לשר המשפטים דניאל פרידמן: הרעיון להוריד את הערעורים האזרחיים להרכבי דן-יחיד – המשך ההזנייה של המשפט בישראל

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/49079
 

שמחה ניר, עו”ד 12.07.2008 23:38
 
מחר זה יהיה בסמכות רשם בימ"ש השלום

מחר זה יהיה בסמכות רשם בימ”ש השלום

בשנת התש”ן–1990 הורידו את ערעורי התעבורה מהרכבי שלושה שופטים להרכבי דן-יחיד, ומאז מורידים בדרגה עוד ועוד עניינים משפטיים – בין לערכאות נמוכות יותר, בין להרכבים מצומצמים יותר *** המדרון, כידוע, חלקלק מאוד


שמחה ניר, עו”ד

 

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

 

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

 

פקס 09-7424873

 

www.quimka.net

 

www.quimka.com

 

quimka@quimka.com

 

 

כפר סבא, 12.7.2008

 

 

לכבוד

 

הפרופ’ דניאל פרידמן

 

שר המשפטים

 

באמצעות המחלקה לפניות הציבור

 

משרד המשפטים

 

ירושלים

 

 

נכבדי,

 

הנדון: הקלת העומס על בתי המשפט – והזניית המשפט האזרחי

 

מדברים שפורסמו ברבים עולה כי בין המהלכים שאתה מוביל להקלת העומס בבתי המשפט, תהיה הצעת חוק לפיה יועברו ערעורים אזרחיים עד לסכום של 100 אלף שקל לדן יחיד במקום 3 שופטים.

 

זה מזכיר לי את הזנייתו של משפט התעבורה, עליה כתבתי ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כאשר עמדה על הפרק ההצעה להעביר את הדיון בעבירות של סחר בני אדם מהרכבים של שלושה שופטים להרכבי דן יחיד.

ההזנייה של משפט-התעבורה, אשר החלה בתיקון התש”ן לחוק בתי המשפט, עברה בשקט, וכמעט 20 שנה שאנחנו עדים להידרדרותו של הענף המשפטי הזה, הנוגע ליותר אזרחים מאשר כל ענפי המשפט האחרים גם-יחד.

 

לפני כחצי שנה עברה ההזנייה לתחום הסחר בבני אדם, ואת התוצאות אנחנו עוד לא רואים, כנראה, אבל לא רחוק היום, ואנחנו נראה גם נראה, והנזק יהיה בלתי-הפיך.

 

 הרעיון להוריד להרכבים של דן יחיד את הערעורים האזרחיים עד לסכום של 100 אלף שקל הוא צעד נוסף במדרון החלקלק להזנייתו הטוטאלית של המשפט בישראל. זה מתחיל ב-100,000 שקל וספק אם זה ייגמר ב-2.5 מיליון, כי התיאבון, כידוע, בא עם האוכל.

 

ומי ידון בערעורים האלה? ה”בררה”-שב”בררה”. שופטים אשר נכפו על “המערכת” בכל מיני “דילים” ולחצים פוליטיים, והיא לא יודעת מה לעשות איתם.

 

כמו נוגה אוהד, למשל, אשר נעשתה שופטת-הערעורים הראשית (ולמעשה היחידה) של משפטי התעבורה לרוב אוכלוסייתה של המדינה, כאשר נסיונה במשפטי תעבורה (כעורכת-דין וכשופטת גם-יחד) הסתכם באפס-מאופס!

 

בנקודה הזאת של כתיבת מכתבי זה …

 

ממש בנקודה הזאת של כתיבת מכתבי זה אני מתבשר, יחד עם המוני בית ישראל, על העלאתה, היום, של תקרת סכום התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות מכ-18 אלף שקל ל-30 אלף שקל.

 

לדבריך, היום בוועדת החוקה, חוק ומשפט, “בתי המשפט לתביעות קטנות, הוכיחו עצמם כיעילים מאוד”, ואילו יו”ר הוועדה, ח”כ מנחם בן-ששון, אמר כי “הנתונים מורים כי בתי המשפט לתביעות קטנות עושים צדק ולא רק משפט”, ולפיכך, הוסיף, “יש להרחיב את מעגל המתדיינים הנהנים מהליך יעיל ואיכותי, ובנוסף להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט” (לילך וייסמן, גלובס, 7.7.2008).

 

הרשה לי לשאול שאלה שאני שואל כבר שנים רבות את המדברים על “יעילות הדיון”: כשאתה מדברים על “יעילות”, למה אתם מתכוונים?

 

את השאלה הזאת הצגתי במאמרי אכן, יש לנו שופטים מצויינים …

 

מה זה שופט “יעיל”?

 

כלל 11א(3) לכללים הנ”ל (כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ”ד-1984 – ש’ נ’) מציב, במסגרת התכונות הדרושות לשופט, “יעילות וכושר ביצוע, לרבות כושר ארגון וניהול, סדר בעבודה, דייקנות, כולל עמידה בלוח זמנים, חריצות, גישה עניינית ותכליתית לעבודה, יעילות והספק בעבודה“, ומכאן אנו למדים כי “יעילות”, לפי המבחנים האלה, אינה מתבטאת במונחים של “כמות הצדק לכל לירה” (או לכל פרק-זמן נתון) אלא במונחים של “סגירת” תיקים לכל פרק-זמן נתון.

 

כדי להיות “יעיל” השופט צריך, איפוא, לסגור כמה שיותר תיקים, וכדי להשיג את המטרה הזאת הוא צריך “לכופף ידיים” על מנת לאלץ את המתדיינים להתפשר. ושלא תבינו אותי לא נכון: יש מקום גם לפשרות, אבל פשרה טובה היא פשרה המשרתת את האינטרס של המתדיינים, ולא את זה של השופט, אבל לרוב דווקא האינטרס של השופט הוא המכריע (לעבוד פחות, להסתכן פחות בביקורת ערעורית, ולזכות בנקודות-זכות במירוץ אל הערכאה הבאה…).

 

 

כאמור לעיל, חה”כ בן-ששון אמר כי “הנתונים מורים כי בתי המשפט לתביעות קטנות עושים צדק ולא רק משפט” – דברים שכמותם אפשר, בלי להניד עפעף, לומר גם על בתיהמ”ש לתעבורה, ועל כל בית משפט אשר, “במקרה” עומד על הפרק, אבל השאלה היא: האם נערך אי-פעם – בישראל או בעמים – מחקר אמפירי על עשיית-הצדק בבית משפט כלשהו?

 

איך מנהלים מחקר אמפירי? לוקחים מדגם מייצג רחב ככל האפשר של תיקים, בודקים את טענות הצדדים ואת הראיות, מראיינים את הצדדים ושומעים מהם אם הפרוטוקול אכן משקף את הנטען, וכן הלאה – ובסוף מנפים מהם את התיקים הלא-בעייתים, בהם לבית המשפט לא הייתה שום ברירה, אלא להגיע לתוצאה אליה הוא הגיע. כמות הצדק בתיקים הבעייתיים היא זו הקובעת אם נעשה משפט-צדק, אם לאו.

 

מהן ה”נתונים” עליהם מתבסס חה”כ בן-ששון? על כך אפשר ללמוד מהמשך הידיעה הנ”ל:

 

מנתונים שנמסרו לוועדה על-ידי הנהלת בתי המשפט עולה, כי כ-44 אלף תיקים נפתחים בשנה בבית המשפט לתביעות קטנות, ומתוכם רק על כ-1,000 החלטות מוגשות בקשות לרשות ערעור.

 

האם זה אומר שב-97.72% מהתיקים נעשה צדק? לא, זה אומר שבחלק מהתיקים השופט כופף לצדדים את הידיים לפשרה (שעליה אין ערעור), שבחלק מהתיקים לבוזגלו קשה-היום אשר פונה ל”בית המשפט לעניים” אין משאבים (אגרות, ערבויות, פסיקת “הוצאות” ושכר טירחת עורך-דין) לנהל ערעורים והוא מעדיף ללקק את פצעיו בשקט, ולא לערער.

 

ואם יתברר לכם שבבתיהמ”ש לתעבורה נפתחים 300,000 תיקים בשנה, ומוגשים רק 1000 ערעורים (המספרים שלופים מהמותן, אבל כנראה שהטעות לא גדולה), גם אז תאמרו שבבתיהמ”ש לתעבורה “עושים צדק ולא רק משפט”?!

 

חה”כ בן-ששון הוסיף עוד, כאמור, כי “יש להרחיב את מעגל המתדיינים הנהנים מהליך יעיל ואיכותי, ובנוסף להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט”, ואני שואל: אם זה כל כך “יעיל ואיכותי” – מדוע שלא נהפוך את בית המשפט לתביעות קטנות ל”בית משפט כללי”, בו תתבררנה כל התביעות, ללא הגבלת סכום?

 

כן, כן, אני יודע את התשובה: הכל יחסי …

 

ואם “הכל יחסי”, מדוע להתיפייף ולדבר על “צדק” ו”יעילות” במקום לגלות יושר אינטלקטואלי, ולהודות בכך שלתביעות עד סכום כזה-וכזה אנחנו מסתפקים בצדק סוג ב’?!

 

זאת ההזנייה עליה אני מדבר. פרוסות-פרוסות, כמו נקניק סלאמי.

 

ומה יהיה הסוף?

 

עם המומנטום הזה הסוף יהיה שמשפטי רצח יהיו נידונים ע”י רשמי בימ”ש השלום, הערעורים עליהם יהיו נידונים בפני הרכבי דן-יחיד של בימ”ש השלום, וכדי לערער לביהמ”ש המחוזי (בפני דן יחיד, כמובן) נצטרך לבקש (ולא לקבל) רשות ערעור.

 

אתה, מן הסתם, צוחק עכשיו על התחזית שלי, אבל הנכדים והנינים שלך ושלי יבכו, ואנחנו כבר לא נהיה כאן כדי להכות על-חטא.

 

אני מזמינך, איפוא, “לרדת” מהורדה הערעורים להרכבי דן-יחיד, ובהמשך אציע גם פתרונות פוזיטיביים להפחתתו של העומס על בתי המשפט?

 

פתרון א’: הגדלה מאסיבית של מספר השופטים

 

לפי חוק בתי המשפט שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים, ובבתימ”ש השלום. השר אינו חייב לקבל את הסכמתם של שר האוצר, של הממשלה, של מערכת המשפט. אפילו הכנסת אינה מוסמכת להתערב לו בעבודה הזאת.

 

אני מזמין אותך, איפוא, לקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים, הכל על בסיס המצב הקיים, על כל הפרמטרים שלו (ובכפוף לפתרונות המוצעים בהמשך, אם יתקבלו על דעתך), ועל בסיס משך-ההליכים הנראה לך.

 

פתרון ב’: הדברתה של מכת הערות-האגב

 

לשופטי ישראל ישנו בולמוס-אדירים להערות אגב, אשר, מצריך הדברה. לא פחות.

 

עמדתי על כך, בין השאר, במאמרי על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי? ובמאמרי התקשורת, אבירם זינו, אדמונד לוי והערות האגב. הראיתי (בעיקר במאמר הראשון) איך שופטים מקדישים להערות-אגב כמעט 100% (!) מהזמן השיפוטי.

 

כאן קבור אחד הכלבים הגדולים של הזמן השיפוטי המבוזבז.

 

פתרון ג’: פיצול הדיון לשאלות נפרדות

 

נניח שעבירה מסויימת כוללת עשרה יסודות עובדתיים, אשר די בהיעדרו של אחד מהם כדי לזכות את הנאשם מהאשמה. נניח שבשלב הסיכומים מבקש הנאשם להעלות חמש טענות “מקדמיות מאוחרות” (כפי שהוא רשאי לגבי רוב הטענות המקדמיות), אשר די באחת מהן כד’י לזכותו. נניח שיש לו גם עשר טענות-הגנה אותן הוא יכול להעלות גם בשלבים מוקדמים של המשפט, ודי באחת מהן כדי לזכותו.

