שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (א): דבורה ברלינר מדברת על “סגנון”

 
 
שמחה ניר, עו”ד 20.08.2008 22:52

אבי אבות הטומאה

אבי אבות הטומאה

השופטת דבורה ברלינר מוסיפה, כהערת-אגב שחוקה ומהוהה, את הקלישאה על סגנונו “הבוטה והמשתלח” של המערער *** מי שמגדירה כ”אבי אבות הטומאה” את העבירה של כניסה לצומת באור אדום צריכה להיות לה מידה מסויימת של צניעות לפני שתוקפים את סגנונם של אחרים! *** טיוטה לפרק ראשון


רע”פ 08/……………………

 

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

 

נימוקי הבקשה

 

א.   אנטומיה של חוצפה (א): הקדמה לעניין ה”סגנון”

 

1.              בגדר “הערת סיום” (סעיף 32 לפסק-דינה, שהוא פסק-הדין כולו) אומרת אם-בית-הדין, סגנית הנשיא השופטת דבורה ברלינר: “נמנעתי במתכוון מלהעיר על סגנונו הבוטה והמשתלח של המערער לכל אורך הדרך”, ועם כל הכבוד, איזו “הימנעות” יש כאן, אם היא מרכזת לנושא הזה “הערת סיום” מיוחדת?

 

ואיך היא מעזה להסתמך על פסק-דין המתיימר להתייחס למבקש, כאשר הוא לא פורסם ולא הוגש כראייה, ועל פניו הוא מתייחס לתקופה מאוחרת יותר?!

 

2.              ההתנפלות על ה”סגנון” של הזולת, תוך היזקקות לכל מיני קלישאות שחוקות ומהוהות כגון “בוטה ומשתלח” וכו’, הייתה, לצערנו, בון-טון כאשר הדובר אומר דברים קשים אשר לנפגע מהם אין תשובה עניינית לתוכנם של הדברים.

 

ראו לעניין זה: נספח א’, ונספח ב’ לבקשה זו.

 

הערה כללית: כיוון שהאינטרנט הוא ספריה ציבורית הפתוחה לכל, די לציין את ה-URL של כל מאמר אשר מבקשים להסתמך עליו, אולם, לנוחיות האיתור, יצורף הדף הראשון של כל מאמר מהאינטרנט.

 

כדי להקל עוד יותר ימציא הח”מ לכל כתובת אלקטרונית שתימסר לו, על פי דרישה, את הקישורים הדרושים.

 

3.              עד כמה ההתקפות על ה”סגנון” של הזולת אינן אמיתיות, אני מתכבד לחזור על התרגיל שעשיתי גם בבית משפט נכבד זה (והזכרתיו במבוא, לעיל), וגם בביה”ד המשמעתי הארצי של הלשכה:

 

אני אומר עכשיו כי השופט אברהם בייזר השתטה, ונראה אם תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”!

 

ראו, לעניין זה, נספח ג’ לבקשה זו.

 

4.              אם-בית-הדין לא טרחה להצביע על שום רבב “סגנוני” בדברי המבקש, וכאשר אנחנו נוהגין כך, אתם אומרים לנו כי (פלוני) “הטיח” האשמות-סרק בלתי מבוססות …

 

5.              נניח שאני, על סמך עובדות אלה או אחרות, טוען על פלוני, יהא מעמדו אשר יהא, שהוא “מושחת”: אם העובדות אינן נכונות – זה אכן לא בסדר, אבל זה לא עניין של “סגנון”, ואם המסקנה על סמך העובדות “אינה נכונה” לטעמו של מאן-דהוא, ייתכבד הוא ויציע לנו את מסקנתו-שלו.

 

6.              אני לא יודע למה התכוונה השופטת ברלינר ביחסה לי “סגנון בוטה ומשתלח”, באשר, כאמור, היא לא טרחה למקד את האשמותיה, אבל אם היא התכוונה, למשל, לאמירה הזאת:

 

והמסקנה: כאשר אמרתם כי “הבקשה הועלתה אל הנשיא והנשיא אמר את דברו בכך שהתיק הועבר להרכב הנוכחי” – אתם שיקרתם במצח נחושה!!!

 

עובדתית, אני עומד על כל מילה (פרטים בהמשך, חלק ד’).

 

וסגנונית, אציין כי ה”סגנון” הזה הוא סגנונה של השופטת גיליה רביד, אשר דנה בתיק הזה בערכאה דלמטה, ואם כבר צריך להעיר למישהו על ה”סגנון”, צריך להתחיל עם מי שאמורים לשמש דוגמה – השופטים עצמם.

 

וזאת לא רק השופטת רביד, כי ספק אם ישנו בישראל שופט השומע עדים שלא נזקק מעודו ל”סגנון” הזה.

 

7.              השופטת דבורה ברלינר, בשבתה כשופטת-בפועל של בית המשפט העליון, לא בחלה בהגדרתה כ“אבי אבות הטומאה” את העבירה של כניסה לצומת באור אדום (ע”פ  3013/06), ואחרי התבטאות בסגנון כזה צריכה להיות מידה מסויימת של צניעות לפני שתוקפים את סגנונם של אחרים!

 

8.              החירות לומר דברים “מקוממים ומרגיזים” אינה קלישאה שחוקה ונבובה מבית מדרשו של אהרן ברק, אלא יסוד-מוסד של כל משטר דמוקרטי, ועד שלא תפנימו את זה – גם כאשר הדברים מתייחסים אליכם – אתם תמשיכו “לא להבין” מדוע אתם מאבדים בקצב מסחרר את אמון הציבור.

 

כן, כן … בהתחלה התכחשתם לאבדנו של אמון הציבור בכם, ואחר-כך התחלתם לתת לו “הסברים” … אבל את הציבור לא תוכלו להחליף בציבור יותר נוח לכם, ועל פסק-דינו אין ערעור, אלא ב”נסיבות חדשות” – קרי שינוי גישתכם אל ביקורתו של הציבור.

 

9.              כב’ נשיא ביהמ”ש העליון בשעתו, הד”ר יואל זוסמן ז”ל, אמר בשעתו: אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן, כן ייטב.

 

“הערת הסיום” האגבית הנ”ל, מוטב היה לה, איפוא, שלא נאמרה משנאמרה.

 

10.          כיוון דקאמר כשרותו של סגנון אינה ניתנת לחלוקת, ועל סמך עקרון השוויון בפני החוק, ברור שמה שמותר – מבחינת ה”סגנון” – לשופט לומר על בוזגלו, מותר לבוזגלו לומר על שופט, במיוחד כאשר אותו שופט עצמו משתמש בביטויים אותם הוא מוקיע כשהם באים מפיהם של אחרים.

 

11.          נכון ומעודכן ליום כתיבתם של הדברים האלה, הביטוי “אבי אבות הטומאה” מופיע בפסיקה של בתי המשפט (עפ”י מאגר נבו) ב-59 החלטות (ו”אלופי” השימוש בו הם, ככל הנראה, שני סגני-הנשיאים אשר חתומים על פסה”ד נשוא בקשה זו: דבורה ברלינר וזאב המר), “עזות מצח” – ב-1735 החלטות, “חוצפה” – ב-1003 החלטות, ו”מצח נחושה” – ב-792 החלטות, וזו רק “דגימת אקראי” של ביטויים, ממאגר אשר עדיין לא מכסה את הכל.

 

12.          השופטת רביד השתמשה כלפי כמה פעמים בביטוי “מצח נחושה”, ובהמשך נראה מיהו באמת בעל המצח הנחושה.

 

13.          יצויין כי גם השופטת רביד הצטרפה להשתלחות חסרת-השחר ב”סגנון” של המבקש, הכל כמוסבר בבקשה לעיון-מחדש בהחלטה מיום 14.6.06 (על נספחיה), אבל היא לא מצאה לנכון לחזור בה מההשתלחות.

 

14.          ואם מישהו רוצה  להמשיך ולהתנפל על ה”סגנון” של הח”מ – שייתכבד וימקד את האשמותיו, וקודם לכן שיבדוק כמה פעמים אותו הסגנון מופיע בפסיקה – כולל בפסיקתו-הוא.

 

להמשך              לתוכן העניינים

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר