הטרגדיה של דניאל פרידמן בגוב המשפטים

הטרגדיה של דניאל פרידמן בגוב המשפטים

שמחה ניר, עו”ד
31.07.2008 19:15
הטרגדיה של דניאל פרידמן בגוב המשפטים - דניאל פרידמן - אמון הציבור - שר המשפטים


האדם הנכון במקום הנכון, אבל, למרבה הצער, מספיק-בקושי (50) בסולם פרידמן *** לא פרידמן מנהל את משרד המשפטים, אלא משרד המשפטים מנהל את פרידמן *** הטרגדיה של מי שיכול היה להיות השר הכי דומיננטי שהיה במשרד המשפטים, אבל בלכתו הוא לא ישאיר שום מורשת במשרד הזה.



הפרופ’ דניאל פרידמן הוא האדם הנכון על כורסתו של שר המשפטים.

הוא מבין את מה שקודמיו התקשו להבין: ששר המשפטים אינו דובר של מערכת המשפט, ואינו הסניגור שלה, אשר אמור לשכב למענה על הגדר לנוכח הביקורת הציבורית.

הוא מיטיב מקודמיו להבין כי שר המשפטים אינו הפודל של נשיא בית המשפט העליון, אלא הדוברמן של הציבור, הנבחר על ידו כדי להשגיח על כך שמערכת המשפט תשרת את הציבור, ולא את עצמה.

הוא היחיד המבין את מקומו של שר המשפטים במימשק שבין הציבור לשופטיו.

אכן, הנסיבות בהן נכנס פרידמן לתפקידו מעוררות תהייה. ייתכן מאוד שראש הממשלה, אהוד אולמרט, הנתון בחקירות משטרה, רצה שר משפטים נוח לו, ואלי אף שר “לעומתי” מול מה שקרוי במקומותינו – בצדק או שלא בצדק, תלוי בעיני המתבונן – “כנופיית שלטון החוק”. ייתכן מאוד שמאמרו המפורסם משפח רמון היה הזרז למינויו לתפקיד.

אבל המאמר הזה לא נפל על מערכת המשפט כרעם ביום בהיר, משום שהוא, פרידמן, כבר היה ידוע, שנים רבות, כמבקר חריף שלה.

האם יש קשר בין הביקורת שלו על המערכת לבין אי-בחירתה לבית המשפט העליון של תלמידתו-ידידתו, הפרופ’ נילי כהן? סביר להניח שזו הסיבה ה-1001: אולי עומדת על רגליה-היא, אבל לא יותר משחקן-חיזוק לכל 1000 האחרות.

אבל כל אלה, נכונים ככל שיהיו, אין בהם כדי לשנות את השורה התחתונה: אם פרידמן לא היה, היה צריך להמציא אותו.

אבל כאן, בדיוק כאן, מתחילה הטרגדיה של דניאל פרידמן.

פרידמן, פרופסור למשפטים וחתן פרס ישראל על יצירתו המשפטית, מעולם, ככל הנראה, לא עסק בניהול, ובוודאי שלא בניהול של משרד ממשלתי, והוא נפל על משרד בו הפקידים הם המושלים-בכיפה.

כאשר חיים רמון נכנס לתפקידו כשר המשפטים הוא הכריז כי ישים קץ לשלטון הפקידים במשרד, אבל הפקידים שמו לו רגל, והשאר היסטוריה.

לדניאל פרידמן אין בעייה כזאת. הוא “הביא מהבית” את האג’נדה הפרטית שלו, ומנהל משרד-משפטים “פנימי” בתוך משרד המשפטים הקיים.

בכל הנוגע למה שהוא לא הביא מהבית, משרד המשפטים מתנהל כפי שהתנהל עד כה: הפקידים ממשיכים ליירט כל פנייה אל השר, ומנכסים לעצמם את תפקידו של הדרג המדיני. הם גם המחליטים מה יונח על שולחנו של השר, וגם כאשר הם מניחים נושא על שולחנו, הם המחליטים איך זה יוגש לו.

כך, למשל, כאשר בנושא מסויים ישנן דיעות לכאן-ולכאן, איש לא יכול לדעת אם הפקידים הניחו לעיונו של השר גם עמדות הנוגדות את עמדתם, או שהם הניחו לפניו מוצר “מבושל” לפי טעמם, כחוות דעת “מקצועית” אשר לשר אין כלים להעריך אותה למלוא הרוחב.

ישנם נושאים בהם השר הוא המקצוען-שבמקצוענים.

כך, למשל, אם אתה פונה אל השר הנוכחי עם הצעה לתיקון בדיני החוזים, נושא בו הוא “שם בכיס” את כל המומחים של משרדו, גם-יחד. הוא לא זקוק להם ,לפחות בשלב הראשוני, בו הוא צריך להחליט עקרונית אם היא מקבל את הרעיון שמאחורי ההצעה, אם לאו, ואם הוא מקבל את הרעיון, הוא יכול להעביר אותו לדרגים המקצועיים, כדי שיכינו עבורו את שיעורי-הבית. הרי השר עצמו לא יכול לעסוק בכל, גם בעניינים בהם הוא עצמו מומחה-לדבר.

