, שהתגאה בהשתתפותם המאסיבית של תלמידיו ותלמידותיו במשימה הלאומית של טיהור גוש קטיף וצפון השומרון מיהודים, מורשת אלפיים שנות גירוש, תחום-מושב וגיטאות, כדי להגן על ה”דמוקרטיה”! כיפאק למשפחת הכהן. כן, ויש להם אחים נוספים – רא”ם הכהן, ר”מ בישיבת ההסדר בעתניאל, ואביעד הכהן, ראש ישיבת ההסדר בחדרה. אז מה הפלא, שתלמידי ישיבות ההסדר,שכאלה הם רבניהם, נתנו יד לפשע המזוויע ביותר בדברי ימי ישראל? הייתכן שהם צאצאיו של יהושע הכהן (יאסון)?

 

עם נורמלי היה מוציא את המשפחה ה”ישראלית” הזו אל מחוץ למחנה!

 

הכהן מספר שהנהגת בני-עקיבא הגיעה לשער נווה-דקלים והוא אמר לאנשים “כמה מלים קשות על הנוער שלהם”. הכהן ציפה שהמגורשים יגלו אחוות בני-עקיבא, ויניחו לחברים לגרש אותם בלי בעיות, אך הנוער איכזב את הכהן. לא התחשבו בכך ש“כולנו מאותו מקום” – יוצאי “בני עקיבא”.

 

גרשון הכהן משחק תפקיד ראשי ב”דרמה” בגוש קטיף, ונראה בעליל, שהוא גם נהנה מתפקידו. אין ספק כי נבחר לכך, דווקא, בגלל השתייכותו בעבר למחנה המגורש והנרדף כל ימיו על ידי “מדינת ישראל”! ידעו הרשעים כי אפשר לסמוך על נושאי כלים פנאטיים.

 

רחל מבכה על בניה    

 

 

גולדשטיין מוסר את המצלמה שלו למאן דהוא, מגייס שני שוטרים מתנדבים לשאת אותו בזרועותיהם, משל, גילה התנגדות לגירוש, ומצטלם בפוזה הזו. לאחר שקיבל תשובה חיובית על השאלה – יצא? –גולש לו האיש מזרועות השוטרים ויוצא קוממיות מבית הכנסת.

 

 

חנן פורת נולד בגוש עציון וחזר אליו לאחר מלחמת ששת הימים. הוא חבר בקבוץ כפר-עציון. והעיקר, הוא מקצוען באהבת-ישראל.

 

חנן פורת, שהזקנה קפצה עליו פתאם, נראה שבור ורצוץ, כאשר עלה על במת בית הכנסת, בנווה דקלים לשאת דברים טרם הגירוש. חנן דבר ברגש רב, כפי שהוא יודע. חנן הבהיר שהמעשה הנעשה כאן זו אמירה לרחל אמנו “אמא המשיכי לבכות”! קצין המשטרה לא יכל לשאת את הדברים ופילס לו דרך בין העומדים על הבמה, כרדוף שד, כדי להתרחק ככל האפשר. גם אורי בר-לב לא אהב את הדברים ונכנס לדברי חנן. הוא פנה, מן הבמה, לרגלי ארון הקודש, אל הנאספים הבוכים – המדינה שלחה אתכם, עשיתם עבודה נפלאה, אני מודה לכם – אדון “מדינת ישראל” מודה לכושים שחייבים ללכת, ואם קשה להם, בר-לב ואנשיו יעזרו…

 

חנן הבוכה פונה אליו – ידידי ורעי אורי, אני רוצה לחבק אותך…. החברים התומכים בחנן אומרים לו שזה לא הזמן…

 

בר לב פונה לאנשיו: לאסוף את האשפה ונצא מכן… עדיין קשה לי להאמין שהתייחס ב”אשפה” להמוני המתפללים. אך במקום לא נראתה שום אשפה, וגם לא נראה לי שהיה חשוב לבר-לב לא להשאיר מאחוריו אשפה לחלאת המין האנושי, הפארטנרים של שמעון פרס וכנראה גם שלו.

 

וכאן ראינו את שאול גולדשטיין נכנס לפעולה. גולדשטיין מוסר את המצלמה שלו למאן דהוא, מגייס שני שוטרים מתנדבים לשאת אותו בזרועותיהם, משל, גילה התנגדות לגירוש, ומצטלם בפוזה הזו. לאחר שקיבל תשובה חיובית על השאלה – יצא? –גולש לו האיש מזרועות השוטרים ויוצא קוממיות מבית הכנסת.

 

כך (וזה על קצה המזלג, בקושי), החריבה ה”ציונות הדתית” את חבל ימית, את גוש קטיף ואת צפון השומרון. כי זה תפקידה של “שותפה הסטורית” לבני שטן.

                                                     
    



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר