סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 ביולי, 2008: תאוות ההרס

סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 ביולי, 2008: תאוות ההרס

גדעון ספירו
21.08.2008 21:49
סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 ביולי, 2008: תאוות ההרס


תאוות ההרס *** ממשלה בכסילותה *** רוח נירנברג בפעולה



תאוות ההרס

מה גרם לטרקטוריסט חוסאם דוויאת מצור באהר בירושלים הפלסטינית ליזום את מסע הדריסה שלו ברחוב יפו שבמערב העיר שגרם למותם של שלושה ופציעתם של עשרות? אם נסתמך על הגירסה הרשמית שכבר אומצה על ידי הזרם המרכזי של התקשורת האלקטרונית והכתובה, מדובר במחבל שביקש לרצוח יהודים באשר בהם.

מה לעשות ואני מתייחס תמיד בספקנות לגירסת השלטונות ככל שהדבר נוגע לנושאי מלחמה וביטחון בכלל ולסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט. כל כך הרבה פעמים שיקרו לנו בכירי הממשלה, השב”כ, הצבא והמשטרה, עד שאזרח שלא נפל קורבן לשטיפת המוח הרשמית, כמוני למשל, יבדוק את הגירסה הרשמית חזור ובדוק, ויעמת אותה עם אלטרנטיבות אחרות.

ואכן יש כאן אלטרנטיבות. מול הגירסה הרשמית והאחידה של כל זרועות הממשל עומדת גירסת מכרים והמשפחה, בעצם יותר מגירסה אחת. מי שהייתה בעבר חברתו היהודייה, ומצהירה כי היא עדיין אוהבת אותו, לא מאמינה כי היה כאן מעשה חבלה על רקע לאומני כי לטענתה לא היה לו דבר נגד יהודים כקולקטיב. המשפחה טוענת כי אין מדובר בשאהיד, אלא באיש שחטא גם בשימוש בסמים והיה מהיר חימה, נפגע אולי מעלבון כלשהו שהוטח כלפיו ופעל מתוך אי שפיות זמנית. טענה נוספת שעולה מחוגי המשפחה היא כי הכל התחיל בתאונה רגילה, אלא שהוא נבהל משוטרים שרדפו אחריו וירו לעברו והוא נמלט ודרס כל שנקרה בדרכו.

יש אפשרויות נוספות כמו זו שהעלה ב. מיכאל בטורו האחרון  ב”ידיעות אחרונות” (4.7.2008) לפיה ייתכן שמדובר ב”פיגוע יאוש”. הפלסטינים מושפלים מדי יום על ידי השלטונות, גם בירושלים, הם צריכים לעבור עשרה מדורי גיהינום בכדי לקבל שרות שמגיע לכל משלם ארנונה, ובסוף הם אינם מקבלים, ומעת לעת מישהו נתקף ביאוש שמשבש את שיקול הדעת.

אינני מוציא מכלל אפשרות וריאנט נוסף לפיו התפוצץ האיש מבפנים לאחר שצפה בכתבה בטלוויזיה (חדשות ערוץ 10 מוצאי שבת 28.10.2008) שם ראה כיצד יחידה חמושה מכף רגל עד ראש מצבא הכיבוש  מתנהגת בפראות בחברון, פורצת בגסות לבית יתומים והורסת מכל הבא ליד, ולאחר מכן ממשיכה וסוגרת סדנא בה לומדות נשים פלסטיניות לתפור, ומשם מגיעה למאפייה עם הודעה רשמית כי היא חייבת להיסגר והכל בגלל שמוסדות אלו מקדמים טרור. אתם מבינים? מאפייה אופה לחם טרוריסטי של החמאס. הכיבוש הולך ומשתגע, ואיתו אולי גם כמה מהצופים.

טרם החלטתי מהי הגירסה היותר נכונה. חסרים עדיין נתוני רקע.

מה שברור מעבר לכל ספק הוא, שאם לא היו הורגים (רוצחים? תלוי במשפטן שיבדוק את הנושא) את דוויאת, ומסתפקים בבלימתו, היינו היום יותר חכמים באשר למניע. אבל מי רוצה ערבי חי כשמותר להרוג חופשי על הבר?  על פי השתלשלות האירועים שהוקרנו שוב ושוב, עלה שוטר למושב הנהג של הטרקטור, ראה שדוויאת חסר דופק, ומה שהיה צריך לעשות הוא לאזוק אותו. אבל בישראל שטופת חדוות חיסולים, לא חסרים מתנדבים להרוג בני אדם בוודאי כשמדובר בערבים שהוטבעה עליהם תווית של מחבלים,  ואם נקלע למקום חייל מעדת המתנחלים הסרוגים שהיה בחופשה, מי אם לא הוא יקפוץ על הטרקטור, ייקח את אקדחו של בודק ביטחוני מחנות סמוכה  שגם הוא כבר היה על הכלי, יירה בראשו שלוש פעמים, ואחריו יבוא שוטר יס”מ התורם מנשקו שני כדורים ב”וידוא הריגה” ויש גם שוטרת שטוענת שהיא בכלל הייתה ראשונה שירתה ופגעה בו, ואכן נמצאו שבעה קליעים בגופו. עכשיו ברוך השם לא נוכל לשמוע את גירסתו.

החייל המחסל עם הכיפה הסרוגה, שגיוסו לצבא נדחה בשנה או שנתיים בגלל שנמנה עם המפגינים שהפעילו אלימות כלפיי שוטרים וחיילים שקיימו את מצוות הנסיגה מעזה, זכה לשבחים ממרבית הקשת הפוליטית בישראל, מהימין הקיצוני, זה מובן מאליו, ועד לשמאל הציוני המתון.

ב”ידיעות אחרונות”, למחרת האירוע (3.7.2008), פירסם העיתונאי המתנחל אורי אורבך טור תחת הכותרת “תודה גיבור”, ולא שכח לסנוט קצת בציבור החילוני ליברלי כאשר כתב “הגיבור של אתמול חונך במשפחה ובחברה שלא אומרת לבניה ‘העיקר שתשמור על עצמך’ כשהם מתגייסים, אלא ‘העיקר שתשמור על עמך’ “.

שאלה: מדוע החייל המחסל שיורה באדם לא חמוש שלוש יריות בראשו הוא “גיבור” ואילו פלסטינים אזרחי ישראל בשפרעם שהורגים ומנטרלים סמוך למעשה חייל מחבל חמוש שרצח באוטובוס אזרחים חפים מפשע, אינם גיבורים? מדוע החייל זוכה לכבוד מהמשטרה, ואילו תושבי שפרעם שחיסלו מחבל חמוש נחקרים שנים על ידי המשטרה באשמה של “לינץ”?

תשובה: כי להרוג ערבי זה מצווה, ולהרוג מחבל יהודי זה “לינץ” גם אם הוא רוצח נבל.

באחת- כי ישראל היא מדינה גזענית.

עוד בטרם יבש דמו של דוויאת, כבר פצחה לה מקהלת “להרוס את בית המשפחה”.

ראש הממשלה אהוד אולמרט פסק “להרוס”, שר הביטחון אהוד ברק החרה אחריו “להרוס”. כל האופוזיציה מימין צווחת בקול ניחר “להרוס”, הבנדיטים הפשיסטים מחברון, שכל אימת שמריחים דם הם בסביבה, מאיימים כי אם המדינה לא תהרוס “בל נתפלא אם אחרים יעשו זאת”, ובאווירה זו אין פלא שעיתונאי מתנחל אחר, חנוך דאום, חוגג ב”ידיעות אחרונות” בנוסח הבא: “אסור להמתין, אסור להיכנס לבלבלת מוסרית ומשפטית. אין מקום לשיקול דעת. צריך לנהוג ביד קשה, בענישה קולקטיבית של כל המשפחה המורחבת”.

והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לא יכול לעמוד מול המפל הזה, והוציא חוות דעת “שאין מניעה משפטית להרוס את הבית”, אם כי הוא מוסיף שהדבר מעלה “בעיות משפטיות”. (3.7.2008)

דאום יודע על מה הוא כותב. שיקול דעת, זה האויב הכי גדול שלו. שהרי שיקול דעת מוסרי כמו גם ענייני, מביא לשלילת העונש המפלצתי הזה של הריסת בית משפחה שפוגעת גם בחפים מפשע. איני מסתמך על חוות דעת של ועדת הרמטכ”ל מלפני שנים שבדקה את הנושא וקבעה שהריסת בתים הוכחה כלא יעילה, לא זו בלבד שאינה מרתיעה, אלא היא מהווה מגייס לפיגועים נוספים. את הדבר הבסיסי הזה ידעתי עוד מהיום הראשון כשהתחילו להרוס בתי פלסטינים כענישה קולקטיבית. וועדת הרמטכ”ל לא דנה בהיבט המוסרי ולכן אינני רואה בה מורה דרך.

מדוע לא הרסו את ביתה של משפחת החייל נתן זאדה שרצח בשפרעם? מדוע לא הרסו את ביתו של ד”ר גודלשטיין רוצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה? מדוע לא הרסו את בתיהם של חברי מחתרות הטרור היהודיות, זו משנות ה-80 של המאה הקודמת וזו של שנות ה-2000? כי כאשר מדובר ביהודים מבינים (עדיין) שאין להפוך משפחה לחסרת קורת גג שהרי מתגוררים בה חפים מפשע, קודם כל ילדים, שבוודאי לא חטאו. לדוויאת שני ילדים קטנים. גם אם נצא מתוך הנחה של התסריט הקיצוני ביותר, שמדובר במחבל שכל משפחתו המבוגרת שיתפה עימו פעולה (וזה כידוע לא המצב), גם אז הריסת הבית הוא עונש ברברי שמטביע על המחליטים והמבצעים כתם של פשע מלחמה, כי הילדים שמתגוררים בבית אינם ברי ענישה בכל מקרה, בכל מצב. 

מדוע העיתונאי המתנחל חגי סגל, טרוריסט מורשע שהיה חבר מחתרת הטרור היהודית של שנות ה-80, הופך לעיתונאי מכובד שמשדר בערוץ הכנסת, ואילו ח”כ לשעבר עזמי בשארה, שלא הורשע במאום, הוא מועמד לשלילת גימלתו מהכנסת, עוד סוג של ענישה קולקטיבית, שהרי הנפגעים מכך הם בין השאר ילדיו הקטנים? כי ישראל היא מדינה גזענית שמכבדת את הנוסח המקומי של בריוני הקו קלוקס קלן, היושבים כבוד גם בכנסת.

לצערי בהמולת ההיסטריה שנוצרה, נפל למלכודת גם ד”ר מאיר מרגלית מהוועד נגד הריסת בתים. בהופעה בתכנית של הצמד לונדון וקירשנבאום (ערוץ 10) הוא נשאל מה העונש שיש להשית על המשפחה אם הייתה שותפה למעשה? “יש להענישה בכל חומר הדין” השיב. גם הריסת הבית? שאל קירשנבאום? “כל מה שהחוק מאפשר” ענה מרגלית.

מרגלית שיחד עם חברי הוועד נגד הריסת בתים עושים עבודת קודש, חשב כי החוק לא מתיר עונש של הריסת בית. טעות. החוק מתיר זאת. על פי תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, תקנה 119, מותר לאלוף פיקוד המרכז להורות על הריסת כל בית בכל תחומי ממלכתו משני צידי הקו הירוק, בירושלים הפלסטינית כמו זו המערבית. 

מרבית אזרחי ישראל לא מודעים לכך שביתו של כל אדם יכול להיות נתון להריסה אם כך יחליט אלוף הפיקוד. העובדה שהוא מחליט על הריסות בתים לערבים בלבד, מטשטשת לרבים את המבט, והם חושבים “שאלינו הרעה לא תגיע”. הניסיון מראה שמה שהחל בשטחים הכבושים “רק לערבים” חצה את הקו הירוק ופגע גם ביהודים. אלימות המשטרה היא רק אחת הדוגמאות. המאבק של שוחרי זכויות אדם צריך להתמקד לא רק נגד הריסת בתים בפועל, אלא בביטול תקנה 119 כדי שאיש לא יוכל להפעיל  את העונש הדרקוני הזה.

ממשלה בכסילותה

ההסכם שאישרה ממשלת ישראל לחילופי שבויים עם החיזבאללה הוא עוד שלב בהעפלת ממשלת אולמרט למרומי פסגת האיוולת. ממשלת ישראל, יותר מנסראללה, תרמה להפיכתו של סמיר קונטאר לגיבור לאומי בלבנון. ככל שישראל הפכה את קונטאר לאסיר חשוב יותר, “קלף מיקוח” בעגה הרשמית, כך עלתה חשיבותו גם בעיני הצד השני.

ההסכם מבליט בעוצמה ובמיקוד של קרן לייזר את חוסר התוחלת, את הפשע שביציאה למלחמת לבנון השנייה.

הסכם זה, לכשעצמו ראוי ביותר, אפשר היה להשיג ללא פרוץ המלחמה.

אלמלא ההתעקשות על המשך החזקת קונטאר, לא היה ארגון החיזבאללה מבצע את הפעולה ב-12 ביולי 2006 בה נהרגו שלושה חיילים ונישבו שניים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר.

בעקבות ההתקפה על הסיור הצה”לי הודיע נסראללה כי החיילים שנישבו יוחזרו לאחר מו”מ עקיף בו ישוחררו כל האסירים הלבנונים וראשון שבהם סמיר קונטאר. נסראללה, את זאת או מניסיון מצטבר, הוא איש רציני שעומד בדרך כלל מאחורי מילותיו, והוא עמד בדיבורו.

מלחמת לבנון השנייה חשפה את חולשת הלוחם הישראלי כאשר הוא נשלח למלחמה שהוא לא בדיוק מבין את פישרה. צריך לומר את האמת, לוחמי החיזבאללה התגלו כעזים ואמיצים לעין ערוך בהשוואה לעמיתיהם הישראלים; המערכת הצבאית של ארגון החיזבאללה התגלתה כבעלת יכולת עמידה מעוררת השתאות על אף נחיתותה בציוד ואמצעי לחימה; ההפצצות הברוטליות של חיל האוויר וחיל התותחנים הישראלים שהמטירו מיליוני טילים, פצצות, פגזים ופצצות מצרר על לבנון ומעוזי החיזבאללה, גרמו להרס נורא ולאסונות אקולוגיים, אבל לא שברו את רוח הלחימה של אנשי החיזבאללה והארגון ולוחמיו יצאו מ מנו, אמנם חבולים, אבל איתנים הרבה יותר מישראל. במישור הפוליטי הפנים לבנוני, מעמדו של החיזבאללה מאז המלחמה לא זו בלבד שלא נחלש אלא התחזק. עוד אחת מהתוצאות שניתן לזקוף לחובת כסילותה של ממשלת ישראל.

ישראל מנסה לשוות לעצמה, דימוי של מדינה בה חיי אדם חשובים יותר מאשר לצד השני, דימוי שקרי לדעתי. האמת העצובה היא שישראל מפקירה את חייליה בשבי כמו בחזית ואת אזרחיה בעורף. ממשלה שחיי אזרחיה וחייליה חשובים לה לא יוזמת הרפתקאות מלחמתיות, ולא נותנת לחייליה להישאר בשבי שנים בגלל שהיא מנהלת מו”מ כתגרן בשוק, ובינתיים השבויים הולכים ודועכים.

אני כותב את הדברים בצער, שהרי ליבי היה עולה על גדותיו מרוב שמחה אילו המדינה בה אני אזרחי הייתה מנהלת מדיניות תבונית של חתירה לשלום, ולא מסייעת לפונדמנטליזם דתי, בפנים ובחוץ לפרוח.

עתה מתכננת ישראל עוד הרפתקה מלחמתית מסוכנת בדמות מלחמה נגד איראן. התוצאות יכולות להיות הרות אסון. רק ממשלה של מהמרים מושחתים מסוגלת להעמיד אותנו בפני סכנת התמוטטות בגין דרדור האזור לעימות גרעיני.

רוח נירנברג בפעולה

בעקבות שיטפון החוקים הגזעניים העובר עתה על הכנסת (“איסור על סוכת אבלים”, שלילת אזרחות ותושבות מערבים”, “איסור להיבחר לכנסת אם ביקר במדינת אויב” ועוד),  כתבתי לח”כ זבולון אורלב מהמפד”ל, שתרם אף הוא מכוחו היוצר לתמונה מפחידה זו.

 

                                                                       3 ביולי  2008

לכבוד

ח”כ זבולון אורלב

הכנסת,ירושלים

אתר הכנסת הביא לידיעתי כי הנחת ב-30.6.2008 הצעת חוק על שולחן הכנסת, תיקון לחוק העונשין התשל”ז 1977 לפיה יתווסף לחוק האוסר הסתה לגזענות גם “הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”. העובר על תיקון זה דינו שנת מאסר.

ראה לאלו סתירות אתה גורם לאזרחי ישראל. מדינה “יהודית דמוקרטית” היא באופייה, בתכניה וכך זה גם מיושם במציאות, מדינה גזענית. אם אסורה עלי הסתה לגזענות, ואם אני גם נאמן לצו זה בבחינת “ממני תראו וכן תעשו”, (שופטים ז’ – י”ז) אזי חובה עליי להסית ולגרום לחוסר נאמנות למדינה יהודית דמוקרטית, שאם ארבה בשבחיה אני אנוס לעבור על החוק האוסר הסתה לגזענות. שהרי המציאות לפיה יהודים חיים בשטחים הכבושים כנהנים מכל הזכויות של  “מדינה יהודית דמוקרטית”, בעוד הפלסטינים באותם שטחים נתונים למרמס ושלילת חירויות יסוד מצד כוחות הכיבוש – מתנחלים וצבא- של אותה מדינה, עומדת בניגוד לדיבר האוסר על הסתה לגזענות.

אשר על כן אם התיקון שלך יתקבל  לא תיוותר לי ברירה אלא להכין לי תיק צידה לשעת חרום, כי יהיה זה אך עניין של זמן עד שמשמרות המהפכה של “המדינה היהודית דמוקרטית” יאספו אותי מביתי לשנת מאסר.

                                                          גדעון ספירו

העתקים: יו”ר ועדת חוק

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר