ב”ה

חטא המרגלים – כפירה בעיקר

אפיקורסות זו היא שהביאה לחטא המרגלים. יהודי שאינו מאמין בתורה מן השמים, יכל לפעמים גם לבגוד בארץ המולדת. מי שמתכחש לנותן הארץ, לפעמים הוא מתכחש גם לארץ. ואם לא כולם מתכחשים לארץ, הרי יש ביניהם גם כאלה שמתכחשים לה. רק יהודי המאמין בה’ ובתורתו, אינו יכל לבגוד בארצו. הקשר עם הארץ הוא חלק מן התורה. כמו שהתורה היא נצחית, גם הארץ היא לנצח שלנו.

… חוסר אימון הדדי והמחיצות המפרידות בין השבטים, מונחים ביסוד חטא המרגלים

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וכו’    

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: (דברים פרק א). גם במרגלים היה צורך לקחת  “איש אחד לשבט”, כל שבט רצה בשליחו הוא. הוא לא נתן אמון בשליחים של שבטים אחרים.

ומכיוון שהיו שנים עשר שליחים, נכשלו. כך דרכם של שליחים המייצגים מפלגות שונות. מתחרים הם זה בזה בהעמדת פנים, שרק הוא דואג לטובת העם כולו. אין הוא מעיין בדבר שליחותו, לגופו של ענין, אלא, כל מעייניו הם – איך להוכיח את עצמו, כראוי לשליחות זו יותר מאחרים.

אם שליח אחד בא ואמר : לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: במדבר פרק יג  איך יכלו יתר השליחים להכחיש את דבריו. הרי היו חושדים בהם שמפקירים הם את העם למלחמה אבודה. ברור שיותר נוח להסכים לדבריו ולהיות בין הדואגים לטובת העם. וכך עלה בידי מרגל אחד למשוך לצדו תשעה שליחים. אילולי היו שנים עשר שליחים, אלא, שנים, יכל להיות שלא היו מוציאים את דיבת הארץ רעה ולא היה בא לעולם חטא זה.

לפי חז”ל (תענית כ”ט) בא עונש חורבן הארץ על חטא המרגלים. “אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות”. הפיצול השבטי שגרם למנוי שופטים לכל שבט ושבט, גרם גם למינוי שליחים לתור את הארץ, מכל שבט ושבט. מנוי שליחים מכל שבט ושבט, גרם לכשלונם של שליחים אלה. כשלונם של שליחים אלה גרם לחורבן הארץ  

 (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (דברים פרק א_ – הביא ל – “איכה ישבה בדד”.

או כך – על המלה “ומשאכם” – אומר רש”י: “מלמד שהיו אפיקורסין”… אפיקורסות זו היא שהביאה לחטא המרגלים. יהודי שאינו מאמין בתורה מן השמים, יכל לפעמים גם לבגוד בארץ המולדת. מי שמתכחש לנותן הארץ, לפעמים הוא מתכחש גם לארץ. ואם לא כולם מתכחשים לארץ, הרי יש ביניהם גם כאלה שמתכחשים לה. רק יהודי המאמין בה’ ובתורתו, אינו יכל לבגוד בארצו. הקשר עם הארץ הוא חלק מן התורה. כמו שהתורה היא נצחית, גם הארץ היא לנצח שלנו.

משה, שרצה להוכיח את בני ישראל על חטא המרגלים, שׂיבר את אזנם על הסבה לחטא הזה ואמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וכו’, כי, מכיוון שהיו ביניהם אפיקורסים, משום כך נכשלו בחטא המרגלים. הוציאו את דבת הארץ רעה והתכחשו לארץ המיועדת להם. כשלון זה, בסופו של דבר, גרם ל“איכה ישבה בדד”. כי בגלל חטא המרגלים, נקבע להם יום זה בכיה לדורות ונחרבה הארץ. כפירה זאת הביאה גם ל –  (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: (ישעיהו פרק א)

. במקום שאין אמונה, גם היחסים בין אדם לחברו מיתעבים ומסתאבים. רק הסנקציה הדתית היא הערובה היחידה ליחסים הוגנים בין אדם לאדם. יש מכנה משותף לשלשה הפסוקים האלה, והוא – הכפירה. היא היא הנושאת באחריות לכשלונות לאומיים וחברתיים.

רצונם של המרגלים

(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: (כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (דברים פרק) א

למה אין משה מקדים בדבריו את הסבה ל”ולא אביתם לעלת”? הרי היתה סיבה לכך. והלוא הוא בעצמו אומר אחר כך את הסיבה:

 (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם: דברים פרק א

אם כן, איפוא, לא סתם ככה “ולא אביתם לעלות”, אלא, “אחינו המסו את לבבנו”. כלומר, העם נגרר אחרי “מנהיגיו”, שהטילו אימה ופחד על בני ישראל, בתיאוריהם את חוזק העם והארץ שאינם ניתנים לכבוש. והיה בדין שמשה יזכיר בתוכחתו את הסיבה הזאת. כי “ולא אביתם לעלות”, בלי סבה הוא אלף פעמים חמור יותר. עצם הדבר שיש סיבה כלשהי לאי רצונם לעלות, מצמצם את האשמה בהרבה. בין אם סבה זו מוצדקת או לא. האם בא משה להאשים אותם גם במה שאין בהם?

יש גם לשאול, למה כאן, כשמדובר באי רצונם של בני ישראל לעלות, מסתפק משה בתוכחתו בביטוי “ותמרו את פי ה’ אלוקיכם”, ואילו, אחר כך, כשמדובר בהתפרצותם של בני ישראל לעלות אחרי שנצטוו לא לעלות, מוסיף משה עוד ביטוי חריף אחד:  (מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: דברים פרק א

אם כן, לא רק “ותמרו”, אלא, גם “ותזדו”. במה חמורה עלייתם אחרי הצו לא לעלות, מאי רצונם לעלות אחרי הצו לעלות?

ובכלל, כל התנהגותם של בני ישראל בענין המרגלים היא תמוהה מאד. קשה להבין הלך מחשבתם בנדון זה. אם האמינו למרגלים שלא יצליחו לכבוש את הארץ, שהיא בצורה ואנשיה בני ענקים, אם כן, מה הניע אותם אחר כך להעפיל ולעלות בלי כל פחד ומורא מהקשיים במדבר, הרי הם בעצמם בחרו בדבר זה, בעצם אי רצונם לעלות. חוסר רצונם לעלות, כמוהו כהבעת רצונם להישאר במדבר, או לשוב למצרים. והדבר הזה הוא גם עתה בידם. מה נשתנה אצלם, ששינו דעתם וכבר רצו לעלות? ואם תגיד שעשו תשובה, איזו תשובה היא זאת, לעבור על צו ה’ פעם נוספת?

אלא, משמע, שאם בני ישראל עשו דברים של סתירה ולא ידעו אולי בדיוק מה הם רוצים, הרי היו ביניהם “מנהיגים”, שידעו טוב ויפה מה הם רוצים. כל מה שרצו המרגלים “מנהיגים” האלה הוא, מרד בה’ ובמשה עבדו. אם לבני ישראל הם נתנו סבה, מקודם, לא לעלות מפני ש“עם גדול ורם ממנו”, ואחר כך סבה כן לעלות, כי “חטאנו לה’ אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה’ אלקינו”, היה זה רק להאחיז עיני בני ישראל. אולם הסיבה האמיתית שאותה ידעו המרגלים בלבד, היתה מרידה. אין הם רוצים לעלות לארץ כנען שתיכבש על ידי משה בנסים ונפלאות. דבר זה יחייב, אחר כך, אותם ואת בניהם אחריהם על האדמה הזאת, לשמור על תורה ומצוות. כי ארץ שניתנת על ידי ה’ מותנית בקיום מצוות ה’. מוטב להם להתגלגל במדבר או לשבת בניכר, בגליות ובתפוצות, מתוך יד חפשית, לחיות ככל העולה על רוחם, מאשר לשבת בארץ מולדת, מתוך התחייבות לשמור תרי”ג מצוות.

ומשום כך, אחרי שה’ העניש אותם ואמר להם שלא יזכו לעלות לארץ הזאת, כי אם בניהם יעלו – התפרצו לעלות. כי אם יצליחו עתה לכבוש את הארץ, נגד רצון ה’, הרי לא ייזקף הדבר על חשבון נסיו ונפלאותיו של משה עבד ה’, אלא, על חשבון כוחם ועוצם ידם. ארץ כזאת תהיה חילונית. הם יוכלו לחיות בה כאוות נפשם, ולא יהיו “כבולים” בתורה ובמצוות.

אם, אי רצונם מקודם לעלות היה רק ותמרו את פי ה’, הרי התפרצותם אחר-כך לעלות היה גם “ותזדו”. כי התפרצות זאת מעידה על רצונם להשתחרר מעולה של אמונה מכל וכל. כי אם לא כן, מה נשתנה עתה. למה אין הם מפחדים עתה מבני הענק, כמו שפחדו מקודם. אלא, משמע, שהסבות של פחד מקודם ושל תשובה עתה, אינן אלא למראית עין. אולם הסיבה האמיתית היא “ותזדו”. הרצון להשתחרר מדת משה. מרד.

משה, שירד לסוף דעתם של המרגלים וידע את אשר עם לבבם, הוכיח אותם ב”ולא אביתם לעלות”, בלי כל סבה. כי הסבה שהוא נותן אחר כך – “אחינו המסו את לבבנו”, היא רק אמתלא בפי רבים. לא זו הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית היא “לא אביתם”; הרצון לא להשמע למצות ה’.