לפני שנים אחדות זכיתי בהתערבות ב עט נובע.

משום היותי רבת חסד ורחמים ויתרתי לאותו גבר מובס אשר הוביל אותי אחר כבוד אל אחת החנויות של קרביץ, ובחרתי לי עט צנוע יחסית. עלותו נשארה בתחום השלוש ספרות לפני הנקודה העשרונית.

יפה מצידי.

אבל עוד יותר יפה היה השימוש שעשיתי באותו עט נובע… אלטרואיזם לשמו.

כידוע, יש לאלף את הסורר, ועט נובע צריך לעבור עם בעליו כברת דרך משמעותית על מנת שיתאים עצמו אליו, אל היד הכותבת, אל האופן בה היד מעצבת אותיות, משרטטת אותן, לוחצת, מושכת, מנקדת.

זו הייתה עילה נוספת למעשה שנעשה…

חזרתי אל שולחן הכתיבה, פתחתי את הקופסא המהודרת בחשיבות עצמית גואה, והבטתי בשביעות רצון בעט הנובע הראשון שלי, להזכיר, פרי התערבות מוצלחת במיוחד.

וכך, במקום להשקיע חמש דקות בהקלדה זריזה ועוד שלוש דקות בהדפסת מאה עותקים, ישבתי וכתבתי בעט הנובע כמאה מכתבים שנשלחו אחר כבוד אל משרדי עורכי דין שונים ברחבי הארץ, ובהם פנייה אישית לכל אחד ואחת מהם לרכוש את ספרי: “כלה ונחרצה”, ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד.

זו הייתה עבודה שנמשכה שעות ונפרשה על פני ימים.

עורכי הדין אליהם פניתי התמחו בענייני משפחה וגירושין. רציתי שיקראו את ספרי “כלה ונחרצה” כדי שישפרו את הבנתם המקצועית ובעקבות זאת את טיפולם המקצועי בנשים מוכות בפרט, ובקורבנות בכלל.

עם כל צ’ק שקיבלתי בדואר שמחתי ביותר ועטפתי בהתכוונות מלאה ספרים בתוך מעטפות מרופדות.

העט הנובע חתם על חשבוניות, הקדשות אישיות ומעטפות. הוא כבר היה כנוע לי ולכתב ידי, לא ברח ולא נמרח, הסתדרנו לא רע ביחד.

שנה לאחר מכן הוא נפל ונשבר. מעולם לא נפרדתי ממנו ממש, ואולי אין צורך, פשוט אקח אותו לתיקון.

לפעמים אני חושבת על המדפים במשרדיהם של עורכי הדין ועל העותק של “כלה ונחרצה”, המצוי עליהם, בין ספרי משפט, ומחייכת. משהו ממני נמצא אצלם על המדף.

ועדיין אני תוהה; מעניין אם היו מגיבים למכתביי לו הם היו מודפסים ולא כתובים בכתב ידי בעט הנובע…

וארבע הערות לסיום:

1. אני יודעת שהגבר המובס הפסיד לי בכוונה.

2. הגיע העת לעט חדש.

3. הגיע העת להתערבות נוספת.

4. הפעם עולים ליגה לארבע ספרות.