תום שגב, דוקטור להיסטוריה ואחד מבכירי העיתונאים של “הארץ“, מכיר את פרשת מוחמד א–דורה מזמן, אומנם עדיין לא הצליח ללמוד את תאריך התרחשותה: זה קרה ב-30 בספטמבר 2000 ולא ב-1 באוקטובר, כמו שיצא תחת עטו במאמרו החדש. אמנם זהו חוסר הדיוק הקטן ביותר בכל הקטע המוקדש לנושא, כי תום שגב טען שוב, בביטחון עצמי הראוי לשימוש טוב יותר, שמוחמד א–דורה אכן נהרג.

ההוכחות המדעיות, שהארוע היה מבוים והילד לא נפגע כלל, מעולם לא הטרידו את שלוות נפשו של דר‘ שגב. הוא תירגל את האבסולוטיזם הקביעתי שלו כבר ביום 22.03.2002, בעקבות הקרנת סרטה של אסתר שפירא בטלוויזיה הגרמנית ARD. הסרט העלה ראיות נגד האשמת צה“ל בהריגת הילד ונפסל לשידור בטלוויזיה הישראלית. בתוקף היותו איש מדע, חייב להכיר תום שגב את חשיבותו של החומר הגולמי, עליו לדעת את קדימותה של עובדה על פני דעה, אך כל אלה נדחו בבוז. בפרשת מוחמד א–דורה הוא לא קרא לדגל את השיטות המדעיות.

כבר אז הוא לא התמודד עם העובדות אלא פתר את עצמו באמירת סתם: “יום טוב סמיה, שהיה אלוף פיקוד הדרום בעת האירוע, מראה בפעם המי יודע כמה את המדידות, שעשה על גבי המחשב הנייד שלו והן אמורות להוכיח שחיילי העמדה לא יכלו לפגוע בילד; המדידות נעשו על קיר ועמדה שנבנו במיוחד לצורך זה, בשחזור הוליוודי למדי, ועל כן אין להן ערך כראיה.”

מדוע השחזור היה “הוליוודי“? דווקא ניתן להביא מספר דוגמאות מסרטי הוליווד, שבהם השקיעו היוצרים עבודה רבה בבניית הרקע, אבל תום שגב בעליל לא התכוון להחמיא. מאידך, הוא לא נתן פרט כלשהו, שיכול היה לפסול את השחזור, הוא בכלל לא התעסק בפרטים ותחת זאת השתמש אך ורק בנשק הלעג בקביעתו השרירותית: “אין ערך כראיה.”

תום שגב הסכים לדבר עם נחום שחף רק לאחר החשיפות ב“אטלנטיק מונת‘לי” ומקומות אחרים (אוקיי, קיבל אישור מאמריקה…), בראיון שנתן נחום שחף לכותב שורות אלו, כך הוא תיאר את השיחה ביניהם:

“שאלתי אותו האם הוא היה במקום וראה מקרוב את הפגיעות לפני שהוא טען, שהן באו מצה“ל. הוא ענה ‘לא, ראיתי את הצילומים‘. שאלתי אם דיבר עם חיילי צה“ל – ענה בשלילה. שאלתי ‘למה היית בטוח, שהשחזור היה ‘הוליוודי‘?’ אז הוא אמר דבר חכם, שכדי לדעת אם אפשר היה מכיוון חיילי צה“ל לראות את אבא והילד היה צריך לדעת את גודל החבית וטען, שלא יכולתי לדעת את גודל החבית. הסברתי לו, שהחבית הייתה על רקע של בלוקים חשופים, הייתי במקום, מדדתי אותם, הבאתי אותם למקום השחזור ויכולתי להשתמש בהם ככלי מידה כדי לדעת בדיוק מה היה גודל החבית. זאת הייתה לא בפעם האחרונה, שתום שגב לא טרח לתקן ולא טרח להתנצל.”

מדענים אומרים שהתגליות המדעיות מתחילות לא מקריאה “אאוריקה!” אלא מתהייה “זה מוזר…” זה בדיוק מה שעשה הפיזיקאי נחום שחף כשצפה לראשונה בחומר, המשך היה שלב אחר שלב בצעדים קטנים, שהובילו לתמונה שאין לברוח ממנה, שלל הוכחות מדעיות המוכיחות בדרך קונסיסטנטית, שהמאורע עם א–דורה היה מבוים. כשההיסטוריון תום שגב שמע על שיטת המדידה של החבית, סקרנותו המדעיות הייתה מוכרחה לגרות אותו לבקש לראות את שאר חומר החקירה.

אך זה לא קרה, והשאלה מדוע היא שאלה קשה, כי פרושה הוא הטלת ספק בידיעתו של דר‘ תום שגב את הכלים האינטלקטואליים הבסיסיים, שבלעדיהם אין מדע ואין מדען: סקרנות לדעת, הספק השיטתי, יכולת להבדיל בין עובדה ודעה ויושר אינטלקטואלי.

כעת הוא טען, שהניסיון להוכיח את הפברוק על ידי “פראנס-2” הוא ניסיון פתטי, אך הרי תום שגב יודע, שקיימות הוכחות פיזיות מוצקות לכך, שזאת האמת. (אומנם הוא אינו מכיר את ההוכחות – ואיש אינו אשם בכך מלבדו, על שלא טרח לבחון אותם על פי הכללים העיתונאים המחייבים – אך הוא יודע שהן קיימות, לפחות מאז הכתבה ב“אטלנטיק“, שאוזכרה ב“הארץ”). במקום להתמודד עם ממצאי החקירה, הוא ציטט את דברי השופטת שושנה אלמגור שהחקירה הייתה “לא מקצועית ולא מדעית” – אך לא הסביר, שהקביעה של השופטת התייחסה אך ורק ליוסף דוריאל, שסולק מוועדת החקירה, ולא לממצאים של נחום שחף, שלא עמדו לדיון.

כתיבתו של שגב מחשידה, שהוא אולי חושש ממה שעלול להתגלות בסופו של התהליך וכבמעשה ייאוש מנסה לעצור את המפולת הבלתי–נמנעת של התאוריה שעיתונאים הנעדרים כללי מבחן אינטלקטואלים, בנו בחוסר יושר ויזע רב. הדרישה מתחנת הטלוויזיה לחשוף את צילומי הגלם הייתה לצנינים בעיניו: “…זה כמו שהצבא ידרוש מהעיתונאי שיחשוף את טיוטותיו“, כך כתב. אמנם האדם בעל השכלתו כשל ד“ר תום שגב אמור להבחין בהבדל הגדול בין רישומי טיוטה לבין צילומי גלם: זהו ההבדל שבין רשמים סובייקטיביים לבין ראייה מוצקה למה שהתרחש.

שלא יהיו אי–הבנות: הפברוק בפרשת א–דורה ואי–הפגיעה ג‘מאל א–דורה והילד, שישב איתו מאחורי החבית בצומת נצרים – הוכחו במלואם ללא כל אותם הצילומים הגולמיים, שלא נחשפו על ידי “פראנס-2”; הדבר מוכח, כמו שמוכח משפט פיתגורס בגאומטריה אווקלידית.

ועם זאת, לידיעתו של תום שגב וכל המעוניין: הצילומים כבר נצפו. סוכנות הידיעות Mena יזמה את המהלך, אנשי “פראנס-2” התנגדו, אך נכנעו ללחץ, שהופעל דרך העורך של l’Express לוק רוזנצוייג. באוקטובר 2004 שלושה עיתונאים, שאחד מהם ייצג את Mena, צפו בסרט המלא. ההוכחות היחידות שנמצאו שם, היו הוכחות לבימוי. באותו מעמד, הודה אחד הבכירים של “פראנס-2” דידייה אפלבאום, שמדובר בבימוי ושהפלשתינים עושים את זה כל הזמן.

עוד נצטרך לחזור ולחפש תשובה לשאלה מדוע דר‘ תום שגב, היסטוריון וחוקר השואה, שמקורה בשנאה הבנויה על עלילות הדם באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, התנגד לחשיפת האמת המנקה את ישראל מעלילת הדם מהגדולות בהיסטוריה היהודית. בחיפושינו אחר התשובות, נעיין במאמר קודם של תום שגב “מי זוכר את סברה ושתילה” ובו רמז לאפשרות, שאלי חובייקה חוסל בפריז על ידי ישראל על מנת למנוע ממנו להעיד נגד אריאל שרון.

שגב לא הזכיר פרט חשוב: בצרפת התפרסם ספר מאת האיש המכונה “קוברה“, שהיה שומר הראש של חובייקה, בו הוא טען, שחובייקה ביצע את הטבח כסוכן של הסורים ושארבעה חודשים לפני הטבח נפגש חובייקה בפריז עם ריפעת אל אסד, אחיו של נשיא סוריה (פורסם ב“הארץ” ביום 24.01.02). שגב כתב, שלפני מותו טען חובייקה, שלא הוא ביצע את הטבח ואת האחראים יש לחפש בצד“ל; את שרון הוא כלל לא הזכיר; את גרסתו המלאה היה מוכן למסור רק בעדותו במשפט.

הייתכן, שהסורים יזמו את הטבח בסברה ושתילה על ידי הפלנגות הנוצריות כדי להביך את ישראל, כמו ש-18 שנה לאחר מכן עלילת מוחמד א–דורה הביכה אותה שוב? מעבר לטענותיו של “קוברה“, איני מכיר ההוכחות לכך, אך בהתחשב ברמת המוסר ואופן הפעולה הן של משפחת אסד והן של אלי חובייקה, אין להוציא את זה מכלל אפשרות. לכן גם אין להוציא מכל אפשרות, שהסורים עמדו מאחורי חיסול העד אלי חובייקה, שעלול היה להפלילם.

ובכן, קיימות שתי תיאוריות קונספירציה לגבי חיסולו של אלי חובייקה. שתיהן משוועות לחקירה וגילוי האמת. תום שגב הזכיר רק אחת מן ועל פי צלצול דבריו, הוא אינו פוסל אותה על הסף. רגע אחד, האם הבנתי נכון – תום שגב עלול להאמין בקונספירציה??..