הרהורי כפירה – פרשיות אולמרט בלי התלהמות

מסע הצלב המתנהל נגד אולמרט מקבל בימים האחרונים תאוצה מוגברת והופך להיות בדיוק מה שראש הממשלה הגדיר אותו – נסיון בוטה לפוטש.  על מנת ל מנוע אי הבנות, אני רחוק מלראות באולמרט את צדיק הדור.   אני מתעב אותו ואת מעשיו ואני רואה בו אסון לאומי ממדרגה ראשונה שכל דקה נוספת שהוא ממשיך לאייש את משרד ראש הממשלה מביאה נזק בל ישוער למדינה.  אבל במישטר דמוקרטי אין זה מתפקידה של המשטרה להדיח את ראש הממשלה, ועל אחת כמה וכמה אין זה מתפקידם של היועץ המשפטי ו/או גופים אחרים במערכת אכיפת החוק.  במישטר דמוקרטי, כדי להדיח ראש ממשלה מתפקידו, ישנה רק דרך לגיטימית אחת – אותה הדרך בה הוא מונה לתפקידו – הצבעה בכנסת.  כל מי שחושב אחרת איננו מבין מהותה של דמוקרטיה גם אם הוא פרופסור בעל תעודות ותוארים במדעי המדינה, או שופט עליון בפועל או בדימוס.  חשוב לזכור את הנקודה הזאת כאשר ניגשים לבחון את התנהלות החקירות נגד אולמרט, ואת כל מה שנגזר מהן ללא העשן התקשורתי האופף אותן.   

ראשית כל, דבר אחד צריך להיות ברור לכל המעורבים.  אם אולמרט “איננו ראוי” לכהן כראש ממשלה בשל היותו מושחת, אז המשך הישיבה אתו בממשלה היא הבעת אמון ומתן “הכשר” גורף להיותו ראוי לתפקיד.  כל הצווחנים ממיפלגות “העבודה” ו”קדימה”, כדאי שיפנימו טוב טוב את הנקודה הזאת.  שום אקרובטיקה מילולית ושום פריימרי’ס היום, בעוד חודש או בעוד שנה, לא יעזרו.  שרת החוץ יכולה לשחק בצ’ילבה מפה ועד להודעה חדשה, אבל כל עוד היא חברה בממשלה בראשותו של אולמרט, אמור לי מי חברך הוא הכלל הקובע.   גם אם נקבל את התיזה שיש דברים בגו’, הגוף שצריך להדיח את ראש הממשלה זה הגוף שמינה אותו לתפקידו, קרי הכנסת.  זה גם מה שכתוב בחוק (ולא סתם חוק – חוק יסוד שניתן לשינוי רק ברוב מיוחס) ראש ממשלה חייב להתפטר רק אם הורשע בדין.  הגשת כתב אישום כשלעצמה איננה מחייבת את ראש הממשלה להתפטר –  ירצה, יתפטר; לא ירצה, ישאר.  זה אולי לא יפה, זה אולי לא מוסרי, זה אולי לא מתקבל על הדעת, זה אולי מנוגד להגיון, זה אולי מנוגד לסדרי שילטון תקין, כל אלה הם טיעונים בעלמא.  מה שקובע זה מה אומר החוק, ואידך זיל גמור.  אולמרט אומנם הבטיח שהוא יתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום, אבל ההבטחה הזאת עדיין לא עברה את מבחן התוצאה.  

במאמר מוסגר, לא ברור לגמרי למה בדיוק הכוונה ב”הורשע”.  האם מדובר בהרשעה בארכעה ראשונה?  בארכעה שניה? ואולי רק אחרי בג”ץ? והאם זו צריכה להיות הרשעה “עם קלון” או הרשעה סתם.  בקיצור, גם כאשר הצד המשפטי ברור, הוא לא כל כך ברור, אם וכאשר מצב כזה יתעורר תהיה הרבה פרנסה לעורכי דין, זה תהליך שאתה יודע מתי הוא יתחיל (גם זה לא תמיד, אם נשפוט ע”פ מקרה קצב), ואתה אף פעם לא יודע מתי הוא יסתיים.  בהחלט ייתכן ששניים או שלושה ראשי ממשלה יספיקו להתחלף לפני שיגיע הקץ. 

כל עוד לא הורשע, אין על ראש הממשלה חובה להתפטר אם הוא מתעקש להמשיך בתפקידו.  כל הדרישות, ההצהרות, מאמרי המערכת, הנסיונות ליצור “לחץ ציבורי”, משמשים בידי המערכת הפוליטית תרוץ עלוב להימנע מהרמת הכפפה.  הם מצפים שמישהו אחר יעשה עבורם את המלאכה.  “העברת הכדור” למגרש של המשטרה והפרקליטות, היא ניסיון בוטה לעקוף את התהליך הדמוקרטי התקין בו את ראש ממשלה שנבחר בדרך דמוקרטית ניתן להדיח אך ורק בדרך דמוקרטית, גם אם הוא “איננו ראוי” לכהן בתפקידו, או יותר נכון, במיוחד אם הוא “איננו ראוי” לכהן בתפקידו.  אי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה – לצעוק “זה מסריח”, ובה בעת להתבשם מהסירחון ולהמשיך וליהנות ממנעמי השלטון.    

בשפה פשוטה זה נקרא שותפות לדבר עבירה.  יום יבוא, והוא לא רחוק כמו שזה נראה, בו המערכת הפוליטית תצטער על מתן הסמכות הזאת לרשויות אכיפת החוק.  משפטוקרטיה או משטרוקרטיה אינן תחליף לדמוקרטיה. 

חקירות מתנהלות נגד אולמרט בשורה כמעט אין סופית של נושאים מזה מספר חודשים (למעשה כמעט מהיום הראשון בו החל לכהן כראש ממשלה).  ולמרות שבכל יום שני וחמישי אנחנו שומעים ש”הגשת כתב אישום זה רק עניין של כמה שבועות (כמה זה ‘כמה’?)”, עד היום לא יצא מזה כלום למעט הרבה רוח והרבה כותרות בתקשורת.  בידי החוקרים יש תלי תלים של “הוכחות מוצקות”, בידי החוקרים יש הרים של “ראיות חותכות”, החוקרים שמעו עדים “שמפלילים חד משמעית” את אולמרט (לפחות שניים מבין העדים האלה בכלל לא יודעים מה רוצים מהם), צוות של חוקרים נסע לגלות את אמריקה ומצא שהיא עדיין עומדת באותו מקום (החוקרים לא התגוררו שם במוטל 6 או בפונדק דרכים דומה, את זה דורשים רק מנתניהו).  על מנת להשלים את התמונה, וכדי שייקל על חוקריו למצוא ראיות להרשעתו, אולמרט העלה על הכתב את כל מעלליו ותייק אותם בצורה מסודרת, וגם ווידא שהם יימצאו במקום בו כל אחד יוכל לקרוא אותם ולהיווכח מכלי ראשון בגודל המעל, ושלחוקרי המשטרה לא יהיה כל קושי לאתר אותם.

ממה שקוראים בעיתונים, וממה ששומעים ורואים ברדיו ובטלוויזיה, מתקבל הרושם שאולמרט כבר נשפט, הורשע ונידון לכחצי תריסר תקופות מאסר חופפות – בקיצור “רעידת אדמה”.  הדבר היחידי שחסר בכל שפע המידע הזה הוא מה היא בדיוק עוצמתה של אותה רעידת אדמה שמשום לא נרשמה באף אחד מהמוני הסייסמיים הפזורים ברחבי העולם.  חוקריו של אולמרט צוברים מסמכים ועדויות נגד אולמרט על פי הכלל שלא חשוב הכמות, העיקר האיכות, אבל שיהיה הרבה.  במלים אחרות יש פה נסיון להשיג הרשעה (לפחות בדעת הציבור) באמצעות הכמות – אם יש כל כך הרבה אז מה שהוא וודאי נכון.  כינוי אחר לגישה הזאת הוא לינץ’ תקשורתי.  

השופט אולשן, שכיהן כנשיא בית המשפט העליון בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה נוהג לאמר ש”אפס ועוד אפס ועוד אפס, זה עדיין אפס“.  נכון לעכשיו זה בדיוק מצבן של החקירות המתנהלות נגד אולמרט.   

הדור של אולשן איננו עמנו יותר.  את מקומו תופסות היום דמויות כמו ברק (אהרון) ותואמי האג’נדה שלו.  במקרה הטוב אלו רפליקות חיוורות של קודמיהן.  דליה דורנר, בדימוסית נוספת של בית המשפט העליון, קוראת לאולמרט “להסיק את המסקנות” (“ידיעות אחרונות”, 13 ביולי, 2008, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3567265,00.html (.  “יש עובדות ברורות” כך היא קובעת חד משמעית.  מאיפה היא לקחה את זה?  הרי היא לא ראתה את הראיות/הוכחות ולא שמעה את העדויות, על אחת כמה וכמה שלא היתה לה כל הזדמנות לבחון אותן כדי לקבוע עד כמה יש בהן ממש, אבל היא כבר הגיעה למסקנה “יש עובדות ברורות”, מסקנה המתבססת כל כולה על המידע המגמתי המודלף באופן שוטף ע”י החוקרים לתקשורת.  במלים אחרות, היא כבר הרשיעה את אולמרט עוד לפני שהוחלט אפילו להגיש נגדו כתב אישום כל שהוא (אחרי ששמעתי אתמול, 13 ביולי, 2008, קטע מנאומו של מזוז ששודר בטלוויזיה, וכן לפי מה שהתפרסם היום ב”ידיעות אחרונות”, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3567714,00.html, אני בכלל לא בטוח שכתב אישום כזה אכן יוגש בעתיד הנראה לעין).  אבל נניח לרגע לצורך הדיון שכתב אישום כזה אכן יוגש.  אם והשופטים שיחרצו את דינו קורצו כולם מאותו החומר של דליה דורנר (ובשיטה לפיה מתמנים היום שופטים במדינת ישראל, קשה לראות איך זה יכול להיות אחרת), אולמרט יימצא אשם ללא כל קשר לאשמתו או חפותו.   

במאמר קודם (“טרוף מערכות”, אימגו, מיום 6 במאי, 2008) הבעתי את דעתי שבכל “החגיגה” הנוכחית סביב אולמרט, המטרה האמיתית היא שר המשפטים, דניאל פרידמן.  מערכות אכיפת החוק והמשפט רואות בשר המשפטים הנוכחי סכנה קיומית בשל העובדה שהוא מנסה להנהיג רפורמות שתקצצנה (מעט מדי) בזכויות היתר שהם צברו במהלך השנים, תהליך שקבל תאוצה בתקופת כהונתו של שר נשיא בית המשפט העליון הקודם.  כאשר הם נוכחו ששיטת החיסול שעבדה יפה נגד שרי משפטים קודמים שהתכוונו לקחת את תפקידם ברצינות איננה ישימה בשלב זה של “המשחק” לגבי פרידמן, הם שינו כיוון וכיוונו את התחמושת אל ראש הממשלה שהדחתו, אם אכן תצא אל הפועל, תביא להרכבת ממשלה חדשה בה מעטים הסיכויים שפרידמן ימשיך לכהן.  חיזוק נוסף לדעתי זאת ניתן למצוא בדבריו של בדימוס אחר, הפעם פוליטיקאי וולא שופט.    

יוסי שריד גורס שתפקידו של שר המשפטים מתמצה בכך שעליו לרקוד לפי חלילם של היועץ המשפטי והפרקליטות, דמות ייצוגית בלבד, ללא כל סמכויות של ממש.  במאמר אותו פרסם בעיתון “הארץ” מיום 11 ביולי, 2008 (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1001154.html) הוא מסביר שלשר משפטים אין מה לעשות במשרדו. המלאכה נעשית על ידי אחרים – היועץ המשפטי ופרקליט המדינה ועובדיהם.  בשתים עשרה בצהריים הוא מתפנה לעיסוקים החביבים עליו.  כדרכם של נוכלים בדיונים מסוג זה, שריד איננו מביא את הדברים בשמו הוא, אלא מצטט מפיהם של אחרים.  אין צורך לאמר שהוא איננו טורח לפרט מי ומתי.  זו היתה לדבריו הגדרת התפקיד כאשר “הוצע לו” לכהן כשר המשפטים.  הסיפור הזה נשמע מפוקפק ביותר מאחר וזו מסורת שכמעט הפכה לחוק טבע שלתפקיד שר המשפטים ממנים אדם מהמקצוע, אדם בעל השכלה וידע בחוק ומשפט.  החריג היחיד היה יוסי ביילין שמונה לשר המשפטים כאשר ברק (אהוד) החליט שהוא איננו זקוק לעוד נוך שלפר שיסייע לו בניהול מדיניות החוץ אותה הוא ראה כפררוגטיבה אישית שלו. 

פרידמן איננו מתאים לשטנץ.  את תפקידו כשר המשפטים הוא לוקח ברצינות, ומאחר והוא גם מבין בנושא קצת יותר מיוסי שריד, הוא מנסה להכניס קצת סדר בברדק שנוצר שם אחרי המורשת שהותירו אחריהם שורה של שרי משפטים שענו על הקריטריונים של יוסי שריד.  איך יוסי שריד רואה את הדברים?  “בחצי היום הוא (פרידמן) קם כלביא, מתפרץ מאתר בנייה ממלכתי העומד בפיגומיו, וכמו דחפור הוא זורע הרס, רומס כל מה שנקרה בדרכו“.   בית המשפט והיועץ המשפטי ופרקליט המדינה והמשטרה הם שיות תמימות ששר המשפטים, “אברך משי מתולטל, שנלקח מאחורי צאן מאמריו”, מוציא דיבתם רעה (אני חייב להודות, יש לו כושר ביטוי לבחור).  על כל פנים, כאשר מאשימים מי שהוא בהוצאת דיבה, מינימום של הגינות מחייב להצביע לפחות על דבר אחד שנאמר המהווה דיבה.  יוסי שלנו אינו רואה כל צורך להאיר את עיני קוראיו באיזו דיבה מדובר.    

ובסוף המאמר, כדי לא להותיר את קוראיו ללא הבנה למה כיוונו דבריו, יוסי שלנו מוסיף “בחירות כלליות מתרגשות ובאות. הפעם יצטרכו הבוחרים לשקול שיקול נוסף בטרם ישלשלו את פתקם, את יחידם: לא רק מי יהיה ראש הממשלה, אלא גם מי יהיה שר המשפטים שלו“.  זה רק מראה שעם כל הוותק שלו כפוליטיקאי עדיין יוסי שריד לוקה בחוסר הבנה בסיסי של המערכת הפוליטית בישראל.  במבנה הפוליטי של מדינת ישראל, עם כל המסחרה הכרוכה בהקמת קואליציה כזאת או אחרת, אין לאף אחד בציבור, כולל המועמדים לראשות הממשלה, מושג מי מועמד להיות שר המשפטים בכל ממשלה עתידית.  

ולסיום, יוסי שריד יצר לעצמו, במידה לא מעטה של הצלחה, תדמית של צדיק הדור, פוליטיקאי שלא דבק בו רבב של שחיתות.  אני מציע לכל אחד לקרוא את מה שכתב עליו חברו, העיתונאי דן מרגלית, בספרו “ראיתי אותם”.