השופט אדמונד לוי – קשקשן, חצוף ופחדן

השופט אדמונד לוי – קשקשן, חצוף ופחדן

שמחה ניר, עו”ד
13.06.2008 11:30
השופט אדמונד לוי – קשקשן, חצוף ופחדן - אדמונד לוי - ארה"ב - חסינות שופטים - חוצפה - עזות-מצח - אהרן ברק - דורית ביניש - שחיתות שיפוטית


אדמונד לוי, תחת מעטה החסינות (דה-יורה ודה-פאקטו), יורה חצים לכל עבר, כולל לעברו של שר המשפטים דניאל פרידמן, אבל, למרות שברור לכל למי הוא מתכוון, הוא משתפנן ולא נוקב בשם המפורש *** לא מעז לעמוד חשוף בצריח *** מה זה צריך ללמדנו?



אמירת-האגב

בתיק בג”ץ  5699/07 (ואיתו כמה תיקים נוספים) נדונו עתירותיהן של א’ מבית הנשיא, א’ ממשרד התיירות וגורמים אחרים נגד עיסקת-הטיעון שעשה היועץ המשפטי לממשלה עם משה קצב, נשיא המדינה לשעבר.

לקראת סיום פסק דינו מוסיף השופט אדמונד לוי, כדרכו (ראו להלן), הערת-אגב (לא בדקתי אם זו הערת-האגב היחידה באותו פס”ד):

70.     הרביתי לעסוק בעתירות שבפנינו באינטרס הציבורי, ובטרם נעילה מבקש אני להאיר פן נוסף מאותו תחום. לכך אקדים ואבהיר כי אין לייחס לדברים שאומר להלן, ולו במשתמע, כוונה לנקוט עמדה בשאלת אשמתו או חפותו של נושא פרשה זו.

         מציאות קשה, כמותה לא ידענו בעבר, הולכת ומתהווה לנגד עינינו. עד לפני מספר שנים לא רב הורגלנו במנהיגים אשר נהגו בחייהם בצניעות, כמעט בסגפנות, תוך שהם עושים זאת עקב השקפת עולמם או מתוך רצון להיות דוגמה לרבים, בבחינת עמוד האש ההולך לפני המחנה. את כל עתותיהם הם הקדישו לטובת העם והארץ, ולביתם מיעטו לעשות, אם בכלל. מנגד, בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים בהם ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה שבמשרתם כדי להטיב עם עצמם ועם מקורביהם, ולא במעט מקרים אגב עשיקתה של הקופה הציבורית. כתוצאה מכך הולכת ומתארכת רשימת אנשי הציבור שסרחו ואשר עמדו או עומדים לדין, שלא לדבר על אלה הנחקרים בפלילים. וכך לדוגמה הורשעו שני שרים לשעבר בקבלת שוחד; שר לשעבר הורשע בניסיון לייבא סמים מסוכנים; ארבעה חברי כנסת הורשעו זה לא מכבר במעשים בהם דבק, למצער, אי-ניקיון כפיים; שני שרים לשעבר עומדים בימים אלה לדין; כנגד מי ששימש עד לא מזמן שר האוצר גובשה טיוטה של כתב אישום; חקירות פליליות התקיימו ומתקיימות כנגד נשיא לשעבר וארבעה ראשי ממשלה; ולבסוף, לאחרונה הורשע שר בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה”ל, ובמקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו, היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר. ואם בכך לא די, טרח מי שטרח לארגן מקהלה של יחצנים ומעצבי דעת קהל אשר הפנתה אצבע מאשימה לעבר גורמי התביעה כאילו אלה “תפרו” תיק לאותו שר, וגם מבית-המשפט “שהעז” להרשיעו הם לא חסכו את שבט לשונם. נוכח מציאות קשה זו, כמו מאליהם עולים ומהדהדים באוזני דברי התוכחה של הנביא ערב החורבן:

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים;  כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם;  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם  (ישעיהו, א’, כא – כג).

         אני מאמין כי מרביתם של אלה העוסקים בעסקי ציבור עושים את מלאכתם נאמנה, תוך שהם מקפידים בקלה כבחמורה. עם זאת, כישלונות כה רבים של אנשי ציבור הם בעיני תסמינים של מחלה ואפשר של נגע, שהסכנה הגלומה בהם למדינת ישראל אינה נופלת מכל סכנה ביטחונית-קיומית אחרת. חמורה בעיני לא פחות היא העובדה שהחברה בישראל מסתגלת אט אט לגילויי השחיתות, ומתייחסת אליהם כמעט בשוויון נפש. אפשר שהדבר נובע מתחושה של חוסר אונים והעדר אמונה ביכולת לשנות את המציאות, ואפשר שמקורו בדעה הרווחת בקרב הציבור, כי בכירים שסרחו זוכים לגישה סלחנית, ועניינם מוסדר על ידי “פתרונות יצירתיים” המגובשים בחדרי חדרים. גם למצב זה מצוי פתרון בדברי הנביא, אשר טרח והתווה את הדרך לחידוש ותקומה:

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו, א’, כז).

הנה כי כן, מול השחיתות הציבורית הגוברת יש לחזק את מערכת אכיפת החוק, ובראש ובראשונה את גורמי החקירה, התביעה ובתי-המשפט, כדי שאלה יוכלו לפעול ללא מורא וללא משוא פנים, לחשיפתן של עבירות ולהעמדתם של עברינים לדין. אלא שגם בתחום זה המציאות אינה מעודדת. לא זו בלבד שחיזוקה של אותה מערכת רחוק מלבם של גורמים בכירים ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, אלא שנראה כי לאחרונה הם פועלים ללא ליאות, וכמי שאחזה בהם תזזית, להביא לדה-לגיטימציה של מערכת המשפט, תוך התהדרות באצטלא של סיסמאות נבובות, ש”הפרדת הרשויות” היא אחת מהן. על רקע זה מצאתי את עצמי תוהה כיצד ניתן להתייחס בכובד ראש לאותה טענה בדבר ההפרדה הרצויה בין הרשויות, שעה שהמערכת הפוליטית קנתה לה לאחרונה דריסת רגל ועמדת השפעה בתהליך מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, וכבר ניצבות בפתח יוזמות חקיקה אשר נועדו להגביר את המעורבות הפוליטית במינוי שופטים, ואף הגבלת סמכותו של בית-המשפט העליון, ככל הנראה, במטרה למנוע ביקורת על מעשי הממשל. ואם נדרשה דוגמה לאותה מגמה, די להצביע על כך שבעוד בית-משפט זה שוקד על מלאכת כתיבתו של פסק-הדין בעתירות הנוכחיות, נמצא מי שטרח לפרסם ברבים כי הוא שוקל ליזום חקיקה אשר תמנע מבית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. וכל שאוכל לומר על כך הם שניים – ראשית, שזהו איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו ואשר נועד, ככל הנראה, להשפיע על פסיקותיה; שנית, שהתנהלות זו הינה מתכון בדוק לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, לסאוב השלטון ולשחיתות נמשכת.

         בנסיבות אלו, וכאשר התחושה בציבור היא, כאמור, שעניינם של בכירים שסרחו נבחן בסלחנות-יתר ומסתיים בהסדרים מקלים, מחייב האינטרס הציבורי כי גם מטעם זה יתברר ענינו של משה קצב בבית-המשפט. לו כך קרה, הייתה ניתנת למתלוננות המתאימות הזדמנות להשמיע את גרסתן ולהיחקר עליה, ומנגד, לקצב –  ההזדמנות להפריך את אותן האשמות שהוטחו בו, ולשכנע את הכל בחפותו בה הוא דבק מאז תחילתה של הפרשה. ומעל לכל, היה הציבור יודע כי יכול הוא לשים מבטחו במערכות האכיפה ואת משענו – למצוא בשלטון החוק.

עמדנו כבר בקצרה על אמירת-האגב הזאת תחת הכותרת אדמונד לוי לא קובע “מן השפה ולחוץ”, וגם זה לחוץ מאוד, ומן הראוי להרחיב עוד, כי אנחנו עוד נזקק לאמירה הזאת גם בעתיד.

מה לעשות, ביניש צודקת

צר לי שאני צריך להסכים עם הנשיאה דורית ביניש, אבל, מה לעשות, גם היא לפעמים צודקת.

הנשיאה, דורית ביניש, מצאה להסתייג מהערת-האגב של אדמונד בהערת-אגב משלה:

         ועוד לסיכום אוסיף כי חברי השופט א’ א’ לוי ראה לייחד פרק נפרד בסיום פסק דינו לעניינים שהם לבר-משפטיים – הוא הביע את הרהוריו וביקורתו על תופעות ציבוריות וחברתיות. כשלעצמי, איני סבורה שמקומם של אלה יכירם במסגרת פסק הדין ועלולים הם חלילה לטשטש בעיני הציבור את המחלוקת המשפטית המובהקת בשאלת היקף הביקורת השיפוטית על שיקול הדעת בהעמדה לדין ובעריכת הסדרי טיעון. כעולה מפסק דיננו, אנו רואים את הדיון בעניינים השנויים במחלוקת ציבורית וחברתית ואינם נוגעים להליך הקונקרטי שלפנינו, כנושאים שיש להותירם לשיח הציבורי, ואנו לא ניטול בהם חלק. ניצמד לכלל הנקוט בידינו לפיו “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”.        

אמירה רב-מיפרקית

נשאלת השאלה בשביל מה נחוצה הקשקשנות הזאת – ברמה של “מכתבים למערכת” –  אם לא כדי לזכות בעוד כותרת. ראינו את זה כבר לא פעם: התקשורת, אבירם זינו, אדמונד לוי והערות האגב, והפעם נשאל גם מה תבונה גילה הוא באמירה הזאת.

מה רצה אדמונד להביע ב-746 המלים האלה?

  • שיש שחיתות במערכות הציבוריות? אנחנו יודעים גם בלעדיו.

  • שהוא קורא עיתונים, ועוקב אחרי הסתבכויותיהם של אנשי ציבור? אז מה?

  • ש”מול השחיתות הציבורית הגוברת יש לחזק את מערכת אכיפת החוק, ובראש ובראשונה את גורמי החקירה, התביעה ובתי-המשפט”? בלעדיך, אדמונד, מה היינו עושים?

  • ומה פשר “את מערכת אכיפת החוק, ובראש ובראשונה את גורמי החקירה, התביעה ובתי-המשפט”? אם אלה הם “בראש ובראשונה”, מי אחריהם?

  • “כאשר התחושה בציבור היא, כאמור, שעניינם של בכירים שסרחו נבחן בסלחנות-יתר ומסתיים בהסדרים מקלים”? מתי הסתכלתם, אתם השופטים, בראי, בפעם האחרונה? ומדוע זכית אתה, אדמונד, ליחס שונה מזה שזכו לו השופטים אהרן אמינוף, נחמה מוניץ וגבריאלה דה-לוי ליאו, אם לא משום היותך בכיר מהם?!

  • והעובדה שערעורי-פסלות נחשבים אצלכם ל”משהו גס” אינה מעידה על “סלחנות-יתר והסדרים מקלים” עם שופטים שסרחו?

ראו מושחתים, נמאסתם! ערעור פסלות על השופטים דבורה ברלינר, זאב המר, תחיה שפירא. שמחה ניר נ’ מדינת ישראל

  • באיזו חוצפה הוא מדבר על “סיסמאות נבובות”, בהערת-האגב הארכנית הזאת, אשר כל-כולה סיסמאות נבובות?

  • ומאימתי “הפרדת הרשויות” היא “סיסמה נבובה”?

ומה פשר האמירה הרב-מפרקית הזאת:

לאחרונה הורשע שר בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה”ל, ובמקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו, היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר. ואם בכך לא די, טרח מי שטרח לארגן מקהלה של יחצנים ומעצבי דעת קהל אשר הפנתה אצבע מאשימה לעבר גורמי התביעה כאילו אלה “תפרו” תיק לאותו שר, וגם מבית-המשפט “שהעז” להרשיעו הם לא חסכו את שבט לשונם,

אם לא ספין דמגוגי, אשר בבסיסו שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, ומעל הבסיס נסדיון להחדרה תת-הכרתית של מסקנות “כאילללו” מתבקשות?

הבה נפרק א ת המפרקית הזאת לגורמיה:

  • לאחרונה הורשע שר בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה”ל – אמת;

  • ובמקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו – מסקנה משורבבת, כדי שהקורא לא ירגיש מה מחדירים לו;

  • היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר – אמת;

  • ואם בכך לא די – גם כן מסקנה משורבבת;

  • טרח מי שטרח לארגן מקהלה של יחצנים ומעצבי דעת קהל אשר הפנתה אצבע מאשימה לעבר גורמי התביעה – למרות שאין ודאות בכך, אני מוכן להניח שזה אמת, כולל ה”לארגן”;

  • כאילו אלה “תפרו” תיק לאותו שר – עוד מסקנה משורבבת;

  • וגם מבית-המשפט … הם לא חסכו את שבט לשונם – אמת;

  • וגם מבית-המשפט “שהעז” להרשיעו הם לא חסכו את שבט לשונם – שוב מסקנה משורבבת, כאמור.

ראו איך מחדירים לתוך ים של עובדות-אמת, כ”מובנות מאליהן”, שלל מסקנות שהן חלק מהמחלוקת.

הפחדן

השאלה אם לחיים רמון תפרו תיק, אם לאו, נתונה עד היום במחלוקת נוקבת. יש לך דיעה בעניין, אדמונד? צא איתה לציבור, הבא את נימוקיך, נסה לשכנע, והיה מוכן לשמוע בפומבי טענות נגדיות ל/שלך, ואולי אף להשתכנע, אבל מה שעשית כאן הוא אקט של פחדנות שאינה מתאימה לאיש ציבור במעמדך.

והוא הדין בשאלה אם בית המשפט “העז” להרשיע אדם חף-מעבירה, או שעשה מלאכתו באמונה שלמה: בוא, אדמונד, בוא נתווכח על כך, תביע את דעתך, אנחנו נביע את דעתנו, והציבור ישפוט. הרי אהרן ברק כבר אמר כי כאשר השופטים יושבים לדין, הם גם עומדים לדין. זה חל גם על שופטיו של חיים רמון, וגם עליך ועל הערות-האגב שלך, מיינד יו.

אחרי שהוא מונה “רשימת אנשי הציבור שסרחו ואשר עמדו או עומדים לדין, שלא לדבר על אלה הנחקרים בפלילים”, מוסיף אדמונד לוי:

“ואם בכך לא די, טרח מי שטרח לארגן מקהלה של יחצנים ומעצבי דעת קהל אשר הפנתה אצבע מאשימה לעבר גורמי התביעה כאילו אלה “תפרו” תיק לאותו שר, וגם מבית-המשפט “שהעז” להרשיעו הם לא חסכו את שבט לשונם”.

ואם בכך לא די, הוא מוסיף ומעבה, כאילו מדובר ב”מי שטרח” אחר:

“נמצא מי שטרח לפרסם ברבים כי הוא שוקל ליזום חקיקה אשר תמנע מבית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה”.

נו, אדמונד, כאשר כל העולם יודע למי אתה מתכוון, מדוע לא תקרא לילד בשמו: הפרופסור דניאל פרידמן, שר המשפטים?!

האם לא על כך נאמר (דברים כ, ח):

מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ?

ממי וממה אתה פוחד, אדמונד לוי?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר