ב”ה

 

 

 

צלם בהיכל – עגל הזהב

 

 

 

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

 

לא רק “מדינת ישראל” היא צלם בהיכלו של ה’ – ארץ ישראל – אלא כל מעשיה הם צלמים בהיכל.

 

הדבר שקוף כל כך, עד כי לא ניתן להסביר את אי ההתייחסות לשערוריה הנפשעת הזו, אלא ב – העם ההולכים בחושך –  עוורים! עטלפים מגששים באפילה. ולא מפני שנולדו כאלה, אלא, משום שבחרו להיות כאלה. כמה נוח להיות נכה, המונחה על ידי אחרים ולא נדרש “לשבור את ראשו” בבחירת הדרך בה ילך. כי רק דרך אחת בפניו, זו שבה מנחים אותו “אנשים טובים באמצע הדרך”, בתחילת הדרך ובסוף הדרך… לאבדון. אז מה הוא אשם, המסכן?

הוא אשם מאד. כי כל מה שעליו לעשות הוא לפקוח את עיניו ולגלות שהוא רואה! הפלא ופלא…

 

                                                 

 

הגילוי האחרון והמדובר מאד, להסחת דעתו של עם ישראל, הן, מפשעי “מדינת ישראל” נגדו, והן ממורשתו, הוא “גשר המיתרים”, בכניסה ליותרת ירושלים, הנקראת “מערב ירושלים”.  ירושלים, עיר דוד, מקום בית המקדש זו ירושלים, הגשר המיותר והשערורייתי, נמצא בפרברי ירושלים, לא בירושלים! ככל שירבו בה צלמים כאלה, כן תהיה פחות ופחות ירושלים. מהרסינו ומחריבינו מבקשים לראותה כגלגול של תל-אביב, עיר קדשם. מירושלים מתאמצים “בוני המדינה” להיפטר, כבר מאז ימי בן-גוריון, שר”י, וכל מפעלי הראווה בפרברי ירושלים, לא באו אלא לקדם את ההתנתקות מן השורשים.

ככל שגדל הזלזול בכל ערך תרומי ב”ישראל”, כן גדלים מפעלי הראווה שלה – איסטרא בלגינא קיש קיש קריא – עושים המון רוח. למה יש צורך ברכבת הקלה? וברכבות, בכלל? כי מדינת הרשע מסרה כמעט את כל ארץ ישראל לידי תואמיה הערבים, וכבר אין מקום לזוז בתוך הקו הירוק, אז צריך לנסוע באויר ועל פסים, שלא ניתן לנטות מהם ימין או שמאל, רובוט.

 

על בנין הארץ התבכיינו – “כסף הנשפך להתנחלויות” – “בזבוז” כסף על מושכל ראשון – שיבת ציון – בנין הארץ – עליהם יש להביא עלינו בכיה לדורות.  לא די שהרסו מפעלים ריווחיים, כמו חבל ימית וגוש קטיף, שזה הפסד דמים, תרתי משמע, וחורבן רוח ישראל – הרי עצם פעולת ההחרבה הסאדיסטית עלה בכספים אדירים (למשל, לנהגי הבולדוזרים, הפושעים), וגם הפיצויים שאחריהם עלו בכסף רב, כי מה לא נשקיע בחורבן העם היהודי?

אבל יש כסף לעוד ועוד יד-ושם ולגשרים מהודרים, הזוללים כספים עצומים, רק כדי להמעיט מערך ארץ ישראל, ולהעלות על נס מפלצות בטון וברזל.

 

לאן לוקחים אשר-על-הטכס את האורחים מחו”ל? למערת המכפלה, מקום קבורת אבות האומה? לקבר רחל אמנו? לקבר יוסף, בשכם? לכרמי שילה? מה פתאם? את אלה הופכים ל“מערב הפרוע”, כדי להצדיק את ההיפטרות מהם.

 

אז לאן לוקחים את נציגי רוצחי ישראל מכל העולם? ליד-ושם, כמובן!!! כי הלוא זו ההצדקה היחידה לשבתנו בנחלת אבותינו – “השואה”. היא היחידה המצדיקה את “נישול” הערבים מן ה”אדמות הקדושות” שלהם והפיכתן לגן עדן פורח…. אופס, את זה אסור להגיד… זה, איכשהו, לא מסתדר.

ונורא נעלבים כשאיזה רוצח ממצרים או מארץ ג’יהאד אחרת, המהוגן יותר ממארחיו, ממאן לבוא ולהתרשם וללמוד ממעשה ידיהם להתפאר של תואמיו, הנאצים. לא כל כך נוח לו, בנוכחותם של יהודים, לראות פצעים זבי דם, שלעולם אינו יבש, ולעולם זועק, כשזה בכלל לא מדבר אליו…. אבל, זה מעליב את מדינת-השואה… ואילולא היו כולם עבדי עבדים, היו הופכים זאת ל“תקרית דיפלומטית”. אבל, הם תמיד מחייכים לפריץ, בעיקר כשהוא יורק בפניהם את היריקה הכי וירטואוזית שלו.

במקום להציג את תקומת ישראל, את שגשוגו, מציגים את שעת השפל, במקום להציג את החיוניות, מחריבים אותה, ומציגים את המוות. כי זה המאפיין את העם היהודי – המוות! זה מופנם אצל המנוולים – יהודי זה מתבכיין, משתחווה אפיים ארצה, מנגב יריקות ומחייך, גם אל מול המוות, ואומר תודה. מחריב את הארץ בהכנעה, ואז מחייך במונומנט חסר משמעות. כמה שזה מגעיל. לא רק יהודים טובים, אלא גם גויים טובים.

 

בן גוריון הקים את הממשלה הזמנית שלו בתל-אביב. על כרחו, היתה הממשלה זמנית, אך ברצונו, היתה תל-אביב בירת ישראל, לנצח. אלא, בפעם ההיא, העם לא נתן!! והמסכן נאלץ לקבל את ירושלים ואף לעלות אליה… במקום לעלות, מלכתחילה, לירושלים, בעיצומם של מצור וקטל, ודווקא שם להכריז על הקמת המדינה שלו, הוא עשה זאת בתל-אביב… ולא מתוך אילוץ! במקביל הוא עשה מאמצים נוספים להיפטר מירושלים. נצורי ירושלים הבינו היטב במה דברים אמורים;  לממשלת בן גוריון המנוכרת קראו – ממשלת השפֵלה – והפגינו נגד ממשלת השפלה, שבמקום להעלות את תותחיה לירושלים, להגנת עיר הקודש, בירת העם היהודי, השתמשה בהם כדי להטביע את הנשק, שנועד להגן על ירושלים מפני צר וכובש.

והנבל עשה עוד רבות לקידום הפשע הזה, כולל, כדרכו של השמאל, שפך דם רב מאד של יהודים.

 

 פסטיבל עגל-הזהב בעין הוד

 

בן-גוריון החזיק במורשת ירבעם בן נבט, ובמורשתם של קודמיו, דור המדבר – חוגגי יצירת האל החדש – עגל הזהב – במקרה זה, האל החדש היה בן גוריון עצמו, שגם היה פוסק אחרון – מי לחיים ומי למוות – מי למדינה שלו ומי למשרפות, מי למדינה שלו ומי לחבל התליה….

 

יהודים מחפשים קליפות תפוחי אדמה בפחי אשפה, ובעל הדירות הרבות, משליך מליונים רבים ללוע מולך הראווה, “גשר המיתרים”. אנשים ש”מדינת ישראל” החריבה עליהם את עולמם, חיים במבני קרטון, במחנות פליטים, והמושחתים משליכים מליונים, לבניית גועל-נפש מיותר, מיותר, מיותר! ה”חרדים” וה”מתנחלים”, כידוע, “חיים על חשבוננו” – על חשבון מפגני הראווה, על חשבון חייהם הפראזיטיים של הקבוצים, מאז היווסדם, על חשבון בנית מדינה ג’יהאדונאצית נוספת בארץ ישראל, על חשבון סגירת התיקים לפושעים בינלאומיים, הזוכים בחנינה, בהיותם מקדמי “תהליך השלום”, שהוא מעל לכל.

 

ירבעם בן נבט בנה את העגלים בבית-אל ובדן, כדי להסיט את העם מן העליה לרגל לירושלים ומדרך הישר אל דרכו. והעם נתפתה, למרות שידע שעגלי זהב אינם אלוקים, כפי שידע זאת בצאתו ממצרים, לאחר שראה את כל הנסים והנפלאות שקרו לו, לעם ה’, וראה בנפול עובדי הכבשים והעגלים. עם קשה עורף!

 

את כל הסמלים האמתיים של ירושלים, את כל אתרי הקודש בארץ ישראל, נכסי צאן ברזל של העם היהודי, הם מפקירים, ברצון ובחדווה, למעשה – כצו קיומי להם – הם אינם מוותרים ויתורים כואבים, בניגוד לדיקלומי הכחש שלהם, הם רוצים בזה, הם רואים בזה שאלת חיים או מוות לעצמם, המורדים בה’, והם בונים ידים לעצמם – לא יד אבשלום, אלא, מרכז פרס לשלום, לא מערת המכפלה, אלא, קבר יצחק רבין, לא הר הבית, אלא – גשר המיתרים המזייפים.

 

אני מאחלת לגשר הזה חורבן! באמת! מכל הלב! הלב הכואב על הכספים שנבלעו בפיל הלבן הזה, בהם יכלו לפרנס אלפי משפחות ברוכות ילדים – עתיד עם ישראל! רק שלא יהיו קרבנות בנפש, ר”ל.

 

 

 

 

נורת אזהרה כבויה בגשר המיתרים

 
לילה אחרי לילה נשארת הנורה שנועדה להזהיר כלי טיס מהתנגשות חלילה בגשר המיתרים כבויה. בעירייה מרגיעים: התקלה ידועה והיא בטיפול.

 

שמות פרק לב

 

 (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:

(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:

(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:

(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:

(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיקֹוָק אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:

(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:

(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

 

 

מלכים א פרק יב

 

 (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:

(ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן:

(לא) וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי: