ארה”ב כועסת

 

 

ארה”ב נגד הגזמות

 

 

בשנת  1963 הצהיר ג’ון פ. קנדי: “אני ברלינאי”, כאשר במזרח העיר, מעבר ל”חומת ברלין”, שרר משטר אימים של עבר-מסך-הברזל. אך גם בהיותן באותו צד של המתרס, במלחמה נגד גרמניה הנאצית, לא פסקו החשדות ההדדיים, ועל כן, גם לא פסקה החתירה של זו תחת זו,

 

ארה”ב ממש נחנקת מזעם. לא, לא עלינו. על תולעים לא כועסים, על תולעים דורכים. ארה”ב כועסת על רוסיה ש”הגזימה בתקיפתה” באוסטיה. ארה”ב לא סובלת הגזמות….. של אחרים. ובוודאי קשה לה לסבול הגזמה כלשהי מצד יריבתה הגדולה ביותר ב“מלחמה הקרה”, שהיתה לא פעם על סף התפוצצות חמה ביותר. מה שצינן את הפצצה, היה מראה הטלפון האדום, שחסרונו בעת משבר-קובה, היה על סף הקריטי, כאשר הביא לספירה לאחור, לקראת שילוח פצצות גרעיניות (של ארה”ב נוסו בהצלחה על אזרחים יפנים חפים מפשע).

מאז היו שתיהן למעצמות על, לא פסקה היריבות ביניהן על אזורי שליטה בעולם. זו גם היתה הסיבה שבביקורו במערב ברלין החצויה, בשנת  1963 הצהיר ג’ורג’ פ. קנדי: “אני ברלינאי”, כאשר במזרחה, מעבר ל“חומת ברלין”, שרר משטר אימים של עבר-מסך-הברזל. אך גם בהיותן באותו צד של המתרס, במלחמה נגד גרמניה הנאצית, לא פסקו החשדות ההדדיים, ועל כן, גם לא פסקה החתירה של זו תחת זו, בעיקר חתירתה של רוסיה תחת ארה”ב, בערמה איכרית, שארה”ב לא עמדה עליה, בשעתה.

 

נכון, בארה”ב, שלאחר המק’ארתיזם, אין משטר דיכוי כמו זה שנהג בברית המועצות, אך זה איננו מעיד על מוסר גבוה יותר של מחלקת-המדינה, מובילת האנטישמיות במערב. לה מעולם לא היתה בעיה לדרוס אחרים, וכידוע, שיתפה פעולה בשעתה בהשמדת יהודי אירופה, והיום היא עושה בדיוק את אותו הדבר בארץ ישראל.

 

כאשר הדרקון הענק האמריקני נושף בערפנו נשיפות של – להפסיק את הבניה בהתנחלויות – וזאת, מתוך הזדהות עם ענק כמותו, האימפריה הג’יהאדית, שבנוסף ובעיקר, רובצת על מליארדי חביות נפט, כנ”ל, פטרו-דולרים – היא מתנהגת התנהגות נאצית למהדרין. היא מבקשת להשלים את מה שלא הושלם על ידי היטלר, בעזרתה האדיבה, כבר אז!

 

 

מה בין זו לזו

 

 

היא סומכת על ארצות הברית שתשאיר את מפרץ עקבה פתוח ולא תרשה למצרים לחזור לעזה. נעשה משגה גדול. ארצות הברית אינה מתכוונת כלל לכבד את ההסכם; אותה מעניינים רק האינטרסים שלה – נפט ודולרים עם שלטון-עולם (קולונל מיינרצהאגן)

 

 

חכמתה, חשדנותה וערמתה של ברית-המועצות לא עמדו לה, בעת פלישת גרמניה לתוכה. סטאלין לא רצה להאמין שגרמניה תפלוש והופתע, כשמכנסיו למטה… אבל זה סיפור אחר…

 

האמת היא, שלרוסיה אין ברירה אלא לשלוט באוסטיה. מאז ההצהרה על שחרור עמי ברית המועצות, מתנהלת מלחמת הגדרה עצמית בין אוסטיה לגיאורגיה. מלחמה בין השתים, משמעותה, אי שקט בגבול רוסיה. את זאת רוסיה אינה יכולה להרשות לעצמה. מובן שחוסר שקט בגבול רוסיה אינו מדאיג את ארה”ב, ויש לשער, שההיפך הוא הנכון. הענין הוא, שכל הישג של אחת ממעצמות העל, הוא כשלונה של האחרת.

 

הן לרוסיה והן לארה”ב דם רב מאד על ידיהן, שתיהן פושעות! ההבדל בין השתים היה ועדיין במידת הצביעות; בעוד לרוסיה אין שום בעייה להגיד – אני זאב, אני אטרוף אם לא תהיו ילדים טובים – הרי, ארה”ב נוהגת להציג את עצמה, כשוטר הטוב של העולם, דבר שהיא מעולם לא היתה, אלא, אם ענה על צרכיה שלה.

 

היא לא הייתה כזו בוויטנאם וגם לא בקוריאה. וגם לא בעיראק. הכל, אינטרסים אנוכיים לגמרי של מעצמת-על, החרדה מאיבוד המושכות. כדי לשמור על האינטרסים שלה, ויהיו אלה הצרים ביותר, אפילו, דמיוניים, אפשר תמיד לדרוך על היהודים.

 

דעתו של הקולונל מיינרצהאגן על ארה”ב:

 

 

“בן גוריון חזר בו וישראל תפנה את כל סיני בלי תנאים. בלי ספק השתמשה אמריקה באמצעים מגונים למיניהם כדי להשיג זאת. צר לי מאד, כי דבר זה פירושו בהכרח עוד התנגשויות מזויינות. מצרים תתפוס מחדש את סיני לרבות עזה, והיא תוסיף לסגור את התעלה ואת מפרץ עקבה לספנות הישראלית. פירוש הדבר עוד מלחמה וכן, אני מקווה, חישוף גמור של סכלות האמריקנים ואזלת ידו של האו”ם. ארה”ב אינה כשרה לטפל בעניינים שמחוץ ליבשת שלה“(מיינרצהאגן ביומנו,5.3.1957).

 

הצטערתי לשמוע בחדשות של שעה תשע שישראל הסכימה לפנות את סיני, עם שהיא סומכת על ארצות הברית שתשאיר את מפרץ עקבה פתוח ולא תרשה למצרים לחזור לעזה. נעשה משגה גדול. ארצות הברית אינה מתכוונת כלל לכבד את ההסכם; אותה מעניינים רק האינטרסים שלה – נפט ודולרים עם שלטון-עולם…. 1.3.1957

ערב מלחמת ששת הימים, כאשר “ישראל”, בנסיון למנוע את המלחמה, הזכירה לארה”ב את התחייבותה להבטחת השייט במיצרים ולמניעת השתלטות חוזרת של מצרים על רצועת עזה, הבהירה ארה”ב, שהמסמך המדובר “אבד” (וזיכרונה של ארה”ב קצר…. בלי נייר, אין הסכם. מאוחר יותר נמצא המסמך בארכיונו הפרטי של אייזנהאואר. אך הקב”ה לא חיכה למציאת המסמך ועשה את שלו. מה שעשתה עם זה “מדינת ישראל” גרוע יותר מכל פשעי האמריקנים גם יחדיו, ופשעיהם אינם קטנים).

ארה”ב סייעה באופן מאסיבי לאפגאנים שנלחמו בהשתלטות הרוסית עליהם. לא מעט מאנשי אל-קעידה חייבים לה את אימוניהם הצבאיים. לאחר חורבן מגדלי התאומים, ההתפוצצות בפטאגון והתרסקות המטוס הרביעי, שהיה אמור לפגוע בבית-הלבן, בשדה בפנסילבניה, הפציצה ארה”ב, ללא הבחנה, אזרחים אפגניים, כנקמה עיוורת על הפגיעה בכבודה. שכן, מאפגניסטן לא יכלה להפיק עוד תועלת רבה, מה שאין כן מסעודיה. הרגל שהפך טבע, היא סעודיה לארה”ב. היא זורמת להם בוורידים כסמים.

 

בין-לאדן הוא בן למשפחה ממוצא תימני, שהיגרה לסעודיה והתעשרה בה. שם גם גדל. בן-לאדן התנדב למלחמה האפגאנית נגד ההשתלטות הרוסית. מאוחר יותר הפך לשונא ארה”ב פנאטי. רוב המשתתפים בפיגוע ארבעת המטוסים החטופים בארה”ב, היו סעודים ומצרים.

 

כמו כן, היו הטייסים תלמידים ובוגרי בתי ספר לטייס בארה”ב! התנהגותם היתה חשודה, אך שירותי הבטחון האמריקניים לא התרגשו מכך במיוחד. והתוצאה ידועה.  

שתי סיבות יש לפלישות ארה”ב לארצות לא לה – האחת, התחרות המצויינת לעיל, בינה לבין רוסיה על השליטה בעולם. השניה – נפט! זו היתה סיבת פלישתה לעיראק!

 

וזה מביא אותנו להבדל נוסף בין ארה”ב לרוסיה. רוסיה פולשת, בדרך כלל, לאזורים סמוכים אליה, ארה”ב חוצה יבשות וימים ומתערבת בעימותים ובעניינים לא לה, שאין בהם סכנה מיידית לגבולותיה או לאוכלוסייתה.

 

במשך שנים רבות התעללה ארה”ב ביפן. יפן החליטה להשיב לארה”ב כגמולה, בתקיפת הבסיס הימי הצבאי בפרל-הארבור, וגם להרויח מתקיפה כזו. ליפן היתה אותה הזכות, לפחות, כמו לארה”ב להשתלט על פרל-הארבור. להבדיל מן היפנים, שתקפו בסיס צבאי של מדינה אימפריאליסטית, הרי, ארה”ב, וזאת, מתוך נקמנות גרידא, תקפה ערים אזרחיות ביפן, לאחר שיפן כבר הובסה. הטענה שהפצצה זו היא שהביאה קץ למלחמת העולם השניה, הוא תירוץ שקרי ועלוב. הפצצה זו היתה פשע מלחמה מתועב. ויש אומרים שמטרתו המיידית היתה – ניסוי פצצות הגרעין של ארה”ב.

 

לציין עוד, כי התקפת פרל הארבור, היא שהוציאה את ארה”ב מבדלנותה ומאדישותה למעשיה של גרמניה הנאצית, בבחינת – לי זה לא יקרה. כל עוד נטבחו היהודים בהמוניהם, שמרה ארה”ב על “בדלנותה”, היא היתה לגמרי “נויטראלית”, וראתה, כנראה, בהשמדת היהודים, ענין גרמני פנימי. אך כאשר חטפה היא מכה, התחילה להשתולל.

 

יפן היתה בת ברית לגרמניה הנאצית, לא מפני שצידדה במדיניות הנאצית, אלא, משום שאויביה של גרמניה היו גם אויביה שלה. ליפנים לא היתה היכרות עם היהודים, כפי שהיתה למדינות המערב ולארה”ב. אבל היו יפנים שסיכנו הכל, כדי להציל יהודים, בארה”ב לא היו כאלה.

 

 

                                                              
 

“ידידתנו הגדולה”

 

 

“… למדתי הרבה יותר על כל הבעיה – הבעיה המוסלמית והבעיה היהודית – מתוך שיחה עם אבן-סעוד במשך חמש דקות, משיכולתי ללמוד מתוך חילופי שנים או שלושה תריסרים אגרות” (פ.ד. רוזוולט).

 

על חלקה של ארה”ב, גויים ו”ציונים”, בהשמדת יהדות אירופה, כבר דברנו, ולא נחזור על כך כאן, בגלל קוצר המצע. והדברים ידועים. גם פחדם של העלובים, יהודי אמריקה, לפעול למען הצלת אחיהם מהשמדה, שמא תראה בזה ארה”ב “נאמנות כפולה”, מעידה על טיבו של הממשל האמריקני. לא די שלא ניסה כלל לעמוד בפרץ-היטלר להשמדת בני אנוש חפים מפשע, אלא התנגד גם לפעילות היהודים להצלת עם מהשמדה. וגם על כך נדלג כאן.

 

בן הכט היה פעיל ב”וועד”, אנשי ה”ארגון”, בראשות ברגסון (הלל קוק) שפעלו בארה”ב להצלת יהדות אירופה. הכט, שהיה בשעתו, כרוב יהודי ארה”ב ושאר כל אזרחי המדינה, מעריץ גדול של רוזוולט, נוכח לדעת שהאיש אנטישמי בכל רמ”ח ושס”ה והחל לתקוף את מדיניות ארה”ב, שהפגינה אדישות מוחלטת להשמדה.

 והוא מספר:

 

“יומים לאחר שנתפרסמה המודעה, טילפן אלי ברנארד ברוך, היועץ הנכבד של נשיאי אמריקה…. ‘שוחחתי עם מר רוזוולט’ אמר, ‘והוא נרגז מאד מן המודעה… הוא סיפר לי שהוא עומד לצאת בקרוב לשליחות חשובה, ובשעת שליחות זו יפתור את הבעיות היהודיות במזרח התיכון, לשביעות רצוני ולשביעות רצונך. לנוכח הצהרה זו, הייתי רוצה לבקשך להימנע מכל ביקורת נוספת על הנשיא רוזוולט וממשלתו – עד שישוב תשמע ממני דבר’..”

 

בעקבות שיחה זו עם ברנארד, משוחח בן הכט עם חבריו ב”וועד” ומעלה בפניהם את ההשערה הבאה:

 

“אמנם ברוך לא אמר זאת במפורש, אך מתוך דבריו אפשר להסיק דבר אחד בלבד. לאיזו בעיה מתכוון הנשיא רוזוולט כשהוא טוען שיעלה בידו לפתרה? הווי אומר, שהוא יחייב את הבריטים לפתוח את שערי ארץ-ישראל – ויכל הוא להציל את היהודים מן הטבח הגרמני ולסייע בהעלאתם לארץ-ישראל”.

 

לחברי הוועד אין ספק, כי לא לכך כוונתו של ברוך, אבל הם נענים לבקשתו של בן הכט, לעכב בינתיים כל דברי ביקורת על הממשל האמריקני.

 

ואנו חוזרים לעדותו של הכט:

 

“כעבור חודש חזר הנשיא רוזוולט מביקורו במזרח התיכון. הוא התרועע עם מנהיגים רבים, אבל אף לא עם יהודי אחד. פגישתו החשובה ביותר היתה עם אבן-סעוד, שליט ערב הסעודית, שקיבל מאה אלף דולר ליום, כזכותו ברווחי חברות-הנפט האמריקניות.

 

“בהודעה שפרסם אבן-סעוד שבועות מספר לפני פגישתו עם הנשיא רוזוולט, אמר… ‘הדרך היחידה לפתרון הבעייה היהודית במזרח התיכון היא להוציא את כל היהודים בארץ ישראל ולשלחם למרכז אפריקה, ושם שוב לא יוכלו להטריד איש. אם יסרבו ללכת יש ברירה אחת – להשמידם במקום מושבותיהם ועל ידי כך להיפטר מן הצרה היהודית אחת ולתמיד’..

 

“בשובו מסר הנשיא רוזוולט דין וחשבון לקונגרס, במארס 1945. הדין וחשבון נכתב בידי השופט רוזנמן, הנשיא עצמו וחתנו ג’ון בואטינגר. תוך כדי השמעת נאומו באזני הקונגרס הוסיף רוזוולט קטע על דעת עצמו, שעל תכנו לא נועץ קודם לכן עם עוזריו בחיבור הנאום”.

 

הדברים שהוסיף רוזוולט, בלי התייעצות, הם הדברים לעיל, בהם מצהיר הנשיא כי למד בחמש דקות עם אבן סעוד על הבעיה המוסלמית ועל הבעיה היהודית, יותר משיכל היה ללמוד מחילופי כמה תריסרי אגרות. ונזכיר שוב – הוא לא נפגש עם שום יהודי במסעו בן החודש.

 

כמה שבועות לאחר מכן, כתב מכתב לבבי לאבן-סעוד, בעל ה“יזמה הסעודית” בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, אותה פתח ב: “ידידי הטוב והגדול”.

 

ואז התפקח גם ברנארד ברוך, שהציע את עזרתו לבן הכט ול”וועד”.

 

 

ועדיין קרבן תמיד לתאוותיה של “ידידתנו הגדולה”

 

במלחמת יום-הכיפורים הצילה ארה”ב את מצרים מתבוסה מוחצת, במטרה להקיז את דמה של “ישראל”, כדי לרכך אותה ולהביאה לשולחן הויתורים.

אדריכל היזמה המפלצתית הזו היה היהודון הפושע, הנרי קיסינג’ר (פליט מגרמניה הנאצית), על כן, קשה להלין על הגויים, ולא ארחיב בנושא.

 

בשנים שהציונות הסוציאליסטית עשתה את צעדיה הראשונים כמדינה “יהודית” ו”דמוקרטית”, השתולל בארה”ב צייד קומוניסטים. הדברים הגיעו לכדי פסיכוזה לאומית, שלא היתה שונה מן הפנאטיות של המשטר הסטאליניסטי בצייד-אדם. האחראי להשתוללות זו היה הסנטור מק’קארתי, שראה ברדיפת הקומוניסטים הזדמנות לפרסום אישי ולתשומת לב.

וזה לא שלא היו קומוניסטים, ואפילו מסוכנים ומרגלים בארה”ב, אלא, הדברים יצאו מכלל פרופורציה. מק’קארתי הטיל רפש כרצונו, גם באנשים שלא היה להם קשר לפשעי קומוניסטים מסויימים נגד ארה”ב.

 

  תוך כדי כך נצודו גם היהודים הקומוניסטים, אתל ויוליוס רוזנברג. השנים עמדו לדין, נמצאו אשמים בריגול למען ברית המועצות והוצאו להורג בכסא החשמלי. השנים הותירו אחריהם שני ילדים קטנים. המשפט היה רצוף בעדויות שקר ושאר פגמים, אך, בארה”ב, הכי קל לפעול למען יראו וייראו נגד היהודים. מכל המרגלים האחרים, לא הוצא איש להורג, רק זוג היהודים, הורים לילדים, אתל ויוליוס רוזנברג.

 

במקרים אחרים נוהג המערב להחליף אסירים כאלה, כאן עסקו בנקמה, כמו באפגניסטן. וכך מתעללים ביהונתן פולארד. מעולם לא התעללו כך במרגל ממדינה עויינת, קל וחומר במרגל ממדינה ידידותית, אך כשזה מגיע אל היהודים, “ידידתנו הגדולה” יוצאת מגידרה להתעלל במרגל, מה עוד שהיא מקבלת תמיכה בלתי מסוייגת ועידוד מצד הממשל ה”ישראלי” הפושע.

 

ידידתנו הגדולה, ימח שמה, מעלה בהתחייבותה להעביר לישראל חומר מודיעיני הנוגע לבטחונה, ובמקרה זה, הנוגע לעצם קיומה, פולארד עשה זאת במקומה, בעוד ישראל מביאה תועלת עצומה לארה”ב, כבר שנים רבות מאד, בהעברת כל רסיס מידע בטחוני. שלא לדבר על כך, שהארץ הזו שורצת במרגלים אמריקנים, שהם בני בית אצל אנשי הממשל ה”ישראלי”.

 

מאז החלה להיות ידידתנו הגדולה היא משתמשת ב”מדינת ישראל” ובעם היהודי בציניות ובאכזריות לא אנושיות. משחקיה עם “ישראל”, נועדו למטרה אחת בלבד – להשגת טובות הנאה, פוליטיות ופיננסיות, במדינות ערב.

 

היא השתמשה ב”ישראל” במכירת נשק לאיראן, נשק העובר לידי החיזבאללה, כדי להביא לשחרורם של דיפלומטים שלה שנחטפו על ידי החיזבאללה. “ישראל” היתה הסרסור שלה לדבר עבירה.

 

אסיים בקטע מתוך ויקיפדיה:

 

פרשת איראן-קונטרס, הידועה גם כאיראנגייט, היא פרשה שבמסגרתה מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20.

העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקני, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקנים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקני מבלי שנרשם בספרים. כך יכול הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה, שהואשם על ידי רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה.

הרקע לעסקה היה מדיניות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן למגר משטרים קומוניסטיים באמצעות תמיכה בקבוצות מורדות (אפגניסטן) או בכוח (הפלישה לגרנדה). מצד שני, איראן נלחמה באותן שנים בעיראק והייתה זקוקה לנשק. איראן שלטה אז בארגון חזבאללה הלבנוני, שהחזיק בני ערובה אמריקנים. הקונגרס האמריקני התנגד באותה עת הן לתמיכה במורדים בניקרגואה (ואף העביר בסוף 1982 את אחד מחמשת “תיקוני בולאנד” (Boland Amendment) שאסר על העברת סיוע כספי למורדים) והן לתמיכה כלשהי בשלטון האיראני.