סביבת הדיון המרתק הזה – גלול למעלה ולמטה מטקסט הקישור

http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&thold=-1&mode=nested&order=0&sid=5663#49276 

רבקה היקרה (ד”ר רבקה ליסק, היסטוריונית), איך ניתן לבצע מחקר אמפירי על הקשר בין “האמביציה המגלומנית” של נפוליאון וגובהו? את מדברת על אדם ספציפי, שמזה 200 שנה כבר לא ניתן להעביר לו שאלוני אישיות ולא מבחני ביצוע. כלומר, המשתנה הבלתי תלוי, שאת רואה בו גורם סיבתי – הגובה, אמנם ידוע, אך לא ניתן לסנן הסברים חילופיים “לאמביצייה המגלומנית” שלו. בנוסף, הראיתי במחקר אמפירי כי יש מתאם חיובי בין יכולת לחלוקת קשב, ובין הערכה עצמית.

זאת כשבנבדל מביטחון עצמי – שהינו תלוי חיזוקים וכוח, ושאר גורמים סביבתיים-חברתיים משתנים, הרי שהערכה עצמית, הינה קונסטרוקט פנימי יציב יחסית, ואינה אף מתבטאת בגילויי רהב.

נהפוך הוא, ביטויי הרהב מאפיינים את בעלי ההערכה העצמית הנמוכה, תכופות גם בינוניים בחלוקת קשב, כשהבינוניים בחלוקת קשב נוטים להיות גם הן אמביציוזיים יותר, והן תכסיסנים ומקיאוליסטים יותר, בהשוואה הן לשלישון העליון והן לשלישון התחתון בחלוקת קשב.

ביטויי הרהב הינם אמצעי לשדר לסביבה החברתית מסרים בדבר יכולות עצמיות גבוהות, תוך ציפייה לזכות בטובין והערכה, שאף הם מקדמי כוח ואמצעים המוזרמים לפרט.

אלא שיש להם אפקט, לגילויי הרהב האלה, רק כשהפרט הוא בעל מיצב גבוה יחסית, שכן אחרת הם ניתפסים כרהב שקוף חסר גיבוי במטבע קשה. וכך, כוח מקדם כוח, וביטויי הרהב זה כלי קומוניקצייה לשנע את העניין.

זאת בעוד הגבוהים בחלוקת קשב, אינם לא צנועים ולא בעלי רהב, אלא שהדבר כלל אינו באופקיהם – שכן הם מסתמכים על יצור תוצרים בעלי ערך למטרת קידום חברתי, ולא על יכולות קומוניקטיביות עם הדומים להם מבחינה חברתית.

שימוש במלל זריז ו”אינטימי” בעל אופי של סמול טוק entre nous ובז’רגון מסויים כדרך להתגודד חברתית, ולהנות ממשאבי הקבוצה, הזרמת משאביה – כל אלה הם שימוש בכללי משחק, ויצירתם מחדש, וכי פרץ היה מגלומן? הרי ידוע לכל שאין לכך כל בסיס ניצפה כלשהו, ודווקא משום כך מנסים לירות כלפיו את הדימוי הזה, בסביבה של יריית דימויים שונים אחרים כלפי כל מה שזז, כשכל צלף מייחל שהקליע שלו יאומץ על ידי כולם, ויהפוך מטבע לשוני עובר לסוחר.

למה למשל שיאמצו את “פרץ מגלומן?” אולי מתוך חוש קונדסי, להדביק כלפי אדם את היפוכו הגמור, תוך הבנה סמוייה שהשרירותיות ולא הביסוס שולטים כאן, ולעיתים גם האבסורד הליצני חוגג. זהו ביטוי מדיר, נועד להדיר מעמדות כוח, כששוחררו גם ביטויים טרמינליים “הרי גורל” מסוג “לכן פרץ איבד את עולמו, שכן נחפז”. מגלומן הוא אדם שמה שברשותו כרגע, או מה שפוטנציאלית מיועד לו, הוא הרבה יותר מהראוי, לא כן? משהו בנוסח, מה הוא חושב עצמו, שנשרת את המגלומנייה שלו?

לעומת זאת בעלי חלוקת הקשב הגבוהה, נוטים יותר, מפתחים אוריינטצייה של פעולה בתחום התבונה והיצרנות, במסגרת הפונקצייה של ייצור אמצעים ומשאבים חדשים. ולא מפתחים אוריינטציה, על פי רוב, של פעולה במתחמי הזרמת משאבים קיימים – לעיתים משאבים בזוזים מאחרים בכוח כפייה כלשהו, שברקעו, בשורה התחתונה אנשים חמושים – תמיד מגיעים בסוף ללנין.

לגופו של עניין יותר, נגיע מהכללי למקרה הספציפי – נפוליאון בתמליליו לא מצטייר כמגלומן, אלא כאדם בעל הערות שנונות, בעל הומור, אפילו בעל הברקות במיטב מסורת הקלסיקה הצרפתית בנושא.

דווקא מגלומנייה, הגם שלעיתים מוסווית בהקפדה בחסות דיבר זריז, אך כמו מודע לבסיסי הכוח הקבוצתי שמאחוריו, אינה בישראל כלל נטייה אישיותית, אלא דפוס שגור חברתי של העברת מסר לאחר בדבר כוח אישי, דבר שלעיתים מייתר את הצורך להפעיל בפועל כוח כזה.

הקומוניקצייה במקומותינו מבוססת במידה מכרעת בחוגים מסויימים על מסרי רהב שחצני, שקופים יותר ופחות, לפי צורך ולפי מיומנות, אך דיים להקנות את התחושה שהכוח השרירותי בכל וקובע כל, ולא קריטריונים תבוניים.

צרפת של סוף המאה ה-18 היתה הרבה יותר עתירת תרבות מישראל, והמסרים היו פחות בוטים, וגם בעלי מטען מלמד, דבר אופייני לסביבת תרבות.

“נפוליאון היה מגלומן” – הינו מטבע עובר לסוחר לשוני, שהתהווה לא באירופה ולא בכתיבה היסטוריוגרפית כלשהיא, ומבטא יותר את נהמת נפשם ואת נטייתם הלשונית של אנשים בסביבה חברתית מסויימת בישראל. במילים אחרות, נוצרות כאן קלישאות חסרות שחר שערך השימוש שבהם נעוץ באפקט של ההדהוד לאוזן באותם חוגים.

בכבוד רב