ב”ה,

“והסופר מרדכי בן הלל הכהן, שכבר היה זקן בן 65, צעק בפני לאוסישקין, שעמד אז בראש ‘ועד הצירים’:
-אתה אוסישקין אשם בכל! – במקום להגן על היהודים צריך היה להתקיף את הערבים בכפרי הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי
לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ ישראל? ומה
כל ‘בית לאומי’ מדומה זה…”?

כבר ב-1935 כותב ש”י עגנון, בספר “שירה”:

“דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט, ח”א) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים”.

מוכר לכם? “מה היה להם לעשות שם”? “הם לא היו צריכים להיות שם”! “הם מסכנים את הילדים שלהם, צריך להוציא אותם מהם”. לברוח מבעלי חצים, לא להכות בהם, חס ושלום!