דעתי ידועה: מי שממונה על העיסקאות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו שנשבו או נחטפו הוא הממשלה, ולא שום גורם אחר. אנחנו, האזרחים יכולים להביע דיעה, בין לפני מעשה, בין לאחר מעשה, אבל רק לממשלה יש המידע הדרוש למיקוח, כולל הידיעות על כושר-המיקוח של הצד-שכנגד ונכונותו להתפשר.

אם הממשלה תפשל בניהול המו”מ, אפשר להפיל אותה, ואם מדובר בממשלה שכבר לא מכהנת – אפשר לכתוב מאמרים, ולקוות שממשלות-עתיד לא תיכשלנה כקודמותיהן.

אבל היכולת לנשוף בערפה של הממשלה, בין באמצעות בג”ץ, בין באמצעות חקיקה מגבילה, היא מצומצמת ביותר.

לכן הממשלה היא האחראית לכל העיסקאות האלה, ואל לה לגלגל את האחריות אל נשיא המדינה, למשל.

את הפעולה נגד השימוש בחנינה הנשיאותית למטרות מדיניות פתחתי בשנת 2004, תחת הכותרת מצעד האיוולת: שחרור מחבלים בדרך של חנינה נשיאותית?

למרבית הצער פניות חוזרות ונשנות אל כל שרי המשפטים יורטו ע”י הדרגים המקצועיים של משרד המשפטים, אשר מנכסים לעצמם את סמכויותיו של הדרג המקצועי של המשרד. ראו את פנייתי האחרונה אל שר המשפטים, דניאל פרידמן, מיום 2.10.2007, תחת הכותרת עוד על שחרור אסירים בדרך מינהלית: הבושות הולכות ורבות, ומשרד המשפטים ממשיך ושותק, יחד עם הקישורים, שם, אל כל פניותי אל שר המשפטים ועוזריו.

גם פנייתי זו את שר המשפטים נענתה בשתיקה.

בין אם אודי גולדווסר ואלדד רגב חיים או מתים, אני לא רוצה להגיד לממשלה אם לשחרר את קונטאר ואחרים אם לאו. את דעתי הבעתי בשורה של מאמרים באתר הזה,

אני לא רוצה להגיד לממשלה מה לעשות.

אבל אני רוצה שהממשלה תיקח את האחריות על עצמה, ולא תסתתר מאחורי סינורו של נשיא המדינה.

לממשלה, כרשות המבצעת, יש סמכות להפסיק – בהחלטה מינהלית-טכנית – את ביצועו של כל עונש מאסר. ההבדל בין “הפסקת ביצוע” לבין חנינה נשיאותית הוא שאם המשוחרר שמאסרו “הופסק” חוזר לסורו, אפשר לתפוס אותו בצוואר, ולהחזירו לכלא ללא שום החלטה שיפוטית, ואילו המשוחרר שזכה לחנינה – השחרור שלו הוא בלתי-הפיך.

אמור מעתה: הענקת חנינה למחבל המשוחרר היא פעולה אידיוטית עד מאוד.

________________

לפרקים הקודמים:

פרשת רגב-גולדווסר לקראת רגע-האמת (א): על האפשרות הקלושה שהם חיים

פרשת רגב-גולדווסר לקראת רגע-האמת (ב): והיה אם הם לא חיים