עוד לא יבש הדיו על הודעתו של אולמרט שהוא עומד לסיים את דרכו הפוליטית, והמערכת המשפטית לא אחרה לחשוף את שיניה.   אמונים על דרכו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, חברי בית המשפט העליון שוב חוזרים לפרשנות יצירתית של החוק, פרשנות המוצאת בו את מה שאין בו.

פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון מקנה ליועץ המשפטי סמכויות שאין להן כל איזכור בחוק, ובמקרה אחד הן אף בניגוד לחוק. 

פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון קובעת ש”ליועץ המשפטי ישנה הסמכות ל’הכריז על נבצרותו’ של ראש הממשלה לא רק מסיבות רפואיות, אלא גם כאשר הוא עומד לחקירה” (אני מצטט מהזכרון ממה ששמעתי היום, 4 באוגוסט, בשידור “מבט”, ואני מתנצל מראש אם לא דייקתי במילה כזאת או אחרת).  למיטב ידיעתי אין שום התייחסות בחוק כלשהוא לסמכות של היועץ המשפטי ל”הכריז על נבצרות” של ראש הממשלה מסיבה כל שהיא.  כשמדובר בסיבות רפואיות, הסמכות היא בידי צוות הרופאים המטפל, שרק הוא מוסמך לקבוע אם מצבו של ראש הממשלה איננו מאפשר לו להמשיך ולתפקד.  סמכותו של היועץ המשפטי מצטמצמת במקרה הטוב להסביר לממשלה את המצב המשפטי הנוצר במצב כזה והממשלה היא זאת שצריכה להחליט מה הצעד הבא.  בפועל, כאשר התרחש הארוע המוחי של אריק שרון, היועץ המשפטי פשוט נטל לעצמו את הסמכות הזאת כאשר הממשלה נרתעה מלהרים את הכפפה.  זה היה מחטף משפטי מהסוג שלא היה מבייש את ברק (אהרון).  כאשר מדובר בתחום המשפט, כוחו של תקדים הוא עצום.  משנוצר התקדים קשה מאוד לשנות אותו.  היום כולם רואים את הסמכות הזאת כזכות המוקנית בחוק ומתעלמים מהעובדה שאין לזה כל בסיס בחוק. 

עכשיו, בתקופה של בין מלכות למלכות, ממשלתו של אולמרט הפכה למה שמכונה באנגלית “ברווז צולע” (Lame Duck) וממשלה חדשה עדיין איננה נראית באופק, בית המשפט העליון החליט לנצל את ההזד מנות ולהרחיב את “סמכויות ההדחה” של היועץ המשפטי גם לתחומים אחרים ובכך לתת גושפנקא רשמית למעמדו של היועץ המשפטי כמנכ”ל בפועל של הממשלה.  לא רק שאין לפסיקה הזאת כל בסיס בשום חוק, היא בפרוש נוגדת את החוק.  בחוק יסוד הממשלה נאמר שעל ראש הממשלה להתפטר או להשעות את עצמו רק כאשר מוגשת נגדו תביעה.  עצם קיומה של חקירה איננה מהווה סיבה להשעיה או להתפטרות של ראש ממשלה גם אם לדעת החוקרים, הפרקליטות, או היועץ המשפטי, ראש הממשלה “מקשה על ביצוע החקירה”.  היתה סיבה טובה להכנסת הסעיף הזה לחוק כי התפטרות של ראש הממשלה גוררת אחריה את התפטרות הממשלה כולה.  הסעיף הזה נועד למנוע מצב בו כל זב ומצורע שידרוש לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה יוכל להביא להתפטרות ממשלה שאיננה נראית לו (למעשה מצבו הנוכחי של אולמרט לא כל כך רחוק מהתאור הזה, אבל בנושא הזה כבר עסקתי במאמרים קודמים). 

אפשר לאמר שהחוק הזה, ובמיוחד הסעיף הזה, אינו חכם.  אפשר גם לאמר שאולמרט מנצל בציניות את הסעיף הזה בחוק למטרה לה הוא לא נועד,  אבל אלו אינן סיבות להפר את החוק, ואם יש לשנות את החוק כדי למנוע את המצב הנוכחי, זה תפקידו של המחוקק ולא של בית המשפט.  את בית המשפט העליון, על פי מיטב מורשת ברק (אהרון), כלל לא מעניין מה שכתוב בחוק.  את בית המשפט העליון  מעניין רק דבר אחד – לשריין את מעמדה של מערכת המשפט כפוסק עליון אחרון בכל מה שקשור לניהול המדינה.  אפשר לאמר, בהשאלה משיר ידוע, שלדעתם של חברי בית המשפט העליון, על היועץ המשפטי חל הכלל ש”יש לו מה שאין לו” –  יש לו הסמכות להדיח את ראש הממשלה כאשר זה נראה לו.  אם זה יעבור, לממשלה חדשה, כאשר תכונן, לא יהיה הרבה מה לאמר כי התקדים כבר יהיה מעוגן בתודעה.

חלקה האחר של פסיקת בית המשפט העליון, המתייחס לקביעת לוחות הזמנים בחקירות ראש הממשלה, הוא אבסורדי לא פחות.  קרוב לוודאי שאולמרט מנצל לרעה את מעמדו כדי להקשות על חוקריו, אבל זה בדיוק מה שחוקרי המשטרה עושים לנחקר מהשורה כשהם מנצלים את מעמדם ומטרטרים אותו בחקירות חסרות שחר אין סופיות ו/או ב”מעצר עד תום ההליכים”.   יתרה מזאת, זה בכלל לא רלוונטי.  על ראש הממשלה, למי שלא יודע, מוטל לנהל את המדינה ולפיכך אין לו שליטה מלאה בלוחות הזמנים שלו.  ישנם גורמים נוספים שיש להם מה לאמר בנידון – נסראללה, אחמניג’אד, אסד, למנות רק כמה מהם.  וגם כשאין לו עיסוק ישיר עמם, הוא זקוק ללא מעט זמן כדי להתכונן לעיסוקים כאלה.  עם כל אי ההסכמה שיש לי עם דרכו של אולמרט, לא ייתכן שכל אינספקטור קלוזו יכתיב לראש הממשלה מתי עליו להפסיק את כל עיסוקיו האחרים כדי לאפשר לחוקריו “למדוד” עליו תיק כזה או אחר שהם תפרו עבורו.

קביעת בית המשפט העליון שעל ראש הממשלה להתאים את עצמו ללוחות הזמנים של חוקריו היא לא רק מגוחכת, היא מראה בברור על מגמה.  כדאי לציין כאן שבסיום החקירה ביום ו’ האחרון (ה-1 באוגוסט, 2008), דווח בכלי התקשורת ש”הכל סגור, ושבידי החוקרים יש מספיק ראיות כדי להגיש תביעה עד ה-1 בספטמבר” (שוב אני מצטט מהזיכרון, ומתנצל אם פספסתי במילה כזאת או אחרת).  מה שאני מתקשה להבין זה למה צריך לחכות עד ה-1 בספטמבר?  אם “הכל סגור ויש מספיק ראיות” אז צריך חודש ימים כדי לכתוב כתב תביעה?  שבוע לא מספיק להם?  לעניות דעתי אפשר היה גם לגמור ביום אחד, אבל ניתן להם קרדיט ש”עיבוד הנתונים” דורש קצת זמן.  בינתיים קראתי שהחוקרים דורשים מועד לחקירה נוספת ואולי שתיים.  כנראה שלא הכל “סגור” ושהראיות אינן בדיוק מה שהוא שאפשר לכתוב עליו הביתה.  קיימת גם האפשרות שהתפרים בתיק נעשו בחוטים קצת גסים, ומי שהוא החליט שזה יראה יותר טוב אם יכסו את התפרים בקצת תחרה. 

כפי שציינתי במאמר קודם (אימגו מיום 15 ביולי, 2008), אפס ועוד אפס ועוד אפס זה עדיין אפס.  נכון לעכשיו זה המצב בחקירותיו של אומרט.  למרות כל הרעש התקשורתי, לא נראה לי שזה עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין.  בית המשפט העליון, בניגוד לכל חוק והגיון, מצא לנכון להסמיך את היועץ המשפטי להדיח את ראש הממשלה אם זה האחרון לא יציית למשוגותיה של נבחרת חוקרי משטרת ישראל.  לאלה יש כבר “רקורד” בתחום הזה.  הזמן שהיה דרוש להם על מנת לא למצוא כלום בחקירתו של אביגדור ליברמן היה מספיק לכמעט שלוש קדנציות של הכנסת ועדיין לא רואים את סוף הסיפור.   

אולמרט הודיע אומנם על “סיום דרכו הפוליטית”, אבל הוא עדיין לא הגיש את התפטרותו.  השימוש במונח “ממשלת מעבר” לממשלה הנוכחית הוא לפיכך קצת מוקדם גם אם אלה המשתמשים בו מחזיקים את עצמם כמומחי תקשורת ויודעי חוק.  המועד בו אולמרט אמור להתפטר גם הוא לא כל כך ברור, וכלל לא אתפלא אם ברגע האחרון יצוץ לו איזה שפן סורי שיטרוף את כל הקלפים של אלה שכבר תופרים חליפות.  אם וכאשר זה (התפטרותו של אולמרט) באמת יתרחש, ממשלתו של אולמרט תהפוך להיות ממשלת מעבר ותמשיך לכהן עד שתורכב ממשלה חליפית, דבר שיכול לקחת קצת זמן.  עד למועד הגשת התפטרותו של אולמרט הממשלה הנוכחית תמשיך לתפקד ללא כל מגבלות.  נותרו לממשלה הנוכחית לכן, לא מעט חודשי כהונה בהם היא יכולה לעשות הרבה.  בזמן שנותר, שר המשפטים יכול עדיין להביא לחקיקה סופית של מרבית יוזמותיו הברוכות שנועדו להביא לשידוד מערכות במערכת המשפט (יהיה לו קצת יותר קשה אם וכאשר הממשלה תהפוך לממשלת מעבר במובן החוקי, אבל זה עדיין לא קרה).  אני לא בטוח שיש לפרידמן המוכנות הנפשית להמשיך ולהתמודד עם הגולם המשפטי שקם על יוצרו, אבל במערכת המשפטית מעדיפים לא לקחת סיכונים.  פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון היא למעשה הוראה ליועץ המשפטי ל”הבציר” את אולמרט, ולא נועדה לדעתי אלא על מנת למנוע מפרידמן את חופש הפעולה ממנו הוא נהנה כל עוד אולמרט לא התפטר או פוטר. 

יצר השילטון חזק מכל, אפילו השאיפה לשלום עוברת למושב האחורי כשמסתמן איום על מעמדה השילטוני של מערכת המשפט.  אין זה משנה כרגע שכל הדיבורים על שלום עם סוריה ו/או עם הפלשתינאים הם אחיזת עיניים ותו לא, אולמרט נמכר לציבור בידי מחנה השמאל כ”עושה השלום”.  כל מי שקורא את “מאמרי ההספד” על אולמרט המתפרסמים בתקשורת ע”י חסידיו ומוקירי דרכו המדינית, לא יכול שלא להתרשם מ”הטרגדיה הנוראה” של אדם שהקדיש את כל זמנו ומרצו להשכנת שלום באזורנו, אדם שהוביל את עם ישראל ביד רמה לעולם בו לא ישא ערבי אל יהודי חרב ולא תהיה עוד מלחמה, אולם בשל הסתבכותו בשחיתות הוא חייב לפנות את הכסא.  כל “הישגיו” של אולמרט בתחום המדיני והבטחוני, כל עלילותיו בתחום עשיית השלום, כל אלה נמוגו והיו כלא היו מהרגע שבית הדין העליון חרץ את דינו לשבט, והכל בגלל איזה פרידמן שמעיז לקחת את תפקידו כשר המשפטים ברצינות.  מול עינינו מתרחש תהליך הנצחת המצב בו אוליגרכיה משפטית משתלטת סופית על המדינה.

עוד בעניין זה:
הטרגדיה של דניאל פרידמן בגוב המשפטים
“נבצרות” ראש הממשלה: האם היוהמ”ש מוסמך לקבוע? הבג”ץ לא אמר זאת