 

יש לנו, איפוא, 25 טענות אשר די באחת מהן, כי תתקבל, כדי להביא לזיכויו של הנאשם.

 

לפי המצב היום הוא צריך להעלות את כל טענותיו בבת-אחת, ופסק הדין גם הוא אמור לדון בכולן יחד, אבל אם ניתן היה לדון בהן כל אחת בנפרד, ניתן היה לחסוך הרבה זמן שיפוטי, כי כאשר מגיעים לטענה שמתקבלת, הנאשם מזוכה, והדיון נגמר.

 

נניח שבית המשפט מקבל טענה אחת של הנאשם, ומזכה אותו. נשאלת השאלה מה תועלת הייתה בשמיעתן של כל הטענות?

 

אבל זה לא הכל: במקרים רבים בית המשפט מאריך לדון בכל הטענות של הנאשם, ודוחה אותן, אבל “שוכח” לדון דווקא בטענה אחת, אשר מחייבת זיכוי שעליו לא יכולה להיות כל מחלוקת. מה היה לנו? גם בזבוז-זמן שיפוטי, וגם עיוות-הדין, המצריך את בזבוז זמנה של ערכאת-הערעור (אשר גם היא יכולה להתנהג באותה הצורה).

 

אפשרות נוספת: בית המשפט אכן מזכה את הנאשם, אבל ממשיך בדיון קולוסאלי בשאר 24 הטענות, אותן הוא דוחה, אחת-לאחת. 24 אמרות-אגב מיותרות (ראה לעיל) אותן ניתן היה למנוע אם ניתו היה להעלות כל טענה בנפרד, ולפסוק בה בנפרד.

 

העליתי את הנושא במכתבי מיום 15.4.2007 אל עו”ד יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה), ומשקיבלתי, אחרי למעלה משמונה חודשים, את תשובתה הלא-רצינית, הרדודה והחלקית, של עו”ד דרורה נחמני-רוט ממחלקת ייעוץ וחקיקה (פלילי) חזרתי אליה עם מכתב-השגה מפורט, אשר בסיומו ביקשתי להעביר את כל התיק הזה אל הדרג המדיני – קרי: שר המשפטים.

 

מאז; עברו שלושה וחצי חודשים, ואני מניח שאיש לא טרח להניח את פנייתי ואת השגתי על שולחנך.

 

אני מזמינך, איפוא, לדרוש כי התיק הזה יונח על שולחנך.

 

עוד על בזבוז-הזמן השיפוטי

 

קרא בבקשה את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל ותראה אלף-ואחת שיטות לבזבוז זמן שיפוטי.

 

ובאופן לא-מפתיע תראה שם כיצד גם הנמקת-חסר אינה חוסכת זמן שיפוטי, כי ה”חיסכון” שעושה לעצמו השופט מעמיס כפל-כפליים על ערכאות הערעור.

 

עיקר הבעייה – האגו של השופטים

 

כאשר מדברים על העומס בבתי המשפט, המערכת מדברת על “תוספת שופטים” כדי לצאת ידי חובה ולקבל תוספת של 10 אחוזים, אבל את תציע להם תוספת של 100 או 200 אחוז הם יברחו מזה כמו סינדרלה-במהופך, שהנעליים המוצעות לה גדולות מדי לטעמה, או למידותיה (זה לא הזוי. זה כבר קרה: כאשר שר האוצר, יצחק מודעי ז”ל, אימץ, על נימוקיה, את הצעתי להוסיף עוד 100 שופטי תעבורה על 20 הקיימים – תוספת של 500%! – הם ברחו מזה כמו מאש).

 

הם לא רוצים תוספת מאסיבית של שופטים, כי זה “יוזיל” את מעמדו של השופט בישראל (והמצב היום מעלה את מעמדו?!).

 

הם לא יוותרו על היכולת להעיר הערות-אגב, כי רק כך הם זוכים לכותרות בתקשורת ולאיזכורים בפקולטות למשפטים.

 

הם לא יסכימו לפצל את הדיון לנקודות-נקודות, כי זה שולל מהם את האפשרות “לתחמן” את הצדדים, “לשכוח” טענות קרדינליות שאינן מתיישבות עם התוצאה שהם סימנו לעצמם מראש, ולהמציא עבור הצדדים טענות מטופשות שהם לא טענו, רק כדי שיהיה להם מה “להדוף”. האם לא שמעת אי-פעם את האמירה “אדוני יטען הכל יחד, ואנחנו נתייחס לכל בפסק-הדין – אמירה שאומריה, בזמן האמירה, כלל לא מתכוונים לפרוע את השטר עליו הם חותמים?

 

ואגב, הגב’ נחמני-רוט מאשרת לי שפיצול הדיון, כמוצע על ידי, אפשרי גם לפי הדין הקיים (סעיף 3 לחסד”פ), דהיינו גם ללא החקיקה המוצעת על-ידי, אבל תראה לי שופט אחד שיסכים להפעיל את הסעיף הזה למטרה הזאת!

 

ומעל הכל: הם לא ממש סובלים מאורך התור והתמשכות הדיונים.

 

אף בעל-שררה לא אוהב להרגיש את עצמו לא-נדרש. “יושב ומחכה ללקוחות”. כל בעל-שררה אוהב להרגיש את עצמו חשוב. הוא נהנה מאורך התור של המשחרים לפתחו, הנשקף מבעד לחלונו. מדוע ברוסיה אתה צריך לעמוד יום שלם בתור, בשלג, כדי לקבל כיכר לחם? זה לא בגלל המחסור בלחם, כי בסוף כולם מקבלים ואוכלים את אותה הכמות. זה בגלל שהפקידים מרגישים את עצמם גדולים, ואת האזרח קטן על ידם. זה כדי שלאזרח העומד יום שלם בשלג לא יהיו זמן ותעצומות-נפש לכתוב מאמרי-ביקורת על המשטר, ולפרסמם באתר שלו.

 

ומדוע צריך היום לחכות שבועות ארוכים ל”טסט” במשרדי הרישוי? לא משום המחסור בבוחנים – הרי בסך-הכל מספר המבחנים כמספר הנבחנים, והמדינה מרוויחה כסף רב מהאגרות על הטסטים – אלא משום שכך נוח לבעלי-השררה (מסתמך על ידיעה אישית רבת-שנים).

 

והוא הדין גם בשופטים: אם הם היו רוצים לקצר את ההליכים ולהקטין את ממדי הסחבת, גם במסגרת התקנים הקיימים, הם היו יכולים – אבל הם לא רוצים, כי זה לא מתיישב עם האגו שלהם.

 

סיכום: הפתרונות המוצעים לבעיית העומס על בתי המשפט

 

כאמור לעיל, אלה הפתרונות:

 

  • פתרון א’: הגדלה מאסיבית של מספר השופטים – קביעה של מספר שופטים כזה שיכסה את הדרוש, בלי לשאול איש, כולל את שר האוצר;

     

  • פתרון ב’: הדברתה של מכת הערות-האגב – הפסקתו של בזבוז הזמן השיפוטי אשר אינו נובע אלא מרצונם של השופטים  לזכות בכותרות בתקשורת, ובאיזכורים בפקולטות למשפטים;

     

  • פתרון ג’: פיצול הדיון לשאלות נפרדות – דבר המאפשר “לאחוז את השור בקרניו”, ולהגיע מהר מאוד אל אותה התוצאה אשר בשיטת הדיון הקיימת גורמת לבזבוז-זמן ולעיוות-הדין גם-יחד.

     

  • לזנוח את הרעיון “להוריד בדרגה” את הערעורים האזרחיים עד 100,000 שקל – המשך ההזניה של המשפט בישראל, אשר החלה עם הזנייתו של משפט התעבורה, במדרון החלקלק אשר סופו מי ישורנו.

     

 

בברכה,

 

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

 

העתק: ח”כ מנחם בן-ששון, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר