מדינה בסכנת אטרף

דברי שר התחבורה שאל מופז בראיון ל”ידיעות אחרונות” כי על ישראל ליזום פעולה צבאית נגד אירן במטרה להרוס את מתקניה הגרעיניים, הכתה כברק מקצה העולם ועד קצהו. עד כדי כך הפחידו הדברים שמחירי חבית נפט קפצו לכמעט 140 דולר, שיא כל הזמנים.

חבריו של מופז למפלגה ולממשלה ביקרו את הצהרתו, לא בגין תוכנה, אלא שלדעתם זה מסוג הדברים “שעושים ולא מדברים”.

מופז, חבר הקבינט הביטחוני, לשעבר רמטכ”ל ושר ביטחון, יודע בוודאי דבר או שניים באשר להכנות שישראל עושה לתקוף צבאית את מתקני הגרעין של איראן ולכן יש לראות בדבריו אישור לכך שפעולה כזו מתרקמת, וזו הסכנה האמיתית.

מופז הוכיח כבר בתפקידיו הקודמים כי אין לו עכבות, לא מוסריות ולא פוליטיות בהפעלה הרפתקנית של הצבא. מאחר והוא רואה עצמו כמועמד לרשת את אולמרט בתפקיד ראש הממשלה, צריך לתת משקל מיוחד להצהרות כאלה.

אבל זה לא רק מופז. אולמרט, ברק ושאר חברי הממשלה רמזו יותר מפעם בעבר על כך “שאם ארה”ב לא תעשה את המלאכה לא תישאר לישראל ברירה אלא לקחת על עצמה את המשימה”.

צריך לקוות שג’ורג’ דבליו בוש, לא יתפתה לפתוח חזית צבאית נוספת נגד איראן בשלהי כהונתו, לאור ההתנגדות הגורפת בדעת הקהל ובקונגרס האמריקאי. הוא כבר סוחב עימו רקורד של פשעים במלחמה שיזם בעיראק.  מי שהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1972, סנטור ג’ורג’ מקגוורן, כתב לא מכבר ב”וושינגטון פוסט” כי בוש צריך לעמוד למשפט הדחה של הקונגרס בגלל מלחמת עיראק ובגלל ששיקר לעם ולקונגרס. הנשיא ריצ’רד ניקסון הודח (למעשה התפטר על סף הדחה)  על הרבה פחות מזה.

פעולה צבאית נגד איראן מצד ישראל היא הימור שטומן בחובו סכנות שואתיות.

מעבר לקשיים הלוגיסטיים של פעולה כזו, ולאפשרות שתיכשל כתוצאה ממערך הגנה אנטי אווירי צפוף ומתוחכם שבוודאי כבר קיים מסביב למתקני הגרעין, אין ביכולתה של ישראל להרוס את מיגוון מתקני הגרעין הפזורים על גבי מרחב גיאוגרפי גדול. גם היכולת להגיע למתקנים הבנויים עמוק במעבה האדמה בנשק קונבנציונלי, מוטלת בספק, ומכאן הסכנה שישראל תתפתה להשתמש במה שקרוי נשק גרעיני טקטי כדי לפצח את הבונקרים התת-קרקעיים. במקרה כזה יהיה זה השימוש הראשון בנשק גרעיני לאחר הירושימה.

התגובה האיראנית עלולה להיות הרסנית ביותר. ראשית, אין לנו מידע מה יש לאיראנים במרתפים. ייתכן והערכות שאין לה נשק גרעיני, והצהרות ממשלתה כי גם אין לה כוונות כאלה, הן נכונות. בשיחה לא מכבר עם שגריר איראן בצרפת במסגרת וועידה נגד נשק גרעיני בה השתתפתי, הוא  הצהיר כי איראן מתנגדת לנשק גרעיני, היא חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, והיא תומכת בפירוז המזרח התיכון מנשק השמדה המונית. אלו הצהרות יפות ומרגיעות. ביודעי כי גם ישראל הצהירה בשעתו כי הכור בדימונה יהיה כור של שלום הפתוח למדענים מכל העולם,  אני מתייחס בחשדנות להצהרות רשמיות וזקוק לעוד מספר הוכחות בלתי תלויות בממשל.  אבל ייתכן גם שבסתר, כבר קיימת אי שם במרתף כלשהו  באיראן פצצה מוכנה והיא יכולה להיות משוגרת לישראל כתגמול על פעולה ישראלית. שנית, יש לאיראן צי של טילים ארוכי טווח היכולים להגיע לכל מקום בישראל ולזרוע מוות והרס גם בחימוש קונבנציונלי  שלא לדבר על חימוש רדיואקטיבי מלוכלך.

בישראל אין כיום כוח פוליטי שמסוגל לחסום את ישראל מביצוע פעולה הרפתקנית ומסוכנת כל כך. ישראל היא מדינת טרור המצוידת בנשק גרעיני ולכן סכנתה כה רבה. רק לחץ בינלאומי מסיבי יכול להציל את ישראל מעצמה.

מניעת נשק גרעיני מאיראן ומכל מדינה אחרת במזרח התיכון, היא מטרה ראויה, אולם היא תוכל להתממש רק אם גם ישראל תוכנס למשטר של פירוק חימוש  גרעיני. מציאות של מונופול גרעיני ישראלי לא תעמוד לעד, והיא מהווה ותהווה תמריץ לאחרים באזורנו להשיג נשק דומה.

מופז ברק ואולמרט. בגיבוי הצבא, הם צירוף הרה אסון, יותר מסוכן מאחמדינג’אד.

לא תמיד זכור לטוב

בעקבות מותו של העיתונאי ושר המשפטים לשעבר טומי יוסף לפיד, הופיעו רשימות רבות לזכרו בהן הוא שודרג לליברל ודמוקרט שמעטים כמוהו בתולדות ישראל.

רשימה זו לא תעסוק בלפיד הפרטי, איש המשפחה והחבר, אלא אך ורק בלפיד איש הציבור, ודמות זו רחוקה מלהיות טלית טהורה.

לפני שאכנס לפרטים, אומר בהכללה שלפיד לקה בגזענות, בשנאת זרים, בחנופה ומתן שירותים לשועים ונגידים, בהסתה לרצח ובשימוש מניפולטיבי וציני  של השואה. הוא היה אחד המבשרים של מתן הצדקה לרצח פוליטי, שיצחק רבין היה אחד מקורבנותיו.

ולפרטים:

בתאריך 3 באוקטובר 1994 קרא לפיד בתכנית טלוויזיה “פופוליטיקה” של הערוץ הראשון לרציחתו של ויקטור אוסטרובסקי בגין ספר שפירסם על המוסד.

להלן התמליל:

דן מרגלית (מנחה התוכנית): “טומי לפיד, מה לפי דעתך היה צריך המוסד הישראלי לעשות בתגובה על הספרים של אוסטרובסקי?”

לפיד:  “היה צריך לביים תאונת דרכים קטנה לאוסטרובקי.”

לפיד לאוסטרובסקי (שהיה על הקו): “אני מקווה שהמוסד, שעשה שגיאה על שלקח אותך פעם לשורותיו, ימצא את הדרך לחסל אותך”.

לפיד חזר על הרעיון הזה גם במאמר שפרסם תחת הכותרת “בזכות הרצח”  ושם כתב “כן אני חושב שצריך לחסל את אוסטרובסקי” (מעריב, 7 באוקטובר 1994).

על דברים אלה גם חזר בראיון לטלוויזיה הקנדית, שם מתגורר אוסטרובסקי. איגוד הסופרים הקנדי הגיש תלונה רשמית ודרש את הסגרתו של לפיד.

בתאריך 22 בינואר 1995, שוב בתוכנית “פופוליטיקה”, קרא לפיד להנחתן של 10 מכוניות תופת במרכזי ערים בגדה ובעזה כנקמה על הפיגוע בבית ליד, ובכך להביא להרג המוני של ערבים.

לפיד: “אם למשל יתפוצצו השבוע במרכזי 10 ערים בגדה ובעזה 10 מכוניות תופת ויהרגו חמש מאות פלשתינאים, אולי אז יתחילו לחשוב האם זה עסק טוב”.

על שתי התבטאויות אלה הגשתי תלונה לפרקליטת המדינה דאז דורית ביניש על הסתה לרצח חפים מפשע וטבח המוני והיא כתבה ב-17 בפברואר 1995 ליועץ המשפטי של רשות השידור את המכתב הבא:

“הנדון: התבטאויות יוסף לפיד בתוכנית פופוליטיקה”

“מצורף בזה שני מכתבים של מר גדעון ספירו בנושא שבנדון. לכאורה יש בדברים שנאמרו על ידי לפיד, ואשר מפורטים במכתביו של ספירו, משום עבירה פלילית, וזאת מבלי להתייחס להיבט המוסרי של הדברים. בטרם אשקול אם להעביר את הפרשה לחקירת המשטרה אבקש את התייחסותך לדברים שנאמרו….עוד יצויין כי מתן במה להתבטאויות אלו … עלולה להוות שותפות לעבירה ועבירה בפני עצמה.”

בכבוד רב

דורית ביניש

פרקליטת המדינה.

כמובן שהעניין מוסמס. לפיד לא הועמד לדין על קריאותיו החזרות ונשנות לרצח, אבל בתקשורת פורסמו דברי ביקורת קשים.

חיים ברעם : “לפיד עצמו, גסות הרוח בהתגלמותה, אחראי לסגנון הניאו פשיסטי בתוכנית (פופוליטיקה). האיש הקטן הזה, אפרים קישון לעניים, היה נציג של רוברט מקסוול  עושק הגימלאים והגנב,  בישראל ובמזרח אירופה, ותרם אולי יותר מכל ישראלי אחר לאווירה שקדמה לרצח יצחק רבין…כך התאפשרה הצעתו הקניבלית והפשיסטית לנקום בציבור הפלסטיני על ידי הטמנת פצצות בעריה המרכזיות של פלסטין.

לפיד רוצה שצה”ל יתנהג בגדה וברצועה כפי שהנאצים עשו ביוגוסלביה” (בטורו ב”כל העיר”).

חיים צדוק (לשעבר שר המשפטים): “הרעיון שמדינת ישראל תעשה מבצעים של רצח המוני של אנשים חפים מפשע מעורר זוועה, וקשה לי להבין, איך עיתונאי, שוודאי רואה עצמו כעיתונאי אחראי, יכול להעלות רעיון כזה”.

ב. מיכאל: ” הוא (לפיד) כינה את ממשלת רבין פרס בשם “ממשלת יודנראט”. כלומר לא רק אבישי רביב ומרעיו השתמשו בדימויים נאציים נגד ממשלת רבין, גם לפיד. בטלוויזיה, הישר לפרצופו של פרס….. להבהרת יחסי לפיד  ושלטון החוק, כדאי לספר סיפור כיצד התפרץ לפיד ב”פופוליטיקה” וקרא למוסד להרוג את ויקטור אוסטרובסקי, כך בשידור חי הוא ביקש את רציחתו של אדם אשר כתב ספר אידיוטי. מבקר הטלוויזיה של מעריב מאיר שניצר  תקף את הקריאה הפומבית הזו לרצח, ולפיד השיב במאמר לא יאומן שכותרתו “בזכות הרצח”; הסבר מלומד מדוע ומתי מותר לרצוח ללא דין, ללא דיין וללא משפט. לבל ייאמר שהוא סתם מטיף לרצח לא מאורגן, ציין לפיד ארבע קטגוריות של אנשים המותרים ברצח, אם אי אפשר להעמידם לדין. הקטגוריה הרביעית, זו המתירה את דמו של אוסטרובסקי היא “בגידה שיש עימה נזק למדינת ישראל”. שנה לאחר פרסום המאמר הזה נרצח יצחק רבין, ההוא מממשלת היודנראט. הרוצח האמין שרבין הוא בוגד ומדיניותו היא “בגידה שיש עימה נזק למדינת ישראל” לכן מותר לרוצחו. זה הלפיד המבקש להיות חבר כנסת ושר המשפטים”. (ידיעות אחרונות- 7 במאי 1999).

יחד עם זאת לפיד מאד לא אוהב שעושים לו מה שהוא עושה לאחרים: מתוך ידיעה בעיתונות: “לפיד הגיש אתמול בערב תלונה במשטרה נגד תחנת הרדיו הפיראטית “כל האמת” שנשיאה הוא הרב עובדיה יוסף, בעקבות שידור בו קראו מאזינים לרצוח את לפיד. במכתב ששלח לפיד לשרת התקשורת, לימור לבנת כתב: “מדובר בהסתה לרצח. אם תחשי ולא תעשי דבר, דמי בראשך”. (הארץ 23 באפריל  1999).

העיתונאי וההיסטוריון ד”ר תום שגב: “יוסף לפיד, מאיר כהנא של החילונים” (הארץ –  14 במאי 1999).

גדעון לוי: “לפיד המציג את מפלגתו כ”דמוקרטית ליברלית, אירופית” עומד למעשה בראש מפלגה אשר דומה אמנם למפלגות אירופיות, אבל אחרות: מפלגות הימין הקיצוני, הלאומניות השונאות זרים שישראלים רבים כמו לפיד מרבים להרעיש עולמות נגדן…..נשכחה הצעתו לפוצץ מכוניות תופת בלב ערים פלסטיניות ונשכחה ההשוואה שעשה בין הוריו של אודי אדיב להוריו של אייכמן. נשכחו התבטאויותיו נגד חלק מההומוסקסואלים  (“דוחפים את אברי המין שלהם מתחת לאפו של האזרח חסר הישע”), הירוקים (“נודניקים בלתי נלאים”), ההיסטוריונים החדשים (“טומנים ראשם בקאקי”) והח”כיות המעלות את עניין הנשים המוכות (“מעצבנות”)…. שכחו ללפיד שהיה המנכ”ל הכי חשוך של רשות השידור שסתם פיות ומיקרופונים (כל ראיון עם פלסטיני נזקק לאישורו) ושכחו שאמר שזה “לא אסון כל כך גדול” שנמשיך לחיות עוד דורות רבים על חרבנו. חברו הגדיר אותו באוזני ארי שביט במוסף הארץ: “גזען בתום לב”. בכך לפיד מגלם את משאלות הלב של בוחריו: גם נאורים בעיני עצמם וגם לאמנים חשוכים בתוך תוכם, גזענים בתום לב”. (הארץ – 22 בדצמבר 2002).

אברהם בורג: “עברה שנה, אפילו לא שנה, ושר המשפטים של שינוי שותק כמו ראש הממשלה שלו. אין לטומי לפיד מה לומר על משפחת שרון וערכיה, על חוות השקמים ומעלליה? מה, השתיקה מדבקת? ישמור אלוהים ויעזור אם אריה דרעי היה נחשד בשמינית מעשיו של אריאל שרון. ראש תובעי דמו וראשו היה טומי לפיד” (מעריב – 2 באוקטובר 2003).

ואסיים את מכסת הציטוטים מטורי שפורסם בשעתו בשבועון ידיעות אחרונות בירושלים “עיתון ירושלים”.

“הפרסומאי החרדי יונתן שרייבר הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד דן שילון והאשים אותו בסתימת פיות, לאחר שהפסיק ראיון עימו. שרייבר התארח בתכנית הראיונות החדשה של שילון בצוותא עם ראש תנועת שינוי ח”כ יוסף לפיד, ובדבריו השווה בין לפיד לבין מנהיג הימין האוסטרי יורג היידר. לפיד העמיד פני נעלב והודיע לשילון “אחד משנינו יוצא מפה”. שילון גילה מיד סולידריות עם לפיד ופסק כי שרייבר ייצא, וכך היה. אין ספק שיש כאן סתימת פיות מצד שילון ולפיד, אבל יש גם הכתמת שמו של יורג היידר בידי שרייבר. היידר, שבנסיבות אחרות היה משתלב בנקל באגף השמאלי של הליכוד, מעולם לא הציע להניח מכוניות תופת במרכזים אזרחיים למטרת טבח המוני, כפי שעשה לפיד בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. תנו להיידר את הכבוד המגיע לו”. (עיתון ירושלים –  25 בפברואר 2000). 

גם תפקידו האחרון, כיו”ר מועצת “יד ושם” לא מיתן את גזענותו. להיפך אין כמו השואה במה נוחה לומר דברי גזענות ולצאת יבש. הוא הצדיק את התיקון הגזעני לחוק האזרחות בעל ניחוח נירנברגי, לפיו אסור לאזרחים ישראל הפלסטינים לחיות במדינתם עם בן/בת זוג מהשטחים הכבושים.  איסור לערבים בלבד.

יהי זכרו ברוך? כאדם פרטי בוודאי, כאישיות ציבורית, לא בבית ספרנו הליברלי, השמאלי, הדמוקרטי.

(למען הגילוי הנאות – מחבר הרשימה היה נתון בשעתו בעימות משפטי עם לפיד).