ואם נוקפים חודשים ארוכים, לפעמים שנים, בלי שאתה לא מקבל כל התייחסות, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהפקידים טרפו את הנושא, ואל השר הוא כלל לא הגיע.

קחו, למשל, את פנייתי אל השר פרידמן, מיום 17.5.2007 (לפני למעלה משנה!), לנקוט צעדים כאלה ואחרים נגד שופטיו של חיים רמון, הכל על סמך מאמרו “משפח רמון” הנ”ל: עד היום לא קיבלתי כל התייחסות, ונשאלת השאלה אם השר פרידמן מתקשה להבין את מאמרו של הפרופ’ פרידמן, אבל סביר יותר להניח כי הפקידים יירטו את הפנייה הזאת, ואל שולחנו היא כלל לא הגיעה.

 או, למשל, את פנייתי אל השר פרידמן, מיום 4.7.2007, לפתוח במהלכים לחקיקת חוק נגד “תפירת תיקים”, הכל על סמך התבטאויותיו הפומביות, הפעם כבר בתור שר המשפטים: גם על זו לא קיבלתי כל התייחסות עד היום, וגם כאן נשאלת השאלה אם השר פרידמן מתקשה להבין את השר פרידמן, או שגם את זו יירטו הפקידים, ואל שולחנו של השר היא כלל לא הגיעה.

והאם באמת לשר פרידמן אין דיעה משלו בשאלה אם לבטל, או לא לבטל, את “סעיף הזילות”?

פרקליט המדינה הקודם, ערן שנדר, אמר כי מי שטוען שקיימת תפירת תיקים “יודע כי הוא אומר דבר שקר” – ובמלים אחרות: מי שכופר ב”אמת” (פראבדה) של השלטונות הוא לא “טועה”. הוא שקרן, וזה, כמובן, כולל גם את השר פרידמן עצמו. על כך פניתי אל השר, ביום 16.6.2007, בדרישה להדיח לאלתר את שנדר, למרות שהוא כבר “עם רגל אחת בחוץ”. האם השר פרידמן החליט להתעלם מהפנייה, או שחבריו של שנדר לדרגים ה”מקצועיים” דאגו לכך שהשר הממונה עליהם כלל לא יידע על הפנייה הזאת?

או, למשל, מכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל השר פרידמן, תחת הכותרת שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת): (ראו אוף-טופיק, למטה מכאן). נשאלת השאלה אם הוא באמת הסמיך את עורכת-הדין מיכל טנא, מנהלת המחלקה לפניות הציבור במשרד המשפטים לגלגל את הנושא לפתחו של נשיא המדינהדבר אשר מעיד על אי-ההבנה של התיזה שלי, דבר אשר קשה לייחסו לפרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל בתחום המשפט.

המסקנה הבלתי-נמנעת היא שגם כאן לא פרידמן מנהל את משרד המשפטים, אלא משרד המשפטים מנהל את פרידמן.

ולסיכום: הציון של התלמיד פרידמן הוא מספיק בקושי (50) בסולם פרידמן.

זאת גם הטרגדיה שלו, משום שבקרוב הוא יפנה את כסאו, מפלגת העבודה תדאג שבמקומו יבוא פודל מלקק-מטאפורות, ולא ירחק היום בו איש לא יזכור שהיה פעם במשרד המשפטים שר ששמו דניאל פרידמן, ואפילו את מעט החוקים שהוא העביר מכוח האג’נדה שלו איש לא יזכיר כ”חוקי פרידמן”.

שרי משפטים אחרים עברו במשרד הזה כחלק ממסלולם הפוליטי: יוסי בילין, ציפי לבני, מאיר שטרית, אשר הזיל דמעות-שליש על ש”דפקו” אותו עם תיק המשפטים, ואחרים. כולם באו והלכו, ואף אחד לא ראה בכהונה הזאת משום מפעל-חיים. שיפורים בתחום המשפט במדינה הזאת לא היו במרכז האג’נדה הפוליטית של אף אחד מהם – חוץ מדניאל פרידמן, שלא ראה את משרד המשפטים כתחנת-ביניים בדרך למשרד ראש הממשלה, או, לפחות, למשרד החוץ, הביטחון או האוצר – אלא כיעד בפני עצמו.

זאת הטרגדיה שלו. הטרגדיה של השר שיכול היה להיות השר הכי דומיננטי שהיה אי-פעם במשרד המשפטים, אבל בלכתו הוא לא ישאיר שום מורשת במשרד הזה.

עוד בעניין זה: פרידמן נגד המערכת – סוף עגום ליוזמה ברוכה

__________________

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

כמו קאטו הזקן: קריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

תודה,  שמחה

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר