אריאל שרון – הבלוף האמיתי של מלחמת יום הכיפורים

אריאל שרון – הבלוף האמיתי של מלחמת יום הכיפורים

איציק אגם / מבוא: שמחה (קימקא) ניר
01.07.2008 17:34
אריאל שרון – הבלוף האמיתי של מלחמת יום הכיפורים - אריאל שרון


הערות למאמרו של הד”ר אורי מילשטיין, אריק שרון – המנצח האמיתי של מלחמת יום הכיפורים.



את מאמרו של הדר אורי מילשטיין, אריק שרוןהמנצח האמיתי של מלחמת יום הכיפורים, פירסמתי לא מתוך הזדהות עם תוכנו – אין לי שום כלים משלי להעריך את האמור בו, אלא משום שהוא כתוב וערוך היטב, ע”י מי שמצוי בתחום.

ברור היה לי כבר בעת הפרסום שיש החולקין על גדולתו של אריאל שרון, גם בנושא המאמר, ואחרי פניות אל מוקירי זכרי, ניאות איציק אגם לתרום את חלקו במחלוקת.

כותב לי אגם:

הי שמחה,

משימה קשה ביקשת ממני.

היא במיוחד קשה כי אורי אירח אותי בביתו ואני יודע שאחרי שאגיב למאמר יהפכו יחסנו ליחסי איבה. זה מצער אותי, אבל תוכן המאמר מצער אותי יותר.

זהו מאמר פוליטי, לא היסטורי. מאמר של פולחן אישיות.

ככל המאמרים של פולחן אישיות, יש בו יותר עיוות מאשר אמת.

תקבל מאמר אנטישמי מהארסיים ביותר.

סימנתי לך את הקטעים לפי הערכים הבאים, עם הערות שלי בכחול.

ירוק: תיאוריות וניתוחי אופי ברמת הפסיכולוגיה ללא כל הוכחות.

ירוק עם קו למטה: כנ”ל אך מתואר בצורה מטעה במקרה הטוב ובמסולפת במקרה הגרוע

חום: מעשים של שרון.

חום עם קו למטה: מעשים המתוארים בצורה מוטעית במקרה הטוב ומסולפת במקרה הגרוע.

אדום: תיאורים ותיאוריות שאין לקורא האופייני כל אפשרות לדעת את מידת נכונותם ודיוקם.

סגול: נכון בעיקרו.

כחול: הערות שלי.

כחול עם קו למטה: הערותי בהדגשה.

 

בברכה

איציק אגם

זכות הדיבור, איפוא, לביקורת:

שרון – הבלוף האמיתי של מלחמת יום הכיפורים

_______________________________

אריק שרון – המנצח האמיתי של מלחמת יום הכיפורים ???

על הישגו זה שאין לו דומה במלחמות ישראל אריק שילם מחיר לא מבוטל וכמעט שהודח ב-9 באוקטובר 1973. היחיד שהבין כי שרון הוא גיבור מלחמה היה שר הביטחון משה דיין שמנע מהשלושה להדיחו. זה היה הדבר הטוב היחידי שעשה דיין במלחמה ההיא.

ראשית, דיין לא קרא לשרון “גיבור מלחמה”. זה פשוט לא נכון. בספרי זיכרונותיו מזהיר דיין את עם ישראל רק מפני אדם אחד: שרון.

שנית, דיין איבד במידה רבה את השליטה על עצמו מיד בתחילת המלחמה. הוא הציע לסגת למעברי המתלה והגידי, כ-30 ק”מ מהתעלה, למרות שצה”ל הצליח לעצור את המצרים ולייצב קו יציב עוד לפני קו התעוזים, כ-6 ק”מ מהתעלה. לכן גם נמנע ממנו הנאום לאומה ב-9 (8?) לאוקטובר ואהרון יריב החליפו ברגע האחרון.

דיין, במסגרת קריסתו שלו, אמנם מנע את הדחתו של שרון. בדיעבד, חבל.

לכלל שאת המלחמה מנצחים ההיסטוריונים ולא הלוחמים, אפשר להוסיף שמנצחים אותה הלוחמים ובעיקר הגנרלים שנותרו בחיים, שהאריכו ימים, ושהגיעו לצמרת הפוליטית כמו הגנרל דייויד אייזנאהואר שפיקד במלחמת העולם השנייה על החזית המערבית ובשנות החמישים היה נשיא ארצות הברית. אייזנהאור היה נערץ עוד לפני נשיאותו וכראוי לאדם בשיעור קומתו, בניגוד לשרון, לא עסק במלחמת העולם בימי נשיאותו. המקרה הישראלי הוא אריק שרון. נכון. שרון אכן עיוות וזייף את מאורעות מלחמת יוה”כ רבות, עוד בהיותו מפקד אוגדה וודאי כאשר היה שר הביטחון.

היה כדאי לאריק להיות ראש ממשלה אפילו רק כדי ששלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה הוא היה דמות שנויה במחלוקת, הוא יהיה המספר הלאומי והפרשן הלאומי של אותה במלחמה: בכל ערוצי הטלוויזיה, בקול ישראל ובגלי צה”ל ובעיתוני הערב. איש מעולם לא זכה להזדמנות כזאת לא בארץ ולא בחו”ל. וחוץ מזה לאריק יש מה לספר כי הוא באמת היה הגיבור האמיתי, שרון גרם למותם של יהודים רבים לחינם. הן במתלה והן במלחמת יוה”כ. גיבור הוא בטח לא היה. שרון פיקד על כמה קרבות טובים וגם על כמה גרועים מאוד ורווי דם יהודים. ברמה האופרטיבית של אותה מלחמה ובכך צריכים להודות אנשים ישרים, גם אם הם מתנגדים בחריפות למדיניותו היום.  אנשים ישרים צריכים להאמין בעובדות כפי שהם מכירים. אנשים לא ישרים מאמינים בפולחן אישיות.

השילוב בין גיבור מלחמה ששרד שנים רבות אחריה ומנהיג לאומי הוא נדיר בהיסטוריה . שילוב כזה התקיים בפרידריך הגדול מלך פרוסיה במאה ה-18 בוינסטון צ’רצ’יל. צ’רצ’יל היה מדינאי גאוני אבל לא מפקד צבאי טוב. ככזה כמעט הביא לתבוסת בנות הברית בדנקירק ואז נתן למפקדיו לנהל את המלחמה. לצה”ל זה אף פעם לא קרה. אחרי 24 שעות, לא 3 שנים, הפך צה”ל את פני המלחמה. בדיוויד אייזנאהואר וביוסף סטלין לגבי מלחמת העולם השנייה. אבל איש מהם לא שרד כראש המדינה שלושים שנה אחרי ולא עמדו לרשות איש מהם אמצעי תקשורת כה דורסניים עד שאחרי יום הכיפורים השנה רק קולו של אריק ייזכר ברמה.

נו. אז מי צודק? שרון שלרשותו עמדו כלי התקשורת הנ”ל או אלה המכירים את שגיאותיו ומחדליו ולרשותם לא עומדים כלי התקשורת?

 

המלחמה על הקונספציה הבלתי רלוונטית

במלחמת יום הכיפורים הופתעו כולם: לא מדויק. שרון לא הופתע. הוא היה מפקד האוגדה במאי 1973 כשדדו, בגלל תנועות דומות של הצבא המצרי, בניגוד לדעת דיין וראש אמ”ן, הורה להכין את צה”ל למלחמה. בעקבות פקודה זו הושלמה אוגדת שרון ונערך תרגיל אוגדתי. שרון לא הופיע לתרגיל למרות שהוא כן ידע מדוע נערך (אנחנו הלוחמים לא ידענו). במקום זה עסק בהקמת הליכוד.  בראש וראשונה הישראלים שהובסו במלחמה, הישראלים לא הובסו במלחמה. להיפך. צה”ל עצר את האויב במלחמת גבורה ראויה לכל שבח וכבש שטחי אויב רבים. אילו ניתן לו, היה כובש יותר.

אלא שכאן יש למילשטיין בעיה. אם הישראלים ניצחו ואם בראש הצבא עמדו, בין השאר, מפקדי הפלמ”ח, אז איך אפשר להשמיצם? אז יש פתרון פשוט. בקולמוסו הביס מילשטיין את צה”ל ובא לו גואל.  אף כי לא מעט ישראלים טוענים שישראל ניצחה. הופתעו גם מצרים וסוריה, שהשיגו את מטרותיהם, לא הסורים ולא המצרים השיגו את מטרותיהם הצבאיות. מטרת שניהם היתה לכבוש שטחים מישראל ולהישאר בהם. הסורים שהו בשטח ישראל בעומק של 3-4 ק”מ במשך 48 שעות בלבד. זה בקושי פשיטה. זה לא “הישג המטרות”. כידוע מפקד החזית הסורי הוזמן לדמשק והוצא להורג בו במקום. לא נראה לי שזה מעיד על “השגת המטרות”. המצרים חדרו קצת יותר עמוק, עד 6 ק”מ (בגזרת המרכזית עד 8 ק”מ) ואחרי 10-16 ימים כבש צה”ל שטח גדול בהרבה ממה שכבשו המצרים, יכול היה לכבוש את כל שטחי הארמיה השלישית אילו ניתן לו והיה חופשי לכבוש את קהיר. בהמשך יכול היה גם להביס את הארמיה השניה ולהחזירה אל מעבר לתעלה או להשמידה. גם הפרופסור למדעי המדינה ואסטרטגיה, שר החוץ האמריקאי הנרי קיס’נגר שכוכבו דרך אז וגם כל האחרים. הטעם להפתעה טוטאלית זאת היה שכלי החשיבה המנטאליים, שוועדת אגרנט כינתה אותם “קונצפציה”, זהו עיוות גמור. ה”קונספציה” הייתה של אמ”ן שטען שלא תפרוץ מלחמה. זה הכל. לא של “כלי חשיבה מנטאלית” של צה”ל. לא התאימו למציאות האובייקטיבית באוקטובר 1973. משפט ולא ברור.  הכלים האלה נצרבו בתודעות האנשים על סמך מיתוסים לא מבוססים של מלחמת ששת הימים, ללמדך איזה אסונות יכולים לחולל מיתוסים. רוב המיתוסים של ששת הימים היו נכונים ומלחמת ששת הימים היתה ניצחון גדול של ישראל על הערבים, אם כי הקל ביותר. זאת בזכות התכנון והפיקוד של אז. אלא שיש בעיה: מפקדי צה”ל בששת הימים היו בדיוק אלה השנואים ע”י מילשטיין: מפקדי הפלמ”ח וכן יצחק רבין. אז מה עושים? הופכים את הניצחון לכישלון ובא למילשטיין גואל.

את תפקודם של השחקנים באותה מלחמה יש לבחון לא לפי התוצאות בסיום המלחמה, שהם פרשניים ולפיכך סובייקטיביים, אלא לפי יכולתם של השחקנים לעצב לעצמם כלי חשיבה מתאימים.  מה זה? בדיוק להיפך. את ההישגים ניתן לקבוע רק לפי התוצאות. יכולתם של השחקנים לעצב כלי חשיבה “מתאימים” זו תיאוריה בלבד. ולפי המהירות שהם עשו זאת. מנקודת מבט זאת אריק שרון היה הגיבור הבלתי מעורער של מלחמת יום הכיפורים והוא הציל שחקנים ראשיים אחדים מכישלון גדול עוד יותר. בין ניצוליו של אריק נמנים גם יריבים מרים שלו, שגמלו לו לאחר מכן רעה תחת טובה. שרון עשה טעויות חמורות ביותר במיוה”כ, תוך גרימת אבידות קשות ומיותרות לצה”ל. אם כי גם עשה דברים נכונים. “גיבור המלחמה”, בתוך צה”ל, היה בעיקר בעיני עצמו.

מכל מקום אחרים הצילו את שרון יותר מששרון הציל אחרים. ר’ בהמשך.

כמעט מייד לאחר פרוץ המלחמה התאים אריק את תיפקודו לתנאים החדשים, שכללו לא רק את אמצעי הלחימה ותורת הלחימה שהפעילו המצרים בחזית הדרום, שרון היה היחידי שלא עיכל את המצב שנוצר ולא הבין שהצבא המצרי מאורגן ופועל אחרת ממה שידענו. הניסיונות לכבוש שטחים בחזרה ולהגיע למעוזים נצפו, מסתבר, ע”י המצרים וגרמו לצה”ל אבידות קשות שלא היה יכול להרשות לעצמו. שרון הציע לחדור לעומק איזור המצרים בלילה של ה-7 לאוקטובר. זו היתה התעלמות מוחלטת ממה שלמד צה”ל ב-6 וב-7 לאוקטובר. מה גם שאוגדתנו (של שרון) לא היתה מצוידת. לא היו מקלעים ולא חצובות למקלעים. לא היו אפילו מספיק רובים. לא היו משקפות ומצפנים ולא סרבלים ושכפ”צים. רק שחצן גמור כמו שרון יכול היה להציע פעולה בעומק המצרים במצב זה. היינו נשחטים כמו במתלה. למזלנו דדו כן תפס שהמצרים פועלים אחרת ממה שידענו ומנע זאת. אלא גם את קריסת מערכת הביטחון של ישראל מראש הממשלה ושר הביטחון דרך הרמטכ”ל, סגנו ראש האמ”ן כל חברי המטה הכללי, דרך מפקד החזית ומפקדי האוגדות לפחות. לא קריסה ולא ציפורים. דיבורים בעלמא. אז איך נבלמו צבאות האויב ונכבשו שטחיו? סתם במקרה? קריסה היתה רק של “היסטוריונים”. הצבא ומפקדיו פעלו היטב למרות תנאי התחלה קשים ביותר.

על הישגו זה איזה הישג בדיוק? שאין לו דומה במלחמות ישראל אריק שילם מחיר לא מבוטל וכמעט שהודח ב-9 באוקטובר 1973 אכן אין דומה. ב-9 לאוקטובר גרם שרון להשמדה מיותרת של 50 טנקים ישראלים בהתקפה מיותרת אחרי שקיבל פקודה שלא לתקוף, תוך דיווחי שקר וסירובי פקודות. לפעמים מדיחים על זה בצה”ל. וזה עוד טוב. בצבאות אחרים מקבלים כדור בראש. כאשר בעלי הקונצפציה הבלתי רלוונטית שוב שימוש לרעה במושג “קונספציה”. ובראשם: הרמטכ”ל דוד אלעזר, סגנו האלוף ישראל טל ומפקד החזית האלוף שמואל גונן (גורודיש) פקדו על שרון לנהוג לפי הקונצפציה המוטעית שלהם והוא סירב ובצדק. מה בדיוק היתה ה”קונספציה שלהם”? היחיד שהבין כי שרון הוא גיבור המלחמה היה שר הביטחון משה דיין שמנע מן השלושה, בתמיכת רוב המטה הכללי להדיח את שרון. דיין היה מעוניין בהצלת שרון מבחינה פוליטית, לא צבאית. מכל מקום לא ראה בשרון “גיבור מלחמה”. בכלל דיין לא נטה להשתמש בביטויים ילדותיים מסוג זה. ראה הערתי למעלה. הטעם לכך היה שפרוץ המלחמה שבר את הקונצפציה אצל דיין והוא התאמץ להתאים לעצמו כלי חשיבה חדשים. כלי החשיבה החדשים של דיין כללו נסיגה לעומק של 30 ק”מ. זה יותר התמוטטות מאשר “כלי חשיבה חדשים”.  הדבר הטוב היחיד שעשה דיין במלחמה היה הגנתו של שרון. בסופו של דבר זה הביא לאבידות מיותרות רבות לצה”ל. קשה לקרוא לכך “מעשה טוב”. אבל זה היה מעשה פוליטי. שרון ניצל בזכות הפוליטיקה ולא להיפך.

 

“אריק הוא פסיכופאת”

טענו תמיד כלפי אריק שרון שאין הוא פועל לפי הנורמות: כשהיה קצין זוטר, וקצין בכיר, ושר וראש ממשלה. גם בעצם כתיבת שורות אלה. טענה זאת נכונה. עבור מעצבי הנורמות בישראל, מהמערכת הפוליטית, מהאקדמיה, מהתקשורת ומהאומנות, שרובם שמאלנים, מצוץ מהאצבע. באותה תקופה היו מעצבי דעת הקהל העיקריים – “מעריב” ו”ידיעות” – ימניים ביותר ותמכו ללא סייג בדיין ובשרון.  אי עמידה בנורמות-העדר שהם עצבו הוא ביטוי לפסיכופטיות. אני לא זוכר שבשום כלי תקשורת נחשב שרון ל”פסיכופאט”. להיפך. נורמות עדר לא פותחו “בשמאל” שבעצם הכוונה כאן למרכז. פותחו נורמות חשיבה עצמית, יוזמה ואלתור. מכל מקום “נורמות עדר”, במידה שהיו, לא היו יותר נחלת ה”שמאל” מנחלתם של אחרים. מכאן שאריק הוא לדעתם אדם מסוכן ואת הדעה הזאת הם הנחילו לרבים מישראל לא זוכר דבר כזה. להיפך. רק אחרי מליוה”כ התוודענו לסיכוניו. עד אז, כצורך תקשורת רגיל בישראל, חשבתי שהוא מפקד מעולה. את המתלה הסתירו מאיתנו ומסתירים עד היום. רק בלבנון נזכרו בחולשותיו. ואלו היו דווקא חבריו בימין.  והיא חלק מן המורשת באקדמיה, בתקשורת ובאגף השמאלי של הפוליטיקה. סקירת הביוגרפיה הארוכה והעשירה של אריק, ובייחוד פועלו במלחמת יום הכיפורים מלמדת שהאיש לא רק שאינו מסוכן במתלה הרג גדוד צנחנים ללא צורך ותוך אי מילוי הוראה למען תהילתו האישית. אף מפקד בצה”ל לא הגיע לתת רמה כזאת. אלא שבזכותו ישראל ניצלה/התחזקה/ניטרלה איומים פעמים אחדות: פה ושם עשה שרון קרבות מוצלחים, כמעט היחידי היה קרב אום כתף, אבל זה לא הציל אף אחד. קרב טוב מני רבים במלחמת ששת הימים. מילים ריקות. עם כל מגרעותיו וחולשותיו, שעליהם נעמוד להלן, אריק הוא היחיד שחולל רפורמה בצה”ל בשנות החמישים בתקופה שהקים את יחידה 101 ופיקד על רוב הפעולות התגמול כמפקד גדוד 890 ויחידה 202; שרון היה מפקד פעולות התגמול שאמנם הביאו גם לחיזוק מעמד ישראל באיזור וגם להרמת המורל. אלו היו פעולות לחימה זעירה ברמת תכנון צבאית נמוכה למדי שלא הוסיפו דבר, ואולי אף גרעו, מיכולתו של צה”ל במלחמות. במידה וחולל שרון רפורמה היא היתה שלילית בעיקרה. צה”ל העתיק מהצנחנים את היחס המשפיל לחייל, ה”טרטורים” והעונשים הקולקטיביים. רק רבין בשנות השישים הצליח להוציא חלק מזה מצה”ל (אבל לא מהצנחנים) והחזיר את רוח הפלמ”ח של כבוד לחייל, עידוד יוזמה ותושייה ודוגמה אישית של המפקדים, מה שעזר מאוד במלחמת ששת הימים ואחריה.  אריק הוא גדול מפקדי השדה שהיו לישראל מאז הקמתה גיבוב מילים חסר משמעות שחוזר על עצמו בכל מאמר של מילשטיין. לצה”ל היו מפקדי שדה מעולים רבים רק שהיו להם פחות עיתונאים. והדבר בה לידי ביטוי במערכת אום כתף במלחמת ששת הימים קרב (לא בדיוק “מערכת”) אום כתף היה אמנם מוצלח בעיקר מפני שתוכנן ותורגל במשך שנים, לאו דווקא בזכות שרון. אם כי אם היה קרב מוצלח ששרון פיקד עליו אז מגיע גם לו הקרדיט עליו.  ובמערכת צליחתה של תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים; בקרב הצליחה נכשל שרון בבצוע משימתו. הוא ביצע כרבע ממשימתו, גרם לעיכוב הרה גורל והרה קורבנות של יום שלם בצליחה ובסופו של דבר את הצליחה הציל ברן, לא שרון. אריק הוא אחד מבכירי האסטרטגים בעולם ללוחמה בטרור והדבר בא לידי ביטוי ברמה הטקטית בשנות החמישים, ברמה האופרטיבית בחיסול הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים, איני יודע אם הוא “אחד הטובים בעולם”, אבל בלוחמה זעירה שרון היה טוב. אין ספק. וברמה האסטרטגית במלחמת לבנון (למרות כישלונה מטעמים שאעמוד עליהם) ובאינתיפאדה הנוכחית; אפשר להוסיף לכך, לטובת שרון, גם את מדיניות החיסולים בעזה שהביאה לסוף הטרור הפלשתינאי.  אריק הוא בעל גמישות מחשבתית המאפשרת לו להתאים את עמדותיו למציאות, אריק הוא אחד המפקדים והפוליטיקאים היחידים בתולדות ישראל שמנהיגותו אינה קורסת בתנאי לחץ, כפי שקרסה מנהיגותו של לוי אשכול בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים ההמתנה היתה אחד המעשים הפוליטיים החכמים ביותר בתולדות ישראל. לא תמיד צריך למהר. לפעמים לאט זה טוב יותר. מכל מקום מנהיגות אשכול לא קרסה, אם כי היה חסר כאריזמה ועורמה פוליטית שהיו לבן-גוריון ודיין. מנהיגותם של גולדה מאיר ומשה דיין במלחמת יום הכיפורים, גולדה לא קרסה ולא ציפורים. היא תפקדה היטב. דיין קרס. זה נכון. מנהיגותו של מנחם בגין במלחמת לבנון. אינני בטוח לגבי בגין. שרון, שהיה אלילו, אכזב אותו ברמאויותיו הקטנות בלבנון והוא גם היה די זקן. מנהיגותו של יצחק רבין בימי החתימה על הסכם אוסלו לא ברור איפה קרס רבין באוסלו. הוא המשיך לתפקד ולהנהיג בתנאים קשים כאשר פרס עוסק בחתרנות “בלתי נלאית” סביבו. זה לא היה פשוט אבל גם לא היתה קריסה. ומנהיגותו של אהוד ברק בסוף כהונתו. ברק טעה. הייתי אומר טעה בגדול. אבל זו לא “קריסה”. זו טעות.

 שרון “קרס” יותר מרבים בבצעו את ההתנתקות, אחת השגיאות החמורות בתולדות ישראל, הן מבחינה פנימית והן חיצונית, תוך כדי פעלולים שקריים כאילו ארה”ב לוחצת על ישראל להתנתקות ותוך כדי שקר לעם ישראל שבחר אותו בדיוק כדי לא לבצע את ההתנתקות.

מצד שני אין לאריק כושר הפשטה ברמה גבוהה והיכולת אנליטית שלו מוגבלת. הוא אינטליגנטי מאוד אך לא אינטלקטואל. מילשטיין איננו פסיכולוג וגם לא מומחה לשפוט את היכולת האינטלקטואלית של אנשים. דיבורים בעלמא. אולי טוב שכך כי הרוב המוחלט של האינטלקטואלים הם חסרי כושר ביצוע והדבר מוכח, בין היתר, באופן הניהול הכושל שהם מנהלים את האוניברסיטאות. את הפגמים האלה היה אריק יכול לנטרל בעזרת יועצים ועוזרים ברמה גבוהה.

לא נכון. לשרון היו יועצים רבים כראש ממשלה וייאמר לזכותו שהוא גם הקשיב להם. אבל הוא חשדן קיצוני מטבעו ומטעם זה הוא נעזר רק באנשים שהוא בטוח בנאמנותם אישית. למרות זאת היתה במערכת הבחירות שלו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה “חפרפרת” שהדליפה מידע רב החוצה, מידע שסיבך אותו בחקירות הנוכחיות.

אנשים נאמנים מוגבלים בדרך כלל ולא מקיימים עם מושא נאמנותם תקשורת בתנאי שוויון כפי שהיה, על פי המיתוס, סביב השולחן העגול של המלך ארתור בימי הביניים, וכפי שהנהיג פרידריך השני, הגדול, מלך פרוסיה במאה ה-18: שוויון המפקדים הבכירים בפני המלך, שהיה גם המצביא העליון. על פי המודל הזה נהג ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל במלחמת העולם השנייה. זה הטעם העיקרי שבתנאים קשים מאוד החזיקו פרידריך וצ’רצ’יל מעמד מול אויבים עדיפים עליהם בהרבה. צ’רצ’יל, כאמור, כמעט הפסיד את המלחמה בדנקירק. לישראל זה מעולם לא קרה. תוך יומיים החזרנו את הגלגל אחורה במיוה”כ למרות תנאי פתיחה קשים משל הבריטים. היו גם מספר חודשים קשים בתחילת מלחמת העצמאות, אבל אז לחמנו עם צבא מחתרת נגד צבאות סדירים. אין לנו במה להתבייש. חסכים אלה בלמו את הישגיו של אריק והובילו אותו לגדול כישלונותיו: מלחמת לבנון ב-1982 ולהסתבכויות הכספיות שהוא נתון בהם בעת כתיבת שורות אלה.

 

בלא קורס קצינים

אריק שרון לא נולד בקיבוץ עין חרוד. רוב אנשי הפלמ”ח באו מהערים והמושבים. לא מהקיבוצים. ואף לא שרת בפלמ”ח. כך נמנעו ממנו הסוציאליזציה, האינדוקטרינציה ושטיפת המוח שעבר דור המנהיגים בני גילו, דור הפלמ”ח, שעיצב, במידה רבה, את מדינת ישראל על כל אגפיה ואת תרבותה והביא אותה עד הלום. הפלמ”ח לא רק שהביא לניצחון הבלתי יאומן של ישראל במלחמת השחרור, יוצאיו גם תרמו רבות לביטחון, לכלכלה, ולחברה הישראלית. אין לו במה להתבייש. “אינדוקטרינציה” לא היתה שם אלא להיפך, עידוד למחשבה ויוזמה עצמאית. וזו אמנם פשטה בחברה הישראלית ומוסיפה לה רבות עד היום.

מכל מקום במידה והיתה, לא ברור כלל ש”אינדוקטרינציה ” היתה חזקה יותר ב”שמאל” מאשר ב”ימין”. אריק נולד במושב כפר מל”ל. תנועת המושבים נחשבה למחוז המנהיגות של בן גוריון. אריק שרת בחטיבת “אלכסנדרוני” – הנחותה והמושמצת בחטיבות ההגנה וצה”ל במלחמת העצמאות. לא בטוח. אבל אם זה נכון, אז מה? הוא גם לא עבר קורס מממי”ם (קצינים) בהגנה ושוב נחסכה ממנו אינדוקטרינציה משתקת-חשיבה, למפקדי הפלמ”ח וההגנה היתה מחשבה יוצרת ועצמאית באופן בלתי רגיל. הלוואי עלינו עכשיו. אינדוקטרינציה משתקת היתה יותר אופיינית לאחרים מאשר לפלמ”ח. שלא נחסכה מיריביו הגדולים במלחמת יום הכיפורים: חיים בר-לב, דוד אלעזר ואברהם אדן. (את מחבר שורות אלה מאשימים שלא עבר קורס קצינים ולכן אינו מבין דבר בענייני צבא. אני רואה בכך, כאמור, דווקא יתרון). היית מבין יותר בענייני צבא. זה בטוח. אולי אז היינו זוכים למאמרים חסרי פניות ולניתוחי אירועים במקום ניתוחים פסיכולוגיים.  אריק התחיל את מלחמת העצמאות כמ”כ גדנ”ע. כשפרצו המאורעות בדצמבר 1947 הוא נטש את תפקידו בגדנ”ע, בניגוד לפקודה, והצטרף לגדוד 32 יפה. אם כי זה היה דבר של יום יום אז. שעליו פיקד איש הדרכה ותיק בארגון “ההגנה”, צביקה גרמן. עד מהרה אריק התגלה כבכיר הסיירים, אנשי השטח והמפקדים הטקטיים בגדוד ואחרי זמן קצר הוא מונה לסגן מפקד מחלקה בלא שעבר קורס קצינים. רבים התמנו למפקדי מחלקה ללא קורס קצינים אז. צה”ל גדל במהירות והיו גם מפקדים רבים שנפלו. כבר בדצמבר 1947 פיתח אריק, תוך כדי התקלות עם אויב, בסביבות קלקיליה, תורת לחימה בהיתקלות במארב. לא כל כך ברור על איזו תורה מדובר. תורת ההסתערות על מארב פותחה ע”י הפלמ”ח. תורה זו נהוגה בצה”ל עד היום. יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר לב ודוד אלעזר שהיו בכירים מאריק בהרבה, במלחמת העצמאות ובצה”ל לא יכלו לזקוף לעצמם הישג כזה בכל הקריירה שלהם. עד מותם הם קנאו באריק ולא סלחו לא על כך נו באמת? תרגולת מארבים! אולי באמת היה עוזר למילשטיין איזה קורס קצינים קטן. חוץ מזה לאלון, רבין, בר-לב ודדו אין מה להתבייש במה שיזמו, המציאו, ופתרו. “תרגולת המארבים” לא בדיוק הדירה שינה מעיניהם. ועל דברים בולטים בהרבה שהנהיג ופיתח. קנאה באריק התפתחה לשנאה יוקדת היא אחד המאפיינים הבולטים בתולדות חייו. מאיפה אתה יודע שיחסם של מפקדים אחרים לשרון נבע מקנאה או “שנאה יוקדת”? יש הוכחות? עדויות? מסמכים? אולי היתה ביקורתם עליו עניינית וצודקת? חוד החנית של השנאה הזאת הוא יחצ”ן הפלמ”ח אלוף משנה בדימוס ד”ר מאיר פעיל ששנים רבות השחית את תפיסתם של קציני צה”ל מפקד בה”ד 1, וכמרצה לחשיבה צבאית בבית הספר לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. בעזרת המניפולציות של מאיר פעיל הצליחה מאפיית הפלמ”ח להפוך את אריק לשנוי במחלוקת. אין מאפית הפלמ”ח. זאת המצאה. להיפך. את הפלמ”ח ניסו בן-גוריון ודיין להסתיר ולהמעיט בערכו כל הזמן, בהצלחה לא מבוטלת. אני רואה שגם את מאיר פעיל מילשטיין מכניס לכל מאמר על כל נושא. אני מניח שיש ביניהם חילוקי דיעות. זה לגיטימי. למה ללכלך? אני מניח שהקנאה בפופולאריות של מ. פעיל מוציאה את מילשטיין מדעתו. במקום להשמיץ ולכלך, אולי כדאי ללמוד מפעיל איך לנתח מצב ולחוות דיעה כך שתשכנע אחרים.

בהתקפה המפורסמת על לטרון במאי 1948 הוביל מ”כ הגדנ”ע אריק שרון את כל חטיבה 7 והיה היחיד שהגיע עם מחלקתו לביר חילו, היא נקודת ההסתערות על היעד – מוצב ירדני מעל מנזר השתקנים בלטרון. אריק נסוג אחרון משדה הקרב כשהוא פצוע קשה ומופקר בשטח על ידי מפקדיו. שקר מוחלט. שרון נסוג (ברח?) בין הראשונים והשאיר פצועים והרוגים בשטח. לא במקרה אמרו עליו חבריו הצנחנים מאוחר יותר ש”מעולם לא ראו את גבו בפעולות”. כלומר הוא היה מאחור ולא קדימה כיאה למפקד. מסקנתו העיקרית מששת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות היתה שרוב המפקדים של ההגנה וצה”ל היו מפקדים בדרגה ובסכמות אך לא בכישורים וביכולת. מאיפה זה לקוח? על פי התנהגותו והתבטאויותיו של שרון עצמו, היתה לו הערכה רבה לפקדי הפלמ”ח, כולל רבין, בר-לב, דדו ואלון, איתו התייעץ לא פעם. בשדה הקרב היו רובם עלובי נפש צריך מידה אדירה של שחצנות ויהירות אישית כדי לקרוא לאחרים “עלובי נפש”. ודלי מעשה. לא נכון. הם הובילו לניצחון במלחמת העצמאות. הניצחון ב-1948 הושג במידה רבה עקב חולשת הערבים,

אהה. אז היה ניצחון של צה”ל ב-48, בהנהגת הפלמ”ח, כנגד אויבים רבים ממנו בחיילים ובנשק. אך לא לעולם חוסן. מדי פעם נתן אריק ביטוי למסקנה זאת. לא ידוע לי. מתי? איך? איש מאותם “עלובי נפש” שבנו את צה”ל ואת מדינת ישראל לא אהב אותה, הם חיכו לאריק בפינה ובכל הזדמנות התנפלו עליו כעדת זאבים. גם היום.

 

טינת הטרמפיסט

לקח לטרון קיבל ביסוס נוסף, כשבשלוש וחצי השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות נכשל צה”ל בכל מבחניו הקרביים יש בזה משהו. צה”ל התדרדר כתוצאה ממהלכו של בן-גוריון לשמור על שלטונו כנגד אהדתו הגואה של הציבור למנהיגי הפלמ”ח. הוא דאג שרוב מפקדי הפלמ”ח יעזבו את צה”ל ובכך הוריד את יכולת הלחימה של צה”ל לרמה מסוכנת. לכן הזמין את הצרפתים והבריטים למבצע סיני. הוא ידע עד כמה פגע ביכולת צה”ל. אבל צה”ל, ומיוחד מילואי הפלמ”ח, הפתיע וניצח בתוך מספר ימים. עד שבאוגוסט 1953 נקרא הסטודנט אריאל שרון להתגייס חזרה ולהקים את יחידה 101. במשך ארבעה חודשים בלבד חוללו שרון ופקודיו מהפכה בצה”ל והפכו אותו למשך 15 שנים מצבא כושל לצבא יעיל ביחס לאותה תקופה. לא צריך להגזים. גם כאן אולי היה עוזר קורס קצינים. צה”ל הוא גדול ויש לו חילות רבים. אם עשה שרון “מהפכה”, זה היה בחיל הצנחנים. לימים אמנם פשטו חלק מתרגולות הצנחנים גם לחטיבות רגלים אחרות. אבל כל צה”ל?

מלבד זאת בסך הכל נבעה הצלחתו של שרון דווקא מפני שהביא בחזרה לצה”ל חלק מרוח הפלמ”ח ומלחמת השחרור. זכותו היחידה היתה שזכה לגיבוי מבן-גוריון כי לא היה איש פלמ”ח, שמכוחם העולה ומנהיגותם הטבעית חשש בן-גוריון. בעצם ימי אותה מהפכה היה חיים בר לב אב בית דין צבאי שבפניו נשפט שרון על הפרת פקודה בפשיטה שביצע לתוך מחנה הפליטים אל בורג’ בעזה, שם השאירו הוא ופקודיו עשרות הרוגים “חפים מפשע”. אז היה דוד אלעזר קצין שבור נפשית מאיפה אתה יודע שדדו היה “שבור נפשית”? אתה פסיכולוג? יש עובדות? מסמכים? במחלקת ההדרכה ומדי פעם הצטרף לפשיטה שעליה פיקד שרון. את טינת הטרמפיסט ניסה אלעזר לפרק בגדול על שרון אחרי עשרים שנה כשמונה לרמטכ”ל ובמלחמת יום הכיפורים. באמת! גם כאן היה עוזר קורס קצינים. מפקד בצה”ל ש”שומר טינה כי היה טרמפיסט” ועל פי זה קובע מהלכי קרב? אין דבר כזה! מלחמת הפלמחניקים יפי הבלורית והנפש נגד אריק ש”לא עוצר באדום” כדברי עוזי בנזימן מעיתון “הארץ”, נכנסה להילוך גבוה.

 לא היתה שום “מלחמת הפלמ”חניקים” בשרון. היתה ביקורת עניינית. במיוחד אחרי המתלה. החשש היה שמפקד יוכל לסרב פקודה ולהרוג את אנשיו ללא צורך ועוד לצאת “גיבור”. זה היה חשש לגיטימי שאמנם התממש ב-1973 במחיר מאות! חיילי צה”ל. שרון למד את קרב המתלה היטב. הוא הבין, כפי שציין מילשטיין בתחילת המאמר, שמפקד זוכה לתהילה לא בזכות מעשיו או מחדליו אלא בזכות יחצנותו. וכך עשה. יש גם לזכור את תכונתו של שרון שלא לומר את האמת. כבר בשנות החמישים שאל בן-גוריון, בהתיחסו לשרון, “האם כבר למד האיש הצעיר לומר את האמת”?, כך שהביקורת על שרון היתה לגיטימית בהחלט.

אריק נזרק מצה”ל פעם אחת ב-1952, בהיותו קמ”ן פיקוד צפון על עבירת משמעת והיה עף מצה”ל עוד פעמים רבות כשחולל את המהפכה בצה”ל בשנות החמישים אלמלי גוננו עליו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין, שהבינו כי אריק הוא הכלי היחיד העומד לרשותם לשפר את איכותו של צה”ל. לא נכון. הם שמרו עליו כי פחדו מאהדת הציבור והחיילים למפקדי הפלמ”ח. אחרי מבצע קדש האמינו בן גוריון ודיין, ללא ביסוס, כי הכריעו את הערבים וכי תם עידן המלחמות. הם פברקו על אריק עלילה שהוא הפר פקודה בפרשת קרב המיתלה זאת לא היתה עלילה. זאת היתה אמת לאמיתה. והכניסו אותו למקרר לשנים אחדות שבהם הוא קיבל תפקידים שוליים בצה”ל. כך צריך היה לעשות למי שהרג גדוד צנחנים בשביל תהילתו האישית בניגוד לפקודה. לפחות. למעשה צריך היה להדיח את שרון מצה”ל. אבל את זה לא עשו לעשות רק בסיבה פוליטית. מהלך זה של שני המפא”יניקים שחששו מכוחו הגובר של אריק בצה”ל. הם לא חששו מכוחו הגובר בצה”ל. הם רצו בכך. לכן הצילו אותו אחרי המתלה.  לא בא לידי ביטוי במלחמת ששת הימים כי מבחינה אסטרטגית לא היתה זאת מלחמה של ממש אלא מרדף באש חיה מול אויב בורח. אבל בקרבות שהיו, כמו קרב גבעת התחמושת או קרב עמק דותן, צה”ל תפקד כל כך גרוע עד שמפקדיו הבכירים ובראשם הרמטכ”ל יצחק רבין וחיים בר לב החליטו לא לחקור את המלחמה ההיא, לא לחשוף את הליקויים החמורים של צה”ל בה וממילא לא להפיק לקחים. על המערכה היחידה שהתנהלה כהלכה פיקד כאמור, אריק, שהוצא מן המקרר שנים אחדות לפני כן. קרב אום-כתף לא היה בשום אופן הקרב היחיד המולח בששת הימים. הערבים ברחו כי צה”ל הבריח אותם. לזה קוראים ניצחון. קרב גבעת התחמושת הועלה לדרגת אגדה ע”י הצנחנים וכלי תקשורתם ולא ע”י בר-לב או רבין. עמק דותן לא היה קרב מוצלח במיוחד, אבל גם לא גרוע במיוחד. מכל מקום צה”ל עסק בחקר קרבות מסודר למדי אחרי “ששת הימים” (אבל לא אחרי “יום כיפור”) והסיק מסקנות רבות. רק בזכות מסקנות אלו והפעלתן ניצח צה”ל גם במלחמה הקשה ביותר שנכפתה עליו – מלחמת יום הכיפורים.  מאחר ומסקנות מלחמת ששת הימים נגעו בעיקר לשיפור לוחמת השריון ושת”פ ארטילריה, הנדסה, ח”א ושריון, אין מילשטיין מכיר לא את המסכנות וודאי לא את התרגולות שפותחו בעקבותן.

בויכוח הגדול על הקמת קו בר לב בין הפלמ”חניקים בהנהגת הרמטכ”ל חיים בר לב ובן חסותו ובונה הקו אברהם אדן לבין יוצא הצבא הבריטי ישראל טל ואיש חטיבת “אלכסנדרוני” אריק קודם כל לא לגמרי ברור עד היום מה היה הוויכוח ומה היתה עמדת שרון. מכל מקום אין שום קשר לפלמ”ח או לאלכסנדרוני. מילים ריקות. גם טליק לא היה יוצא הפלמ”ח. היו דיעות שונות לגבי בניית קו התעלה. לא ברור כלל מה היתה עמדת שרון אז ומה היו ההבדלים. (את דעתו “נגד קו בר-לב” הביע שרון רק אחרי מיוה”כ). ההחלטה לשבת על המים היתה החלטה מדינית, לא צבאית. לכן נבנה קו נוסף, קו התעוזים, 6-7 ק”מ מזרחית לתעלה. כדי שיהיה קו הגנה יעיל בלוחמת שריון. ואמנם על קו התעוזים התנפצה ההתקפה המצרית. לא ברור עד היום מה בדיוק היתה האלטרנטיבה שהציע שרון ואם היתה טובה יותר. שרון, נצחה אסכולת “חומה ומגדל” הפלמ”חאית והמיטה אסון על עם ישראל. באותה תקופה החל תפקודו של שר הביטחון משה דיין להידרדר והוא עסק בשוד עתיקות יותר באשר בבעיות הביטחון. מעשה טוב אחד עשה דיין, הוא כפה על בר לב למנות את אריק לאלוף פיקוד הדרום. הרמטכ”ל בר לב מנע מאריק לחסל את הקו. לא ידוע משום מסמך ששרון דרש לחסל את קו המעוזים כאשר היה מפקד פיקוד דרום. קו המעוזים היתה דרישה של הדרג המדיני. אריק דלדל אותו ומנע בכך הרוגים רבים יותר במלחמה הממשמשת ובאה. לא ברור מה היתה השפעת הדילול עצמו על המוכנות למלחמה. ייתכן ואילו היו יותר מעוזים מאוישים, ההפתעה היתה נמנעת וחציית המצרית איטית יותר. אבל ייתכן גם שע”י כך נמנעו קורבנות נוספים. לך תדע. בימים אלה חשף אריק פרט חיוני להבנת אירועי מלחמת יום הכיפורים: בראיון לאבי צור מביטאון ארגון נכי צה”ל הוא סיפר שבמאי 1973 הוא סיכם עם הרמטכ”ל אלעזר שבפרוץ המלחמה יפונו מייד כל החיילים מן המעוזים. כשפרצה המלחמה אריק לא היה מפקד החזית שרון סיפר הרבה דברים על עצמו. לא כולם נכונים. רובם לא. חכם לאחר מעשה. לדעת רבים, בצדק, השארת אנשי המעוזים, לפחות אחרי ה-7 לאוקטובר, היתה מחדל חמור. ניתן היה להציל רבים מהם. דדו כבר לא יכול להכחיש, אז אפשר לספר סיפורי מעשיות. לא ידוע לי שבתקופת שרון כמפקד פיקוד דרום, עד 6 חודשים לפני המלחמה, היתה הוראה לפנות את המעוזים במקרה של מלחמה. מכאן שגם שרון לא תכנן את פינוים.  והרמטכ”ל לא פעל לאסוננו לפי הסיכום. הרמטכ”ל בר לב נהנה מן ההצלחה האדירה של שרון בחיסול האינתיפאדה הראשונה בעזה בתחילת שנות השבעים. בר-לב יזם פעולות רבות כרמטכ”ל. בין השאר הפשיטות למצריים. על כך היתה תהילתו ולאו דווקא על הטרור בעזה. מכל מקום בר-לב נתן לשרון את הפיקוד וחופש הפעולה בעזה, מה שסותר את תיאורית ה”טינה”.

השנתיים שאריק בילה בעזה לימדו אותו את האסטרטגיה של לוחמת אנטי-טרור יותר מכל אדם בעולם. אבל באותן שנתיים התגלתה אחת מחולשותיו של אריק: הוא לא הבין את ההיבט הפנימי, הפוליטי והתקשורתי שרון לא הבין את ההיבט התקשורתי? הוא היה מומחה בו! של לוחמת האנטי טרור והוא לא העריך עד כמה נוהג השמאל בישראל כעדר הנוהה אחרי הרועה. לאסונו ולאסון כולנו רוב רועי השמאל הם מניפולטיביים. אריק הותקף אז כמי שפגע בטוהר הנשק וכמי שהפר פקודות והוראות. אז דווקא לא היה לתקשורת המנהג לתקוף את צה”ל כמו היום. מה שכיום אמנם מזיק ומטעה. מכל מקום דדו לא היה צריך את התקשורת כדי להחליט על עתידו של שרון. לדעתו שרון לא היה ראוי להיות אלוף פיקוד. דיעה לגיטימית לאור מעשיו של שרון בעבר. חוץ מזה באותה תקופה דווקא שלט הימין בעיתונות. במיוחד ב”מעריב” ו”ידיעות אחרונות”. כל ביקורת על שרון או דיין נתקלה במפל של מאמרים נגדיים מטעם שרון ודיין.

עידו דיסטניק הבן של עורך מעריב, הודה לימים ש”מעריב” תמך ביודעין בדיין. התקפות אלה הכינו את הקרקע לדוד אלעזר, אחרי שמונה לרמטכ”ל, לסלק את אריק מן הצבא. דדו ביקש גם למנוע מאריק פיקוד על אוגדה במילואים. את המשימה הזאת ניטרל משה דיין.

היה הגיון רב במניעת פיקוד גבוה בצה”ל לדמות פוליטית. דיעה לגיטימית שהוכחה כנכונה ביותר במליוה”כ.  אריק לא למד את הלקח וחזר על שגיאותיו אחרי עשר שנים במלחמת לבנון. המניפולטורים המשאל חיכו לו בפינה. לא נכון. שרון למד את הלקח היטב. בלבנון יישם שרון את הלקחים שלמד ושיקר ועיוות בהנחה שבעזרת עיתונאים אוהדים יצא טוב. הפעם פשוט זה לא עבד והבלוף התגלה ע”י הימין, לא ה”שמאל”.

פרוץ מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את אריק לא נכון. שרון הכיר היטב את הכנות המצרים. ראה הערה למעלה. כמו שהיא הפתיעה את רוב הישראלים מחוץ לכמה אנשי אמ”ן שהתריעו כי המלחמה תפרוץ ונענשו. אריק הופתע גם מן ההתנהלות היעילה באופן יחסי של המצרים כאמור דווקא לא הבין את השיפור בהתנהלות המצרים. וגם מקריסת המערכות בצד הישראלי. כאמור לא היתה שום “קריסת מערכות”. היתה לחימה אמיצה ואלתורים רבים, לחימה שבלמה את המצרים והסורים ובתוך מספר ימים הועברה המלחמה לשטחם. זו לא קריסה. זה רוח קרב ויכולת מבצעית ראויה לכל שבח.  הוא הגיע עם אוגדת המילואים שלו לגזרת התעלה רק ביום א’ בצהריים, עשה הערכת מצב מדויקת שגויה לגמרי. ראה למעלה.  והקדיש את מאמציו לחלץ את אנשי המעוזים. אבל דדו לא אישר לו לחלצם משיקולים שרק הביוגרף חנוך ברטוב והיחצ”ן מאיר פעיל יכולים אולי להבינם. לא. השיקולים היו שהמצרים פועלים ביעילות טובה מפעמים קודמות ולכן צה”ל צריך להתאים את עצמו למציאות זו ולפעול אחרת. כמו כן המצרים היו מאורגנים היטב כי התכוננו למלחמה וצה”ל לא כי הופתע. שרון לא הבין זאת (גם לא גורודיש). בהחלטתו  הציל דוד את צה”ל מקורבנות בנפש ובטנקים.

את המעוזים צריך היה לחלץ, אבל לא כפי שהציע שרון בשחצנותו, אלא בשיקול דעת ובחכמה. את זה שרון לא עשה (אם כי עזר בחילוץ מעוז “פורקן”. אבל שיטת הפעולה היתה של מפקד המעוז ולא שרון).

 

לתקוף בלילה

ביום ראשון אחרי הצהריים הגיעו אנשי הפיקוד העליון (ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל וסגנו) למסקנה ש”צה”ל חזר לעצמו” והחליטו לבצע למחרת מהלך הכרעה בגזרת התעלה שיסיים את המלחמה בניצחון גדול. לאריק נודע על הכוונה הזאת והוא יעץ לגורודיש לא לתקוף ביום, כי ביומיים הראשונים של המלחמה הוכח כי הטילים נגד מטוסים והטילים נגד טנקים ניטרלו לחלוטין את חיל האוויר ואת גייסות השריון של צה”ל. אריק יעץ לבצע התקפת חי”ר בלילה, לפתוח פרוזדורים לטנקים ולהרחיב את הפרוזדורים לחיל האוויר. הוא היה מוכן לקחת על עצמו את מתקפת החי”ר עוד באותו לילה. לא ידוע על הצעה כזאת. שרון הציע לחדור למעוזים וחלצם. רעיון נכון לכשעצמו, אלא שהוא נוסה ב-6 בלילה וגרם לאבידות קשות לכוחותינו. מכל מקום “פרוזדור” לשריון רוחבו 8 ק”מ. חי”ר היה נטבח שם כפי שנטבח ב”טרטור 42″. גם לא היו לרשות שרון או הפיקוד כמויות חי”ר שהיו יכולים לבצע מבצע כזה ושרון ידע זאת. לא נראה לי שהציע זאת. טיפש הוא לא היה.

את הטילים לא הכיר עדיין שרון ב-7 לאוקטובר ולא ידע על יכולתם או אי-יכולתם לפעול בלילה. למעשה לא היה שרון מודע לעוצמת הטילים במשך כל המלחמה. זה נכון, לצערנו, לגבי כל צמרת צה”ל אז. 

ניתוח זה ב-7 באוקטובר מלמד שאריק היה היחיד בכל מדינת ישראל שקרא את שדה הקרב. שרון כאמור היה אחד היחידים שלא הבין את שדה הקרב החדש. הרמטכ”ל לשעבר יצחק רבין והרמטכ”ל דאז דוד אלעזר לעומת זאת לא ידעו מימינם ושמאלם. ידעו טוב משרון. ההם הגיעו באותו יום בלילה למוצב הפיקוד באום חשיבה (‘דבלה’) לאישור תוכנית מהלך ההכרעה. אבל את דדו לא עניינה הכרעת המצרים אלא הכרעתו של שנוא נפשו אריק שרון. מאיפה יודע זאת מילשטיין? יש מסמכים? עדויות? בכלל שנאה לא היתה. היו חילוקי דיעות לגיטימיים. כל מי שהאזין לרשתות הקשר ולשיחות בין שרון לדדו שמע שהיה לשרון כבוד רב לדדו (אם כי לא לגורודיש). הוא חשש שאם אריק יושיע את ישראל הוא יבוזה כמי שזרק את המושיע מצה”ל וכמי שביקש לא למנותו למפקד אוגדה. לפיכך הוא דאג שאריק לא יהיה בדיון אלופי החזית לקראת המתקפה הצפויה. אריק חיכה במנחת המסוקים בבסיס בטסה כשעתיים חשוף לארטילריה של האויב. זה עוד סיפור של שרון. הוא לא ידוע לנו משום מקור אחר. מכל מקום הפגזה לא היתה שם. לאחר שהגיע לאום חשיבה הסתיים הדיון ואריק פגש את דדו ואת רבין בצאתם למסוק בדרך לתל אביב. הם אמרו לו בצביעותם האופיינית שרק הוא חוסם את המצרים בדרכם לתל אביב. למה “צביעות”? היה מישהו אחר שחסם את המצרים בגזרתו של שרון?

בלא אריק החליטו רבין, דדו, גורודיש, אלברט מנדלר וברן שאת ההתקפה תבצעה אוגדת ברן למחרת בשעה 8 בבוקר. אכן גם בעניין זה קורס קצינים מזורז היה מלמד את מילשטיין שבצה”ל, כמו בצבאות אחרים, יש חלוקת גזרות. ברן היה אחראי על הגזרה הצפונית ושרון על המרכזית. מאחר וההחלטה היתה לבצע מהלך בגזרה הצפונית, היתה זו גזרתו של ברן ועליו היא הוטלה. חשוב לזכור שהפקודה היתה שאם מצליח ברן בפעולתו, יעבור גם שרון את התעלה בגזרה הדרומית. כך שלא היה כאן עניין של שיקולי יחצנות. לא היה שום סיכוי להצליח בהתקפה כי היא היתה אמורה להתחיל כארבע שעות אחרי שחר, בהחלט היה סיכוי טוב להתקפה זאת. עובדה שבגזרה הסורית בוצעה התקפה דומה ע”י אוגדת מוסה פלד והצלחתה היתה רבה. ואמנם בהתחלה היתה לפעולת ברן הצלחה רבה. עד שהגיע לאיזור הגזרה המרכזית, שבמקרה היתה גזרת שרון, ואז נתקל ברן במערך טילים מאורגן, יעיל וקטלני. זאת היתה הפתעה לצה”ל. נכון שלא היתה צריכה להיות. אבל היתה. כי היא הוטלה על אוגדת ברן שביומיים הראשונים סבלה אבדות כבדות בקרבות רומני וקנטרה. שקר וכזב. אוגדת ברן סבלה אבידות קלות יחסית בקרבות רומני וקנטרה, מה גם שחלק מהטנקים שנפגעו כבר הספיקו לחזור לשימוש. מפקד האוגדה חסר היה ניסיון כמפקד מערכה. הקרב האחרון שעליו ברן פיקד היה כמג”ד במבצע קדש ב-1956. אוגדת שרון לעומת זאת היתה רעננה. אבל בלתי מצוידת בציוד אלמנטארי ללוחמת שריון. לא משקפות, לא מצפנים, לא מקלעים (זה חשוב!), לא כנות למקלעים, לא סרבלים ולא שכפ”צים. לשרון היה ניסיון כאוגדנר מצליח במלחמת ששת הימים לא על כח שריון. יש הבדל גדול. והוא פיקד על הגזרה עד זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. דדו העדיף את ברן הפלמחניק והשמאלן ברן היה ברן היה “שמאלן” כמו שמילשטיין “פאשיסט”. ביטויים קיצוניים וחסרי בסיס אינם מעידים על חכמת הכותב אלא על חוסר יכולתו.  כדי שאריק שלא יזכה בתהילה כמושיע ישראל והליכוד לא ינצח חס וחלילה בבחירות לכנסת שהיו מיועדות להתקיים בסוף 1973. כאמור שרון היה אמור להתחלק בהצלחה ולצלוח אם פעולת ברן תצליח, כך שטיעון זה חסר בסיס עובדתי לחלוטין וכולו ספקולטיבי.. כישלון אוגדה 162 של ברן היה אולי גדול הביזיונות של צה”ל בכל הזמנים. לא צריך להגזים. כשלון שרון ב-9 לאוקטובר היה גדול ממנו ואף גדול ממנו היה כשלון שרון בכיבוש ראש הגשר לצליחה. אפילו יותר מביזיון תל מותילה של רחבחעם זאבי במאי 1951. באותו יום, כשהגיעו לגורודיש דיווחי שקר איזה דיווחי שקר? מי דיווח דיווחי שקר למי? מתי? כי אוגדה 162 צלחה את התעלה אה. זה מסתבר היתה טעות של מישהו במבצעים במקום כלשהו. בשום אופן לא דיווח ע”י מפקד כלשהו. הטענה שהיה דיווח שקר הינה שקרית יותר מהדיווח. הוא שלח את אריק עם אוגדתו מן הגזרה המרכזית לגזרה הדרומית של החזית לכיוון העיר סואץ. זאת היתה טעות קשה של גורודיש שלא הבין שברן בצרות. אבל שרון כן ידע זאת כי מפקדי ברן דיווחו לו ולמפקדיו ושרון לא דאג לעדכן את גורודיש כי חשש שלא תהיה לו הזדמנות לצלוח. בתל אביב הרימו גביעי יין על התחלה של סדר חדש במזרח התיכון ודיווחו על כך לוושינגטון, הצנזורה הצבאית פסלה ידיעות שהזרימו עיתונאים לטלוויזיה לרדיו ולעיתונים בארץ ובעולם על צליחת תעלת סואץ כדי לא לחשוף סודות צבאיים. כשנודע שמכל האוגדה של ברן תקף רק גדוד אחד בפיקודו של חיים עדיני שקר וכזב. תקפו שתי חטיבות. הרי המג”ד אסף יגורי נפל בשבי בראש גדודו. והוברח באבדות כבדות, הוחזרה האוגדה של אריק לגזרה המרכזית על כל המשתמע מכך מבחינה לוגיסטית. באותו יום הבין אריק כי אם דדו, גורודיש וברן ינהלו את המלחמה בחזית הדרום עלולה מדינת ישראל להגיע לסוף דרכה. הוא לא ידע מה שמעטים ידעו בתחילת המלחמה שהרמטכ”ל כמעט לא תפקד בגלל כאבים איומים שנגרמו לו עקב דלקת שורש השן וסמים שהוא נטל להתגבר על הכאבים. שקר וכזב.

 

הלילה שבו נולדה תרבות אוסלו

באותו לילה בחצות נפגשו אלופי החזית עם שר הביטחון משה דיין ועם הרמטכ”ל דוד אלעזר באום חשיבה. דיין היה בוטה מאוד. הוא אמר שביצועי אוגדת ברן באותו יום מלמדים שצה”ל אינו צבא של ממש אלא אספסוף חמוש. לא נכון. דיין לא אמר זאת. לפיכך הודיע דיין כי ישראל נוטשת את תורת הביטחון שאימצה אחרי מלחמת ששת הימים ושהתבססה על הכרעת האויב במלחמה ומאמצת תורת ביטחון המבוססת על ניסיון להשיג שביתת נשק. דיין לא היה כבר רלוונטי אז. הוא באמת נשבר. אבל כל האחרים, כולל שרון, ברן, אלברט, דדו, גורודיש והאחרים לא. באותו לילה נולדה תרבות אוסלו, נו באמת! שיצחק רבין עיכל אחרי עשרים שנה ב-1993מבלי שידע את אילן היוחסין שלה ומבלי שהבין את משמעותה. חסידי אוסלו הצהירו בראש חוצות שהם המציאו את הגלגל. מסתבר שהגלגל של אוסלו נכפה עלינו על ידי התפקוד הכושל של צה”ל ב-8 באוקטובר ועל ידי קריסת תורת הביטחון של ישראל. הקשר מפוקפק לגמרי. צה”ל המשיך להילחם, דיין או לא, חצה את התעלה והביס את הצבא המצרי.

דיין הטיל על אריק שרון לתפוס פיקוד על כל החזית, שקר וכזב. לא היה ולא נברא. “לפתח את המצב” ולהתכונן לצליחה ביום רביעי 10 באוקטובר. את הפקודה להתכונן לצליחה נתן דדו, לא דיין. דיין חשב על נסיגה. לא ניתנה שום פקודה “לפתח את המצב”. זאת המצאה. להיפך. ניתנה פקודה של דדו שלא לתקוף יותר אלא אם מותקפים (אם כי דדו הורה להטריד את המצרים “ממרחקים של 2 ק”מ”).  כך הפיל דיין לקרשים את תרבות הפלמ”ח והטיל את יהבו על מפקד ה-101 כבשנות החמישים. לא היה ולא נברא. שקר גמור. את הפיקוד על החזית תפס, בדיעבד זמנית, טליק ואח”כ בר-לב. שרון מעולם לא התמנה או התבקש לקחת פיקוד על החזית. להיפך. היתה מגמה להדיחו, כפי שמילשטיין עצמו מספר בקטע אחר כאן.

 

היום שבו אריק הודח

ב-9 באוקטובר בבוקר התחיל אריק לפתח את המצב על-פי הפקודה שקיבל. שקר וכזב. לא היתה פקודה כזאת אלא בראשו של מילשטיין. באיזור גבעת “חמדיה” השמיד גדוד של שרון 35 טנקים מצריים. אי דיוק הגובל בשקר. לא הושמדו 35 טנקים מצרים אלא 50 טנקים של שרון. בניגוד לפקודה. זהו בדיוק מספר הטנקים שהושמדו לברן ב”גדול הביזיונות של צה”ל”. אלא שברן לא היה מודע לטילים (אם כי היה צריך להיות) ורק בגללם נכשלה התקפתו ואילו שרון כבר ידע עליהם. פעם ראשונה (ברן) זו טעות. פעם שניה (שרון) זו טיפשות (או לחילופין שחצנות). זה היה ההישג הישראלי הראשון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. שוב שקר. זה היה כשלון חרוץ שבו למד שרון על בשרו המתנשא ובהקרבת לוחמיו וטנקיו על יעילות הטילים של המצרים. אריק ניצל את ההצלחה, המשיך להשמיד כוחות מצריים וכוחות חלוץ שלו הגיעו סמוך לתעלת סואץ. טענה שקרית בעיקרה ובניסוחה. הכוחות שהגיעו לתעלה הגיעו דרך ה”תפר” שגילו ביום זה בבוקר ללא כל קרב ולא ע”י “המשך השמדת כוחות מצריים”. המצרים השמידו אותנו, לא אנחנו אותם ושרון לא התקדם לשום מקום “תוך השמדת הכוחות המצריים”. אריק ביקש וקיבל אישור מגורודיש ומסגנו אורי בן ארי להתקדם לתעלה על מנת לצלוח אותה. זה נכון. גם גורודיש היה נלהב מדי. גם הוא טעה. ואכן לא היתה שום סיבה בעולם לא לאשר לאריק לצלוח ולהשיג את מה שהפיקוד העליון ביקש ביום הקודם. בשעה 18.30 דיווח אריק לגורודיש בקשר: “עוד צעד אחד ואני בתעלה…יש ללכת מדרום לצפון וללחוץ אותם” גורודיש השיב: “בסדר אריק נבדוק את העניין”!

היו סיבות רבות וטובות. איך היו צולחים את התעלה? בשחייה? גשרים עוד לא היו בסביבה. לתעלה הגיע רק גדוד אחד, גדוד הסיור (ואני בתוכו), וגם אילו היה מצליח לצלוח, היה נשחט ע”י המצרים כפי שקרה לגדודים אחרים הן של שרון והן של ברן. בכלל, מה בדיוק היה עושה גדוד אחד בצד המערבי? בלי מקלעים, משקפות, מצפנים, סרבלים ושכפ”צים?

אפילו אם היתה מצליחה לצלוח חטיבה (איך?) גורלה היה אותו. תודה לאל שלדדו היה האומץ להבין את המצב ולא לאשר מבצע התאבדות חסר תוחלת כזה.

דוד אליעזר אלעזר שרוב היום בילה בהתנצלויות על כישלונו האישי ביום הקודם, בניסיונות לשקם את כבודו בחדרי הישיבות בתל אביב לא נכון. דדו לא עסק בהתנצלויות אלא רק בהסקת מסקנות. היו כישלונות. גם של ברן וגם של שרון. היה צריך לחשוב על פתרונות ראויים ולא להמשיך בשיטה הישנה, כפי שדרש שרון. ובתככים הנוגעים להחלפת גורודיש כמפקד חזית הדרום, למה “תככים”?. הרי גם מילשטיין מודה שגורודיש לא היה מפקד מוצלח ובצדק חיפש דדו מפקד אחר. זה לא “תככים”. זה פיקוד נכון. ישן בין השעות שלוש לשש אחרי הצהריים בהשפעת הסמים הקשים שנטל נגד כאבים. מפקד ישן מדי פעם. אין רע בכך. להיפך. השפעת הסמים היא המצאה של מילשטיין. כשהתעורר נודע לו שמפקד גדוד הסיור של שרון, יואב ברום ופקודיו מתקדמים לתעלת סואץ ומועלית הצעה לצלוח אל הגדה המערבית. כמוכה עמוק אמוק הוא דרש להשיג את אוגדת שרון לא רק מאיזור התעלה אלא מכל השטחים שכבשה האוגדה באותו יום. שקר וכזב. דדו רק דרש להחזיר את גדוד הסיור. תודה לאל. לא “את כל השטחים שנכבשו באותו יום”. לא היו כמעט שטחים שנכבשו באותו יום, ע”י שרון, אולי 2-3 קמ”ר, ואלו שהיו בידי שרון בערב נשארו בידיו. (שרון הפסיד בעצמו חלק רב מהשטחים שניסה לכבוש תוך אבידות מיותרות). גורודיש ניסה להתנגד אך הבין מייד כי הוא עלול להיות מודח בגלל התנגדותו. נכון. כפי שצוין, בשלב זה גורודיש קצת איבד את שיקול הדעת והיה נלהב לצלוח בכל מצב. איך בדיוק היו צולחים? על איזה גשרים? עם איזה כוחות? מי היה נותן את החיפוי הארטילרי? איפה היתה ההנדסה? להזכירכם שרוב האוגדה עדיין לא היתה מצוידת אפילו במקלעים ומשקפות! קרב צליחה הוא קרב שצריך לתכננו כראוי ולא להיכנס אליו תוך כדי תנועה ובלי ציוד. הרי את הצליחה האמיתית ביצעו שתי אוגדות, לא אחת, אחרי שהציוד הגיע, אחרי תכנון מפורט ואחרי שהגשרים הגיעו לאיזור וגם כך עמדה הצליחה על בלימה וכמעט הוחזרו הכוחות שצלחו. לולא הצליח ברן לפתוח את מסדרון הצליחה, היא היתה מתבטלת. מפקד החזית הורה מייד לשרון לסגת. קשקוש. רק להחזיר את גדוד הסיור הבלתי מצויד. לשאר לא היה מאין לסגת כי היו באיזור כוחותינו. התחילו דיבורים על הדחתו של אריק, על מינויו של גורודיש למפקד האוגדה במקומו ועל מינויו של חיים בר לב למפקד החזית במקום גורודיש. נכון. פה התגלתה חולשתו-תמימותו של אריק: שרון היה אחרון התמימים. הוא לא הבין שהרמכ”ל ומזדנביו קמו עליו להכריעו ולמען הכרעתו של שרון לאחר כשלון התקפתו של שרון על “טלוויזיה” ב-9 לחודש תוך סירובי פקודות ודיווחי שקר, שקלו להחליפו. חבל שלא עשו זאת כי שילמנו מחיר יקר על השארתו.  הם מוכנים לוותר על הישגים בחזית עם המצרים ולהקריב חי חיילים רבים. זה כמובן פירוש ולא עובדה. מכל מקום מי שהקריב חיי חיילים רבים היה שרון. דדו ואח”כ בר-לב הצילו חיי חיילים רבים בשיקול דעתם ובהתנגדותם להרפתקאות השחצניות של שרון נוסח המתלה. הוא הצליח לדבר רק עם אלוף משנה דב שיאון (לימים בעלה של יעל דיין) שחזר זמן קצר לפני כן מתפקיד נספח צה”ל בצרפת והיה מעוזריו של סגן הרמטכ”ל ישראל טל. אריק ביקש משיאון שיעביר את המידע לטליק ויאמר לסגן הרמטכ”ל שאריק מבקש לשוחח איתו בדחיפות. באותה שעה שהה סגן הרמטכ”ל בחמ”ל של גורודיש שמע את כל הנאמר ברשתות הקשר ולא התערב. גם אחרי המלחמה הוא מילא את פיו מים. על עמדתו אפשר להקיש מן העובדה שהוא אמר למחבר כי אריק לדעתו הוא גדול המפקדים האופרטיביים שהיו לעם ישראל. אמרה זו חוזרת על עצמה כל פעם ממקור אחר. אני מניח שגם הפעם אינה מדויקת. עמדה זו לא סייעה לאריק ב-9 באוקטובר והוא נאלץ לסגת. שקר גמור. שרון לא נסוג לשום מקום כי כוחותיו, חוץ מגדוד הסיור, היו בקו כוחותינו. את גדוד הסיור אמנם החזיר לקו כוחותינו למחרת בבוקר. התנהגות זאת מלמדת על אופיו של ישראל טל שברגע של אמת התחמק מלהביע את דעתו. צה”ל לא ניצול אופציה להכרעה ולסיום המלחמה. לא היתה שום אופציה כזאת. היתה אופציה של טבח כוחותינו ומזל שדדו מנע אותה. השמאלנים השיגו את מבוקשם: הם הניעו את התהליך אוסלו –שטחים תמורת הפסקת אש. דדו ובר-לב היו “שמאלנים כמו שמילשטיין פאשיסט. כינויים קיצוניים אינם טיעונים לעניין אלא להיפך. מכל מקום לאחר אירועים אלו ביצע צה”ל את הצליחה וכבש שטחים רבים כך שלא ברור ההקשר ל”שטחים תמורת הפסקת אש” בעניין זה.

אחרי שישה ימים בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר הוטל על אריק לצלוח את תעלת סואץ ולהקים ראש גשר.  עיוות אופייני למילשטיין. על שרון לא בדיוק הוטל לצלוח את התעלה אלא רק להקים ראש גשר לצליחה. על ברן הוטלה משימת הצליחה והוא ביצע אותה היטב כולל את החלק ששרון לא ביצע. מבצע הצליחה הוטל על שתי אוגדות. שרון היה אחת מהן. השניה היתה של ברן. על שרון הוטל להשתלט על איזור של כ-4 ק”מ ממיקום הגשרים, כולל ממערב לתעלה, וכן ליצור מסדרון של כ-4 ק”מ מצפון לצירי הגישה וע”י כך להקים מה שנקרא “ראש גשר”. על ברן הוטל לחצות את התעלה ולהשתלט על הגדה המערבית.  אריק ביצע את המשימה באותו לילה שקר וכזב. שרון לא ביצע את משימתו אלא רק חלק קטן ממנה. הוא סירב (לא שלא יכול היה) לכבוש את המסדרון לגשרים וע”י כך עיכב את הצליחה ביממה וגרם לקרב העקוב מדם והמיותר של הצנחנים ב”טרטור 42″ (מה שהצנחנים מכנים בטעות “החווה הסינית”). וכך הפך את קערת המלחמה על פיה. לא. ברן הפך את הקערה על פיה ע”י כך שפתח את המסדרון לגשרים וע”י שהביא את הגשרים (במקום שרון!) לתעלה. שרון כמעט גרם לכישלון הצליחה.  הוא ביקש להזרים לו כוחות נוספים כדי שיוכל להכריע בעזרתם את האויב. דדו ובר-לב דחו את בקשתו. שקר גמור. בושה וחרפה. דדו ובר-לב הציעו לשרון כוחות נוספים וגם סיוע אווירי כדי לבצע את משימתו. שרון סירב באומרו ש”הוא לא צריך אף אחד…”. למרות זאת קיבל שני גדודים מאוגדת ברן. רק משנוכחו ששרון אינו מבצע את משימתו עם או בלי כוחות נוספים, הטילו את המשימה על ברן וברן טיהר את המסדרון ואיפשר את הצליחה. גם משום שמטרת המלחמה היתה אחרי 8 באוקטובר היתה לא הכרעה אלא הפסקת אש ספקולציה גמורה. צה”ל המשיך להתכונן לצליחה בכל המישורים ובכל הרמות וכאשר היה מוכן, צלח. הרמז שכאילו שרון “צלח על דעת עצמו בניגוד לעמדת צה”ל” בשקר יסודו. וגם משום שאם נקרתה הזדמנות להכריע את המצרים בכל זאת יהיה זה אסון, מבחינתם, אם המשימה תוטל על אריק. המשימה הוטלה על שרון. לפחות חלקה הגדול והחשוב. אז איפה ה”אסון אם המצרים יוכרעו ע”י שרון?” שרון סירב לבצע את משימתו, לא אחרים בלמו אותו. כך הסתימה המלחמה בלא הכרעה צבאית לשום צד ועם הכרעה אסטרטגית למצרים: האויב המשיך להחזיק בשטחים שכבש, אי אפשר לומר שלא היתה הכרעה צבאית. האויב הפסיד יותר שטחים משכבש וידע שיכול היה להפסיד טוטאלית אילו ישראל רצתה. לא תמיד צריך באמת לכבוש את קהיר. לפעמים מספיק שהאויב יודע שביכולתו של צה”ל היה לעשות זאת. מכל מקום ההחלטה לעצור איפה שעצרו היתה, לטוב או לרע, החלטה מדינית שאינה קשורה לגורם כלשהו בצה”ל. בד”א, צה”ל עצר הרבה יותר רחוק ממה שהכתיבו לישראל האמריקאים והרוסים. המצרים השיגו הסכמי הפרדה שקבעו כי על צה”ל לסגת מן השטחים שבהם החזיק לפני המלחמה ובסיום המלחמה. מנקודת מבט מטרות המלחמה לפני שנפתחה האש, צה”ל הובס במלחמת יום הכיפורים. המצרים הפסידו הן את המלחמה והן את מטרותיהם. זה שההנהגה המדינית, כולל זו של בגין לאחר מכן, הסכימו להסדר שלום תמורת שטחי סיני, בניגוד לדעת אלון, גלילי ושמיר, זה עניין לדיון מדיני על הדרכים להתקדם לשלום שאפשר לחלוק עליו. אבל אם הוא קשור למלחמה, אז זה לידיעתם הברורה של המצרים שאפילו אחרי הפתעה והונאה שאין להניח שיוכלו לחזור עליהם, ישראל ניצחה ויכלה לכבוש את מצרים כולה.

 

את הלקחים אריק לא למד

צה”ל לא חקר היטב את המלחמה, לא חשף את פגמי תפקודו בה ולא הפיק ממנה לקחים עד היום. זה נכון. שרון היה אחד הגורמים העיקריים לעצירת כל חקירה והפקת לקחים כי ידע שהמסקנות יהיו שליליות ביותר לגביו. מכל מקום נכון שאי הפקת הלקחים ממלחמת יוה”כ היה בעכרו של צה”ל זמן רב, כולל מלחמת לבנון השניה. בין היתר באשמת שרון. הרמטכ”ל הבא מרדכי גור הכריז בכנס מפקדים בכירים בצריפין זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו שמספיק להתעסק עם מלחמת יום הכיפורים ויש לגשת לבנות את הצבא מחדש. הכוונה היתה להפסיק את “מלחמת הגנרלים” שבעצם היתה מלחמת גנרל אחד – שרון. כל האחרים נהגו כמפקדים ראויים ובאחריות ולא הטילו האשמות, רובן חסרות בסיס, על חבריהם בפומבי.  הוא לא הסביר איך ניתן לבנות צבא בלא הפקת לקחים מן המלחמה שבא הובס. ראשית לא הובס. ניצח ניצחון גדול וחשוב. שנית לא היה זה מוטה גור שמנע הפקת לקחים. אם כי כרמטכ”ל הוא נושא בחלק מהאריות לכך. כך נהג גם ראש אמ”ן החדש האלוף שלמה גזית. לפיכך, לא התבצעו הרפורמות החיוניות במערכת הביטחון. דווקא במודיעין כן התבצעו. אין יותר אפשרות למנוע מקצין מודיעין מלהביע את דעתו גם כאשר היא שונה מהאחרים, כפי שנהג אלי זעירא. להיפך. כשהיה אריק שר ביטחון בממשלת בגין השנייה הוא קיבל את הגרסה השקרית שאירועי מלחמת יום הכיפורים התרחשו בגלל מחדל מודיעיני מה זה “קיבל”? עד עכשיו היה גאון ופתאום “קיבל”? הוא פשוט הסכים עם זאת כי היה זה היה נכון. והוסיף על כך שהתפקוד הלקוי של צה”ל במלחמה התחולל בגלל חולשת המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הצבאיים. זה נכון. כך אמר. אלו היו אמרות פוליטית לגבי מתנגדיו הפוליטיים. לא היה בכך כל אמת. רק פוליטיקה. לפיכך הוא האמין כי במלחמה הבאה, שהוא ורפול יעמדו בראשה, יצליח צה”ל להביס בקלות את האויב וישראל תחזיר לעצמה את אופציית ההכרעה. גישה מתנשאת אופיינית של שרון. “הוא יצליח כי זה שרון” ולא בזכות תכנון וביצוע נכונים.  בשלב זה באו לידי ביטוי מגרעותיו של אריק: זה נכון. היו לשרון מגרעות לא מעטות. ציפוי בתירוצים לא משנה זאת. הוא לא ביצע ניתוח עומק של כשלון מלחמת יום הכיפורים והוא לא הבין הכשל היה מערכתי ולא נקודתי-מודיעיני. הוא לא ביצע ניתוחים והפקת לקחים ממלחמת יוה”כ. נקודה. זהו היה מחדל חמור, אם כי בפירוש לא רק של שרון. גם של שאר מפקדי צה”ל. אבל צרת רבים אינה פותרת מאחריותו. במיוחד ממי שמתיימר להיות ה”מפקד הטוב ביותר של צה”ל”.  אמונה שגויה זאת, שלה היו שותפים ראש הממשלה מנחם בגין והרמטכ”ל רפאל איתן הניע אותם לצאת למלחמת לבנון ב-1982. אבל באין הפקת לקחים, ליקוייו של צה”ל ב-1982 היו חמורים מליקוייו ב-1973 . צה”ל לא השיג את מטרותיו והסתבך בלוחמה זעירה בלא שהיו לו כלים להתמודד איתה. השמאל ניצל את אירועי סברא ושתילא שבהם נוצרים רצחו פלסטינים, הדביק לאריק שרון תווית של רוצח בגושפנקא של ועדת חקירה ממלכתית וסילק אותו ממשרד הביטחון.

נכון שהיה כאן ניצול די ציני של מעשי הערבים הנוצרים נגד ערבים אחרים. לא שרון היה אחראי לטבח בסברא ושאתילה. אלא שהפעם שרון הפסיד ביחצנותו לא בגלל “השמאל” אלא דווקא הימין, חברי מפלגתו שלו פעלו נגדו. להאשים את “השמאל” בכל דבר זה גם לא נכון וגם לא נאה. התאושש ואף היה לראש ממשלה כאשר ניצח ברוב גדול בשתי מערכות בחירות שני גנרלים שמאלנים, אהוד ברק ועמרם מצנע. כאמור לא מצנע ולא ברק הם “שמאלנים”. בדיוק כמו שמילשטיין איננו פאשיסט אנטישמי. אבל את לקחי מלחמת יום הכיפורים ואת לקחי מלחמת לבנון אריק לא למד. נ כ ו ן גם כראש ממשלה הוא לא הוביל רפורמה חיונית במערכת הביטחון. נכון. אם כי בלוחמה בטרור דווקא הצטיין. אבל זו היתה לוחמה זעירה, לא מלחמה. באין רפורמה לא יכולה מערכת הביטחון לגבות מטרות לאומיות. כאן אנחנו שקועים היום. רפורמה זה לא תמיד טוב. אבל הפקת לקחים אמנם חסרה.

 

לסיכום:

א – בניגוד לנכתב ע”י מילשטיין לאורך כל מאמרו, העיתונות הפופולארית של אז דווקא כן תמכה בשרון. ללא סייג. רק כך הצליח להפוך ל”גיבור מלחמת יום הכיפורים”. זה היה בלוף תקשורתי. כיום כבר קשה יהיה למצוא אנשים שיקבלו את האמת על מעשי שרון במלחמת יוה”כ. הם פשוט מעולם לא ניתנו לפרסום.

ב – למעשה אם יוחלפו במאמר המקורי המושגים “פלמ”ח”, “שמאל” ו”שמאלנים” עם המושג “יהודונים”, יתקבל מאמר אנטישמי ארסי ביותר. לא יפה ולא נאה.

 

איציק אגם

מ”מ בגדוד הסיור 87 של אוגדת שרון.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר