תמיד – כלומר, מהרגע שפסעתי דרך שערי לשכת הגיוס, שהייתה אז בשכונת פג’ה בפתח-תקווה, לפני כארבעים וחמש שנה – חשבתי, שצבא זה מקום מטומטם, ששובר כל דקה את שיאיו מחדש.

על כל סיפור שלי על טמטום הצבא עונים לי קרוביי בשני סיפורים גרועים יותר … אך אינם יכולים להסביר מדוע הם ממשיכים להשתתף בקרקס, ואינם מסרבים להתגייס לצבא, שמתייחס אליהם כה רע. כנראה, גם במשפחתי יש פראיירים; והרי הצבא בנוי – כמו הפוליטיקה הישראלית – על המוני פראיירים במילואים, שעושים את העבודה השחורה עבור מעטים (שנקראים בעברית צחה, אוכלי לחם חסד), שמשמינים מנחת ומתנאי שירות על חשבוננו.

בסוף שנות השבעים, נשלחנו לאימון הקמה של יחידת סיור של השריון במתקן האימונים ברפיח. בליילה, אמרו תכניות האימונים, נעשה ניווטים. הכנו את הציוד האישי ואת הרכב, ולמדנו את הצירים., ואז הגיעה ההפתעה. לבסיס האימונים חסרו שומרים, ונקראנו לשמור בסיסית במקום לנווט.

שוב, לקשי-תפיסה: זה היה אימון הקמה של יחידת סיור בשריון.

הלכתי לאל”ם י’, מפקד הבסיס, שהכרתיו משנים של חיכוך עם השריון. נכנסתי לחדרו – סליחה, ללשכתו – והוא התפלא לראותני. נפגשנו לא אחת במסדרות מפקדת השריון, והוא לא ידע, עד אותו הרגע, שאני חייל קרבי. 

הסברתי לי’ את המצב.

“מה אתה רוצה, שאעשה?” שאל.

בלי להתבלבל אמרתי, “שלח פרזיטים מסגל הבסיס לשמור. אנחנו צריכים לנווט”.

הוא הביט בי בגיחוך, והורה לי לצאת מחדרו.

לניווטים מחלקתנו לא יצאה באותו הליילה – כי למפקד המתקן ברפיח היה חשוב יותר, שנשמור על בסיסו. בתיקי כבר היה כרטיס טיסה לטקסס, וידעתי, שהדברים לא חשובים – לעומת התואר, שאני צריך להשלים באוניברסיטה הטקסנית.

דיברתי עם כמה מוותיקי הפלס”ר, והם הסבירו, שאין על מה לריב. דווקא רציתי להמשיך בלחצי על מפקדת גיסות השריון, ולהציף את הסיפור. מאז ומתמיד הכירו אותי מפקדי השריון, ודלתם של מרביתם הייתה פתוחה בפניי. חבריי לפלס”ר יעצו, שלא אחריף את המצב – גם כך הם רבו עם מפקדת הבסיס ללא הרף.

קובר צה”ל מצדיק את השערוריה, כמובן

נזכרתי בסיפור השמירה הבסיסית במתקן רפיח, שכבר חגג שלושים שנה, כשקראתי סיפור דומה, שפרסם ynet: חיילי חטיבת המילואים “הראל”, שהתא מנו במתקן “אדם”, נשלחו לעבוד במטבח, וניקו פחי אשפה – במקום להתאמן. וָלא, איימו עליהם – לא תקבל פלוגתם אוכל.

המ”פ עשה מה שהיה צריך: הורה לאנשיו לחזור לבתיהם, ואימונם הופסק.

מחטיבת קובר צה”ל – אוסף של כישלונות בשירות קבע, שהנם חלק מהבטלה הצבאית, ומחפים עליה – נמסרה לכתב חנן גרינברג תגובה מתאימה ומעוררת מחשבה: “אכן הופסק אימון של הכוח המדובר יום לפני סיומו המתוכנן בעקבות מחלוקת לגבי תורנים במטבח. יצוין כי אי היענותם של אנשי המילואים למלא את חובתם במטלות הבסיס אינה מתקבלת בצה”ל”.

צריך לקרוא שוב ובקפידה, כי זה האופי האמיתי של צבאנו הכושל והמסואב.

רגע של הנאה היה לי כשקראתי את התגובות הקוראים, שרובם ככולם זועזעו מהמקרה, או הזכירו, שחוו דברים דומים.

אני מניח, שצבאנו האומלל ינקוט אמצעים נגד המפקד, שפיזר את האימון. הבה נרים את כובענו בהערכה לאיש האלמוני (בינתיים) – גבר אמיתי, שהוכיח לכולם, כי הוא ראוי לפקד על אנשיו.

לכן, אני מניח, ידיחו אותו מתפקידו.

למאמר המקורי