עוד הזנייה של המשפט בישראל, עוד פגיעה בזכויות הנאשם, במסווה של “ייעול”

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/49088
 

שמחה ניר, עו”ד 18.08.2008 08:27
 
 
עוד הזנייה של המשפט בישראל, עוד פגיעה בזכויות הנאשם, במסווה של "ייעול" - הזנייה - נשיא ביהמ"ש העליון - מרים נאור - חקר האמת - שר המשפטים - דניאל פרידמן - עורכי דין, חוק ומשפט

 

במשרד המשפטים “מוכרים” לנו שוב גם את “חקר האמת”, אבל אנחנו יודעים כי הקנאות שלהם לחקר-האמת נגמרת כאשר הם מריחים את הרשעתו של הנאשם *** שקר ושמו “חקר האמת” *** הערות לתזכיר הצעת חוק של משרד המשפטים


שמחה ניר, עו”ד

 

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

 

טל’09-7424838, נייד 050-7520000

 

פקס 09-7424873

 

www.quimka.net

 

www.quimka.com

 

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 13.8.2008

 

לכבוד

 

הגב’ רחל גוטליב, עו”ד

 

משנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי)

 

משרד המשפטים

 

ירושלים

 

 

לרחל שלום,

 

 

הנדון:תזכיר (2-310) חוק סדר הדין הפלילי (ייעול ההליכים הפליליים בבית משפט – תיקונים שונים), התשס”ח-2008

 

בפתח הדברים אבקש לציין שתי אלה:

 

א.כיוון שעו”ד (…) מכותבת בנושא הזה אבקש להזכיר לה, קבל כל המכותבים כאן (אולי זה יעזור), כי לפני למעלה מעשר שנים פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה בשאלה פשוטה להחריד: כאשר המדינה מגישה לבית המשפט כתב-אישום אחד, ושולחת לנאשם כתב אישום שונה – לאיזה מהם היא מתכוונת שיהיה כתב-האישום ה”מכונן”, דהיינו מסמך-היסוד אשר “פותח” את התיק.

 

פניתי אל היוהמ”ש עצמו משום שלא מדובר במקרה קונקרטי יחיד בו התובע פישל, אלא בשיטת-עבודה כללית, ומשום שהוא היחיד אשר מוסמך לקבוע למה המדינה מתכונת בכגון דא, ואי אפשר לשאול כל תובע בנפרד למה הוא מתכוון כאשר הוא לא “מתכוון” לשום דבר, אלא פועל על פי שיטה שלא הוא אחראי לה.

 

פנייתי זו הועברה לטיפולך, (…), ואת התפתלת במשך כשלוש-ארבע שנים בכל מיני “הסברים”, אבל לא ענית על השאלה, וגם סירבת להעביר את התיק אל היוהמ”ש, כבעל-הסמכות להחליט מה תהיה התשובה.

 

כעת אנחנו נמצאים שבע שנים אחרי שהשתתקת, ואני חוזר ומבקשך להעביר את פנייתי אל הנמען לה.

 

ב.שלא כבהערותי לכם בעניין תזכיר (2-325) חוק בתי המשפט (תיקון – דיון בפני שופט דן יחיד או בפני הרכב), התשס”ח-2008, הפעם איני שולח העתק ליו”ר הוועדה, השופטת מרים נאור.

 

שופטת אשר מורה למערער לטעון את טענותיו המקדמיות (אשר נועדו גם לקצר את ההליך, גם למקד את הדיון בטענות הרלוואנטיות וגם להעלות את הסיכוי לעשיית-צדק) “ביחד עם טענות הערעור לגופן”, ואחר-כך “שוכחת” את ההוראה שנתנה (דבר המעיד על כוונה-מלכתחילה להתעלם ממה שלא יתאים למטרה אותה סימנה מראש), ואחר כך, בתור “ועדה מייעצת” היא מציעה הצעות “ייעול” כאלה בן עסקינן, היא מושחתת וצבועה, ולכן לא היה מוצדק להטיל עליה את התפקיד הזה.

 

הדבר הנכון, כעת, הוא להחזיר אליה את ההמלצות, ולמנות ועדה חדשה, עם יו”ר חדש, אשר מושגי ה”יעילות” שלהם אינם מעוותים כשלה.

 

ועכשיו לתזכיר עצמו:

 

א.אם באמת-ובתמים אתם מחפשים יעילות

 

במכתבי זה, כשאני אומר “אתם” (או כל צורה אחרת של גוף שני רבים) אני מתכוון לא רק לנשמות הזכות והטהורות אשר במחלקת הייעוץ והחקיקה, אלא לשרות המשפטי כולו, החל משר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, וכלה באחרון התובעים המשטרתיים. בשבילי כולכם בשר אחד.

 

אם באמת-ובתמים אתם מחפשים יעילות, קראו בבקשה בעיון את תשובתי לעו”ד דרורה נחמני-רוט, מחלקת ייעוץ וחקיקה (פלילי) בעניין פיצול הטיעון.

 

קחו, למשל, את המקרה האמיתי המתואר שם: כאשר השוטר המפעיל את מד-המהירות מעיד על עצמו כי הוא לא מבצע שום בדיקה, “לא בתחילת המשמרת ולא בסיומה” – מדוע שלא יותר לנאשם לפצל את סיכומיו, ולדרוש שהשופט יתייחס לנקודה הזאת בנפרד, לפני שהוא מבזבז זמן על כל השאר?

 

תשובה: כדי שהשופט יוכל “לשכוח” את הטענה הכי חזקה של הנאשם, טענה שדי בה כדי לזכותו, וליתן פס”ד מרשיע, “מפורט ומנומק”, אותו הוא יוכל להציג בפני הוולב”ש לצורך קידומו – בתקווה שגם ערכאת-הערעור “תשכח” את הטענה הזאת …

 

קראו היטב-היטב את תשובתי לגב’ נחמני-רוט, וראו כמה משאבי-שיפוט מתבזבזים בגלל האגו של השופטים, אשר מדברים גבוהה-גבוהה על “יעילות”, אבל אותם מעניינים דברים אחרים.

 

ואולי, בהזדמנות חגיגית זו, אולי תסבירו לי מדוע הגב’ נחמני-רוט לא טרחה להעביר את הנושא להחלטתו של הדרג המדיני?!

 

עוד לעניין זה ראו את מכתבי לשר המשפטים דניאל פרידמן: הרעיון להוריד את הערעורים האזרחיים להרכבי דן-יחיד – המשך ההזנייה של המשפט בישראל, בו אני מדבר גם על הצורך במימוש סמכותו האוטונומית של השר להוסיף שופטים, ובעיקר להדביר את מכת הערות-האגב – צרכנית-הזמן הגדולה ביותר של מערכת המשפט.

 

ב.מה זאת “יעילות”

 

יעילות לעולם נבחנת במונחים של תפוקה ביחס לתשומה.

 

מנוע אשר נותן הספק כפול מאחרים, אבל צורך כמות משולשת של דלק אינו “יעיל” מהאחרים, אלא דווקא ההיפך.

 

התשומה העיקרית בהליך השיפוטי היא הזמן השיפוטי, ולפני שאנחנו מדברים על “יעילות” אנחנו צריכים להחליט מהי ה”תפוקה” הרלוואנטית: האם היא סגירת-תיקים, או עשיית-צדק?

 

אם אתם מדברים על “סגירת תיקים” – יש לי בשבילכם כמה רעיונות טובים עוד יותר, אבל עד שתגיעו אלי, לכו קודם אל בתי המשפט לתעבורה, וראו מה קורה שם: מגיעים נאשמים חדורים אמונה בצדקתם ובטחון ביכולתם לשכנע את השופט בצדקתם, אבל “מתקפלים” למשמע ה”נדחה להוכחות”: כבוד השופט,אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך.

 

האם זו “יעילות”? במונחים של סגירת-תיקים – כן, במונחים של עשיית-צדק – זו הזנייה של ההליך השיפוטי (יש לי אישור מהאקדמיה ללשון העברית שהמטאפורה הזאת היא לגיטימית).

 

מדוע אתם מתעלמים מההמלצות של בית המשפט לאפשר כפירות-בכתב (לפחות במשפטים פשוטים כמשפטי התעבורה)?

 

מדוע אתם מתעלמים מהמלצותיהן של שלוש ועדות, כל אחת בראשות שופט של ביהמ”ש העליון (אשר גם הן ממליצות לאפשר כפירות-בכתב), ומאמצים את מסקנותיה של ועדה רביעית, אשר בראשה שופט בימ”ש השלום ושני חבריה הנוספים הם שופטת תעבורה ושופט-שלום אשר (ככל הידוע) מעולם לא עסק בשפיטה, אלא רק במינהל?

 

האם ועדות מייעצות הן כמו גרביים, שמחליפים אותן עד שתימצא הגרב המתאימה?

 

ראו, לעניין זה, את מאמרי על השלטון באמצעות ועדות, ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי, אשר נכתב לפני למעלה משנה.

 

ומדוע מתעלמים מחוות-הדעת אשר הגשתי לשר המשפטים, על פי הזמנתו, לפני 15 שנים, בעניין הכפירות-בכתב, ומאז חזרתי ושלחתי אותו כל אימת שתזכרתי אתכם, לכל מי שביקש, ועדיין איש אינו מוכן להתייחס אליו, כשם שאין המתייחס להמלצות ביהמ”ש העליון באותו הרוח?

 

ג.“פני הדור כפני משפט התעבורה”

 

את האימרה פני הדור כפני משפט התעבורה טבעתי כבר לפני 20 שנה, אם לא יותר, וכבר אז הראיתי כיצד הנורמות הפסולות של משפט התעבורה מחלחלות אופקית ואנכית לכל פינה בחיינו, והתזכיר הנוכחי מוסיף עוד הוכחה לכך.

 

מאז ומעולם טענתי כי כאשר הנאשם אומר כופר אני, הכפירה היא טוטאלית, וממילא אין מקום לשאלות “הבהרה” לפי סע’ 152(א) לחסד”פ, בנוסחו הקיים, משום שכפירה טוטאלי אין ברור ממנה, ובעמ’ 7, פיסקה שנייה מלמטה, אתם מאשרים את טענתי זו ממרומי המקפצה.

 

ואם לא די בכך, גם דבריה של השופטת חנה בן עמי (עמ’ 2, ש’ שלישית לתזכיר) קובעים את אותו הדבר בדיוק.

 

מדוע, כאשר אתם מופיעים מולי בבית המשפט, אתם טוענים את ההיפך? כדי להשיג עוד הישג אשר ישמש קרש-קפיצה להישגים נוספים, וחוזר חלילה.

 

חקירתו המתוזמרת, שופט-תובע, של הנאשם בביהמ”ש לתעבורה, בשלב ההקראה, חורגת לא רק מהמותר עפ”י סע’ 152(א) הנוכחי, אלא אפילו מה”הרחבה” המוצעת על ידכם היום הזה.

 

במה היא חורגת? בשלב הזה לא אגלה, כדי לא לתת לכם רעיונות להתיר התפרעות נוספת.

 

החקירה הזאת, כפי שהיא מתנהלת כיום, לא נועדה “להבהיר” את תשובת הנאשם, אלא כדי לאפשר לתביעה להגיש כתב-אישום בוסרי, להתחיל את החקירה המשטרתית באולם המשפט (כאשר השופט נכנס לנעליהם של חוקרי המשטרה, והנאשם לא יודע מהן זכויותיו), לנסות להוציא מהנאשם הודאה מלאה או חלקית, ובהתאם למה שהוצא מהנאשם לצאת ל”המשך החקירה”.

 

בפרשת אורין שאל אתכם הנשיא מאיר שמגר אם כך אתם נוהגים גם במשפטים פליליים רגילים, ואתם השפלתם מבטכם. בפרשת לעדן קבע ביהמ”ש העליון כי “אין זה נוהל תקין”, אבל זה לא “הזיז” לכם, וכעת אתם באים לעגן את זה בחקיקה, תוך כדי חלחול מביהמ”ש לתעבורה לשאר בתיהמ”ש הדנים בפלילים.

 

ואם בתיהמ”ש היום מרשים לעצמם אפילו יותר ממה שאתם מציעים להם על פי התיקון, צאו ולימדו מה הם יעשו אחרי התיקון, כאשר, בנוסף לאפשרות לחקור את הנאשם שתי-וערב עוד בשלב ה”הקראה”, אתם מוסיפים גם את “דיון ההכנה” שרק הדמיון הפרוע יכול לנחש מה אפשר לעולל לנאשם בשלב הזה.

 

ד.זכותו של הנאשם

 

אחת הזכויות של הנאשם בפלילים, להבדיל מהנתבע במשפט האזרחי, היא להחזיק את קלפיו צמודים לחזה, ולשמור לתביעה כל מיני הפתעות.

 

הזכות הזאת “ננגסה” מעט, בכל הנוגע לטענת העדר סמכות מקומית, פגם או פסול בכתב האישום, אליבי וכו’, אבל לאלה ישנם הסברים שאינם נוגעים ל”יעילות הדיון”,

 

בפיסקה האחרונה לעמ’ 2 לתזכיר אתם מדברים על “יכולת ההבנה של השופט את התמונה הכוללת כבר בשלבים הראשונים של המשפט”, אבל החשיפה בפני השופט היא גם חשיפה בפני התובע, וזה לא “ייעול”, אלא חבלה בהגנתו של הנאשם.

 

ה.שקר ושמו “חקר האמת”

 

עוד אתם אומרים (שם) כי “בשיפור יכולת ההבנה של השופט את התמונה … (יש?) כדי לסייע לא רק לייעול ניהול הדיונים … אלא גם לחקר האמת” (ההדגשה שלי).

 

עם כל הכבוד, כאשר אתם מדברים על “חקר האמת” כל האנטנות שלי מזדקרות אוטומטית, כי הקנאות שלכם לחקר האמת נגמרת כאשר אתם מריחים את הרשעתו של הנאשם:

 

  • נאשם במשפט תעבורה לא התייצב לישיבת ההקראה: מדוע תבקשו לראות את הנאשם כמודה, ולהרשיעו בהתאם, ולא תבקשו לקבוע ישבה להוכחות?

     

  • נאשם במשפט תעבורה לא התייצב לישיבת ההוכחות, ועדי התביעה התייצבו: מדוע תבקשו לראות את הנאשם כמודה, ולא תעלו את העדים להעיד?

     

  • נאשם במשפט תעבורה לא התייצב לישיבת ההוכחות, אבל השופט החליט לעשות עימו צדק, ושמע את עדי התביעה, אבל בסוף הוא הרשיע את הנאשם למרות שראיות התביעה לא הספיקו להרשעה. היא “שיחקה 90 דקות לבדה על המגרש אבל לא הצליחה להבקיע את השער”. בערעור הסכמתם שראיות התביעה לא הספיקו להרשעה, אבל בכל זאת דרשתם הרשעה. איפה הייתה אז הקנאות שלכם ל”חקר האמת”?!

     

  • נהג מקבל דוח ברירת-משפט, ותך 90 הימים שלאחר מכן לא עושה דבר. מדוע לראותו כמורשע, ולא כמי שביקש להישפט?

     

כן, אני מכיר את התשובת-בצפר שלכם: הוא גילה שאין לו עניין בהגנה על עצמו…

 

אתם מנצלים ניצול ציני את העובדה שניהול ההגנה לרוב יקר מהקנס עצמו, את העובדה שהנאשם לפעמים שוכח להתייצב, ושלפעמים קורית לסניגורו תקלה משרדית.

 

אז מה אם לנאשם “אין עניין בהגנה על עצמו”? האם זה אומר שהוא מודה? מדוע לא תפרשו את זה כך שהוא מוותר על הגנה “אקטיבית” וסומך על יושרו של בית המשפט, שלא ירשיע אותו בלי שהתביעה תוכיח את אשמתו למעלה מכל ספק סביר?

 

האם מגיע עונש לנאשם על כך שהוא סומך על יושרו והגינותו של בית המשפט?!

 

מתי אתם “נזכרים” ב”חקר האמת”? כאשר אתם מפשלים, וזקוקים למיקצי-שיפורים. נראה אתכם מכחישים את זה.

 

השימוש האינפלציוני הציני ב”חקר האמת” אינו משהו חדש במקומותינו, וכך אומר בית המשפט העליון:

 

… את פנייתו של האב”ד לסניגורים בעניין העד המומחה מצדיק בית הדין בהחלטתו בקטע שציטטתי לעיל, ואשר בו מופיעות 3 פעמים המלים “חקר האמת”. אלה אותם דברים, שאמר האב”ד בעת האירוע עצמו, כאשר הסניגורים מחו על “סיבוב הזרוע” מצדו.

 

גישה זו, שחקר האמת יש בו כדי להצדיק “יזום פעילות” מצד שופט, אפילו על חשבון הכללים החוקים והנהלים, המחייבים את שופטי ישראל בעבודתם – גישה זו איננה מקובלת עלי. חשיפת האמת, חשובה ככל שתהיה, איננה מטרה המקדשת את האמצעים. גם קבלת התוודות על-ידי עינויים היא “חקר האמת”. גם חקירת הנאשם בתחילת המשפט, כנהוג על-פי השיטה האקוזאטורית, היא “חקר האמת”.

 

חקר האמת על-פי השיטה האדוורסארית הנוהגת במדינתנו כפוף לדינים ולכללים: דיני ראיות, דיני פרוצדורה וכללי התנהגות של שופטים. דינים וכללים אלה אינם כפופים לחשיפת האמת; חשיפת האמת כפופה להם (בג”צ 144/86, סא”ל זיו הלוי, ואח’ נ’ בית הדין הצבאי לערעורים, ואח’, פ”ד מ(2), 309, 315 – ההדגשות שלי).

 

וזאת רק “דגימת אקראי” מהפסיקה.

 

ואם לא די לכם בכך, קראו בבקשה כאן, על הפאוץ’ הכפול.

 

ו.ה”מחיר” אינו הוגן!

 

מי שלא ירצה להיחקר שתי-וערב בשלב ה”הקראה” יוכל לממש את זכותו “שלא להשיב”, דהיינו לשתוק. הזכות ההצעה שלכם לא שוללת את זכותו של הנאשם לשתוק, אבל היא מתנה את הזכות להעלות בפרשת ההגנה טענות-הגנה מסויימות בויתור על זכות השתיקה בשלב ההקראה.

 

כך, למשל, אם הנאשם רוצה לטעון “הגנה עצמית” הוא חייב, למעשה, להודות במעשה המיוחס לו (ולוותר על הסיכוי שהתביעה לא תוכיח את הדבר), ומאידך הוא מסתכן בכך שטענת ההגנה העצמית לא תעמוד לו.

 

וזו דילמה אכזרית שלא הוגן להושיב על קרניה את הנאשם.

 

ומעל לכל: ה”הצעה” הזאת אין לה דבר וחצי דבר עם “ייעול”, והיא מגניבה עוד כרסום בזכויותיו של הנאשם ב”טרמפ” על הייעול-שאינו ייעול.

 

ז.אם אתם בכל זאת מוכרחים …

 

אם אתם בכל זאת מוכרחים להטיל על הנאשמים את הגזירות האלה, לפחות תנו להם שתי סוכריות:

 

האחת – חיובו של השופט להבהיר לנאשם שהוא ראשי לשתוק;

 

והשנייה – לחסום כל אפשרות למיקצי-שיפורים בעקבות ה”תישאול” שאתם מציעים במסגרת ה”הקראה” או בעקבות “דיון ההכנה”, וזאת כדי שלא להפוך את בית המשפט ל-extension של לשכת החקירות המשטרתית.

 

ח.למרות הכל – זה לא יעזור לכם!

 

ההצעה שלכם משאירה, כאמור, את זכותו של הנאשם לשתוק, ומתנה את קיומו של “דיון ההכנה” (סעיף 143ב’) בכך שהנאשם מיוצג (סעיף 143ב(ג)).

 

מה יעשו הנאשם אם אין ברצונו לעבור את מדורי-התישאול שאתם “מציעים” לו?

 

הוא יבוא להקראה ללא סניגורו, יודיע שהוא “בוחר שלא להשיב”, ולשופט לא תהיה ברירה, אלא לקבוע להוכחות.

 

ט.סיכום

 

הצעת ה”ייעול” אינה “מייעלת” דבר. היא רק נותנת גושפנקה רשמית לרעות החולות הקיימות ממילא במשפט הפלילי, ומזמינה עוד חריגות, אשר תגרורנה בעתיד עוד “ייעולים” כאלה, ולשחיקת זכויותיהם של הנאשמים לא יהיה סוף.

 

בברכה,

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

__________________

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

 

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

 

תמצית הנושא:

 

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

 

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

 

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

 

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

 

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

 

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

 

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

 

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

 

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

 

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

 

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

 

תודה,שמחה



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר