הנשיא אחמדינג’אד באוניברסיטת קולומביה

נתחיל עם מלה טובה לאוניברסיטת קולומביה. טוב שלא שעו לכל מיני אבירי דמוקרטיה וחופש דיבור כמו הנשיא שמעון פרס ופרופ’ אמנון רובינשטיין  מישראל  או הלובי היהודי והנוצרי שמרני בארה”ב שיעצו לראשי האוניברסיטה לשלול מנשיא איראן את הזכות להשמיע את עמדותיו.

אילו הסתמכתי רק על  הדיווח  והפרשנות של מרבית תקשורת ההמונים בישראל על הופעת נשיא איראן במפגש עם סטודנטים ומרצים באוניברסיטת קולומביה,  הייתי מקבל תמונה מעוותת.  מעצבי דעת הקהל בישראל שרטטו דמות שטנית תוך ציטוט מאד חלקי ו”מזוקק” מדבריו.

מאחר וידעתי מראש שאין לסמוך בעניין זה על דיווח הוגן בתוך ישראל, האזנתי וצפיתי בכל המופע בשידור ישיר כך שיש בידי מידע לשיפוט עצמאי.

הניסיון להציגו כשטן, מעין היטלר חדש, הוא חסר שחר.

בעניין זה די לנו במצבם של יהודי איראן, שהוא מבחינות רבות טוב יותר מזה של אזרחי ישראל הפלסטינים, בוודאי הרבה יותר טוב ממצבם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.  המשטר באיראן ואחמדינג’אד אישית מעולם לא פיתחו תורת גזע המציגה את היהודים, או קבוצה אתנית אחרת, כנחותים.   בהשוואה למופקדים על הכיבוש והדיכוי הישראלי נגד העם הפלסטיני אכזריותו אפילו מתגמדת קמעה.

נשיא איראן הציג את דבריו בכישרון לא מבוטל, בלי צעקות ומחוות תיאטרליים, לא מתלהם, דיבר בנחת מה שלא פגם בהחלטיות של עמדותיו.

דבריו כללו לא מעט אמת. בהתייחסו לטרור הציג בצדק את העם האיראני כקורבן של טרור, הן במלחמה שיזמה עיראק בתמיכת ארה”ב נגד איראן בשנות ה-80 של המאה ה-20 , הן בתקופת משטרו של השאח. אין ספק שארה”ב היא מדינה מייצאת טרור יותר מכל מדינה אחרת בעולם. הפלישה לעיראק וכיבושה בידי ארה”ב, ההרג וההרס ההמוניים שמכונת המלחמה האמריקאית גרמה שם עד כה, הם משיאי הטרור האמריקאי.  זה עתה הודה  אלן גרינספן, מי שהיה עד לאחרונה יו”ר הבנק הפדרלי  (מקביל לנגיד בנק ישראל), כי ארה”ב יצאה למלחמה בעיראק לא למען דמוקרטיה אלא הנפט. לא שלא ידענו, אבל טוב לקבל אישור ממי שמכיר את האינטרסים הכלכליים של ארה”ב מבפנים.   אני תמיד מופתע מחדש מהחוצפה האמריקאית להטיף  מוסר לאחרים בכל הקשור למאבק בטרור.

בנושא הפלסטיני  חזר נשיא איראן על מה ששמענו מנציגי העם הפלסטיני כבר לפני שנים, שהם הקורבן האחרון של השואה, משלמים את מחירה, שעה שאין להם כל חלק בביצועה.

שאלתו מדוע צריכים הפלסטינים לשלם על הפשעים שבוצעו באירופה, היא כבר לא רלבנטית. הפלסטינים כבר שילמו את המחיר, והשאלה שנותרה פתוחה, היא מה יהיה גובה המחיר הסופי.

גם בעניין בו אוהבים אצלנו  מאד לחזור עליו, “השמדת ישראל”, לא שמענו ממנו מלה בכיוון זה. הוא הציע משאל עם בו ישתתפו “ערבים ויהודים פלסטינים” כהגדרתו, על מנת לקבוע במשותף את גורלם בפלסטין. אם כן לא השמדת ישראל אלא גרסה איראנית להקמת מדינת כל אזרחיה, עקרון בו תומכים ישראלים רבים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים.  ישראל כבר שולטת בכל המרחב הגיאוגרפי של פלסטין ההיסטורית, והשאלה היא האם מתוך משטר הכיבוש והאפרטהייד  תפציע בסופו של דבר מדינה חדשה, מדינת כל אזרחיה? או שמא ניקלע למלחמת אזרחים הרסנית כמו זו המתרחשת בעיראק?

המאזין החילוני והשמאלי לא התקשה למצוא את הפרכות שבנאומו. בדברו על הטרור דילג כמובן על הטרור המופעל באיראן נגד נשים באמצעות משטרת הצניעות ונגד מתנגדי המשטר, בעיקר אנשי שמאל. הדוגמה הדתית הובילה אותו להצהרה המביכה שבאיראן אין הומוסקסואלים, שהזכירה לי הצהרות דומות של רבנים בישראל על המתרחש בישיבות עליהן הם מופקדים. בסוגיה זו אין הבדל בין אחמדינג’אד,  האפיפיור והרב עובדיה יוסף.

הצהרותיו בזכות המחקר המדעי כמו בזכות דמוקרטיה ושוויון, נשמעו מעט חלולות, בידענו כי מחקר חילוני באשר לדת, או ביקורת מדעית על הקוראן, סימני שאלה באשר לקיומו של אלוהים, וערעור על סמכותם של כהני הדת, כל אלה ועוד אסורים היום באיראן באיסור חמור.

באשר לשואה, ניכר כי חסר בצוותו איש שיסביר לו כללי יסוד בנושא. הגדרתו כמכחיש שואה היא פשטנית, שהרי הוא לא אומר שהיא לא התקיימה, אולם הוא מנסה בעזרת כל מיני הצהרות מעורפלות להתגרות בשטן הגדול והקטן בידעו עד כמה השואה היא מרכיב מרכזי במדינות אלה.

הטעות שלו, שלא הפנים כי נושא השואה חורג הרבה מעבר ליהודים, ישראל ואמריקה. מלחמת העולם השנייה היא גם שואתם של הצוענים, הרוסים, כל ארצות אירופה שנכבשו בידי הנאצים ואפילו הקהילה המוסלמית באירופה.

נשיא איראן קצת מיתמם כשהוא שואל אנשי מדע, מדוע לא לחקור עוד ועוד בנושא השואה, שהרי תמיד מתגלים דברים חדשים.  במישור העקרוני  זה בוודאי נכון. יועץ נבון היה מסביר לנשיא איראן, כי חקירה נוספת אין פירושה לגמד את האירוע, אלא דווקא לגלות בו פנים נוספות, כמו למשל מחקר על השימוש הציני והמניפולטיבי שממשלת ישראל והממסד היהודי בכללו, בארץ ובחו”ל, עושים בשואה במסגרת גיוסה לצרכים פוליטיים שוטפים, לסחיטת כספיים מכל מי שאפשר בעולם, אבל ליד קמוצה כאשר מדובר בסיוע לניצולי שואה, ומה שיותר חמור, כהצדקה לפשעי מלחמה שישראל מבצעת בשטחים הכבושים.

אפשר וצריך להכות את ישראל בנושא השואה בגלל חטאיה שלה,  בלי להטיל ספק בהתרחשותה.

בסוגיה הגרעינית אימץ נשיא איראן עמדה שקשה לסתור אותה. הוא מתנגד לפצצות אטום, מי צריך אותן בכלל הוא שואל, ומוסיף כי העידן הזה חלף. לשיטתו מדובר בכמה מעצמות שרוצות  באמצעות האטום לשלוט בעולם ולמנוע פיתוח מדעי במדינות אחרות.

דברים אלה ערבים מאד לאוזנו של המתנגד לנשק השמדה המונית, והשאלה היא: כמה זה אמת וכמה זה תעמולה? איראן מדינה דיקטטורית סגורה, וקשה לדעת מה מתרחש מאחורי חומות הפלדה והבטון של הכורים הנבנים שם, ועוד יותר קשה להיכנס לראשיהם של ראשי הממסד הדתי, שלהם המלה האחרונה. מבחינה זו המצב באיראן מזכיר את המצב בישראל, שבנושא הגרעיני היא מדינת דיקטטורית, רימתה ומרמה את אזרחיה והעולם. הפתרון האולטימטיבי טמון במזרח תיכון חופשי מנשק אטומי בפיקוח בינלאומי ובקרה הדדית של מדינות האזור. מי שלא רוצה פצצה איראנית, צריך לפעול לפירוקה של הפצצה הישראלית.

הנשיא לא נשאל במפגש באוניברסיטת קולומביה אף שאלה הנוגעת לכלכלה וליחסי עובדים מעבידים. אני נוטה לסברה שלא במקרה.  בתחום הכלכלי איראן דווקא קרובה יותר למודל האמריקאי של בעלות פרטית וגיבוי לבעלי הון  מאשר למודל הסוציאל דמוקרטי. התארגנות עובדים במסגרת איגודי עובדים עצמאיים נתקלת בתגובה קשה של המשטר, מנהיגי פועלים שארגנו שביתות במפעלים למען שיפור תנאי שכר נזרקו לבתי סוהר והמשטרה התערבה בשבירת שביתות. זהו מידע המגיע מפעילי שמאל הפועלים במחתרת או נמצאים בחו”ל כגולים פוליטיים.

בתמצית: איראן היא מדינה דיקטטורית, שזכויות אדם רבות לו נשמרות בה, אבל אינה נמצאת בנושא זה בצמרת הרשע. ארצות הברית וישראל מקיימות יחסי ידידות כמעט אינטימיים עם משטרי עריצות גרועים בהרבה. מה שמפריע למערב ביחס לאיראן, אינה הקנאות הדתית, שהרי סעודיה היא לקוחה אהודה של המערב בכלל וארצות הברית בפרט, גם לא הדיקטטורה, סין לא פחות דיקטטורית וישראל מייצאת אליה נשק במיליארדים, אלא חוסר נכונותה להיכנע לתכתיבי ארה”ב.  ביום שאיראן תהיה מוכנה להירתם למרכבת האינטרסים האמריקאים, כל העוולות ישכחו.

איך אפשר?

לא מכבר פורסמו בעיתונות תמונות שעד כה לא היה ידוע על קיומן, של קצינים וחיילים מצבא גרמניה הנאצית כשהם מבלים בחופשות עם חברותיהם או רעיותיהם, שרים במקהלה בניצוחו של חייל המנגן על אקורדיון, שותים בירה בחברותא, באחת – אנשים שעם סיום עמל יומם, מבלים ונהנים, כאחד האדם.

המיוחד בתמונות, שמדובר בקצינים וחיילים ששירתו במחנה ההשמדה אושוויץ. פרסום התמונות הביא בעקבותיו רשימות צדקניות של כל מיני שואנים מקצועיים, בנוסח, “כיצד יכלו לשמוח לאחר שסיימו אקציית  רצח”  “בלתי נתפש” וכו’.

מי שמחפש תשובה יוכל למצוא אותה גם בישראל. במוסף השבועי של “הארץ”  פורסמו ממצאים ממחקרה של נופר ישי קרין לתואר מ.א. בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית על התעללות חיילי הכיבוש הישראלי בעזה באינתיפאדה הראשונה (“המדובבת” – מוסף הארץ, 21.9.2007).

מדובר באנשים מהישוב, אשכנזים וספרדים, רובם ילידי הארץ מהמעמד הבינוני, בהם בני מושבים וקיבוצים, יוצאי ערים מעורבות כמו ירושלים עכו ורמלה, אך גם מהרצליה פיתוח, תל-אביב ורמת השרון. “החיילים סיפרו על פשעים שביצעו בעצמם: מקרי רצח והריגה, שבירת עצמות של ילדים, השפלות, הרס רכוש, שוד וגניבות”.

עדות אחד החיילים: “את האמת? כשיש בלגן אז אני נהנה. זה כמו סם. אם אני לא נכנס לרפיח ואין איזו התפרעות פעם באיזה שבוע, אני משתגע”.

עדות: “מה שהכי חשוב שזה מוריד ממך את העול של החוק. אתה מרגיש שאתה החוק. אתה הקובע … כאילו מהרגע שאתה יורד ממקום שנקרא ארץ ישראל ונכנס לתוך מחסום ארז לתוך רצועת עזה, אתה החוק. אתה אלוהים”.

החוקרת מציינת כי “הקשיחות הרגשית של כמה מהחיילים ביטאה אדישות קיצונית לסבלו של הזולת הערבי”.

עדות: “נסענו בנ”נ, סתם עבר ברחוב, בן 25 ככה, סתם, לא תגיד עם סיבה, לא זרק אבן, לא כלום, תק – כדור בבטן וההוא גוסס על המדרכה ואנחנו נוסעים אדישים. אף אחד לא מסתכל עליו פעמיים”.

עדות: “בנשים אין לי בעיה. אחת זרקה עלי כפכף, נתתי לה פה בעיטה (מצביע על המפשעה), שברתי לה פה את כל הזה. היא לא יכולה לעשות היום ילדים. כשאחת ירקה עלי היא חטפה את הכת בפנים. אין לה עם מה לירוק היום”.

היו מפקדים זוטרים שעודדו את הברוטליות ואף נתנו לה דוגמה אישית.

עדות: “אחרי חודשיים ברפיח הגיע מפקד…אז יוצאים איתו לסיור ראשון, שעה שש בבוקר. ברפיח עוצר, אין כלב ברחובות, רק ילד קטן בן ארבע משחק בחול. הוא בונה מגדל כזה בחצר של הבית שלו. זה פתאום מתחיל לרוץ, כולנו רצים איתו. היה מהנדסה קרבית. תפס את הילד, נופר, אני מניאק אם אני לא אומר אמת. שבר לו את היד כאן בפרק. שבר לו את היד במרפק. שבר לו את הרגל כאן והתחיל לדרוך לו על הבטן שלוש פעמים והלך. אנחנו כולנו עם הפה פתוח. מסתכלים עליו בהלם… יום למחרת אני יוצא איתו לעוד סיור והחיילים התחילו לעשות את זה”.

היו מקרים של “גניבה מבתים שאליהם נכנסו לערוך חיפושים וגם הטרידו מינית צעירות ערביות”.

אחד החיילים שהשתתפו במחקר הסכים  להתראיין בשמו, אילן וילנדה בן קיבוץ מרחביה.

הוא אומר: “רציתי לשרת את המדינה וזה היה התפקיד. כל הצבא היה פקודה בלתי חוקית בעליל. לא שאנחנו ברפיח היינו משהו יוצא דופן. המשימות בצבא לא הכניסו בי אף פעם ספיקות. אתה משכנע את עצמך שזה מה שעליך לעשות…דעותיי הפוליטיות השתנו בצבא. הייתי מזוהה עם מפ”ם  ונהייתי ימני”. אימו  אמרה: “שלחתי קיבוצניק נחמד וקיבלתי שונא ערבים”.

“אנחנו החוק, אנחנו אלוהים, זה כמו סם” – בדיוק מה שהרגישו חיילי הס.ס באושוויץ. ובערב שתו בירה, החיילים הישראלים כמו עמיתיהם הגרמנים.

ההשוואה אינה בין האכזריות באושוויץ ובעזה. אין סימטריה בין השניים. אולם  תהליך ההשתנות האישי בדפוסי ערכים והתנהגות שעוברים חיילי כיבוש כלפיי קורבנותיהם, הפיכתם לחיות רעות, דומה בכל סיטואציה של כיבוש בה מרגיש החייל כי הוא האלוהים.

דליה קרפל, המדובבת