דמדומי הנציבה (ג): שטרסברג-כהן, הנוכלת

דמדומי הנציבה (ג): שטרסברג-כהן, הנוכלת

שמחה ניר, עו”ד 30.07.2008 18:40
דמדומי הנציבה (ג): שטרסברג-כהן, הנוכלת - שטרסברג-כהן - אמון הציבור - עורכי דין, חוק ומשפט

 

הטובה-למי “חושבת שעכשיו משוב השופטים צריך להעלם מהעולם … אני מקווה שאני אהיה כתובת לתלונות, ושאנשים יווכחו לדעת שזו לא כתובת על הדלת אלא זו באמת כתובת”. באמרה זאת היא ידעה שחוק הנתל”ש (חנתל”ש) אינו מספק תחליף למשוב, ומאופן טיפולה בתלונות, לאורך כל הקדנציה שלה, ברור שהיא גם לא התכוונה לתת לציבור את מה שהיא הבטיחה לו.


דמדומי הנציבה שטרסברג-כהן:

 

מבוא

 

(א): איכה הייתה לזונה, או: הפאוץ’ הכפול של הטובה-למי

 

(ב): להעיף את האידיוטית, לאלתר!

 

(ג): שטרסברג-כהן, הנוכלת

 

(ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו

 

לשכת עורכי-הדין יצרה מוסד חדש, שלא היה קיים לפני כן: משוב השופטים.

 

המילה “משוב”, בהקשר הזה, היא ביטוי מכובס לסקר צרכנים.

 

במשוב התבקשו עורכי-הדין ליתן ציונים לשופטים, לפי פרמטרים שונים שנקבעו.

 

כל הפרמטרים עוסקים ביכולותיהם (כגון הבנה משפטית) ותכונותיהם האישיות (כגון מזג שיפוטי) של השופטים, וכל משתתף במשוב יכול היה לדרג שמונה שופטים.

 

המשוב הוא “פרסונאלי” ולא “מערכתי”, אבל אינו כלי לבירור תלונות “נקודתיות”.

 

למשוב ישנה חשיבות במיוחד לגבי שופטים העומדים על סף קידום, לאור הכללים שהוועדה לבחירת שופטים עצמה קבעה.

 

כלל 11א’ לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ”ד-1984, זה לשונו:

התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד … הן אלה:

 

– – –

 

(8) תדמית המועמד בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום;

 

ומה זה אומר?

 

זה אומר שאפילו אם ה”זולת” הוא עדר של מטומטמים, שבעה וחצי מיליון בוזגלו, וכל כיוצאים באלה, יש להתחשב בדעתם.

 

ה”זולת” הוא הציבור המכהן בביטוי “אמון הציבור”, ועל כן בוודאי ובוודאי שיש להתחשב בדעתו, במיוחד כאשר מדובר בציבור אינטלקטואלי, או בציבור עורכי-הדין, ולא כל שכן בציבור של בני אדם שהם גם אינטלקטואלים וגם עורכי-דין (יש כאלה).

 

המשוב – איך לא – היה לצנינים בעיני השופטים, שהרי הם הלא מורמים-מעם, הם השופטים את העם, ולא יעלה על הדעת שהיוצרות תתהפכנה, והעם ישפוט את שופטיו. אני לא יודע מי המציא את הפתגם אוי לדור השופט את שופטיו, אבל אני מניח שגם הוא, בדורו, השתייך לקליקה המורמת-מעם הזאת, אשר לא רצתה לתת דין וחשבון לציבור שמינה אותה לקיים את מצוות “בצדק תשפוט את עמיתך”. הם, לשיטתם, לא “עמיתיו” של העם, אלא אדוניו.

 

ואני הייתי אומר אוי לו לדור שאינו שופט את שופטיו, כי משרת-הציבור שאינו נתון לפיקוחו של הציבור, אך טבעי הוא שה(מטאפורה) עולה לו לראש, ואך טבעי הוא שהשופטים ינצלו את הקמתו של מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים כדי “לייתר” את המשוב. הנה, כך אומר ועד העובדים של שופטי ישראל, הקרוי בשם המכובס “נציגות השופטים”:

 

“מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים במשרד המשפטים, המשמש כתובת לכל תלונה על כל שופט, והוא בעל סמכויות לטפל בתלונות ולהביאן על פתרונן, הוא פתרון יעיל לבקרה על מערכת המשפט”. כך טוענת נציגות השופטים. זאת, “בניגוד למשוב, שאין ביכולתו לשפר את המערכת והפך ללא יותר מכלי ניגוח, בין עורכי הדין ובין עצמם ובינם לבין השופטים” (רועי כוכבי, nfc, 16.3.2004).

 

אלה דברי-איוולת.

 

אפילו אם הנתל”ש אכן “משמש כתובת לכל תלונה על כל שופט”, וגם אם הוא “בעל סמכויות לטפל בתלונות ולהביאן על פתרונן”, הוא עדיין לא “פתרון יעיל לבקרה על מערכת המשפט”.

 

טול, למשל, דבר טריוויאלי, יחסית: שופט מאחר כרונית לדיונים.

 

אם האיחור הכרוני הזה הוא של דקה אחת – איש לא יעשה מזה עניין. וכך הוא גם באיחור של 2, 3, 4 דקות, וכן הלאה. אני הייתי מתחיל להרגיש לא נוח כאשר מדובר באיחור כרוני של 20 דקות, לרקוע ברגליים על 30 דקות, ולחשוב על תלונה כאשר מדובר על 40 דקות.

 

אבל אם התלונה היא על אירוע חד-פעמי, השופט יכול לתת הסבר. יתר על כך, אם הנתל”ש יקבע שאיחור של 40 דקות, אפילו חד-פעמי, הוא התנהגות פסולה, מייד תבואנה תלונות על איחור של 39, 38, 37 דקות, וכן הלאה.

 

התוצאה תהייה אחת מהשתיים: או שיהיה צורך להעיף את כל השופטים, או שה”מערכת” תצופף שורות, והנתל”ש (שנבחר בהסכמת המערכת) יכשיר את השרץ.

 

יש לזכור כי האמור לעיל חל רק כאשר מדובר בתלונה על מקרה מסויים, לגבי שופט מסויים, וכדי להראות שאצל השופט הזה האיחורים הם כרוניים, צריכים להתאגד עורכי-דין המופיעים מולו דרך-קבע, אבל עו”ד המופיע דרך-קבע מול שופט מסויים לא יעז להתלונן נגדו.

 

וכך הוא, כמובן, גם בעניינים אחרים: התלונה הממוקדת אינה אלא כלי משני – אם בכלל – ל”שיפור המערכת”.

 

אבל, בניגוד לטענת ועד-העובדים של השופטים, הנתל”ש אינו “משמש כתובת לכל תלונה על כל שופט”. במסגרת המשוב ניתנות הערכות לשופטים לפי מספר פרמטרים – הכרת העובדות בתיק, בקיאות השופט בדין הרלוונטי, יעילותו בניהול ההליך, וכו’, כך שתלונות על יכולת מקצועית ירודה של שופט אינן בסמכותו של הנתל”ש, ובדומה לכך גם תלונות על מזגו השיפוטי, וכן הלאה. בוודאי שתלונות על “בינוניות” אינן עילה לתלונה לנתל”ש – גם בעניינים שהם בגדר סמכותו.

 

ובאשר לטענתם על המשוב כי “אין ביכולתו לשפר את המערכת” – כדאי להתחיל לסכם את “שיפור המערכת” בקדנציה של הנציבה היוצאת, כדי להבין שהיא אפילו לא ניסתה לעשות משהו בנושא.

 

עינינו הרואות: הנתל”ש אינו נותן פתרון “מערכתי”, וגם לגבי מקרים “פרסונאליים” כוחו מצומצם, אבל אנחנו מדינה חופשית, וחופש-הביטוי מגיע גם לנציגות השופטים, במיוחד משום שהם גוף “פוליטי”, המייצג את האינטרסים של חבריו.

 

שונים הדברים באשר לאותם הדברים, כאשר הם באים מפיה של הנציבה.

 

הנתל”ש הוא גוף ממלכתי הפועל על פי דין, והוא מחוייב רק לדין – ולא לאיש זולתו. הוא לא יכול לרמות את הציבור – זה שמינה אותו, וגם משלם את משכורתו – ו”למכור” לו הבטחות-שווא.

 

ראו מה אומרת הנציבה היוצאת, הטובה-למי שטרסברג-כהן, בראיון לביטאון לשכת עורכי-הדין, חודשים מספר לאחר כניסתה לתפקיד:

 

“אני חושבת שעכשיו משוב השופטים צריך להעלם מהעולם”. לדבריה, “אני מלכתחילה חשבתי שאין למשוב מקום מהרבה סיבות, שהוא מיותר לגמרי. אבל עכשיו אני מקווה שאני אהיה כתובת לתלונות, ושאנשים יווכחו לדעת שזו לא כתובת על הדלת אלא זו באמת כתובת. ואז גם ללשכה וגם לעורכי הדין לא יהיה צורך במשוב” (עפ”י רועי כוכבי, שם).

 

את הדברים האלה היא אמרה אחרי שהיא כבר סיימה את ה”הרצה” שלה בתפקיד – אם בכלל היא ראתה את עצמה ב”הרצה”. כמשפטנית בעלת ותק של 46 או 47 שנים היא ידעה שחוק הנתל”ש (חנתל”ש) אינו תחליף למשוב ואינו מספק תשובה לכל הטענות נגד השופטים – לא “פרסונאלית” ובוודאי שלא “מערכתית” – ומאופן טיפולה בתלונות, לאורך כל הקדנציה שלה, ברור שהיא גם לא התכוונה לתת לציבור את מה שהיא הבטיחה לו.

 

ומי שמפזר הבטחות בידעו כי אין ביכולתו לקיימן, ובלי כוונה לקיימן – הוא נוכל.

 

טובה שטרסברג-כהן היא נוכלת.

 

__________________

 

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

 

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

 

תמצית הנושא:

 

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

 

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

 

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יחזרו לסורם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

 

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

 

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

 

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

 

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

 

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

 

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

 

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

 

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

 

תודה,  שמחה

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר