כתב ספורט

כתב ספורט

אביתר בן-צדף
http://www.global-report.co.il/eviathar 09.08.2008 00:01
כתב ספורט


כמו כל כתב ראוי במקומותינו – הנה תחזיתי: מי שירצו לשמוע את “התקווה” באצטדיון האולימפי בביג’ין – שימתינו עוד כמה שבועות, עד למשחקי הנכים *



מישהו ראה את מה שכתבתי על משלחת העסקנים הישראלית למשחקים האולימפיים בביג’ין – בראשות שימון הראשון ושר הכדורגל – והציע לי להיות כתב ספורט.

 

כבר הייתי.

 

לפני כשלושים שנה, כשערכתי את שחקים, בטאון התעשייה האווירית, סיקרתי לא מעט משחקים – בעיקר, משחקי כדורעף של נבחרת אחד המפעלים.

 

כמו כל כתב הגון – אנסה את כוחי בחיזוי העתיד. אף אחד אינו מבין מדוע עוסקת העיתונות הישראלית בחיזוי העתיד במקום לסקר את ההווה. היא יודעת היום מה יקרה מחר; ומחר? תמהר לשכוח את תחזיותיה, ותפצח בתחזיות חדשות. אם איני טועה, ד”ר מוטי נייגר – עמיתי, מרצה במכללת נתניה ויו”ר האגודה הישראלית לתקשורת – כבר חישב ומצא, שאך שמץ קטן מהתחזיות בתקשורת הישראלית, המושמעות בקול תרועה רמה, מתממש.

 

ובכל מקרה, אנסה את כוחי בהימור – כמו אותן זקנות, המנסות לשבור את יד הברזל באולמות הקאזינו בלאס וגאס. כולם יודעים, שאין להן סיכוי, ובסופו של דבר יאבדו את כל כספן … והן בשלהן.

 

אקדים, ואזכיר, שפעם הייתי אתלט. מתחתי הרבה שרירים, והגרתי הרבה מאוד זיעה על המסלולים באימונים ובתחרויות. אני מבין את הכאב, את התהילה ואת התקווה של מי שהשיגו את ההישג המקצועי המדהים: השתתפות במשחקים האולימפיים.

 

 

מקצועיות לקויה

 

שש מדליות בלבד השיגו ספורטאינו במשחקים האולימפיים – אם לא נכלול את הגדולים מכולם: הספורטאים הנכים, שאוספים עשרות מדליות כל ארבע שנים, ואינם זוכים לתמיכה הולמת. זה מלמד היטב על היחס לספורט בארץ. יש כאן יותר עיתוני ספורט ומדורי ספורט מאשר ספורט. גשו פעם לבתי-הספר של ילדיכם, וראו את המתקנים העלובים, שילדינו מתאמנים בהם. כך לא נגיע לשום הישג. זה מזכיר לי את בית-הספר היסודי, שבכורי למד בו בטקסס. ביום הראשון ללימודיו הרשו לי לשהות בבית-הספר. הסתובבתי בחצר כשהוא היה בכתתו, והתפעלתי. ראיתי ילדים משחקים ומתאמנים במתקנים, שבאוניברסיטה העברית לא עמדו לרשותנו.

 

עניין שני הוא המקצועיות – מלה גסה במקומותינו.

 

כדי לגדל אלופים, צריכים מקצועיות באימונים, בהדרכה ובכל תחום. נדרשת הרבה מאוד עבודה ועקשנות. זה אינו הולם את האופי הקופצני של העם, היושב בציון. מספרים על אחד מכוכבי NBA, שסיים כל אימון שלו ברבע שעה של קליעה לסל. רק אז לבש את אימוניתו, והלך להתקלח.

 

ואכן, המדליות האולימפיות הראשונות שלנו (מברצלונה, 1992, ואילך) היו בג’ודו – מקצוע, הדורש משמעת קפדנית ואימונים אין-קץ. גם חתירה ושיט (מדליית זהב) דורשים מקצועיות גמורה.

 

 

הבטחתי תחזית

 

אחרי הקדמה כל כך ארוכה, אפשר לפרוש. אך בכל אופן, הבטחתי תחזית, ואתן לכם:

 

לא יהיו לנו מדליות בביג’ין, שייפתחו מחר. מי שירצו לשמוע את “התקווה” באצטדיון האולימפי שם – שימתינו עוד כמה שבועות, עד למשחקי הנכים.

 

ולשם שינוי, מבטיח להודות בטעותי, אם אצטרך … וברבים.

 

ועוד משהו קטן: אומרים, שאנחנו מדינה צעירה וקטנה. איני חושב, שזה תירוץ לאי-זכייתנו במדליות אולימפיות. פינלנד, הולנד וצ’כיה לא גדולות מאתנו, אלא שיש בהן תרבות אחרת, שמאפשרת זכייה במדליות.

 
למאמר המקורי



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר