למרות שקשה להגיד זאת – אהוד אולמרט אינו ראשון המושחתים בשלטון הישראלי, ואולי גם אינו הגדול שבהם.

לפני כחמישים שנה, התבלטה חבורה צעירה – של סטודנטים, בעיקר – שקראה לעצמה, שורת המתנדבים, וניסתה לבער את השחיתות מהארץ. שורת המתנדבים הגיעה לעימותים חריפים ביותר עם הממסד, שפחד ממנה, ושיסה בה את כל עוצמתו. אחד העימותים עם שורת המתנדבים הגיע לכדי תביעה משפטית, שבמהלכה העיד יחזקאל סהר, מפכ”ל המשטרה, עדות שקר למען פקודו, אחד מניצבי המשטרה (שבמקרה היה בנו של ראש הממשלה), שתבע את שורת המתנדבים על דבריה נגד שחיתותו. המפכ”ל סהר, שבינתיים מונה לשגרירנו באוסטריה, הוחזר משם כדי להישפט על שקריו, והורשע, אך לא נשלח לכלא. יש גבול לדרישות בלתי-הגיוניות של קהל פרוע.

“אל תחסום שור בדישו”, אמר לוי אשכול, אז שר האוצר, בתגובה על סיפורים מביכים על כספים, שנעלמו ממשרדי הממשלה ומפרויקטים ממשלתיים. ואז, כביכול המדינה הייתה ענייה וצנועה – סיפורי סבתא.

שחיתות הייתה השיטה. באמצעותה בנתה מפא”י את המדינה, את עצמה ודרך אגב את מנהיגיה ואת בכיריה, ותגמלה את מיטיביה. השיטה המוצלחת נותרה על כנה עד הנה, כיוון שאין מחליפים שיטה מנצחת.

אמנם, אריה דרעי הלך לכלא, וגם מיכאל צור ואשר ידלין ביקרו שם. אלה חריגים – יוצאים מן הכלל, המלמדים על הכלל: היו צריכים להראות, שיש דין ויש דיין – גם כשמעולם לא חל על בכירינו החוק, היאה לבני-תמותה רגילים … העלית מגִנה על חבריה, ומסוככת עליהם, גם באמצעות התביעה ובתי-המשפט.

למה?

כי כך עושים כולם.

אם יילכו על כל אלה לכלא, לא יישאר מישהו בעלית השלטת, שאין הרשעה באמתחתו.

המערכת המשפטית מסייעת להתעלם מעבירות הבכירים – כשרוצים. המשטרה אינה חוקרת כדבעי, מתוך כוונה תחילה, ואינה משיגה די ראיות לבנות תיק תביעה; והיועץ המשפטי אינו מתקשה לסגור את התיקים. לכל היותר, יכתוב דו”ח “ציבורי” קשה במיוחד, שיישכח תוך שלוש מהדורות חדשות … ראו, לדוגמה, את סיפורה של רוחמה אברהם-בלילא.

נזכרתי בזה, כיוון שהיועץ המשפטי כבר סגר את תיקי אגרסקו של רוחמה אברהם-בלילא; וחבר הזכיר לי, שהיועץ המשפטי כבר סגר את תיק בנק לאומי של אולמרט, ועוד ידו נטויה לסגור ולסגור.

באוגוסט 2004 נסעה רוחמה אברהם-בלילא  – כיום שרת התיירות והשרה המקשרת בין הממשלה לכנסת – במימון חברת אגרקסקו לחו”ל. כחמישה חודשים לאחר מכן, השתתפה אברהם  בדיון בוועדת הפנים של הכנסת, שעסק בעניינה של חברת אגרקסקו, אף שאינה חברת הוועדה. נמסר, כי אברהם-בלילא הייתה  “פעילה מאוד” בדיון לטובת החברה.

הפרשה נבדקה על-ידי מבקר המדינה ולאחר חוות-דעת ראשונית של פרקליטות המדינה, נעשתה פנייה למשטרה. המשטרה פתחה בחקירה פלילית נגדה ונגד מנכ”ל אגרקסקו בחשד לעבירות של שוחד ושל הפרת אמונים, אך עם תום החקירה הוחלט כאמור לסגור את התיק של השרה.

היועץ מזוז ציין בהודעתו, כי על סגירת התיק הוחלט בתום החקירות, ולאחר דיון בפרשה, כיוון ש”אין בחומר הראיות [שאספה המשטרה, כידוע – אב”ץ] כדי להקים תשתית מספקת להגשת כתב אישום נגד השרה רוחמה אברהם, ולפיכך יש לסגור את התיק נגדה בהעדר ראיות מספיקות”.

היועץ ציין, עם זאת, כי נמצא, ש”אברהם-בלילא אכן פעלה שלא כשורה ובניגוד לכללי האתיקה [של הכנסת], הן בנסיעתה על חשבון אגרקסקו והן בהשתתפותה בדיון בוועדת הפנים של הכנסת בעניינה של אגרקסקו“.

את תולדות השחיתות בארץ ניתן לסמן באמצעות כמה פסקי-דין שערורייתיים:

• שמעון שבס.

• שמחה דיניץ ומאיר שיטרית.

• אהוד אולמרט ומימון הבחירות של הליכוד.

והיו עוד, ויחד כולם מראים את המגמה.

כיוון שרצוני להמר – אנסה לומר זאת בעדינות: בסופו של דבר, יאיין מני מזוז את כל הממצאים של מבקר המדינה ואת כל המאמצים של תחקירנים לא-רבים (ובראשם יואב יצחק מחדשות מחלקה ראשונה) בתיקי אולמרט. יימצאו סיבות טובות (חוסר ראיות, אמרנו כבר?!)  לסגור את כל תיקי החקירה, ולהגיד לראש הממשלה, “נו-נו-נו, ילד רע, התנהגת לא יפה …”. כך, נעשה לגבי חקירות שרון, וכך ייעשה בעתיד. עוד לא עמד כאן ראש ממשלה לדין, ואיני חושב, שהתקדים יישבר …

ואנחנו נמשיך הלאה במורד המדרון החלקלק, שיוצרת לנו העלית המשפטית, שמטהרת (כמעט) כל שרץ, שמולידה בעזרתה האדיבה מערכת השלטון.

ועד אז, תיוותר לנו דראמה בחצי-גרוש: מה יגיד טלנסקי, ומה יענו לו מחצרו של אולמרט?

למרות כל רצוני הטוב, זה אינו חשוב, וזה אפילו תפל. התיקים נגד אולמרט ייסגרו בזה אחר זה, כיוון שלא מינו סתם את מני מזוז לתפקידו, ולא סתם מנופפים בפתיון לפניו. אם לא ינהג כיאות (כלומר, כנדרש) – לא יסיים מזוז את ימיו בבטלה אין-קץ במסדרונות בית-המשפט העליון ובלשכותיו – כמו קודמיו בתפקיד.

 
למאמר המקורי