ממשלת “בריטיש גז” – קניית המדיניות הישראלית בכספי השוחד של ערפאת

ממשלת “בריטיש גז” – קניית המדיניות הישראלית בכספי השוחד של ערפאת

לא ידוע
לא ידוע. הגיע במייל 12.06.2008 03:19
ממשלת "בריטיש גז" – קניית המדיניות הישראלית בכספי השוחד של ערפאת


המסמך הזה הגיע במייל, ואין איש יודע מי מחברו *** מוזכרים בו מראשי המימסד ויקיריו *** לא ידוע כמה אמת, כמה בדייה, יש בו, אבל מן המסמך הזה, כולל 187 הערות-השוליים וההגהה הקפדנית, נראה שהוא נכתב ע”י אדם רציני ומשקיען *** יש לדרוש מכל המוזכרים בו להגיב על המיוחס להם



המאמר להורדה, כולל הערות-השוליים

 

 

ממשלת “בריטיש גז”

קניית המדיניות הישראלית בכספי השוחד של ערפאת

 

 

תקציר

 

מנהיג אשף, יאסר ערפאת, שם לו למטרה להשחית את ישראל, ומנוע ההשחתה העיקרי שלו היה טייקון ההימורים, מרטין שלאף, בעל בריתו בהלבנת כספי מזרח גרמניה בימי המלחמה הקרה. בימים שהדברים האלה עולים על הכתב עסוקה ישראל בשיחות על הסדרי הקבע בערוץ הפלסטיני ובערוץ הסורי, שתוצאותיהן עשויות להיות הרות גורל לטוב או לרע. זכותה של כל ממשלה לקדם את השלום כראות עיניה ועל פי מצעה. הבעיה היא שתהליכים כל כך גורליים הופקדו, או שמא הופקרו, בידי גורמי פשע וטרור שכל עניינם להחריב את ישראל.

חבר מועצת עיריית ירושלים, ניר ברקת, דיווח כי נודע לו ממקורות פלסטיניים בכירים שאת הערוץ הסודי מנהלים שניים: איש סודו הכלכלי לשעבר של ערפאת, מוחמד רשיד, והמשנה לראש הממשלה, חיים רמון. רשיד הוא נציגה הבכיר  של הרשות הפלסטינית, ורמון- של טייקון ההימורים, מרטין שלאף – יהודי ווינאי ממוצא חרדי אנגלי, ומכאן שעתידה של ישראל מתגלגל סביב רולטות הימורים, והכספים המניעים את חוגות מדיניות החוץ והפנים של ישראל חשודים כניזונים מכספי ערפאת. שלאף היה בעל בריתו ההיסטורי של ערפאת מימי המלחמה הקרה, ושניהם עסקו בהלבנת כספי מזרח גרמניה. מייד אחרי הסכמי אוסלו הופיע שלאף בישראל בחברת עו’ד וייסגלאס ואביגדור ליברמן, ועד מהרה יצר סביבו חוג מקורבים מן העבודה ומן הליכוד שעתיד להתפתח לימים למפלגת קדימה. עניין מיוחד גילה בש’ס. האישים המקורבים ביותר אליו היו משפחת רבין, ומשפחת שרון, יוסי גינוסר, רמון, ליברמן, וייסגלאס, אמנון ליפקין שחק, שבס, ואריה דרעי. סביב הגרעין הקשה הזה נוצר חוג מקורבים שני שכלל רבים ולא טובים: ברק. אולמרט, שולה זקן, אלי זוהר, משה ליאון, אלי ישי ואחרים, אשר עתידים להקים לימים את קדימה ואת הקואליציה האסטרטגית סביבה: העבודה, ש’ס וליברמן.

בישראל הוא נודע בעיקר בזכות הקזינו ביריחו, אבל מתברר כי האינטרסים שלו בישראל היו רבים ומסועפים, ומה שהיווה את החוט המקשר ביניהם היה קידום העולם התחתון הישראלי והשתלטות על עולם ההימורים, בין אם באמצעות אוניית הימורים באילת או אם באמצעות מפעל הפיס. הוא גם ניסה לחדור לבנק לאומי.

שלאף עמד במרכז כמה משערוריות השחיתות הגדולות ביותר בישראל ובמרכזן שיחודו של ראש הממשלה, אריאל שרון בפרשה הידועה בשמו של סיריל קרן. על פי החשד, כספים שמוצאם מן הבנק בווינה שבהשפעת שלאף עברו דרך סיריל קרן, ידידו של שרון, והגיעו לידיו של שרון. ההנחה הרווחת היא כי שלאף היה מעוניין בשיחודו של שרון על מנת שיסייע לו בפתיחת הקזינו ביריחו, שנסגר בגלל האינתיפאדה, או יפצה אותו על כך. אבל מתברר כי באותו בנק, BAWAG, היה גם חשבון סודי של ערפאת בסך מיליארד ורבע דולר ש”נעלם”. השאלה היא האם גם שלאף היה צינור לשרון, ומקור הכסף האמיתי היה ערפאת? האם ערפאת שיחד בכסף זה את המערכת הישראלית, והוא אשר בסופו של דבר עומד ברקע הקמת קדימה, ומסביר רבות מן התפניות התמוהות במדיניות הפנים והחוץ של ישראל?

ערפאת פיתח את מדיניות ההשחתה ככלי עיקרי בשמירת מעמדו ומעמד אש”ף בהיסטוריה המפותלת רבת המהמורות של האירגון. שיחוד הפלנגות הנוצריות הציל את אש”ף בלבנון, ונתן לו את השהות להתארגן. שיחוד המנגנון הפלסטיני , לצד איומי טרור פנים, היה כלי השליטה העיקרי של ערפאת במערכת הפנימית הפלסטינית המסוכסכת והמסובכת, ולא הייתה שום סיבה שלא ינסה שיטה בדוקה זאת גם בשיחוד המערכת הישראלית, ומתברר כי עשה זאת בהצלחה שעלתה על הצלחותיו בלבנון ולא נפלה מהצלחותיו בתמרון המערכת הפנים פלסטינית. תמרוני ההשחתה המתוחכמים של ערפאת יצרו תקדים היסטורי, שעל פיו ישראל מימנה את רצח אזרחיה.

ערפאת עמד על כך כי אנשי הקשר הישראליים עמו יהיו מחוגי שלאף, וכי יקבלו ממנו שוחד. בנימין נתניהו היה ראש הממשלה היחיד שסירב לתנאים האלה, ושיגר אליו איש נקי מכל רבב, עו’ד מולכו, וניתק את קשר השחיתות עמו, קשר שחודש אחר כך בראשות ברק ושרון.

שלאף היה מנוע ההשחתה העיקרי של ערפאת בתוך המערכת הישראלית, והוא עומד בצל כמה מן האירועים והתהליכים המרכזיים בתוך ישראל: את קדימה הקים בפגישה עם רמון וליברמן בתורכיה, וקשר את ברק אליה במהלך מלחמת לבנון השנייה כאשר שיגר לישראל את שבס שהחל בתהליך צירופו של ברק לממשלה, והכתרתו כמנהיג מפלגת העבודה. קדימה הוקמה כדי לעצור את התהליך הטבעי של ירושת הליכוד על ידי נתניהו, על מנת שישלם את המחיר על סירובו להצטרף לחוגי שלאף, וכדי לעצור את תהליך הרפורמות מרחיקות הלכת שהחל לקדם בתחומי הכלכלה. רפורמות אלו עמדו בסתירה לכוונת ערפאת לדרדר את המערכת הפנים ישראלית כדי להשחיתה. כספי ההשחתה של ערפאת יכולים להסביר את פשר המערכה של ממשלת קדימה ברשויות אכיפת החוק: בית המשפט העליון, המשטרה, מבקר המדינה, החשב הכללי והיועץ המשפטי לממשלה, שמאמצים בלתי נלאים נעשו כדי  להשתלט על מישרתו. כמובן, שרמת השחיתות הגבוהה של המערכת הפוליטית בישראל מפתחת כשלעצמה רצון מובן, לבלום את הרשויות המאיימות עליה, אבל מתברר כי רבים החלו לשים לב שאולי יש פה עניין שיטתי ומתוכנן. אך איש לא יכול היה להעלות על דעתו כי מאחורי המהלכים האלה עומדים כספי ערפאת הממשיך להילחם בישראל מקברו.

האינטרס של שלאף בקזינו ביריחו היה לא רק כלי לגריפת הון, אלא שימש כלי למימון אירגון הטרור של ערפאת, כוח 17, שהיה בעל בריתו של חיזבאללה להלבנת כספים, אתר ריגול אחר ישראל וזיהוי נקודות תורפה בחברה הישראלית. הבוגד טננבאום אותר בקזינו, הועבר לחיזבאללה שם העביר לאירגון מידע שסייע לו במלחמת לבנון השנייה, בנוסף לנזק של שיחרור מסיבי של טרוריסטים וחיזוק מעמד חיזבאללה בעולם הערבי. אין זה מקרה שעו’ד זוהר, שיצג גם את גורמי הקזינו,  “התנדב” להגן עליו בישראל.

במגעים שניהל שלאף בחברת רשיד סביב פתיחתו מחדש של הקזינו ביריחו, הונחה אבן הפינה לברית בין אולמרט, אז ראש עירייה, לבין ברק, אז ראש ממשלה. שולה זקן אירגנה בין השניים פגישות שלא נרשמו בסדר היום שבהם תיווך אולמרט בין שלאף ורשיד לבין ברק. זה היה הבסיס לחזרתו של ברק בבוא היום לפוליטיקה כיורש אפשרי של אולמרט בברית: קדימה, עבודה, ש”ס, ליברמן. ברק היה אמור להצטרף לקדימה עם ייסודה, אבל שרון (שלאף?) החליט לדחות את צירופו על מנת שיעביר את העבודה לקדימה בעִיתהּ.

בעקבות מגעי אולמרט-ברק-שלאף ורשיד הקזינו אכן לא נפגע, אבל התחיל מהלך חמור ומזיק לא פחות לאינטרסים של ישראל: האישור  המוזר שברק העביר  לערפאת להעניק זכיון לקדוח גז מול חופי עזה, בניגוד גמור לחוות הדעת של המערכת הביטחונית והמקצועית. ערפאת העניק את הזיכיון לחברת בריטיש גז שבאה לישראל על מנת להפוך אותה למרכז של הפקת גז בים, תוך ניצול מאגרי הגז בחופיהָ, ובעיקר מול חיפה. חוגי שלאף הסבו את תשומת ליבה של ענקית הגז הבריטית למאגר בעזה, והיא זנחה את הפוטנציאל בחיפה למרות שהוא מוערך כגדול פי שלושה מן המאגר בעזה, וללא שיתוף גורמי טרור ברווחים. כאשר החליף שרון את ברק בראשות הממשלה הוא נקט תכסיסי סחבת במו’מ עם החברה, שהיתה זקוקה לשוק הישראלי כקניין, תוך ענן של חשדות שהוא מבקש שוחד. מה שמוזר הוא שאחרי ששרון, ובמיוחד יורשו אולמרט, ניאותו לקיים את העסקה עם ענקית הגז הבריטית היא הוצבה על שולחנו של ראש הממשלה כפרוייקט גז מוביל, לא רק על חשבון אופציות אסטרטגיות אחרות בתחום האנרגיה, אלא בהכפפת מדיניות החוץ של ישראל לאינטרסים של העסקה. אי אפשר להבין מהלכים אסטרטגיים של אולמרט, כמו טיב המו’מ עם אבו מאזן, הבלטת תפקידה של בריטניה בערוץ הפלסטיני, מאמצי הפסקת האש עם החמאס, תמיכה בפיוס פנים פלסטיני, ופתיחת הערוץ עם סוריה, בלי להבין את נפתולי העסקה. גם ביקורו המוזר של קרטר ופגישותיו המוזרות לא פחות עם ליברמן ואלי ישי קשורות בלַבירינת העסקה. גם נסיעתו אפופת הסוד של אולמרט לפוטין במטוס פרטי ללא פמליה רשמית באמצע סיבוב שיחות של רייס קשורה בעסקה. גם שיקולי דרך ניהול המלחמה בלבנון קשורה בעסקה והם מסיבות כשלונה.

עובדת היסוד להבנת כל החידות האלה נעוצה בעובדה ששלאף הוא שותף לעסקה בתוך אחת החברות הפלסטיניות יחד עם יורשי יוסי גינוסר. אולמרט הכפיף את מדיניות ישראל לצורכי העסקה של שלאף.  בעיקרו של דבר, מוחמד דחלאן, היה אמור להשתלט על עזה כדי לאפשר את הצד הבטחוני של הקידוח.  לרוע המזל חמאס השתלט על עזה וגירש את דחלאן ואנשיו מתוכה. הדילמה היתה: האם ישראל צריכה לגרש את חמאס מעזה ולהחזיר את דחלאן, כגרסת רמון וליברמן, או להכניס את חמאס לעסקה כגרסת אולמרט וברק. שלאף ככל הנראה תומך בעסקה עם חמאס בעיקר מכיוון שאין סיכוי להביא כוחות בינלאומיים לעזה שיוכלו לסייע לדחלאן.

לבריטיש גז יש שני שותפים פלסטיניים: חברת CCC הרשומה באתונה בבעלות ממשפחת ח’ורי הפלסטינית שמימנה את אש”ף הטרוריסטי בימי ערפאת לפני הסכם אוסלו. השותף השני היא קרן ההשקעות הפלסטינית PIF המייצגת את חוגי הכלכלה של הרשות הפלסטינית ברמאללה. חברה בשליטת מוחמד רשיד, PCSC מימנה את גדודי אל-אקצה מן הכספים שישראלים ניהלו בז’נבה עבור ערפאת, והיא חברה מובילה בPIF.  שלאף הוא חלק מן המערך של CCC. אחרי סילוק דחלאן מעזה, חמאס גילה עניין בעסקה, אבל דרש לסלק את CCC, מכיוון שזיהה בה אויב היסטורי מימי ערפאת. היא מן התומכים החשובים של מרכז קרטר באטלנטה, ומכאן התייצבותו של קרטר למשימת התיווך, ופגישותיו עם ליברמן וישי נועדו להוכיח לחמאס כי יש על מה לדבר. תמיכתו של אולמרט בפיוס פנים פלסטיני, ובחיבור עזה והגדה במעבר בטוח טריטוריאלי היא הכרח המתחייב מן העסקה. בניגוד להגיון “ההתנתקות מעזה” הרי על פי העסקה, הגז לעזה יועבר מישראל, מכיוון שאי אפשר להביאו ישירות לעזה מסיבות ביטחוניות- לא ביטחון ישראל חלילה, אלא ביטחון הצינורות. הקשר בין בין עזה לרמאללה חייב להישמר מכיוון שחברת PIF מרכזה ברמאללה, והקשר בין עזה לישראל חייב להישמר מכיוון שהגז לעזה יגיע מישראל. הקושי של חוגי שלאף להכיר בחמאס כריבון על עזה נובע מן החשש שיתבטל הבסיס הלגיטימי להענקת הזיכיון לפלסטינים. לאחר שבריטיש גז  לא הצליחה לשכנע את חמאס להתנהג בדפוסי התנהגות שיכולים להיות מקובלים במערב, התפרסמו ידיעות על מגעים למיזוג בינה לבין ענקית הגז הרוסית גזפרום, והאופציה שהחברה הרוסית תקנה מבריטיש גז את הזיכיון בהחלט מתקבלת על הדעת, ביחוד שלגבי הרוסים אין שום בעיה אם חמאס תמשיך להיות טרוריסטית. ממש באותה תקופה יצא אולמרט לנסיעתו המוזרה לפוטין ב”מטוס קטן” שעשוי להיות מטוסו הפרטי של ידידו שטיינמץ, מייצג גזפרום בישראל. לרוע המזל יחסי בריטניה ורוסיה הידרדרו והמיזוג המדובר לא יצא אל הפועל, בינתיים, מה שחייב את חוגי שלאף להכניס את חמאס לעסקה תוך שדרוג דרמטי של תהליך השלום, החזרת ממשלת האחדות הלאומית הפלסטינית לקדמותה, וכינון הודנה עם חמאס שתסדיר את מעברי הגבול ותחדש את האווירה המתאימה לביצוע העסקה. אלה הם על כל פנים פרמטרים שעל בסיסם מנסה ברק לסכם עם חמאס את הסכם הפסקת האש. 

וועדת וינוגרד עמדה על כך כי במלחמת לבנון השנייה ישראל העניקה תשומת לב מיוחדת לכינון התנאים לשיגור כוח בינלאומי ללבנון, אשר האפילה על קביעת השתקת ירי הטילים על ישראל כמטרת הלחימה. ישראל החלה בפעולה הקרקעית אחרי הכרזת הפסקת האש מכיוון שהבינה כי בלי “כיבוש ישראלי” לא ישוגר כוח בינלאומי. למרות שהיתה מודעת לקושי הזה, הוועדה לא הזכירה אותו בדו’ח המסכם. מדוע היה חשוב לאולמרט כוח בינלאומי בלבנון? ובכן, כתקדים לעזה ולגדה. דחלאן עדיין היה בעזה, והכוח הבילאומי לעזה היה חיוני לאבטח את העסקה. נסיגת ישראל מן הגדה והחלפת צה’ל בכוח בינלאומי היו חשובות “לאווירת העסקים” ש”תהליך שלום” היה יכול לייצר.

כל עוד אולמרט חשב שערוץ סורי ישהה את המהלך מול הפלסטינים, מהלך שיוכתר בחתימה על העסקה, הוא אמר כי “איננו מדבר עם ציר הרשע”. אבל כאשר הבין כי הדרך לחמאס עוברת בדמשק אצה לו הדרך להכניס את סוריה לשיחות על פי תנאיה.

ואיראן? גיורא איילנד, שהיה היועץ לביטחון לאומי בתקופת שרון אמר לימים כי עניין איראן לא עניין את ווייסגלאס,”אז לא עסקו באיראן.”

הנזק בהעמדת עסקה בינונית בחשיבותה במרכז המדיניות הישראלית לא רק המיטה על ישראל נזקים חמורים בביטחון ובמדיניות, אלא גם קרבה אותה למשבר אנרגיה חריף, למרות שהיו לישראל אופציות אסטרטגיות להיות בצומת אספקת האנרגיה העולמית. ישראל , לא רק וויתרה על פיתוח שדה הגז בחיפה, אלא גם וויתרה על הפיכתה של אשקלון לצומת תעבורת אנרגיה (בעיקר נפט) מרוסיה ומן הקווקז למזרח הרחוק. מתקני הגז והנפט של אשקלון עוררו עניין אצל גורמי אנרגיה עולמיים, אבל הם התחרו בסיכויי העסקה של עזה, ולפיכך הוזנחו. אילו אשקלון (וחיפה) היו עומדות במרכז אסטרטגיית האנרגיה של ישראל, לעולם כולו היה עשוי להיות עניין בכך שישראל לא תרשה לטרור של חמאס לאיים על אשקלון.  יתר על כן, הכנסת אשקלון לטווח הטילים של חמאס משרתת את העסקה, כי היא מורידה מעל הפרק מתחרה רציני. אילו ראש הממשלה היה באמת מעוניין בקידום ענייני האנרגיה של ישראל, הוא היה מעמיד על שולחנו את מכלול האופציות, ולא רק עסקה אחת בעייתית.

ספק עם יש עוד אח ורע בעולם לנזק כל כך כבד למרקם הפוליטי, לשלטון החוק ולאינטרסים המדיניים והביטחוניים, כנזק שנגרם מתהליך יסודי וחסר תקדים זה של השחתה באמצעות אויביה המסוכנים ביותר של המדינה.

הבה נקווה שהנזק איננו בלתי הפיך.

סוף תקציר.

הפרקים בתחקיר המלא :

מבוא ..,………………………………………………………………………………………..1

התחקיר המלא………………………………………………………………………………..5

מי אתה מרטין שלאף ?…………………………………………………………………….8

רשת שלאף הישראלית……………………………………………………………………..9

רשת שלאף הפלסטינית……………………………………………………………………10

האינטרסים של שלאף……………………………………………………………………..13

השתלטות על יחסי ישראל ארה’ב, והובלת ישראל לנסיגה לקווי 1947…………..17

רק לא ביבי”………………………………………………………………………………..18

כיצד קידם שלאף את האינטרסים שלו בקזינו, ומה הצפי בקידום עסקת בריטיש גז -17

הקזינו…………………………………………………………………………………………17

פרשת גומה, עומרי שרון שלאף………………………………………………………….20

בריטיש גז …………………………………………………………………………………..21

בריטניה ……………………………………………………………………………………. 22

Politicizing Hamas…………………………………………………………………..22

בנימין בן אליעזר……………………………………………………………………………24 

אולמרט……………………………………………………………………………………….25

פרשת פריצקי……………………………………………………………………………… 27

פרשת יצחק שגב………………………………………………………………………….  28

מימון הטרור………………………………………………………………………………..  29

אהוד ברק……………………………………………………………………………………..31

כתבת מקור ראשון –  10.11.06…………………………………………………………..33

קרטר מפייס בין חמאס ל-     36.……………………… ………………………..CCC

גזפרום……………………………………………………………………………………….. 38

חמאס………………………………………………………………………………………… 39

אפיון האינטרסים של חבורת שלאף בעניין הפלסטיני………………………………..41

ירושת אולמרט……………………………………………………………………………….42

פרס וחברת PCSC…………………………………………………………………………. 42

כתבת העיתון מבלומברג “השקעות ערפאת”………………………………………….43

מלחמת לבנון…………………………………………………………………………………55 

הגרעין האירני………………………………………………………………………………. 56

מרוואן ברגותי………………………………………………………………………………. 57

העיתונות……………………………………………………………………………………. .57

סיכום…………………………………………………………………………………………..58

התחקיר המלא

 

בימים ששורות אלה עולות על הכתב עסוקה ישראל במו’מ עם הרשות הפלסטינית על הסדרי הקבע. אין בעיה עם עובדה זאת. תפקידה של כל ממשלה בישראל לחפש אחר השלום – כל ממשלה על פי תפיסת עולמה. הבעיה היא שמלאכת עשיית השלום הופקדה בידי גורמי פשע וטרור שכל מטרתם היא השמדת ישראל.

חבר מועצת עיריית ירושלים, ניר ברקת, גילה כי מי שמנהל את הערוץ הסודי של שיחות הקבע הם איש הכספים לשעבר של ערפאת, מוחמד רשיד, וממלא מקום ראש הממשלה, חיים רמון. [1] לא היה אישור לגילוי הזה, אבל הוא בהחלט סביר, וחייב להדיר שינה מאזרחי ישראל. רשיד ורמון הם נציגיו הבכירים של טייקון ההימורים מרטין שלאף, בעל בריתו ושותפו לעסקים של יאסר ערפאת עוד מימי המלחמה הקרה ופעילות הטרור של אשף בשיאה. שלאף ורשיד היו ממנועי ההשחתה העיקריים של המערכת הישראלית, ורשיד היה מרגל בכיר של מדינות ערביות, בישראל. [2]

מנהיג אשף, יאסר ערפאת, שם לו למטרה אסטרטגית להשחית את ישראל, ומרטין שלאף היה מנוע ההשחתה היעיל ביותר שלו. שלאף היה מעורב בפרשת השוחד לראש הממשלה, אריאל שרון, והיה מקובל לחשוב כי כוונתו של שלאף היתה לקבל בתמורה את פתיחתו מחדש של הקזינו ביריחו, אבל מתברר כי לערפאת היה חשבון סודי בבנק BAWAG, בווינה, אשר לשלאף השפעה רבה בתוכו. וכי חברה פלסטינית מממנת טרור, PCSC, היתה משותפת לשלאף ולערפאת. [3] השאלה המתבקשת היא, שמא פרשת השחיתות מסוכנת הרבה יותר: אין כאן “רק” עסקה של שחיתות כלכלית, אלא גרוע מזה: קניית המדיניות הישראלית בכסף מלא, כנהוג בגרועות שבמדינות העולם השלישי, אם לא למטה מזה. אולי היו אלה כספי ערפאת שמסבירים תפניות בלתי מוסברות במדיניות הישראלית, ובפוליטיקה הפנימית שלה, ובראשם  השינויים המדהימים שהתחוללו אצל שרון.

אירוע שלא ירדו מספיק לעומק משמעותו מוזכר בספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף [4].  מתברר, כי בבחירות שבהן ניצח שרון את ברק, מוחמד רשיד, עומרי שרון ו-ווייסגלאס עקבו יחדיו אחר מהלכן במשרדו של ווייסגלאס בתל אביב, ועם התברר התוצאות-  ניצחון שרון את ברק, הרים רשיד טלפון לערפאת כדי לבשר לו על התוצאות! אריה אבנרי מתאר אירוע זה כ”חגיגה”. [5] ברור מן הסיטואציה כי אנשי ערפאת הקרובים ביותר היו בצדו של שרון בבחירות, עדיין בתקופה שהוא נחשב השטן בכבודו ובעצמו בתפישת העולם הפלסטינית! האם הם ידעו דברים שדעת הקהל הישראלית עדיין לא ידעה  ועדיין אינה יודעת? רשיד היה אמור לארגן פגישה בין ערפאת לשרון, ושרון “למרבה ההפתעה” לא הגיב בשלילה!

 ולא רק שרון. גם פרשת העמותות של ברק מזכירה את שיחוד שרון, וגם במקרה זה האיש שניהל עבור ברק את איסוף כספי התרומות, יצחק הרצוג, שנעשה לימים שר בישראל, שמר על זכות השתיקה כמו נחקרי משפחת שרון לעתיד לבוא. לימים יבקר הרצוג את עומרי שרון בכלאו לפגישה שטיבה לא הובהר, והדבר מעלה תהייה שמא כספי ערפאת שיחדו גם את ברק. ערוץ 10 דיווח כי בין עומרי שרון להרצוג יחסי ידידות ארוכי שנים. [6]  כמו אצל שרון, גם את ברק איפיינו החלטות תמוהות ללא הסבר מניח את הדעת, בעיקר בעניין עסקת הגז של החברה הבריטית, בריטיש גז, בחופי עזה וגם ברק, כך התברר אחר כך היה קשור עם רשיד [7] .

כפי שנראה, מאמצי ההשתלטות של שלאף על הפוליטיקה והכלכלה הישראליים כדי להשחיתם הם רבי זרועות: לא רק הקזינו ביריחו ומשק הגז בישראל, אלא גם קידום העולם התחתון תוך כדי החלשת שלטון החוק, קידום ההימורים בישראל והשתלטות עליהם, השתלטות על מדיניות החוץ של ישראל וקשריה עם ארה’ב, דריסת רגל במטכ’ל הישראלי, ואולי גם ניסיון להשתלט על הבנקאות הישראלית על ידי רכישת בנק לאומי. [8]  

מלאכת השחתת המערכת הישראלית היא מלקחי אש”ף בלבנון. הם איתרו בפלנגות הנוצריות את מקור הסכנה העיקרי להתבססותם בלבנון, ואולי אפילו סכנה לעצם קיומם. לפיכך נכנסו עמם למערכת עסקים מסועפת שעיקרה את רצונם של ראשי הפלנגות לחסל את שותפיהם העסקיים. לפיכך חיפש ערפאת את יוצאי מערכת הביטחון כשותפים לעסקים.     

 שלאף הופיע בישראל אחרי הסכמי קמפ דייוויד, ובקלות מפליאה הצליח להקים רשת קשרים עם קשת רחבה של פוליטיקאים ישראלים מן העבודה ומן הליכוד, שמתוכה יצאה אחר כך מפלגת קדימה. בנוסף להם הוא התעניין בגלריה של עורכי דין שייצגו גורמי שחיתות בישראל והיו קשורים עם אישים מאזור הדמדומים שבין הפוליטיקה והשחיתות, כמו דודי אפל. כמו כן גילה שלאף עניין בש’ס, והתמקד במנהיגה אז, אריה דרעי.

אביגדור ליברמן היה מן הראשונים שהתרועעו עם שלאף [9], ושלאף גמל לו במתן האמצעים שיאפשרו לו להקים את ישראל ביתנו. את הפוליטיקאים האלה שלאף קשר בעסקים עם קבוצת השחיתות סביב ערפאת, שכללה את ערפאת עצמו את יועצו הפיננסי, מוחמד רשיד, וה- WARLORDמוחמד דחלאן. במפלגת העבודה הצליח שלאף לקשור קשרים הדוקים עם שמעון שבס, חיים רמון ושמעון פרס. במערכת הביטחון ויוצאיה – עם יוסי גינוסר ואמנון ליפקין שחק. 

המנגנון המושחת שהקים שלאף בישראל יצר תופעה חסרת תקדים: ישראל מימנה את רצח אזרחיה! תחילה הקזינו ביריחו, שמימן את כוח 17, הכוח שהקים ערפאת כדי להפעיל את אינתיפאדת אל-אקצה [10], ואחר כך ישראל שניהלה את חשבונות ערפאת בז’נבה ואשר מהם מומנו גדודי אל-אקצה. [11]

הקמת המנגנון המושחת שבו ישראל מימנה את רצח אזרחיה חשף בפני גורמי הטרור האזוריים, כמו החיזבאללה, את רפיסותה של ישראל, ונטע בהם תקווה מחודשת להשמדתה. במקרה של טננבאום הצליח חיזבאללה דרך בעל בריתו, כוח 17, לחדור אל הקזינו ביריחו, ושם איתר את הבוגד, שזכה לחסינות ולהגנה משפטית של חוגי השחיתות הישראלים הקשורים בקזינו.  

המערכת שהקים מרטין שלאף פעלה גם אחרי מות ערפאת. בישראל היא הקימה את מפלגת קדימה שריכזה בתוכה את היסודות המושחתים של הליכוד והעבודה, והמערכת הפלסטינית, אישים המקורבים לעסקים של שלאף, העומדים במרכז העשייה הפוליטית, ובראשם מוחמד רשיד. הכוונה היתה לגרום לכך שגם בישראל וגם ברשות הפלסטינית יקומו ממשלות הקשורות בשלאף, אבל למרבה הצער חמאס השתלט על עזה, ומאז עסוקים חוגי שלאף בלטכס עצה איך להתגבר על מכשלת חמאס- לצרף אותם לעסקים, או לחסל אותם. [12]  

המערכת המשותפת הישראלית-פלסטינית הצליחה לשתק גם את כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית- את העיתונות, על ידי תיאור מהלכיה כ”תהליך שלום”. העיתונות הישראלית העדיפה לתמוך ב”תהליך שלום”, ולמען ה”שלום” היתה מוכנה לעצום עין ולא לרדת לעומק הדברים החמורים שהיו קשורים בפעילותו של שלאף בישראל ואצל הפלסטינים. [13] תופעת “האתרוג” הידועה.

היו כמה אירועים דרמטיים בישראל שאין להם הסבר, שקשורים בתפניות חדות של אישים המקורבים לשלאף: הוויתור של שרון על המערכה הנחרצת נגד ערפאת, סיכול הכוונה לגרשו לסודאן [14], החמצת אירועי 11 בספטמבר אחרי ששרון הכריז על ערפאת כ”בן לאדן שלנו”, התפנית החדה בעניין גוש קטיף, עסקת השבויים של טננבאום, הצטרפותו התמוהה של ליברמן לממשלה, ואחר כך פרישתו ממנה, [15]  והמהלכים למנות את אהוד ברק לשר הביטחון; אחר כך הבטחותיו של ברק לצאת מן הממשלה, ולאחר מכן התכחשותו להבטחות אלה. יכול להיות  שברק נוקט מדיניות זהירה ולא דוגמטית, אבל גם אפשר לשאול, שמא הניח שלאף אקדח על רקתם של קברניטי המדינה, ומכתיב לישראל מדיניות של התרסקות? [16]

המדיניות, השמה לה למטרה עיקרית לממש את האינטרסים הכלכליים של שלאף, פגעה בעקיפין במלחמה שישראל ניהלה נגד החיזבאללה, מכיוון שהאינטרסים של שלאף עמדו בסתירה לקונספציה של אזורי חיץ,  והיא התאימה עצמה לאג’נדה של ערפאת בדבר “בינאום הסכסוך”, כפי שיוסבר להלן [17]. בואו הבהול של שמעון שבס לישראל בעיצומה של המלחמה מעלה תמיהות. האיש, יד ימינו של שלאף, שתואר כמי שמרחיק עצמו מישראל [18], הודה כי בעיצומה של המלחמה נועד עם ברק, והוא היה זה ששכנע את ברק לחזור לפוליטיקה.[19] האם גם נועד עם אולמרט ושכנע אותו להימנע ממהלך קרקעי? כפי שיוסבר להלן יש סבירות גבוהה שכך קרה.

וועדת וינוגראד שמה לב כי המטרה העיקרית של פרק הסיום במלחמת לבנון השנייה, הפעולה הקרקעית, לא היה לצורך כיבוש אתרי שיגור הטילים על ישראל, אלא כדי לתת לגיטימיות לפריסת כוח בינלאומי בדרום לבנון, כמבוא לשיגור כוחות כאלה לשטחים הפלסטיניים. אחד מסלעי המחלוקת ההיסטוריים של ישראל ואש”ף היה בעניין “בינאום הסכסוך”. האם כספי השוחד של ערפאת לשרון ולברק עומדים מאחורי התמיהה שהעלו חברי וועדת וינוגראד עצמם בעניין הדרך שבה עסקה הממשלה בעניין הכוחות הבינלאומיים? מכל מקום, למרבה הצער, בעוד חברי הוועדה התייחסו רבות לעניין זה במהלך דיוניהם, דווקא בפרק הסיכום הקובע הם לא נתנו לכך ביטוי [20]    

 

מי אתה מרטין שלאף ?

 

מרטין שלאף נולד בווינה למשפחה חרדית שעברה מאנגליה לאוסטריה ועסקה בסחר עצים. באוסטריה התחבר מרטין שלאף למפלגה הסוציאליסטית, ודרכה למזרח גרמניה. על פי אתר וויקיפדיה [21]  עסק שלאף בהלבנת כספים לטובת מזרח גרמניה, ובסיוע למזרח גרמניה בהתגברות על החרם העולמי עליה. הוא היה בעל ברית של ערפאת באותה תקופה. לאחר נפילת מזרח גרמניה ערכה גרמניה חקירות נגדו, על כספים עצומים שנותרו בידו, על פי טענתה – אשר נסתיימו בלא כלום. בגרמניה פורסם כי שלאף גוייס לשטאזי ועסק בהלבנת כספי מזרח גרמניה וכינויו היה “אדון הארץ” LANDGRAF. בעניין זה נעזר במנהיג אש”ף, יאסר ערפאת, ושניהם הקימו לצורך זה חברת קש בליכטנשטיין, שהפעילה קזינו. המטוס הפרטי של שלאף היה למעשה מטוסו של ערפאת, ש”הושאל” לו [22].  אבנרי מתאר אותו כ”מיליארד מסתורי שעשה את הונו באזור הדמדומים של המלחמה הקרה”. [23] בעקבות כישלונה של גרמניה להוכיח את קשריו של שלאף עם סוכנות הריגול שטאזי תובע שלאף על הוצאת דיבה כל עיתונאי שמזכיר את הקשר שלו לשטאזי. 

אחרי הסכמי אוסלו הופיע שלאף בישראל בחברת אביגדור ליברמן ויצר רשת קשרים מסועפת, אבל נאלץ להסתלק אחרי שנחשפו פרשות השחיתות שבהן קשר את ראש הממשלה אריאל שרון. בכל זאת המשיך להפעיל את המערכת הישראלית בשלט רחוק  והיה הרוח החיה בהקמת קדימה, והכנסת ליברמן לממשלה וצירופו  של אהוד ברק אליהָ [24] .

נתניהו לא התפתה להצטרף לחוגי שלאף. הוא סירב להמשיך את שירותיו של יוסי גינוסר בקשר עם ערפאת, והיה הרוח החיה בשורה של רפורמות פנימיות בישראל שלא עלו בקנה אחד עם אג’נדת ההשחתה של שלאף ועושי דברו, ושילם על כך מחיר כבד: חוגי שלאף כרתו ברית אסטרטגית של “רק לא ביבי” שכללה את קדימה, ליברמן, ש’ס, מפלגת העבודה והעיתונות הפתיה. יש לשים לב כי שערוריות השחיתות של שרון וברק קשורות בקמפיינים נגד נתניהו.

כיום, מרכז פעילותו של שלאף- בווינה. הוא בעל שליטה בבנק באוואג [25], חברת קזינוס אוסטריה, וחברת הטלפונים הסלולריים של בולגריה, שבה ככל הנראה שותף גם שמעון שבס. שניהם נראו ביחד בסופיה על רקע העסקה.

 

 

רשת שלאף הישראלית

 

שלאף הופיע בישראל מייד אחרי הסכמי אוסלו, והאיש שפתח לו את הדלת היה אביגדור ליברמן [26]. הוא פרשֹ רשת קשרים מסועפת שהיתה ממוקדת בבכירים פוליטיים בעמדות קבלת החלטות, בעיקר ראשי לשכות של ראשי ממשלה, יוצאי מערכת הביטחון, פוליטיקאים בכירים, ועורכי דין מן הצמרת המעורבת בפוליטיקה ובכלכלה. כמו כן גילה עניין מיוחד בתנועת ש”ס. 

ניתן להבחין בשתי טבעות קשרים: הטבעת המיידית של המקורבים ביותר – ראשי לשכות ראש ממשלה ובכירים אחרים בלשכות ראשי ממשלה – ליברמן, שבס, ווייסגלאס, משה ליאון [27]  ושולה זקן. לגבי יצחקי, הקשר שלו עם החוג המקורב ישירות עם שלאף איננו חד משמעי, אלא מתבסס בעיקר על הקשר דרך ליברמן. יצחקי התבטא לימים כי “אולמרט הוא סכנה לישראל” [28]. אין ספק כי היה מודע לקשרי השחיתות של שלאף ואולמרט, אבל לא ברור אם התכוון אליהם, או לכישלונו של אולמרט במלחמת לבנון השנייה. מכל מקום, אחרי שפרש, שלא כמו ידידו, משה ליאון, לא נכנס לעסקים גלויים עם שלאף. לגבי ווייסגלאס יש לשים לב כי מונה לתפקידו אחרי שראש לשכת שרון, אורי שני, התפטר ללא הסבר מניח את הדעת. קשריו עם שלאף קדמו למינוי. האם שלאף הכתיב את מינויו של ווייסגלאס? של יוצאי מערכת הביטחון – יוסי גינוסר ואמנון ליפקין שחק [29]? פוליטיקאים בכירים – חיים רמון ואריה דרעי? עורכי דין – ווייסגלאס ואלי זוהר? [30],  אבי פילוסוף? הקשר לאבי פילוסוף מביא אותנו לדליה רבין, ופואד בן אליעזר שגינוסר היה מקורבו הידוע במשך שנים רבות. לגבי אלי זוהר – גורמים במשק האנרגיה בישראל טוענים בע”פ כי מילא תפקיד עלום מטעמו של שרון במו”מ עם בריטיש גז, אבל אין לכך אישור בכתובים. אלי זוהר היה מועמדו של וייסגלאס לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אבל נפסל מסיבות שלא פורסמו. וייסגלאס עצמו חשק בתפקיד, אבל בסופו של דבר מונה לתפקיד ראש לשכת שרון על פי מיטב מסורת חוגי שלאף. ראש הממשלה אריאל שרון עצמו נמנה על חוג מקורביו הקרובים ביותר של שלאף, יותר מכל ראש ממשלה אחר. אהוד ברק יכול להיחשב כמקורב מדרגה שנייה בגלל קשריו ההדוקים עם יוסי גינוסר. בנימין נתניהו לא היה מעולם מקורבו של שלאף, וכאשר היה ראש ממשלה החליף את יוסי גינוסר בעו’ד יצחק מולכו, איש נקי ללא קשר עם שלאף.  בחלוף הזמן התברר כי נתניהו שילם מחיר יקר על הימנעותו מקשר עם שלאף, מבלי שהיה מודע לכך כלל.  לא מן הנמנע ששלאף קידם את ליברמן, לא רק כי זיהה בו מושחת ומשחית מבטיח, אלא גם כדי להעניש את נתניהו, ולקדם לו מתחרה. רבות מן ההתפתחויות הפוליטיות של שנת 2006, כולל הבחירות הכלליות, ראויות לבחינה מחדש על פי הקריטריון הזה. [31]

חרף העובדה שאישים מקורבים מאוד ליצחק רבין נפלו ברשתו של שלאף, כמו קרובי משפחתו, אמנון ליפקין שחק ויד ימינו שבס, רבין עצמו לא יכול להיחשב מקורב של שלאף. הם אומנם נפגשו, אבל רבין ביקש ממנו להשקיע בישראל, ולאוו דווקא בקזינו. שלאף סירב. [32]  יחד עם זאת, רבין היה קרוב מאוד ליפול ברשתו של שלאף. לימים התברר כי ביום שבו נרצח, פגש רבין את שלאף [33] בחוג משפחתו שכבר פרפרה ברשת.

בנוסף לטבעת הקשרים המיידית יש גם טבעת משנית של מקורבים ומושפעים לא ישירים, ובהם ראש הממשלה הקודם, אהוד ברק, וראש הממשלה הנוכחי אהוד אולמרט. אבל, כפי שנראה להלן, שלאף היה סיבת החיבור האסטרטגי בין אולמרט, עדיין ראש עיריית ירושלים, ואהוד ברק, אז ראש ממשלה ושר ביטחון. אם כך, מאז אהוד ברק, כל ראשי הממשלות בישראל היו תחת השפעתו של שלאף.

כאמור, ברק היה מחובר לשלאף באמצעות יוסי גינוסר, אותו הפעיל לצורך וויתור על זכויותיה של ישראל במאגר הגז מול עזה, כדי להעבירו לידי קבוצת שלאף הפלסטינית ושלאף עצמו [34].  החשד הכבד ביותר הוא כאמור – שמא זכות השתיקה של הרצוג חיפתה על קבלת כספים משלאף, או גרוע מזה – מערפאת. אולמרט מקושר לשלאף דרך ליברמן אבל גם באמצעות איש ההון היהודי אמריקני דניאל אברהם. דניאל אברהם מקושר ישירות עם שלאף בעסקיו עם הפלסטינים, דרך יד ימינו, פרופ’ סטיב כהן [35], השותף לכל העסקים של שלאף עם הפלסטינים. שמו של אברהם הוזכר כקשור עם אולמרט בפרשיות הדירות למיניהן ובנק לאומי. אברהם גם מביא אותנו לשמעון פרס [36], לו תרם את כספי ההקמה של מרכז פרס לשלום. פרס קשור למרטין שלאף גם דרך הפלסטינים, ובעיקר דרך החברות של יועץ הכספים של ערפאת, מוחמד רשיד. חברת– Palestinian Commerce and Services CoPCSC  הרשומה ברמאללה ואשר מימנה את גדודי אל-אקצה מן הכספים שעוזרד לב ניהל בז’נבה, גם מוזכרת כקשורה בהשקעות של קרן הסיכון EVERGREEN הקרובה לפרס בארה’ב  וגם שותפה לבריטיש גז בהפקת הגז בעזה. על פי אתר בלומברג [37]PCSC היא חתמה על שותפות עם שלאף, ומכאן ששלאף היה עשוי לשמש צינור להעברת כספי שוחד של ערפאת עצמו למנהיגי ישראל, חוץ מן החשבון הסודי שניהל שלאף עבור ערפאת בבנק BAWAG שאולי היה מקור הכספים לשיחוד שרון ואולי גם שיחוד מנהיגים ישראלים נוספים.

מאמץ מיוחד השקיע שלאף בש”ס, ובמנהיגהּ באותם ימים, אריה דרעי. [38] עוזרד לב חושף את הסיבה לכך: הוא ראה בחרדים גורם שיביא להתמוטטותה של ישראל. הוא מספר על נסיעה בתל אביב שעשה יחד עם מוחמד רשיד, והם ראו חסידי ברסלב מקפצים בכביש. מה דעתך? עוזרד שאל את רשיד, ואז ראה “חיוך מוזר” על פניו. “אנחנו לא צריכים להילחם בכם עם רובים ונשק. עם קצת סבלנות אתם תיהרסו מבפנים, ואז כל המלונות והבתים שאתה רואה כאן מסביב יהיו שלנו. אנחנו בסך הכול זקוקים לסבלנות”. [39]  אין כוונת הדברים כמובן לומר כי בחרדים יש חס וחלילה סכנה לישראל, אלא רק לציין את העובדה כי שלאף מצא בהם עניין מיוחד, ואת ההסבר העניק רשיד לעוזרד.

חשיבותה של ש’ס נעוצה גם בהענשת נתניהו. הליכוד וש”ס נאבקים על אותו ציבור בוחרים, והחלטתו של שלאף להקים את ישראל ביתנו ולתמוך בש’ס היתה בבחינת הוצאת חוזה על הליכוד בראשות נתניהו.  עם הקמת קדימה השתתפה ש’ס במרץ מיוחד בהכפשת נתניהו, כפי שהדברים באו לידי ביטוי במערכת הבחירות.  הקשר קדימה-ברק-ש’ס-ליברמן בא לידי ביטוי לקראת סוף 2006 כאשר אולמרט רצה להחליף את פרץ בברק. דרעי לא חסך מאמצים לקדם את מינויו ברק לתפקיד. [40]  וש’ס שינתה את טעמה מול פרס, ותמכה בבחירתו לנשיא המדינה. [41]

 

הקשר של ליברמן מביא אותנו אל מספר 2 בישראל ביתנו, ישראל חסון, [42] סגן ראש השב’כ לשעבר, שהיה קשור עם קוקו עובדיה, עבריין שעסק בעסקי נפט עם הפלסטינים, ודרכו, אל ליברמן. חסון היה דווקא ידוע בנטיותיו השמאליות, ורבים הופתעו מן ההתחברות שלו עם ליברמן.

שוב, רשת שלאף מחפשת את ראשי מערכת הביטחון על מנת לעקר אותה, ולנתב אותה לצרכיה. סמלי הביטחון של ישראל הם: שרון וברק, רמטכ’ל:  אמנון ליפקין שחק, אנשי מודיעין: עוזרד לב, וכמובן—יוסי גינוסר. 

 

רשת שלאף הפלסטינית

 

בראש רשת שלאף הפלסטינית עמד כמובן יאסר ערפאת שותפו לעסקי הלבנת הכספים [43] של מזרח גרמניה מימי המלחמה הקרה. האיש הנמצא עמו בקשר עסקים קונקרטי הוא מוחמד רשיד, מנהל כספי ערפאת, והאיש שמימן את גדודי אל-אקצה. לא ידוע על קשר ישיר בין שלאף למרוואן ברגותי, אבל לא סביר להניח שהפוטנציאל הגלום בו נעלם מעיני שלאף. ברגותי זכה למימון מרשת העסקים הישראלית-פלסטינית [44], וחוגי קדימה העלו חדשות לבקרים את הצורך לשחררו. פרס הודיע כי אחרי שימונה לנשיא יחון את ברגותי[45], איש קדימה, השר גדעון עזרא לא הוציא זאת מכלל אפשרות [46]. במפלגת העבודה השר בנימין בן אליעזר הרחיק לכת באמירה כי אם לא ייכלל ברגותי בעסקת שליט, על ישראל לשחרר אותו ללא תנאי. [47]

 

 

האינטרסים של שלאף

 

1.  הקזינו ביריחו: המפעל הראשון שנקשר בשמו היה הקזינו ביריחו.  על פניו נראה כי מטרת הקזינו היתה להלבין כספים [48], מיקומו באֶרץ ללא שלטון, או ליתר דיוק- שלטון מאפיוזו, התאים לכך ביותר. אבל לדעתנו היו לקזינו מטרות נוספות, חוץ מן הסיבה המיידית של גריפת הון:

                           א.         להשחית את המערכת הישראלית.

                           ב.         ליצור תלות כלכלית של קובעי מדיניות בישראל [49] בגורמי טרור פלסטיניים על מנת שלא להפריע להם להתארגן למלחמה בישראל, [50] על פי לקחי אש”ף בלבנון.

1.      ליצור מקור מימון לכוח 17 של ערפאת, חוד החנית במאבק נגד ישראל, מבלי שיופרע על ידי שירותי הביטחון של ישראל. [51]

2.      לאסוף מידע מפליל על בכירים ישראליים, על מנת להשפיע על המדיניות הישראלית. [52]

3.      לאתר אצל באי הקזינו חוליות חלשות שאותן ניתן לגייסם נגד ישראל. [53]

מרטין שלאף הצליח מעל המשוער: הוא יצר קשר אסטרטגי של בכירי המערכת הפוליטית הישראלית, מן העבודה ומן הליכוד, עם ראשי השחיתות הפלסטינית הקשורים בערפאת. כוח 17 יכול היה להתכונן ללא מפריע לאינתיפאדת אל-אקצה. יתר על כן, כוח 17, ששום מקור מימון ערבי מחוץ לחיזבאללה לא היה מוכן לממנו, ועם סיום המלחמה הקרה גם לא ברית המועצות או מזרח גרמניה,  זכה למימון מן הקזינו, ומידע מפליל המצוי בידי שלאף והפלסטינים משפיע עד היום על המדיניות הישראלית, ובעיקר בקרב ה”ימין”, והיה מן הסיבות להקמת קדימה. הבוגד טננבאום אותר על ידי כוח 17 בקזינו, ומשם הועבר המידע עליו לחיזבאללה. לימים התברר כי הנזק שגרם טננבאום היה אסטרטגי, והיה מן הסיבות לכישלונה של ישראל במלחמת לבנון. [54]

איסוף מידע מפליל נגד יריבים ותומכים כאחד היה משיטות השליטה הידועות של ערפאת. אף על פי שבסופו של דבר הקזינו נסגר בגלל האינתיפאדה, הרי שבכל זאת הוא יצר את הפרצה הגדולה אשר איפשרה את חטיפת טננבאום שגרמה נזק אסטרטגי לישראל, ואיפשרה לאש’ף (ולחיזבאללה – שהרי כוח 17 [55] היה בעל ברית של חיזבאללה) לאסוף מידע מפליל נגד בכירי ישראל, ולאיים עליהם. האינטרסים של שרון בקזינו גם גרמו להיעדר הכרעה במיגור האינתיפאדה. [56]  עצירת תנופת צה’ל התחילה עוד אצל ברק כראש ממשלה ושר ביטחון. רביב דרוקר ועופר שלח כותבים בספרם, “בומרנג” [57], כי חברי המטכ’ל ציפו בקוצר רוח לשמוע מראש הממשלה החדש, שרון, מסרים ברורים לגבי ניהול המלחמה באינתיפאדה אחרי שברק דרש “שיביאו לו יעדים, ובה בעת מקיים עם הפלסטינים מגעים שנראו לרבים מחברי המטכ’ל כמחבלים בניסיון לנצח במלחמה”.

 

2.      בריטיש גז: הפקת שדה הגז מול חופי עזה היא כיום האינטרס המרכזי של מרטין שלאף. את פוטנציאל ההפקה של שדה הגז הזה שמוערך ביותר מ-4 מיליארד דולר [58], גילתה חברה אמריקנית בשם SAMEDAN יחד עם איש העסקים הישראלי יוסי מימן. ארצות הברית גילתה רצון מיוחד שהחברה האמריקנית תקבל את הזיכיון, אחרי שיצרה מנגנון שהבטיח שהכסף לא יופנה לטרור. ידידת ישראל הוותיקה ג’יין קרפטריק עמדה בראש המו’מ מול ישראל מטעם סאמדאן.  מרטין שלאף גילה עניין בשדה הגז אחרי שיוסי גינוסר הפנה את תשומת לבו לפוטנציאל הזה. הוא נכנס לשותפות סמויה עם בריטיש גז [59] והפעיל את יוסי גינוסר על מנת להכשיל את סאמדן ולהעביר את הזיכיון לבריטיש גז. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק. בריטיש גז מינתה את גיסו של ברק, דורון כהן, לייצג אותה, ויוסי גינוסר הפעיל על ברק לחצים נמרצים. בסופו של דבר, בניגוד לדעת המערכת המקצועית שסברה ששדה הגז, על אף שאיננו בתחום הריבונות הישראלית הוא גם לא בתחום השטח הפלסטיני, והפלסטינים אינם יכולים לשלוט בזיכיון, וכי יש סכנה כי הכסף – אם יעבור דרך הפלסטינים – יופנה לטרור [60], ברק על דעת עצמו, וללא דיון מערכתי, איפשר לפלסטינים ליהנות מפירות הזיכיון של בריטיש גז. [61] מרטין שלאף והמערכת הישראלית פלסטינית הקשורה בו נכנסו לשותפות עם בריטיש גז באמצעות חברה פלסטינית הרשומה באתונה  Consolidated Contractors International Company (CCC) ,    CCC. הפלסטינים עמדו על כך ששום חברה ישראלית לא תשותף בעסקה [62]. לעומת זאת, חברת CCC הבעייתית מבחינת ישראל, וחברה ממנת טרור,  PCSC שותפות בעסקה. PCSC היא חלק מן המערך של PIFPalestinian Investments Fund השותף הרשמי.

 

3.      ערעור שלטון החוק בישראל:  בראיון לידיעות אחרונות [63] קבע שלאף כי הכול בישראל “נגמר בחקירות משטרה”. מאז יש לשים לב כי רשת שלאף הישראלית פועלת למען “רפורמה” שלטונית ומשפטית שעיקרה לצמצם את סמכות בית המשפט העליון מול הכנסת, ולהגביר את הפוליטיזציה של מערכת המשפט. היא גם פעילה בהחלשת המשטרה: זכורה קריאתו של ראש הממשלה שרון מול צמרת המשטרה שבאו לדרוש ממנו תגבור המשטרה, “בלי בכי ובלי נהי”  שפירושה החלשת המשטרה על ידי מניעת אמצעים שהיא זקוקה להם [64]. על רקע זה גם ניתן להסביר את פשר מעורבותו של עומרי שרון  במינויו של קראדי למפכ’ל – תוך דילוג על צמרת המשטרה הבכירה והמנוסה. אחר כך גם פורסמו החשדות מסמרי השער כי מינויו של קראדי קשור באופן כזה או אחר לקשרים של עומרי שרון עם משפחת הפשע פריניאן. כך או אחרת – זה היה מהלך שעלה בקנה אחד עם מדיניות של החלשת שלטון החוק בישראל – משטרה ומערכת המשפט, וקידום העולם התחתון, שהיו מן המטרות הסמויות של קדימה.  

אומנם, חוגים רבים בישראל מראים חוסר נחת אובייקטיבי מן ה”משפטיזציה” המוגברת של החיים הפוליטיים בישראל, וממעורבותו של בית המשפט העליון בתחומים (שנראים) לא לו – בבחינת “הכול שפיט”, אבל העיסוק המוגבר של חוגי שלאף, ובעיקר אחרי הקמת קדימה, ברפורמות שנועדו לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון ולהשפילו מגביר את החשש כי כוונתם לאפשר לשלאף ולדומיו חופש פעולה בישראל ללא מורא החוק והמשטרה, והחלשתה של ישראל מבפנים. כשם שהם השחיתו את תהליך השלום, כך הם ישחיתו את תהליך הרפורמות הנחוץ לדעת רבים בסדרי הממשל והמשפט בישראל.

פרשת רמון – העמדתו למשפט של משנה לראש ממשלה על כי נישק בעל כורחה קצינה בצה’ל בלשכת ראש ממשלה בפתח דיון חירום בפרוץ מלחמת לבנון – היתה הסימן הראשון לחשיבות העליונה שממשלת אולמרט העניקה להצרת מערכת המשפט בישראל. הממשלה העניקה גיבוי מוחלט לשר העבריין, ומייד אחרי משפטו חזר לתפקידו, וכיום הוא מנהל ככל הנראה את ערוץ השיחות הסודי עם הפלסטינים. יחד עם ליברמן היה רמון הרוח החיה מאחורי הקלעים בהקמת קדימה. ערב “המפץ הגדול” – פילוג הליכוד והקמת קדימה, הוא וליברמן נועדו עם שלאף בתורכיה ודנו בהתפתחויות הצפויות בישראל. [65] 

ערב כניסתו לממשלה פרסם ליברמן את תוכנית “הפרדת הרשויות” שלו שעיקרה שכל הרשויות- המבצעת, המחוקקת והשופטת, תעמודנה כל אחת בפני עצמה. ליברמן פירט את הפרדת הרשויות – המבצעת והמחוקקת, אבל לא דיבר על הרשות השופטת, ולא בכדי.  כאשר רמון – בעל בריתו של ליברמן – מונה לשר המשפטים הוא לא הסתיר את כוונתו להתערב במינויים של שופטי בית המשפט העליון וכמו כן תמך בהקמת “בית משפט לחוקה”, כלומר: טריבונל של פוליטיקאים מעל בית המשפט העליון. אחרי שהסתבך בפרשת הנשיקה לחיילת, מונה מאיר שטרית במקומו, והוא מינה מייד את השופטת התקיפה דורית בייניש לנשיאה, בניגוד לדעתו של רמון, ושל ראש הממשלה אולמרט. יש רמזים כי המשטרה היתה מודעת לסכנה, ובשולי פרשת הנשיקה אמרה קצינת המשטרה הבכירה, תנ’צ מירי גולן, לחיילת המתלוננת- את רוצה שאיש כזה ימנה שופטים? [66]  אולמרט הדיח את שיטרית ומינה את צפורה לבני במקומו, תוך תהיות במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית לגבי ניקיון מניעיו. [67] העיתונאי דן מרגלית, ממקורביו הידועים של אולמרט כתב במעריב [68] “יש משמעות להדחתו של מאיר שטרית מפני ששטרית נוהג כבוד בשלטון החוק ובבית המשפט העליון ובמורשת אהרון ברק שדורית בייניש היא ממשיכת דרכו… דחיקת שטרית היא התרסה פוגענית של אולמרט כלפי בית המשפט העליון ושלטון החוק. למה? הוא יודע למה.” השופטת בייניש עצמה נזקקה להעיר במורת רוח על החלפתו של שיטרית [69] עם מינויה של ליבני לשרת המשפטים היא לא אישרה מינויי שופטים מטעמה של השופטת בייניש, עניין שבימים כתיקנם הוא עניין שבשגרה. [70]

העימות בין קדימה (בניגוד לשטרית, לבני תוארה כ”לעומתית כלפי בית המשפט העליון” [71]) לבין שלטון החוק הולך ומתברר.

לימים מינה אולמרט את פרופ’ פרידמן לשר משפטים, אשר התחיל במסע של ריסוק כבודו וסמכויותיו של בית המשפט העליון. [72] יש כאן מאבק בין שחיתות פוליטית לבין בתי המשפט. ניתן להסביר זאת כעניין ברור של פוליטיקאים מושחתים המנסים לאיים על מערכת שלטון החוק. זה לא עניין של מה בכך, אבל החשד עלול להיות כבד יותר- ריסוק שלטון החוק בישראל הוא התגמול עבור השוחד שקיבלו הפוליטיקאים בישראל משלאף, וגרוע מזה—מערפאת.

למעשה, “הרפורמות” המקוריות של קדימה היו מרחיקות לכת בהרבה: הן דיברו גם על ביטול או צמצום רשות השידור העצמאית [73], וככל הנראה זאת היתה תכלית מינויו של ווייסגלאס, כיו’ר בזק בערוץ חדשות ב”יס”. אבל הסתבכויותיה של הממשלה לא איפשרו את הפנית האנרגיה לאפיקים מרחיקי לכת אלה, [74]  וגם ווייסגלאס נאלץ לעזוב את בזק בגלל פרשיות כאלה ואחרות.

אין צורך לפרט שרעיון “הפרדת הרשויות” עומד בסתירה לעקרון “האיזונים והבלמים” העומד בבסיס המשטרים הפוליטיים במערב.

הקשר בין חוגי שלאף הישראלים לעמיתיהם הפלסטינים הולידו בקרב העמיתים ישראלים את הרצון לחקות את דגם הרשות הפלסטינית לישראל: עיקור המשטרה, מערכת משפט פוליטית, היעדר ביקורת פנים, תחנת שידור ממשלתית ולא ציבורית, וסילוק עובדי מדינה ישרים מן המערכת הציבורית. [75]  

השחתת המערכת הפוליטית בישראל היתה רק חלק ממסכת רחבה יותר, ועיקרה ניסיונות של החדרת העולם התחתון לתוך המערכת הפוליטית, המשטרה, וכמובן המאמץ המרוכז להחדיר פוליטיזציה למערכת המשפט.

עומרי שרון היה הממונה על הצפת מרכז הליכוד בגורמי עולם תחתון כמו משפחת אלפרון, ו”עבריינים לשעבר” כמו שלומי עוז. [76]  הוא גם עמד מאחורי פרשת פריניאן שהשפיעה על מינויו של מפכ’ל משטרה. [77] השאלה החמורה כאן היא לא רק חלקם של גורמי שלטון בהשחתה מכוונת של המערכת הישראלית, שהיא כשלעצמה שאלה חמורה, אלא אם עשו זאת כחלק מן התגמול לשוחד שקיבלו מערפאת. [78]

 

 

השתלטות על יחסי ישראל ארה’ב, והובלת ישראל לנסיגה לקווי 1947

 

למינויו של ווייסגלאס לראש לשכת שרון נודעה חשיבות נוספת ברמה אסטרטגית, כאשר שרון הפקיד בידיו את הקשר עם ארה’ב, כלומר: הקשר עם בעלת הברית האסטרטגית של ישראל נשאר בידי אנשי שלאף מן החוג המקורב ביותר. בעוד הקשר של ווייסגלאס הוביל את ישראל לנסיגה מלאה מעזה, הקשר של ליברמן היה עלול להביא אותה לנסיגה לקווי 1947 (תוכנית “ההפרדה מערביי ישראל” של ליברמן. התוכנית הזאת מדברת על הפרדה בין היהודים והערבים במשולש ובגליל). בכך יבוא לידי מיצוי תוכנית ערפאת המקורית, ששלאף היה כלי הביצוע העיקרי שלה, אבל בסופו של דבר ליברמן לא הצליח לתפוס את מקומו של ווייסגלאס. מבחינת שלאף זה לא היה קריטי מכיוון שוייסגלאס כבר פתח לו את שערי וושינגטון.

סכנת החזרה לקווי 1947 טמונה גם ברעיון “המעבר הבטוח” שאמור לחבר את עזה לגדה כמסדרון אקס-טריטוריאלי שישראל אמורה להעניק לפלסטינים ללא תמורה. זה סיכום אומלל מראשית הערוץ הסודי באוסלו. ישראל היתה אמורה לבטל אותו, אבל מסיבות לא ברורות הדבר לא נעשה. הרעיון חזר ועלה באופן מתמיה בינואר 2007 על ידי אהוד ברק, אחרי ששבס שיכנע אותו לחזור ולהתמודד על תפקיד שר הביטחון. יתר על כן, ברק דיבר על חלוקת הארץ על פי הדמוגרפיה, רעיון קרוב מאוד לליברמן. הוא אמר: “הפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים עם גבול ברור על בסיס דמוגראפי, ומדינה פלסטינית ויאבילית, עם מעבר חופשי בין שני חלקיה” [79]. הוא לא דיבר על חילופי שטחים, או תמורה מהותית לישראל תמורת המעבר הבטוח, אלא רק ה”וויאביליות” של המדינה הפלסטינית, מה שמקרב אותנו לגבולות 1947 – כלומר:  צירוף הרעיונות של מעבר בטוח טריטוריאלי והעברת שטחי המשולש והגליל למדינה הפלסטינית מקרב אותנו מאוד לגבולות 1947. המאמץ המרוכז להביא כוחות בינלאומיים לשטחי הרשות הפלסטינית אחרי נסיגת ישראל מקרבים אותנו לדרישות ערפאת של בינאום הסכסוך.  

עו’ד אסי שריב, שהגיע ללשכת ראש הממשלה שרון ממשרדו של ווייסגלאס [80] מונה לקונסול הכללי בניו יורק – מועמד יחיד שלא מסגל הדיפלומטים המקצועיים של המשרד – מינוי שגם הוא יכול להיחשב כמקדם את האינטרסים של שלאף בארה’ב. אם זאת יש לציין כי לא ידוע שאכן מילא בפועל תפקיד כזה. 

קשריו המיוחדים של ווייסגלאס עם אליוט אברהמס ידועים.  אם כך, בזכות קשריו הישראליים-פלסטיניים קיבל מרטין שלאף מעמד בקרב מקבלי ההחלטות בוושינגטון. לימים נעשה ווייסגלאס מקורב לחיים סבן. הקשר הזה פותח לשלאף צוהר גם למפלגה הדמוקרטית. בתוקף תפקידו של ליברמן כשר לאיומים אסטרטגיים הוא היה אמור להחליף את ווייסגלאס כמייצג האינטרסים של שלאף בוושינגטון. הוא יצא לפגישות היכרות עם הממשל האמריקני, אבל בסופו של דבר הוא לא המריא לרמה של ווייסגלאס.

 

 

רק לא ביבי”

 

העובדה שבנימין נתניהו היה ראש הממשלה היחיד שסירב לנהל עם יאסר ערפאת קשר של שחיתות, וניתק את יוסי גינוסר מן הקשר עם ערפאת, סימנה אותו בידי שלאף לחיסול פוליטי. נתניהו מינה את עו’ד יצחק מולכו לייצג אותו מול ערפאת, ולהוציא את חבורת שלאף מן התמונה. כפי שנראה להלן בפרשת תא’ל שגב, ערפאת העמיד כתנאי לקשר עמו קבלת שוחד, והכישלון להכניס את נתניהו לקשר השחיתות הפכו אותו למטרה. שלאף היכה בו בכל התותחים הכבדים שעמו לרשותו: הקים את ישראל ביתנו כדי לנתק את ליברמן ממנו, הקים את קדימה לקטוע את התהליך הטבעי של ירושת הליכוד אחרי שרון, והפנה את הבליסטראות של ש’ס נגדו בכל הכוח במערכת הבחירות. לקראת הפריימריז במפלגת העבודה יזם איש אמונו של שלאף, שמעון שבס, את החזרת אהוד ברק לזירה, וחנן קריסטל הסביר בקול ישראל [81] כי ברק נחשב הטוב ביותר להתמודד מול נתניהו. אף על פי שגם בשמאל- שהפך לימים חלק מקדימה – היו לשלאף “חיילים”, הרי בראיון לידיעות אחרונות, הודה שלאף כי מטרתו היא ל”השמאיל” את הימין. הגורם היחיד כמעט בצמרת הימין שלא נרתם לעגלתו של שלאף היה נתניהו, ולפיכך היה עליו לשלם את המחיר.

 

כיצד קידם שלאף את האינטרסים שלו בקזינו, ומה הצפי בקידום עסקת בריטיש גז.

 

הקזינו

 

הקזינו נסגר עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה מכיוון ששימש נקודת ירי על התנחלות ורד יריחו. עו”ד וייסגלאס, שהיה פרקליטו האישי של שלאף ושל הקזינו פעל נמרצות במערכת הישראלית כדי למנוע הריסת הבניין. כאשר מתאם הפעולות בשטחים האלוף יעקב אור “מנדי” הכריז כי הקזינו מממן טרור, לא היסס עו”ד וייסגלאס לאיים עליו בהוצאת דיבה. זאת היתה הפעם הראשונה שהופנה איום כזה לקצין צה”ל במדים, הממלא את חובתו, והתקדים הזה לבדו כבר היה בבחינת פגיעה קשה בביטחון המדינה – קדימון להתקפות על בית המשפט, המשטרה, התביעה הכללית ומבקר המדינה, שיאפיינו את קדימה לעתיד לבוא. כלומר: ריסוק צה”ל לא היה “מחוץ לתחום” אצל החבורה. האיום נועד על פניו להגן על “שמו הטוב” של הקזינו, אבל בעיקר לאפשר את המשך מימון כוח 17 – חוט השדרה של האינתיפאדה הטרוריסטית. כלומר: הקזינו מילא כאן את ייעודו במימון טרור וכלי לכבול את ידי צה”ל במלחמה בטרור, ועו’ד ווייסגלאס היה אמון על הבטחת היעדים האלה. הבחירות שהביאו את שרון לשלטון הפכו את וייסגלאס ממעמד שתדלן למעמד קובע מדיניות, ואכן עיקר מאמציו היו לעכב ככל האפשר את פעולת צה”ל למיגור האינתיפאדה. כך, במקום שצה”ל יפעל,  הפעיל וייסגלאס מדיניות של העברת סמכויות לרשות הפלסטינית לחמש ערים, ובהן כמובן יריחו, על מנת לחדש את פעולת הקזינו. המדיניות הזאת הותוותה עוד בימי ברק כחלק מהבנות שרם א-שיח’,כאשר עדיין היתה תקווה שניתן לרצות את ערפאת על ידי שיפור הבנות קמפ דייוויד. באותה תקופה עדיין אין להטיל דופי בברק, (למרות הפגישות שהסדירה שולה זקן עם אולמרט על פי בקשת שלאף ורשיד בעניין הקזינו) שכן עדיין  לא נסחף במדוחי בריטיש גז, אבל וייסגלאס הפך זאת למדיניות עיקרית, למרות שכבר לא היו לאיש אשליות בקשר לערפאת. מדיניות זאת כבלה עוד יותר את ידי צה”ל, מכיוון שהיה עליו לפנות ערים סביב ירושלים והטרור נגד הבירה יכול היה להתארגן כל פעם מחדש.  וייסגלאס המשיך להשתדל למען הקזינו גם אחרי ניצחון שרון בבחירות, אבל הבעיה העיקרית באה מכיוון צה”ל. פרשת פיטוריו של יעלון קשורה בזה, וכן הערתו הפומבית של תא”ל מנדי אור כי הקזינו מממן טרור. בזמנו פורסם כי שרון דחף למינוי קצין בכיר למטכ”ל, כדי שיהיה “שטינקר” שלו בפורום הבכיר של צה”ל. [82]  האם לחץ שלאף להשחית גם את המטכ”ל הישראלי בכלל, ועל מנת לקדם את פתיחת הקזינו בפרט? הרגישות בלשכת שרון להערותיו של יעלון בעניין יריחו עשויים ללמד כי אכן אלה היו פני הדברים.

האינתיפאדה לא איפשרה בסופו של דבר את פתיחת הקזינו ביריחו, ושלאף ניסה לפתוח קזינו צף באילת [83], על ספינת הקנקון, ומינה את מקורב שרון, משה ליאון [84], כראש הפרוייקט.

הדבר מעורר תמיהה שכן באותה תקופה ידידו של משה ליאון, אביגדור יצחקי [85], עמיתו במשרד ראש הממשלה התבטא בגלוי כי הוא בעד זה שרק מפעל הפיס יהיה אחראי על הקזינו העתידי בישראל. השאלה היא האם כספי שלאף שינו את דעתו, או שהכרזתו היתה “ספין”. יש לבחון ברצינות את גרסת ה”ספין” שכן משפחת שרון עצמה, שהיתה מעורבת עד צוואר בעסקי הקזינו ביריחו [86] ובאינטרסים של שלאף, דווקא ראש המשפחה יצא ב”ספין” כי היא נגד כל קזינו שהוא בישראל [87]…..

 

פרשת גומה, עומרי שרון שלאף

 

לימים התברר כי הכרזתו של שרון נגד קזינו בישראל היתה ספין ציני. גם הודעתו של יצחקי כי הקזינו לעתיד לבוא יופעל רק על יד מפעל הפיס היא בעייתית מכיוון שיש חשד ששלאף ביקש להשתלט יחד עם העולם התחתון הישראלי על מפעל הפיס. בראשית אפריל 2008 התפוצצה פרשת ברדוגו-גומה שהתחילה בתלונה על הטרדה מינית וחשפה ניסיון לשוחד במפעל הפיס. בימים ששורות אלה עולות על הכתב עדיין רב הסתום על הנגלה, אבל כתבה של ערוץ 2 בתאריך 4.4.08 מרמזת לנו כי חשדות השחיתות האלה הם רק קצה הקרחון. על פי הכתבה, יעקב ברדוגו, לאחר שנכשל בפריימריס של הליכוד כמועמד מטעמו של דודי אפל, פרש לעסקים ונעשה לימים מנכ”ל מפעל הפיס. לאחר שפרש מתפקיד זה הקים חברה יחד עם פעיל הליכוד גמליאל חסין, המוכר כ”גומה”. על פי החשד – הוא, גומה, ומזכירתו לשעבר הקימו חברת ייעוץ שהסתבכה בקומבינות במפעל הפיס שאינם מענייננו לצורך חיבור זה.  מה שכן מעניין אותנו הוא צומת הדרכים של גומה, שבו נפגשים עומרי שרון, משפחת הפשע אברג’יל, ו… ערפאת ומרטין שלאף!

ההקשר לנתניהו הוא שעומרי שרון הפעיל את גומה, בהיותו ראש וועד עובדי נמל אשדוד, על מנת להכשיל את הרפורמות שניסה נתניהו, אז שר האוצר,  להנהיג בנמלים. נתניהו, בצעד שהכתבה הכתירה: אמיץ, לא היסס לצאת נגד ועד העובדים, וגילה ברבים כי גומה נוהג ביגואר תוך תמיהה למקור כספו. הכתבה עצמה נעשתה בביתו של גומה, אחוזה לתפארת שאף היא מן הסתם חייבת לעוררת תמיהות. עומרי היה הסנדק של בנו של גומה, ושמו בישראל: עומרי. באחת ההזדמנויות קפץ עומרי לאכול דג חריף אצל גומה בדרכו לערפאת…. הודות לתמיכת גומה באזור הבחירה באשדוד זכה עומרי בחברות בכנסת. גומה היה גאה מאוד בחברותו עם שלאף ועם משפחת אברג’יל שתוארה בכתבה “משפחת הפשע החזקה במדינה.”

השאלה המתבקשת היא: האם חברה הבוחשת במפעל הפיס הקשורה במשפחת שרון, במרטין שלאף ובמשפחת הפשע אברג’יל לא נועדה בסופו של דבר להעביר את מפעל הפיס לשלאף, לעולם התחתון הישראלי, ולאירגוני טרור פלסטיניים? בכל אותה תקופה נשקלה הקמת קזינו מטעם מפעל הפיס. האם פרשת גומה-ברדוגו היא קצה הקרחון?  

אם אכן אלה הם פני הדברים קשה להאמין כי השוחד שקיבלה משפחת שרון מסתכמת ב-3 מיליון דולר בלבד. פרשת סיריל קרן אף היא עלולה להתגלות כקצה הקרחון. 

עומרי לא צימצם את חברותו למשפחת אברג’יל בלבד. אריה אבנרי מדווח על קשרים הדוקים גם עם משפחת פשע מפורסמת אחרת, אלפרון, שבהם היו מעורבים גם אולמרט ו”העבריין לשעבר” שלומי עוז. [88]  גם משפחת אלפרון מוזכרת כמתעניינת בקזינו.

עיתון ההימורים האמריקני casinoreview דיווח ב-22 ספטמבר 2003 כי שלאף מבקש לפתוח קזינו בתל אביב, וסיכוייו טובים משל אחרים  מכיוון שהוא מרבה להיפגש עם ראש הממשלה שרון.

ההקשר הוא: שלאף וערפאת ביקשו לחדור לעולם התחתון הישראלי דרך הקזינו הרשמי שהיה עתיד להיפתח באמצעות מפעל הפיס. עומרי היה אמור לקדם אותם באמצעות משפחות הפשע בישראל. זוהי דוגמה מובהקת לתוכניתו של שלאף לפורר את ישראל מבפנים.  

 

בריטיש גז

 

אחרי שהקזינו ביריחו מיצה את עצמו בתקופת שרון כמנוע השחתה ראשי ובולם המלחמה בטרור בגדה הופיע פרוייקט בריטיש גז בתקופת קדימה כבלם לפעולת צהל נגד הטרור בעזה. הרמטכ’ל לשעבר, אלוף (מיל.) בוגי יעלון, עמד על כך במאמר מפורט [89]. קשה להבין את מדיניותה של ישראל בשורה של עניינים אסטרטגיים,  בכללם מהלכים תמוהים במלחמת לבנון השנייה, בעיקר המהלך הקרקעי, כל המדיניות הגורפת בנושא הפלסטיני לאחר המלחמה, וההתייחסויות לחמאס בעזה, בלי להבין את ההקשרים הישירים והעקיפין לאינטרסים אישיים של דרג מקבלי ההחלטות למימוש העסקה. גם אי אפשר להבין מהלכים תמוהים בפוליטיקה הפנימית בישראל בלי להבין את ההקשר עם העסקה.  כניסתו הבהולה של ליברמן לממשלה להציל את קדימה אחרי כישלונו של אולמרט במלחמת לבנון, ואחר כך פרישתו התמוהה ממנה [90], והיוזמה של חוגי שלאף לצרף את ברק, האיש שהעניק את הזיכיון המקורי לבריטיש גז [91], והיענותו בחיוב, ואחר כך התכחשותו להבטחתו לצאת מן הממשלה עם פרסום דו”ח וינוגראד – כל אלה מעוררים תהיות.

עובדת היסוד היא כי שלאף הוא שותף סמוי בעסקה בתוך קבוצת CCC, ומכאן שממשלת קדימה מחויבת לקדם אותה עבורו. יתר על כן, גיבוש ממשלת קדימה-ליברמן-ש’ס-ברק לוותה במאמצים לקדם ממשלה תואמת בריטיש גז גם בעזה. שלאף כזכור היה בעל קשרים עמוקים גם ברשות הפלסטינית. בראיון לקול ישראל ב- 2 בנובמבר, על רקע אירועי בית חנון, הסביר ליברמן כי כאשר דיבר על לקחי רוסיה בצ’צ’ניה התכוון לומר כי רוסיה הכינה שלטון חלופי לפני שתקפה בצ’צ’ניה, בניגוד לאמריקנים שכבשו את עיראק בלי להכין שלטון מחליף. כלומר: ליברמן יצא נגד פעולת צהל בבית חנון, מכיוון שישראל לא הכינה שלטון מחליף לחמאס.

ומהו אותו “שלטון מחליף”? ליברמן לא פירט , אבל ככל הנראה הוא התכוון לרשת שלאף הפלסטינית, ובראשם מוחמד רשיד, ומוחמד דחלאן. סגנו בישראל ביתנו, ישראל חסון, היה מפורש יותר [92]. הוא אמר כי “ידוע מי הם הגורמים הפלסטינים שמסוגלים לייצב את המצב בעזה”. אלה הם אישים ומנגנונים שכבר פועלים ואפשר לגרום להם למוטיבציה לפעול, “והשיטות ידועות”. במקביל יש ללכת על חיסול אלה שמונעים את ההתייצבות. “כמו הנייה?” הוא נשאל—”בוודאי” השיב. הוא הזהיר מפני המלכודת של כניסה צבאית לעזה, ופסל את אבו מאזן כפרטנר. מה שחסון אמר בעצם הוא, שדחלאן מסוגל לייצב את עזה, וכי צריך לתגמל אותו בשוחד, וכי במקביל אפשר לחסל את אוייביו הפוליטיים, כמו הנייה. את אבו מאזן יש להוציא מן המשוואה, מכיוון שאיננו יעיל במימוש העסקה. האלטרנטיבה שמציבה קדימה בדמותו של ברגותי מקבלת משמעות מיוחדת. ברגותי כבר מומן על ידי רשת השחיתות הישראלית-פלסטינית, וחוגי קדימה בראשות ראש הממשלה רומזים כל הזמן כי ברגותי ישוחרר, אפילו בלי קשר לשחרור החיילים החטופים. [93]

אם כך, עסקת הגז ממלאת תפקיד דומה לתפקיד הקזינו ביריחו, שהיה גורם בולם הן את פעילות צהל בגדה, והן את סילוקו של ערפאת, בעל בריתו ההיסטורי של שלאף. עסקת בריטיש גז ממלאת אותו תפקיד, כאשר חוגי שלאף בולמים פעילות צבאית רחבה, מכיוון שהתנגשות ישראלית-פלסטינית מרחיקה את “האופק הכלכלי” הנחוץ לעסקה משותפת, [94] ובמקומה מציעים מדיניות חיסולים של ראשי חמאס, והשלטת חוגי מרטין שלאף על עזה במקומם, על מנת שיקדמו את מימוש העסקה, ומן הסתם עסקאות נוספות בנוסח “אופק כלכלי”. הם מציעים את מוחמד דחלאן והתנזים הפלסטיני וסילוקו של אבו מאזן, כגורם לא יעיל במימוש העסקה.

הם מתנגדים גם למדיניות של החזרת אזורי ביטחון בעזה מכיוון שמדיניות זאת, ולא חיסול ראשי חמאס, עלולה להנציח את שלטון מתנגדי העסקה בעזה, או חוגי חמאס שאין לשלאף גישה אליהם, בינתיים….  

החשש הוא שאם בסופו של דבר תיאלץ ישראל לצאת למערכה בעזה, אולמרט-ליברמן יכוונו את מטרות המלחמה הסמויות כך, שבמקום ממשלת החמאס תקום “ממשלת בריטיש גז”, זאת מתוך הנחה שממשלת החמאס לא תיכנס לעסקה ואחרי הערכת הסיכויים לחתום על העסקה עם החברה הבריטית.

יחד עם זאת יש לשים לב כי ככל שהחמאס חיזק את מעמדו בעזה התעוררה מחלוקת בקרב חוגי שלאף. בעוד רמון וליברמן דגלו בפעולה צבאית שתמגר את חמאס ותשליט על עזה את חוגי שלאף הפלסטיניים, אולמרט וברק תמכו בניסיון לכלול את חמאס בעסקה. [95]

 

 

בריטניה

 

חברת בריטיש גז היא חברה ציבורית בריטית, ולפיכך אין להתפלא על המעורבות הבריטית האינטנסיבית בבעיה הפלסטינית, וכשם שבישראל ראשי ממשלות היו מעורבים ישירות בעסקה, כך טוני בלייר עצמו, ובכירים בריטים נוספים היו שקועים עד צוואר בענייני העסקה. אין ידיעות כי בלייר היה מעורב בגלל אינטרס אישי, כמו מקביליו הישראלים, אלא פשוט מילא את חובתו לקדם אינטרס בריטי ממלכתי, אבל מעורבותו הגבוהה ראויה לשימת לב. מעורבותו הלכה וגדלה ככל שהתקרב מועד סיום תפקידו. מכל מקום, למרות היותו מוגדר כידיד ישראל, הרי פרשת בריטיש גז העבירה אותו לפסי פעילות שיש בהם משום נזק אסטרטגי לישראל, בייחוד ביחסיה עם ארה’ב. כך למשל הוא העיד לפני וועדת בייקר – המילטון [96]  כי התקדמות בשיחות בין ישראל לפלסטינים חיונית לצורך השגת פתרון בעיראק… כי “הנושא הישראלי-פלסטיני הוא הסוגיה היחידה הבלתי פתורה, שמאפשרת לקיצוניים להשיג אחיזה והשפעה במדינות מתונות יותר בעולם הערבי והמוסלמי. עמדה זאת מכרסמת במעמדה של ישראל כבעלת ברית אסטרטגית של ארה’ב, ואף מעמידה אותה במעמד של סכנה אסטרטגית לארה’ב. הוא חזר על עמדה זאת כמה פעמים במהלך נובמבר 2006, עד כי עורר תמיהה בבריטניה עצמה. [97]  

המטרה הראשונה היתה כמובן להרגיע את המצב בעזה, ולהעניק לעזה “אופקים כלכליים” [98] על מנת ליצור מצב שבו ניתן להפיק את הגז למרות שבאופן מתסכל למדי, ההתפתחויות בעזה היו הפוכות מתקוות בעלי העסקה.

 

בחסות בריטית התפתחו קווי המדיניות האלה:

1.      לנצל את הנסיגה מעזה כדי לקדם את “אווירת העסקים” הראויה (האם כל רעיון הנסיגה מעזה נועד מלכתחילה גם לקדם את עניין הגז?). דובר הרבה על הקמת קזינו בעזה [99], או הפעלת ספין שינטרל את חקירות השחיתות של שרון, אבל לא נמצא מראה מקום, או עדות אחרת לכיוון שאולי פרויקט הגז עצמו הוא שעמד במרכז העניין. עם זאת, אין להוציאו מכלל אפשרות, שאולי  פעלו כאן כל הגורמים ביחד [100]). לצורך כך הוטל על פרס לקדם “פרויקטים” בעזה, ולהשרות אווירת “ביזנס”. אין זה מקרה כי דווקא באנגליה הוקמה PORTLAND TRUST שהיתה מורכבת מן הלורדים הבריטים המקורבים ללייבור, כמו רונלד כהן ואחרים, וכן הישראלי האמריקני חיים סבן. עיבל גלעדי שהיה מעורה בתכנון ההתנתקות מעזה מונה לעמוד בראש הסניף הישראלי, ולטקס החנוכה במגדלי יזרעאלי  התייצבו נציגי שלאף הידועים בישראל וברשות הפלסטינית. פורטלנד טראסט [101] היתה אמורה לקדם את העסקים בעזה שאחרי הנסיגה, סביב מוחמד דחלאן, הדמות המרכזית שבריטניה קידמה בעזה. דחלאן קיבל הרבה כספים כדי שיתחרה עם הסיוע שחמאס מחלק לנזקקים, וכן כדי לארגן את השמירה על רכוש ההתנחלויות, ולארגן את הפגנות התמיכה באבו מאזן. את הכסף הוא קיבל, אבל שום דבר הוא לא עשה. פרס ועיבל גלעדי ליוו את דחלאן במסעותיו באנגליה, בספרד וארה’ב לצורך קידום מעמדו ואיסוף הכספים עבורו. 

2.       דחלאן גם היה אמור להיות האיש שיתעמת עם החמאס, אבל התחמק בעקביות ממימוש התחייבויותיו. רק בינואר 2007 התחיל דחלאן להתנגש עם חמאס, וגם זאת ברוח רפויה, וסופו התמוטטות גמורה ונפילתם לידי חמאס של  כל כלי הנשק והציוד המשוכלל שהועמדו לרשותו.

 

 

“Politicizing Hamas

 

ככל שבריטניה תמכה בדחלאן נגד חמאס, היא גם ניסתה לקדם תהליך שנקרא בפיה: politicizing Hamas’  כלומר להפוך את חמאס מתנועה דתית למפלגה פוליטית. כלומר: ככל שדחלאן איחר לספק את הסחורה, היא ביקשה לפנות ישירות לחמאס. האיש ששקד על המלאכה היה סוכן ריגול וותיק, אליסטר קרוק, שמילא תפקידים גם באיחוד האירופי, והיה מקורב לבלייר, והקדיש שעות רבות לפגישות עם צמרת חמאס, ובכלל זה רנתיסי ויאסין, ובה ניסה לגבש “התמתנות” שעל פיה אירופה תכיר ב- resistance בתוך השטחים,  ותמורת זאת חמאס תפסיק את הפיגועים בישראל. מייד לאחר הפגישה עם יאסין, מנהיג החמאס חוסל בידי ישראל, אבל אותם עקרונות שעליהם שקד קרוק נוסחו אחר כך במכתב האסירים של ברגותי שאמור היה להיות הבסיס לממשלת האחדות הפלסטינית.  חמאס דחה תחילה את העיקרון הזה, כלומר: הכרה ב”התנגדות” תמורת הפסקת הפיגועים בישראל, כך שיש להניח כי גם שיח’ יאסין היה דוחה אותו אז, אבל אחר כך הסתמנה התרככות בעמדתו. מכל מקום עד פברואר 2007 חמאס עדיין לא הסכים לכלול בשום הסכם הפסקת פיגועים בישראל, אלא להפסיק את הפיגועים “דה פקטו” – ללא הסכם.

בנובמבר 2006 ניסה אליסטר קרוק לארגן מיפגש בלונדון בין אנשי הנייה לאקדמאים ישראלים, ולא ידוע מה העלו השיחות האלה. נודע כי אנשי חמאס דיברו על הודנה ל-20 שנה, אבל השיחות עם הישראלים היו “שיחות קרבה” שבה קרוק היה בא ויוצא בין החדרים, ולא מפגש פנים אל פנים. בין הישראלים היו אנשי אוסלו הוותיקים כמו פרופ’ הירשפלד. 

דחלאן חש כי הבריטים פונים לו עורף, והכריז כי חמאס היא תנועה דתית, ולא מפלגה פוליטית [102], כלומר: השמיט את הקרקע מן התזה היסודית של קרוק. גם סגן שר הביטחון אפרים סנה, שקשריו עם דחלאן ידועים (אם כי הוא מחוץ למעגל השחיתות) אמר דברים דומים. [103]

באופן חריג ובלתי צפוי ייחד אבו מאזן בנאומו לאומה, ב-16 דצמבר 2006, שבה קרא לבחירות מוקדמות, פסקה על אליסטר קרוק, שבה כינה אותו “שקרן”, המבטיח לחמאס הבטחות שאין הוא מסוגל לקיים, בהיותו פנסיונר. הקשר בין בלייר לקרוק הוא מן המפורסמות, ובלייר היה נוהג להביא לפני גורמים ישראלים שנועד עמם את דוגמת הצלחתו בחיסול דיפלומטי של הטרור האירי כהוכחה ליכולתו להפוך את חמאס למפלגה פוליטית. [104]

את סיורו באמצע דצמבר 2006 פתח בלייר בתורכיה, דוגמה מובילה של “איסלאם פוליטי”, ובביקורו במצרים נועד באופן מופגן (16.12.06)  עם שיח’ אל-אזהר, מוחמד סייד טנטאווי. שיח’ טנטאווי נחשב איש אחים מוסלמים המקורב לשלטון: מודל בריטי ל”חמאס פוליטי?”

 

המדיניות הבריטית שנועדה לקדם את מימוש הסכם בריטיש גז מתואמת עם חוגי שלאף בארץ וברשות הפלסטינית. ממנה אפשר ללמוד כי אולמרט יהיה מוכן ללכת גם על הסכם עם חמאס אם יתאפשר לו הדבר בהקמת ממשלת אחדות פלסטינית [105]. הצהרות בלייר על מרכזיות הבעיה הפלסטינית עולות בקנה אחד עם התעקשותו של אולמרט לשמור על פרופיל גבוה של הבעיה הפלסטינית, עד כדי קבלת התוכנית הסעודית. אם אינו יכול לעשות זאת לבד, המדיניות הבריטית תסייע לו ליצור את מסגרת הלחצים הבינלאומיים על ישראל. “הסדר כולל” בכיוון של נסיגה כוללת מן השטחים היא הפלטפורמה הנכונה לממש את העסקה. 

 

בנימין בן אליעזר

 

בכיר מפלגת העבודה, ושר התשתיות הנוכחי משתייך לחוגי שלאף, אבל לא בקשר מיידי וישיר כמו וייסגלאס, רמון או ליברמן. הוא לא נראה באירועים החברתיים שלו. הוא היה בהחלט מעוניין בקידום עסקת בריטיש גז, אבל החל מסוף 2006, ראשית 2007 חלה אצלו נסיגה וניבעו סימני מחלוקת עם אולמרט. הדברים באו לידי ביטוי בדברים שנשא בכנס הרצליה שבה הזכיר את עסקת בריטיש גז כלאחר יד [106], אבל הרחיב את הדיבור על פוטנציאל הגז מרוסיה דרך תורכיה, ודיווח על חוזים שכבר חתם בתורכיה. בהרצאתו בכנס הרצליה מסר כי חתם עם שר התשתיות התורכי על ביצוע סקר היתכנות של מתיחת צינורות תשתית מתחת לים מחופי תורכיה לחופי ישראל, שיכללו גז, נפט, מים וחשמל. מקורות האנרגיה של תורכיה יועברו מרוסיה, אזרבייג’אן וג’ורג’יה.

בדיון בוועדת הביקורת של הכנסת הוא אמר בעניין עסקת הגז עם מצרים כי “אני לא ישן טוב בלילה גם עם העסקה עם המצרים ואיני מוכן לפרט.” באומרו “גם” כיוון לומר כי כוונתו לעסקת בריטיש גז, נושא הדיון בוועדה, שאותה לא רצה לציין במפורש בנוכחות נציגי בריטיש גז בדיון כמושא פחדיו. הערוץ הראשון דיווח במהדורת מבט של ה-13.2.07 כי בסבב ה-“רה- שאפל” של התיקים בממשלה, אולמרט מתכוון לקחת את תיק התשתיות מן השר בן אליעזר [107].  בסופו של דבר הוא נרתע מן הצעד הזה. 

באמצע פברואר 2007 יצא אולמרט לשיחות בתורכיה. לימים פורסם כי דן עם מארחיו על המו’מ עם סוריה. אבל אפילו כך, אילו היה מעוניין באמת בקידום נושאי האנרגיה היה צריך לנצל את הביקור גם לקידום עניינים אלה. בן אליעזר ניסה לקדם את פרויקט צינורות האנרגיה לאשקלון, שזה עתה חתם לגביו על הסכם עם עמיתו התורכי. אילו היה אולמרט מעוניין, היה נועד מן הסתם גם עם שר האנרגיה התורכי   Hilmi Güler,  אבל על פי היומון התורכי Turkish Daily News, שר האנרגיה של תורכיה כלל לא הוזמן לשיחות. [108]   האם תכלית נסיעתו של אולמרט לתורכיה היתה גם (או בעיקר)  לאותת להם כי ירדו מן העסקאות שמנסה שר התשתיות שלו לקדם, וכי להסכם היתכנות שחתם השר התורכי גילר עם בן אליעזר אין ערך? השר התורכי, שלא הוזמן לשיחות עם אולמרט, חתם זמן מה קודם לכן על הסכם היתכנות עם בן אליעזר, שממנו ככל הידוע לא יצא דבר. השר הישראלי שיבח בהרצאתו בכנס הרצליה את ראש ממשלת תורכיה על שהוא עומד בלחצים של איראן לבטל את הקשר עם ישראל. האם יעמוד ראש ממשלת תורכיה גם בלחצים של אולמרט, אם אמנם יש לחצים כאלה?   

להפלת העסקאות של בן אליעזר קדמה התנגשות דומה הקשורה בהסכמים שחתם בן אליעזר עם הבנק העולמי וממשלת ירדן לקראת סוף 2006 על מימון מחקרי היתכנות לתעלת RED-DEAD כלומר: תעלה שתחבר את ים סוף עם ים המלח כדי להציל את האגם הגווע. פרס הציג תוכנית אחרת הדוחה את השתתפות הבנק העולמי לטובת יזמים פרטיים [109]. לפרס יש התנגדות היסטורית לבנק העולמי מן המאבק המשותף שניהל עם ערפאת נגד הקריטריונים המחמירים של הבנק בניהול כספי הרשות הפלסטינית בכללי “חשבונאות” ו”שקיפות”. האם הפלת ההסכמים של בן אליעזר בירדן היתה איתות לתורכיה כי להסכמים של בן אליעזר אין ערך? האם גם ים המלח יפול קרבן לעסקה המתמהמהת?

סימנים ראשונים למחלוקת בין בן אליעזר לבין אולמרט נִבּעו ככל הנראה במלחמת לבנון. בן אליעזר היה מן היום הראשון בעד כיבוש קרקעי של דרום לבנון אפילו מעבר לקוו הליטני [110]. אולמרט היה באופן נחרץ נגד. כאשר שינה את דעתו כבר היה מאוחר מדיי. מהלך המלחמה האחרון היה מבחינתו יותר עניין של מתן תשתית לגלית לכניסת כוחות בינלאומיים לדרום לבנון, כתקדים לשטחים הפלסטיניים, ולא כיבוש קרקעי אמיתי. כיצד זה קשור לעסקת בריטיש גז? כיבוש דרום לבנון היה מסיט את ישראל מן הערוץ הפלסטיני ומשקיע אותה בענייני לבנון וההסדר עם סוריה. עסקת בריטיש גז מחייבת פרופיל גבוה של עיסוק בבעיה הפלסטינית על פני כל ערוץ מו”מ אחר. לימים, שינה אולמרט את טעמו והפך להיות תומך במו”מ עם סוריה. כפי שיוסבר להלן הצורך לתמוך במסלול הסורי היה למעשה חלק מן המהלך לעניין את חמאס בעסקה.

בעיצומה של המלחמה נשלח שבס לישראל, קרוב לוודאי בידי שלאף, ופעל מול ברק למניעת הפעולה הקרקעית. גם פרס היה עסוק באותו עניין באותם ימים. כלומר: לשלאף היתה עמדה בעד  או נגד פעולה קרקעית על פי שיקולי העסקה, והוא החליט נגד. 

 

אולמרט

 

הבעיה המרכזית של אולמרט היא שככל שהוא מצליח לקדם את העסקה במסדרונות הפוליטיים והבירוקרטיים, המצב בעזה מתדרדר ולא מאפשר את ביצוע העסקה בפועל. אומנם עצם החתימה על העסקה תביא לו ולחבורת שלאף רווחים נאים [111], אבל חוסר היכולת לממש אותה מן הסתם לא תמצא חן בעיני שלאף.

אמצע דצמבר 2006 חווה התפתחויות דרמטיות בעניין העסקה: חלה התקדמות משמעותית בשיחות בין ישראל לבריטניה, והשיחות הועברו ללונדון לקראת סיכום. [112]  אבל המצב הפנימי בעזה הדרדר ופרצה מלחמת אזרחים פלסטינית. במקביל, תקופת כהונתו של בלייר הלכה והתקצרה, והיה הכרח בנקיטת מהלכים דרמטיים על מנת לתאם בין האווירה המדינית הכללית, לבין ההתקדמות בשיחות על הסכם [113]. יתר על כן, בניגוד לכל היגיון סביר, ככל שנחלש מצבם של הפלסטינים הלכה ישראל והרחיקה לכת בוויתוריה.  בניגוד לכל היגיון מדיני, ובסתירה לאינטרס ישראלי בסיסי רץ אולמרט לרבת עמון על מנת לרקום עם המלך עבדאללה הפסקת אש בין פתח לחמאס בעזה!! [114]  זאת פעם ראשונה שישראל פעלה כמתווך פעיל למען שלום בית בין הפלסטינים! [115] במסיבת עיתונאים עם ראש ממשלת נורווגיה בירושלים אמר אולמרט: אני מקווה שתבונה וחוש של אחריות יגרמו להפסקת האלימות ההדדית בין חמאס לפתח!!“. [116] באותה הזדמנות גם הודה כי היה פעיל בבלימת תגובה של צה”ל על התקפות הקסאם. [117]  

הנשיא פרס הגדיר בנוכחותו של הנשיא בוש – 14.5.08 – את “ההפרדה” SEPARATION בין הפלסטינים,  כלומר, הנתק בין עזה לגדה, כ”טרגדיה גם לנו וגם להם”.

התחזקותה של איראן וצילה הכבד על המדינות הסוניות גרמו להיזקקות נואשת של אותן ממשלות, לישראל. ישראל יכלה להירתם לברית מעשית עם ממשלות ערב נגד איראן, תוך שמירת נכסיה האסטרטגיים. אבל מכיוון ששיקולי קידום העסקה עמדו לנגד עיניו, תמך אולמרט בתוכנית הערבית של חזרה לקווי 1967, כאשר ליברמן כבר מסמן גם את קווי 1947, מתוך  הנחה שתנופה מדינית תרגיע את המתח הפנים-פלסטיני, ותקדם את העסקה.

החזרה לקווי 1967 יוצר מכנה משותף עם החמאס של הנייה, שגם הוא סימן את אותם קווים כבסיס להודנה [118]. אחרי שבלייר כבר עשה את החריש הראשון.   

בשולי פרשת השחיתות במס הכנסה שבה היתה קשורה ראש לשכתו, שולה זקן, התברר כי היה לה תפקיד בקשר עם שלאף ובחיבור הקשר בין אולמרט-ברק ושלאף. [119]  אם כך, גם אחרי עזיבתו של וייסגלאס נשאר לשלאף קשר ישיר בלשכת ראשי הממשלות בישראל גם בדרג הפקידות הבכירה, בנוסף לראש הממשלה עצמו.

ב-16 בפברואר העניק חברו הטוב של אולמרט, העיתונאי דן מרגלית, ראיון להארץ, [120] ובה נחשף כבדרך אגב כיצד קידם אולמרט את אריה דרעי לחזור אל מרכז הבימה הציבורית, ובאותה תקופה כבר הופיעו הידיעות על מועמדותו של דרעי לראשות עיריית ירושלים. על פי הראיון, החברים הקרובים ביותר לאולמרט היו הזוג מרגלית, עורך מעריב דנקנר ורעייתו, טומי לפיד ורעייתו, ויצחק לבני ורעייתו (ועליהם יש להוסיף את עו’ד אלי זוהר ורעייתו, שאותם השמיט מרגלית). צירופו של דרעי לפאנל “מועצת החכמים” בערוץ 10 נרקח בחוג ידידי משפחת אולמרט. את הרעיון הגו לפיד(!) שר משפטים לשעבר, והלוחם הידוע בש’ס, ודנקנר. על השאלה איך הוא מרגיש בחברתו של עבריין מורשע הוא השיב: ” אני בהחלט מבין את הביקורת נגדי בעניין הזה ואני צריך לשלם על היותו בתוכנית“.

אין כוונת הדברים לטעון כי מרגלית, לפיד ודנקנר מושחתים, אלא שהם משמשים, בלי להיות מודעים לכך, כלי בקידום אג’נדה נסתרת של השחתת מדינת ישראל. אין כעת ספק כי אולמרט עצמו עומד מאחורי בחירתו של דרעי לתוכנית, ומאחורי אולמרט עומד המושך בחוטים בווינה ש”כל כך אוהב את דרעי”. מידת ההשחתה שבאה כאן לידי ביטוי היא מעבר למה שנראה כלפי חוץ- לפיד היה שר משפטים, מרגלית חשף את פרשת השחיתות של לאה רבין שזעזעה את המדינה ודנקנר יצא במסע נגד השחיתות במעריב תחת הכותרת “די לבושה”.

 

פרשת פריצקי

 

מעורבותו של לפיד בחוג מקורביו המיידי של אולמרט פותח פתח להרהורים על הרקע האמיתי של פרשת פריצקי. פריצקי, כשר תשתיות סבר כי פרוייקט בריטיש גז עדיף לישראל על העסקה מול מצרים. זכותו. באותם ימים התנגד ראש הממשלה שרון לעסקה עם הפלסטינים, אבל מקורות במשק האנרגיה בישראל מסרו כי עו’ד אלי זוהר ניהל מו’מ עם בריטיש גז מטעמו של שרון. אין לכך אסמכתא בכתובים, אבל הכתבֵת פנייה של נצרכים לרשויות, על ידי החבורה, הכתבת פנייתם אל עורכי דין מקורבים כמו מסר וזוהר נראית כשיטה. כך למשל דיווח אבנרי בספרו כי בפרשת מכירת קבוצת ביתר ירושלים לאיל ההון ארקדי גאידמק הכריח אולמרט את גאידמק לעשות את העסקה דרך מקורבו עו’ד מסר, תוך רמיזה שגם אולמרט, אז שר האוצר קיבל את חלקו בעמלה [121].  נשאלת השאלה האם הופלל פריצקי מכיוון שהפריע לחבורת שלאף לגזור קופונים מן העסקה? זה גם יכול להסביר את פשר תמיכתו של לפיד כשר משפטים במועמדותו של עו’ד אלי זוהר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

אתר החדשות YNET הביא ב-15.7.03 מידע שיש בו לאשש את ההנחה כי שרון עיכב את הסכמתו לעסקה למטרות שוחד. [122]  יום אחד הובהר לבריטיש-גז כי ראוי לה לנהל משא ומתן עם איש העסקים הישראלי בני שטיינמץ. למה? כדי שיהיה להם שותף ישראלי, הסביר מי שהסביר…. הרושם הוא פשוט: צריך לשלם למישהו, כדי שראש הממשלה יסיר את הווטו. בשיחה שקיימו עם נתניהו טענו הבריטים כי כנראה שבעניין מעורבים “שיקולים זרים” – אחרת הם מתקשים להבין מדוע לא קונים מהם גז. הבריטים אינם לבד: כל מי שבעסק משתאה מהעמדה הישראלית, אותה מוביל שרון.”

בראיון אישר מרגלית כמה מהנחות היסוד של נייר זה. אחת מהן היא, שהפגיעה בשלטון החוק הייתה מדיניות של אולמרט: אהוד אולמרט החליט להצית את היער. ליצור מצב שבו השלטון הזה, הפוליטיקאים האלה, בעלי ההון שנהנים מן השלטון הזה ודובריהם ועורכי-דינם וכל אלה, יחגגו. מה שאהוד אולמרט עושה זו הכרזת מלחמה על שלטון החוק…” מרגלית התייחס למינויו הבעייתי של דניאל פרידמן לשר המשפטים. טענת הנייר הזה היא, כי למעשה זאת אבן פינה להבנת תככיו של המושך בחוטים בווינה,  תככים שכוונתם למוטט את שלטון החוק בישראל, ואולמרט אינו אלא רק אחד מעושי דברו.      

כך גם אהוד ברק. 

פרשת יצחק שגב

 

פרשת סיכול מינויו של תא”ל (מיל.) יצחק שגב לאיש הקשר בין ברק לערפאת מעורר תהיות קשות. תא”ל שגב מילא תפקידים בכירים במערכת הביטחון, והיה מועמד למלא את תפקיד המקשר עם ערפאת. עוזרד לב מדווח כי הרקע לכך היה מכתב ששיגר תא”ל שגב, ובו הזהיר את ברק מן הקשרים של גינוסר עם מוחמד רשיד. הדבר היה ערב האינתיפאדה על רקע הדיונים על עסקת בריטיש גז. ברק שלח את תא”ל שגב לפגישה ראשונה עם ערפאת, ואחר כך החליט להעדיף את גינוסר על שגב. [123] 

מקורות ישראליים מסרו גרסה יותר מפורטת על אותה פרשה, ועולה ממנה כי ערפאת כפה את גינוסר על ברק נגד רצונו. על פי אותם מקורות בפגישה עם ערפאת, בחן ערפאת את תא”ל שגב בשאלה אם יסכים לקבל את סוכנות יונדאי ברשות הפלסטינית תמורת 24% מן ההכנסות לערפאת. שגב סירב, ובעקבותיה הודיע גינוסר לברק כי ערפאת מסרב לקבל את שגב, ועומד על כך כי גינוסר ימשיך בתפקידו. ברק כעס וכינה את גינוסר “הבוגד הזה, המושחת הזה”, אבל שמר עליו בתפקיד. אחר כך ברק היה חייב להתחכם עם הוראות היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שסירב לאפשר לגינוסר להשתתף בפסגת קמפ דייוויד. [124] . משמעות הדברים האלה חמורה מאוד: התברר כי ערפאת דרש מכל ישראלי שהיה עמו בקשר רשמי לקבל ממנו שוחד. לגבי גינוסר הדברים ברורים וידועים. השאלה היא – איזה שוחד הוצע לעומרי שרון? האם קיבל? האם סירובו של נתניהו לקבל את תכתיבי ערפאת לגבי מי שינהל איתו את הקשר עומד בבסיס החוזה שנעשה נגדו אצל “קואליצית שלאף?” 

פרשת איציק שגב מוכיחה כי ערפאת מחייב את הישראלים הקשורים עמו לקבל שוחד. האם ברק התפתה לקבל שוחד עבור עסקת בריטיש גז [125], והסכמתו הכניסה אותו למשטר ההכתבות של ערפאת? האם המינוי של שגב סוכל בגלל סירובו לקבלת השוחד? האם הסתגרותו של ברק בחדרו במהלך פסגת קמפ דייוויד היתה בגלל חוסר רצונו לפגוש את ערפאת, נותן השוחד? האם ערפאת הכתיב את גינוסר לברק על מנת להכשיל את המשלחת הישראלית? האם זאת הסיבה לכך שברק נאלץ להתחכם להוראות היועץ המשפטי, שאסר להביא את גינוסר לקמפ דייוויד?

עוזרד רומז על זווית  אחרת- ערפאת כפה את גינוסר על ברק, על מנת להכשיל את קמפ דייוויד, כחלק מן ההכנות לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. [126] גינוסר, בהדרכת ערפאת, העביר לברק דיס-אינפורמציה כדי לשכנע את ברק כי ערפאת חלש, וכי יקבל את תנאי ישראל בקמפ דייוויד. גינוסר אמר לברק: “דרכת לערפאת בנעל”, וזאת כדי לעודד אותו לצאת לפסגה.  על ידי כך התגבר ערפאת על יועצי ברק שהזהירו אותו שלא ייצא לקמפ דייוויד. ערפאת היה זקוק לכישלון כדי לקבל קזוס-בֶּלי למלחמה. ערב היציאה לקמפ דייוויד הוא כבר הכין את העתודות הכספיות לקרב, מן החשבונות שניהלו הישראלים:  “… ערפאת היה רב אומן במשחקי תדמית. הוא ידע שאם יצליח לשמור על תדמית החלש, המדוכא, המפוחד, גם בעיני ברק הוא ירדים את ערנותו של ראש ממשלת ישראל ויניח לו לחשוב כי הוא יכול לתמרן כרצונו…. ברק לא אכזב. הוא הקשיח את עמדותיו באופן ברור. ערפאת קיבל את מבוקשו- בקמפ דייוויד לא יהיה הסכם…. עתה עבר ערפאת במהירות לתוכנית החירום. התארגנות מהירה למאבק צבאי אלים… ההנחיות לשטח יצאו טרם הנסיעה לוועידת הפסגה… האינתיפאדה פרצה, וכאן נכנסים לתמונה החשבונות הסודיים. אלה היו אבני יסוד בתוכניתו של ערפאת… תנועות הכספים היו “סימן מעיד” לכל דבר בהתארגנותו של ערפאת למאבק אלים, לאינתיפאדה שנייה. האם – ובכותבי מילים אלה ידי עדיין רועדות, באמת רועדות, האם הכספים שניהלתי הפכו… לעמוד התווך במאבק הפלסטיני? הייתכן שהיו מקור להתחמשות הפתח התנזים וגדודי אל-אקצה ולמימון לוחמיהם? ” כותב עוזרד.

ניסיונו של ערפאת להשחית את שגב מלמדת אותנו על השיטה, ויכולה להסביר תופעות תמוהות בפוליטיקה הישראלית. חוגים בימין הישראלי רגילים להאשים את הפרקליטות כאילו היא מנצלת חומרים מרשיעים נגד פוליטיקאים כדי להכפיף אותם לאג’נדה שמאלנית, אבל צריך לחשוב בכיוון אחר – איכשהו פוליטיקאים ששינו את תפיסותיהם  מן הקצה אל הקצה קשורים בשלאף, ויש להם חקירות במשטרה הקשורות בשלאף, ואיכשהו הכסף שמניע אותם מקורו באוסטריה, וחקירות המשטרה מתמקדות באוסטריה, והמידע נגדם מגיע או אמור להגיע מאוסטריה. מדובר בראש ובראשונה באריאל שרון אשר זמן קצר אחרי שקבע ש”דין נצרים כדין תל אביב”, יזם את הנסיגה המלאה מעזה, ובאביגדור ליברמן, אשר מנץ טורף הפך להיות חסיד של שיבה לגבולות 1947, תוך שהוא גורם לעצמו נזק אלקטוראלי רב על ידי הצטרפות ללא תנאים לממשלת אולמרט שעמדה לפני קריסה עקב הכישלון בלבנון, על מנת להצילה. האם חשיפות מדודות של מידע למשטרה על ידי שלאף הוא המניע לשינוי בתפיסות של בכירי הפוליטיקאים מן הימין?

רמז בכיוון הזה ניתן למצוא בעיתון ‘מקור ראשון’ בכתבה של פזית רבינא [127]. החקירה נגד ליברמן על הכספים שקיבל להקמת ישראל ביתנו התחדשה בעקבות מידע חדש שהגיע מאוסטריה. האם המידע הזה מקורו בשלאף, על מנת ללחוץ על ליברמן ללכת בתלם מסויים? האם קטעי מידע דומים הגיעו מאוסטריה נגד שרון, או היו אמורים להגיע?  באיזו מידה סחטנות דומה עומדת מאחורי פרשת טננבאום? מדוע דווקא עו”ד זוהר הגן על טננבאום, ובחינם? האם יש לכל אלה קשר לכך ששניהם היו קשורים בקזינו ביריחו?  טננבאום עצמו גילה כי ציפה לעמוד למשפט, אבל הופתע כאשר קיבל חסינות [128].

 

 

 

 

מימון הטרור

 

בהרצאה שנשא עוזרד לב במכון ממר”י בתאריך 4.6.05  הוא הודה כי בשורה התחתונה ישראל מימנה את הטרור נגד עצמה, אם כי בבלי דעת וכמחדל. אבל קריאה מדוקדקת של ספרו חושפת אמת עצובה אחרת: גורמים   ישראליים מרכזיים גרפו רווחים גדולים מעסקי מימון הטרור, ובהיותם בכירי שירותי הביטחון לשעבר קשה להאמין כי לא יכלו לדעת שעסקיהם מממנים טרור.

עיקר הגילוי של עוזרד הוא שמחשבון הכספים של ערפאת, שהוא ניהל בז’נבה, הועבר סכום של 65 מיליון דולר ל”בנק בלונדון” שטיבו לא צויין, ואחר כך התברר שהיה סניף צ’ייז מנהטן בלונדון, משם הועבר “לבנק הערבי” ברמאללה, שהיה מחוץ לפיקוח המדינות התורמות, משם לחברת הכספים הממשלתית PCSC שבהנהלת מוחמד רשיד, ומשם למרוואן ברגותי וגדודי אל-אקצה [129].

 

כרגע חלוקת התמלוגים היא 90% בריטיש גז- 10% CCC, אבל עם התחלת ההפקה החלוקה תשתנה – 60% בריטיש גז, 30% CCC ו10% PIF. בנוסף לכך הממשלה הפלסטינית, לענייננו מדובר בממשלת חמאס, היא תקבל 12% מיסים, בסך הכול 150 מיליון $ לשנה.

 

 על פי כתבה בגלובוס [130] הצוותים המקצועיים של משרד התשתיות הזהירו כי לא יאפשרו את מימוש הסכם בריטיש גז, בגלל דרך התנהלות המו’מ עם החברה, מכיוון שהעדיפה את בריטיש גז על פני כל פוטנציאל אחר, ומכיוון שההסכם מסכן אינטרסים ישראליים אחרים בתחום הגז הטבעי. מן הכתבה התברר כי מי שמוביל את המו’מ עם בריטיש גז הוא צוות משותף של משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר, כלומר: אולמרט והרשזון. [131]

נשאלת השאלה, מדוע דווקא עסקת בריטיש גז נמצאת על שולחנו של אולמרט מכל פוטנציאל האנרגיה האחר? למשל, תוכנית אסטרטגית מן המעלה הראשונה של חיבור מרבצי הנפט והגז של רוסיה דרך תורכיה וישראל להודו [132] ראויה יותר לתשומת לבו האישית של ראש הממשלה, מתוכנית נקודתית מוגבלת יחסית של בריטיש גז.

אפשר למצוא הסבר לעניין זה בידיעה שפרסם דה מרקר [133] ועל פיו חברת בריטיש גז לא רוצה למכור את הגז, אבל מופעלים עליה לחצים אדירים. “בעבר הודיעה BG שלא תספק גז טבעי לישראל, ונטשה את המו”מ כמה פעמים בעקבות התנהגות רשלנית“, כהגדרת מקורות במשק האנרגיה ובמשרדי הממשלה…. עם זאת החברה הבריטית החליטה  לחזור לשולחן המומ לאחר לחצים מדיניים כבדים. BG התלבטה בין מכירת הגז לישראל לבין העברתו למצרים…. ומכירתו באירופה ובארהב.” 

יש לציין כי נושא בריטיש גז עמד במרכז שתי שיחותיו של אולמרט עם בלייר מייד לאחר היבחרו. לעומת זאת, נושא הגז והנפט הרוסי להודו דרך ישראל לא נדון כלל בשיחותיו אולמרט עם פוטין במוסקבה [134], או שנדון כבדרך אגב. האם הרשלנותהישראלית שהרתיעה את בריטיש גז מעסקים עם ישראל איננה אלא ענייני השחיתות הכרוכים בעסקה? מכל מקום, לאחר ביקורו של אולמרט אצל בלייר מייד אחרי הבחירות, אמנון ליפקיןשחק מחוגי שלאף הישראליים מונה לנציג בריטיש גז בישראל, והתברר כי גם נעשה יועץ קרוב לשר הביטחון, עמיר פרץ. בעקבות מלחמת לבנון, ליפקיןשחק הורחק מלשכת שר הביטחון, ואז התחיל המאמץ להחליף את פרץ בברק. [135]

שר התשתיות, בנימין בן אליעזר, פירט בראיון בקול ישראל [136] את עסקאות הגז של ישראל, והדגיש את ההסכם הצפוי להיחתם בקרובעם בריטיש גז. הוא אמר כי בקרוב ישראל תספק גז לפלסטינים, וציין כי כבר עכשיו היא מספקת להם חשמל [137]. הוא הדגיש את עסקת בריטיש גז למרות שציין שקיימות אופציות נוספות כמו הגז המצרי, ופוטנציאל קידוחים בים מול חיפה. עם זאת, ככל שניתן לשפוט מעדויותיו הפומביות, בן אליעזר לא היה נעול על העסקה. האם זאת הסיבה שהעיסוק בעסקה מצוי על שולחנו של אולמרט (והירשזון)? באיזו מידה, לעובדה שאמנון ליפקין שחק מונה על עסקי בריטיש גז בארץ, יש השפעה על עמדת שר התשתיות בעד העסקה חרף היסוסיו?  באיזו מידה, לעובדה שמרטין שלאף מעורב בעסקה, יש השפעה על כך שאולמרט מטפל בה אישית? באיזו מידה יש התנגדות להעברת הגז של עזה למצרים, כיוון שאז כל חבורת שלאף לא תראה פרוטה?

מכל מקום, שר התשתיות שינה ככל הנראה את עמדתו בעניין בריטיש גז, ובהרצאה שנתן בכנס הרצלייה השביעי,   23.1.07, הוא הזכיר את עסקת בריטיש גז כלאחר יד, אבל הרחיב את הדיבור על המקורות ממצרים מרוסיה מאזרבייג’אן ומג’ורג’יה. בעוד אולמרט שם את עסקת בריטיש גז על שולחנו כבעלת עדיפות ברורה, שר התשתיות, שלא היה מן החוג המקורב ביותר לשלאף, או שהתרחק בעקבות מותו של גינוסר, התייחס לעסקה כאופציה אחת מיני רבות, ולא בעדיפות. אבל באופן כללי, נראה כי בן אליעזר לא היה שלם עם העסקה, אבל גם לא יצא נגדה, וניכרים בעמדותיו כלפיה עליות ומורדות. 

 

אהוד ברק

 

לאהוד ברק שמור תפקיד מפתח במימוש תוכניותיו של שלאף, הן בתחום בריטיש גז שעיקרו עצירת תנופת צה”ל בעזה, הן במימוש תוכניות “הרפורמה השלטונית” ברוח “הפרדת הרשויות” של קדימה וליברמן, והן בעניין השיבה לגבולות 1967 ביו”ש (התוכנית הסעודית) ותמיכתו במעבר הבטוח, שמעבירה אותו גם לתמיכה בחזרה לגבולות 1947. יש לשים לב כי שמו של ברק כשר ביטחון שמחליף את פרץ הועלה אחרי שאמנון ליפקין שחק, נציג בריטיש גז, לא הצליח לתקוע יתד בלשכתו של פרץ. ככל שהשיחות על מימוש פרוייקט בריטיש גז לא הצליחו להתגבר על הקשיים, הוחרף הצורך להביא איש כבד משקל כמו ברק “לחתוך עניין”. [138] הוא גם סמכות ביטחונית שיכולה לחתוך את הוויכוח בקשר לדפוס הפעולה הצבאי בעזה לצד שוללי הפעולה והסדר עם חמאס, ואחר כך שאלות ההתכנסות בגדה. ברק לא הסתיר את דעתו כי על ישראל לסגת בגדה עד כמעט הקו הירוק. זה על פנים היה מתווה קלינטון בקמפ דייוויד.

בקרב חוגי שלאף התעורר וויכוח כיצד ניתן להתגבר על בעיית חמאס. בעוד רמון גרס כי יש לצאת לפעולה צבאית ולהחזיר את פתח לשלטון, מן הסתם, בהשפעת בן שיחו מוחמד רשיד, הרי אולמרט וברק דגלו בהכנסת חמאס לעסקה. לפיכך, הם פסלו כל פעולה צבאית בעזה. לימים הסביר ברק עמדה זאת בראיון לדר שפיגל הגרמני [139]: “לאלה מעמיתי בקבינט שחושבים כי ניתן בקלות להשמיד את חמאס (רמון?) אני אומר: אינך יכול להכתיב זאת לאיש אחר: זה לא עבד באפגניסטן, ולא בעיראק. זה לא עובד במזרח התיכון”. היו לזה גם השלכות על עמדתו לגבי אופציה צבאית באיראן. בראיון לידיעות אחרונות אמר ברק כי בתוך עשור דור האיאתולות ירד מן הבימה. [140]  כלומר: אין מה להיחפז. איראן תשתנה מעצמה.

פרץ לא עשה את החיים קלים לאנשי שלאף. הוא הביע נכונות להתעמת מול ברק, ומקורביו אמרו לקול ישראל [141]  כי “גורמי הון ושלטון” עומדים מאחורי מסע ההכפשות נגדו כדי לדחוק אותו ממשרד הביטחון.

על מנת להבין למה כיוונו דבריו יש לשים לב לכתבה של סימה קדמון [142] שבה דיווחה על פגישה בביתו של ברק בתל אביב בראשית נובמבר על ענייני היום, ובה היה שילוב של גורמי בריטיש גז, “הרפורמות”, וקדימה. בפגישה לא היה איש ממפלגת העבודה, והרכב המשתתפים מלמד כי באותה תקופה השתייכותו של ברק למפלגת העבודה היתה מופשטת בלבד, ולמעשה הוא כבר עמד בשתי רגליו בקדימה. בראיון עם נחום ברנע הוא נשאל במה יבדיל עצמו מקדימה, אחרי שיבחר לראש מפלגת העבודה, והוא ענה: “אני לא מקבל את רעיון הבידול של מפלגת העבודה. זה בא מחולשה, זה תמיד מזיז אותנו מהמרכז. הציבור רוצה אנשים מפוכחים, מרכזיים” [143]. כלומר: ברק יביא כראש מפלגת העבודה לחיבור עם קדימה, ואולי יתמודד על ראשות המפלגה המאוחדת. במילים אחרות, כישלונו של שלאף בהקמת קדימה לא יביא סוף פסוק למרכזיותו בהפעלת הפוליטיקה הישראלית, אלא יעביר אותו לפאזה אחרת. 

בפגישה השתתפו: אמנון ליפקין-שחק, יעקב פרי, גד סומך, עמוס ירון, ראובן אדלר, רם כספי [144], אבי טיומקין, יוסי גרוס, אוריאל רייכמן, אביאם סלע. כמובן, שאין כאן טענה כי כל המסובין הם אנשים מושחתים ורתומים לעגלתו של שלאף, אבל ללא ידיעתם של כמה מהם, באמצעות ברק ושחק הם נרתמים בבלי דעת לאינטרסים של המושך בחוטים.

על פי דיווח בדה מרקר [145] יעקב פרי, יוסי גרוס, וגד סומך היו מן המשתתפים בהקמת פורום לשינוי שיטת הממשל ברוח “הפרדת הסמכויות”, ושמה – “יש תקווה”.     

אין ספק כי יוזמה של אישי ציבור וכלכלה, “מלח הארץ”, ברפורמה בסדרי השלטון היא תופעה ברוכה, ורוב המשתתפים הם בעלי כוונות טובות ונכונות. הצורך לחולל רפורמה בסדרי השלטון בישראל מקובלים על רבים וטובים. הבעיה היא שהגורמים המושחתים ינתבו את היוזמה הרחק מכוונת “האנשים הטובים” לכיוונו של המושך בחוטים היושב בווינה שמזימתו היא להרוס את סדרי הממשל בישראל מיסודם.   

לקראת שובו של ברק לחיים הפוליטיים, התבררו קשריו ההדוקים עם שמעון שבס. הדבר מפליא ביותר מכיוון שרק שנה וחצי קודם לכן אמר שבס על ברק שהוא “בייש את זכרו של רבין” [146]. על פי מעריב 7.1.06 היה שבס פעיל מאוד מאחורי הקלעים, ואירגן את חוג מקורבי רבין מעמק חפר למען ברק. בראיון לקול ישראל [147] הרחיק שבס ואמר כי הוא היה זה שיזם את הפנייה לברק בעיצומה של מלחמת לבנון. מוזר מאוד שדווקא שבס, שמזמן נעלם מן הנוף הפוליטי בישראל [148] קם לתחייה דווקא בעיצומה של מלחמת לבנון לחדש את הקשר עם ברק. מרדכי גילת עמד על הקשר שבין שבס לבין שלאף, בלי לציין את שלאף בשמו [149]. נחום ברנע מעלה תמיהות דומות, ודווקא כן קושר את שבס לשלאף, ומציין את התמיהה חסרת הפשר על שהיה זה ברק שכינה את שבס “מלך הקזינו” בגלל קשריו עם שלאף. [150] מדוע שלאף היה מעוניין בחידוש הקשר הזה דווקא אז? יש השערה שיש לבודקה – מלחמת לבנון היתה בבחינת התנתקותו של אולמרט מן המסלול שהותווה לו להמריץ את הנושא הפלסטיני, והדבר לא עלה בקנה אחד עם האינטרס של שלאף בעניין עסקת בריטיש גז. החשש שישראל תפנה כעת מן העניין הפלסטיני לעניין הלבנוני היתה עלולה לסכל את העסקה. האם זאת הסיבה שאולמרט לא אישר פעולה קרקעית? האם שלאף הכתיב לו להתנתק מהר מן העניין הלבנוני ולחזור לעניין הפלסטיני? האם העביר שבס מסרים משלאף לאולמרט?  האם זאת הסיבה שאולמרט ופרס דחו את היוזמה הסורית, מכיוון שגלום בה דחיית העיסוק בבעיה הפלסטינית ועיכוב השלמת העסקה למועד לא ידוע? האם הם פנו לאופציה הסורית אחרי שהבינו שהדרך לשידול חמאס להצטרף לעסקה עוברת בדמשק?  יכול מאוד להיות כי התשובה היא תמימה וממלכתית, אבל המעורבות של אנשי שלאף, כפי שהתברר מגילוייו של שבס עצמו מעוררת צורך לרדת יותר לעומקם של דברים. 

חוליית קשר בין שבס לברק הוא גם עו”ד אלדד יניב [151] העומד בראש קבוצת משקיעים לעסקים שיזם שבס. [152]  יניב גם היה העו”ד של שר האוצר הרשזון, כלומר: הקשר של ברק לקדימה הרבה יותר מהותי ממה שנראה כלפי חוץ. [153] כמו כן הוא עורך הדין של דוד אפל [154]

כמה מוזר שאישים שקטלו את ברק בביטויים החריפים ביותר האפשריים: שבס, רמון, משה שחל פתאום מצאו בו גואל ומושיע! בעיצומה של המלחמה, כך התברר, גם פרס מצא לנכון, ממש בימים ששבס קיים עמו את מערכת ההתייעצויות עם ברק, להתייעץ עם ברק על מהלכי המלחמה [155]. האם באמת היה פרס מעוניין לשמוע מברק את עצתו הביטחונית, או שמא הצטרף למסע השכנוע של שבס? יש לשים לב כי בראיונות לרדיו וכן בראיון עם בן אליעזר 7.1.07  , הם דיברו בהעדפה שיקבל את תיק הביטחון, ולאו דווקא את ראשות העבודה. לשבס זה נראה דוחק יותר. ושוב, התופעה המתמיהה שאירועים מהפכניים, ושינויים דרמטיים חסרי הסבר בעמדותיהם של בכירים קשורים, באופן כזה או אחר, במושך החוטים בווינה. האם מסעו של שבס ומגעיו עם חוגי שלאף לא היה אלא העברת מסרים של “המושך בחוטים” לאן הוא רוצה לראות את המלחמה מתקדמת?  

כתבה במוסף 7 ימים של ידיעות, 9.2.07 שופכת אור נוסף על קשרי ברק עם קדימה. על פי הכתבה, ראובן אדלר ואולמרט דיברו על ליבו של שרון לצרף את ברק עוד ערב הקמתה של קדימה, אבל לא ברור מה שרון ענה. אחרי מחלתו של שרון פגש אדלר את ברק ודיבר על ליבו לחזור ולתבוע את תיק הביטחון.  עוד נאמר בכתבה כי עוד כאשר היה אולמרט ראש עיריית ירושלים וברק היה ראש הממשלה, נועדו השנים בפגישות שלא נרשמו בלוח הזמנים. מדוע יש להשמיט מלוח הזמנים פגישות של פוליטיקאים? מה יש להסתיר? פרס היה בקשר עם ברק במהלך המלחמה, והיו מחשבות למסור לברק את תפקיד שר הביטחון עוד במהלך המלחמה. ברק אמר לאנשי קדימה כי אין לבצע מהלך קרקעי.

לימים יגלה עמיר פרץ במהלך וויכוח סוער במפלגת העבודה, אחרי שהודח, כי למעשה ביקש ברק להצטרף לקדימה עם הקמתה, אבל שרון ואולמרט דחו אותו. [156]

 

 

כתבת מקור ראשון,    10.11.06

 

ערב הבחירות בישראל פרסם ‘מקור ראשון’ כתבת מערכת מדהימה על הצפוי בישראל אחרי הבחירות. הנה היא כלשונה: 

שלאף נותן גז לקדימה

אם אכן יתממשו תחזיות הסקרים, הזוכה הגדול בבחירות הכלליות בישראל יהיה איל הקזינו הבינלאומי מרטין שלאף – אדם שאצל המתבונן מן הצד עלול להיווצר הרושם כי נקלט בחיק המערכת הפוליטית הישראלית תוך העדפת אינטרסים עסקיים הדדיים על פני האינטרס הלאומי. הפוליטיקאים הישראלים, כולל אביגדור ליברמן, לא זו בלבד שלא הרחיקו עצמם מן האיש הזה, דמות מרכזית בפרשיות הנחקרות על ידי משטרת ישראל בחמש השנים האחרונות – אלא אף המשיכו להתרועע עימו ברחבי העולם.

רוב האישים הישראלים המוכרים כמקורביו זכו גם הם לראות את חדרי החקירות מבפנים – בראשם בנו של ראש הממשלה, עומרי שרון, אשר קשריו עם שלאף מהווים חלק מהרקע לפרשיות שמובילות אותו היום לכלא. הבחירות לכנסת ה-17 היו צריכות למעשה לעמוד בסימן קו אדום מול האיש הזה, אבל ככל הנראה הספינולוגים הצליחו להטות את סדר היום של הבחירות מהשחיתות של חלקים בצמרת הפוליטית לעבר נפגעי הקצבאות.

כולם היו אורחיו

איש הסתרים מווינה אינו אוהב עיתונאים ואינו מרבה בראיונות, אבל בפברואר 2001 הוא העניק ראיון ל’ידיעות אחרונות’, ומתוכו אפשר ללמוד שהרעיון להקים את מה שקרוי היום ‘קדימה’ התרוצץ במוחו כבר אז, או לפחות אפשר לראות בו איש חזון הצופה אלי עתיד. בראיון פרש מרטין שלאף את רשת קשריו בישראל, והיא אכן מרשימה. אין כמעט פוליטיקאי ישראלי בעמדות הקובעות שלא זכה לאכול בחברתו, מיצחק רבין ועד בנימין נתניהו. אבל החוג המקורב באמת, שאיתו יצר יחסי קרבה מתמשכים, כולל את האישים הבאים, שרובם עומדים היום בבסיס הקמתה של קדימה: עו”ד דובי וייסגלאס, חיים רמון, עומרי שרון, שמעון פרס, אביגדור ליברמן, שמעון שבס, ואריה דרעי.

עם האישים האלה רקם שלאף סדרת פגישות עם אישים פלסטינים מן המקורבים ביותר לערפאת, ובראשם איש הכספים של ערפאת, מוחמד רשיד, ולצידו מוחמד דחלאן, “איש הדור הצעיר” של ההנהגה הפלסטינית, שעליו בנו קובעי המדיניות בישראל את עתיד היחסים עם הפלסטינים. מוחמד רשיד ושלאף עצמו היו לקוחותיו של עו”ד וייסגלאס באותה תקופה.

העיתונאי בן כספית חשף בתוכנית ‘פוליטיקה’ באמצע השבוע כי העדפתו הבסיסית של מנהיג קדימה, אהוד אולמרט, שגם אותו מזכיר שלאף בראיון כאחד ממקורביו, היא להקים את ממשלתו על בסיס 61 קולות – קדימה, ליברמן וש”ס. את המשא ומתן עם יתר המפלגות הוא מבקש לבסס על הקואליציה הבסיסית הזאת. במילים אחרות, חוג מקורביו האינטימי של שלאף עתיד להיות בסיס הממשלה הבאה בישראל.

השלל: 5 מיליארד דולר

בשנה שעברה פרסם עזרד לב, שהיה מנהל חשבונותיו של ערפאת בבנקים שוויצריים, את ספרו ‘בתוך הכיס של הראיס’, ובו תיאר כיצד מערכת הקשרים הענפה שקשר שלאף היתה הגורם למימון ארגון הטרור של פת”ח ‘גדודי חללי אל-אקצה’. על פי לב, מוחמד רשיד, לקוחו של ויסגלס ושותפו העסקי של שלאף, משך 65 מיליון דולר מאחורי גבו של לב, ללא ידיעתו. הסכום, בדרכים עקלקלות, נחת בסופו של דבר ברמאללה בחברה הפלסטינית– PCSC Palestine Commercial Services Co., שבניהולו של רשיד, ומשם הגיע למרוואן ברגותי.

עו”ד וייסגלאס גם היה פרקליט הקזינו ביריחו, שהיה למעשה שותפות בין מרטין שלאף ליאסר ערפאת ונציגו מוחמד רשיד. בשלהי כהונת ממשלת ברק ב-2001 פירסם האלוף יעקב אור, אז מתאם הפעולות בשטחים, אזהרה כי הקזינו מממן את הטרור הפלסטיני. דב וייסגלאס, אז עדיין עורך דין פרטי, יצר תקדים, ושיגר מכתב איום בתביעת דיבה לקצין צה”ל במדים הממלא את חובתו. האלוף לא חזר בו, ואילו וייסגלאס לא מימש את האיום.

בראיון ל’ידיעות אחרונות’ לקח שלאף לעצמו קרדיט על מיתונו של ליברמן מנץ טורף לבעל קשרים עם פלסטינים, שאותם קשר שלאף עצמו. הוא מספר שכאשר ליברמן אמר שצריך להרוס בתים בבית-ג’אלה בתגובה על הירי משם על שכונת גילה, שלאף צלצל אליו ואמר: ‘אתה שמוק, מה אתה אומר דברים כאלה?’. את מניעיו הסביר שלאף כאלטרואיסטיים: “אני פותח את הימין לפלסטינים. אם אני יכול להזיז במעלה או שתיים, אני יכול להשקיע את כל הזמן שלי”. אבל המראיינים, ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי, לא קנו את זה. הם הזכירו את הקזינו ביריחו, שנסגר בגלל האינתיפאדה, כאינטרס שיכול היה לעניין את שלאף.

את הקזינו שלאף כבר לא יפתח מן הסתם, לא רק משום שהאינתיפאדה עדיין לא הסתיימה, אלא מפני שהחמאס כבר הודיע שלא ירשה זאת. אבל מסתבר שהקזינו איננו עוד האינטרס העליון של קבוצת שלאף הישראלית-פלסטינית, אלא מרבצי הגז הטבעי שנתגלו מול חופי עזה, והזיכיון להפקתם שניתן לחברת ‘בריטיש גז’ על ידי מוחמד רשיד מטעם הרשות הפלסטינית. חברת Standard & Poorsהעריכה את השדה בחמישה מיליארד דולר. על פי ספרו של עזרד לב, שלאף עצמו הוא בעל זכות לעמלות, ועימו מוחמד רשיד ויורשיו של יוסי גינוסר. אם כך, לעורך דין וייסגלאס יש עניין, ולו עקיף, שידידיו, שהיו לקוחותיו בזמן חתימת העסקה, יזכו לממש את פוטנציאל הרווחים הגלום בהפעלת השדה, המסתכם לבעלי זכות העמלה בעשרות מיליוני דולרים. לב העריך אותם בספרו ב-90 מיליון דולר.

מקורות ישראליים שונים, ובראשם ראש המוסד עצמו, מאיר דגן, הזהירו מאחורי דלתיים סגורות חזור והזהר מפני סכנת מימון הטרור הגלומה בהפקת הגז של עזה. על פי ספרו של לב, עצם העיסוק בגז של עזה כבר גרם למימון גדודי חללי אל-אקצה. לדבריו, ההבטחות שקיבלו הבנקאים השוויצרים, שרווחי השדה יופקדו אצלם, גרמו להם לעצום עין ממשיכת הכספים החשודה שביצע רשיד ומההעברה למימון הטרור נגד ישראל. אותה חברה שביצעה את העברת הכספים לגדודי אל-אקצה, PCSC, מייצגת את הרשות הפלסטינית ב’בריטיש גז’. עזרד לב מסביר: “(ערפאת ביקש לוודא) שלו – ורק לו – באמצעות רשיד כמובן, תהיה שליטה במאגר כסף אסטרטגי, מאגר חירום יחיד במינו לעת מלחמה. הזדמנות מסוג זה ערפאת מעולם לא החמיץ”.

גז, טרור, רמון ודרעי

הדברים נכתבו לפני ניצחון החמאס בבחירות האחרונות. בלי להקל ראש בהעמדת רווחי ‘בריטיש גז’ לרשות הטרור של אש”ף, הרי נפתחת כעת הסכנה של מימון הטרור של החמאס מן השדה שמול חופי עזה. מקורות פלסטיניים בעזה דיווחו על מחלוקת קשה שנתגלעה בין שני מקורביו של שלאף: מוחמד רשיד ומוחמד דחלאן. על פי המקורות האלה שורש המחלוקת הוא בעניינים עסקיים בתימן, אבל יכולות להיות למחלוקת השלכות גם לגבי עזה. מוחמד דחלאן איננו מסתיר את דעתו שיש להפיל את ממשלת החמאס, הקורמת בימים אלו עור וגידים. רשיד שותק.

המקורות הפלסטיניים דיווחו כי רשיד היה הרוח החיה בארגון פגישה בווינה עם שלאף, חוץ משלאף ורשיד השתתפו בה שני אישים ישראלים, שזהותם לא התבררה. לדברי המקורות הפלסטיניים מטרת הפגישה היתה לדון איך להיערך לקראת ממשלת חמאס העתידה לקום, ומכיוון שעסקת בריטיש גז היא כיום האינטרס הראשי של חבורת שלאף, לא קשה להעריך שזה היה נושא הדיון הראשי.

ניתוח המצב הפוליטי הפלסטיני אכן מחייב את קיומה של פגישת חירום כזאת. כאמור, בפגישות שאירגן שלאף במהלך השנים השתתפו בכירים ישראלים ופלסטינים. בעוד האגף הישראלי של המתוועדים האלה הולך מחיל אל חיל, הרי האגף הפלסטיני נחל מפלה בבחירות האחרונות ברשות הפלסטינית. אם כך, מקורבי שלאף הישראלים נשארו ללא פרטנרים בצד הפלסטיני, והחמאס עתיד להשתלט גם על חברת PCSC. מבחינת קידום האינטרסים של שלאף, ידידיו בקדימה עתידים לעמוד מול שוקת שבורה בצד הפלסטיני.

העובדה ששלאף חשוד על ידי התובע הכללי באוסטריה במתן שוחד לראש הממשלה אריאל שרון, לא הרתיעה את קובעי המדיניות הישראלים והפלסטינים מלהתרועע איתו, וכך הוא ממשיך לבחוש בפוליטיקה הישראלית והפלסטינית לקידום עסקיו. כל מייסדי קדימה לעתיד לבוא, וייסגלאס ורמון, וכן ליברמן, באו לרקוד בחתונת נכדתו של שלאף בווינה ביוני 2004. מקורות ישראליים דיווחו כי בסביבות ספטמבר 2005 נועדו כמה מן הרוקדים, ליברמן ורמון, לפגישה עם שלאף ליד אנטליה שבטורקיה כדי לדון ב’מפץ הגדול’. ליברמן ורמון הכחישו את דבר הפגישה והראשון אף הצהיר כי הפרסום נועד לפגוע בו בבחירות ואיים בהגשת תביעת דיבה.

מעקב אחרי הידיעות המתפרסמות בתקשורת הישראלית סביב מערכת הבחירות מעיד כי כל האישים ששלאף מזכיר בראיון עמו עומדים לעשות חיל. את אריה דרעי שלאף “ממש אוהב”, על פי עדותו בראיון ל’ידיעות אחרונות’. וראה זה פלא, שמו של דרעי הוזכר שוב כמי שחוזר לפעילות פוליטית בשירותו של אולמרט כמנהיג קדימה. אתר החדשות  ynetדיווח כי “מאז אשפוזו של ראש הממשלה, אריאל שרון, מבסס דרעי את כוחו בקדימה. מיד לאחר שנכנס אולמרט לתפקיד ממלא המקום מיהר דרעי לחדש עמו את הקשרים הישנים”. לא זו בלבד, ynet ממשיך ומציין כיאולמרט אינו הידיד היחיד של דרעי בקדימה. שניים נוספים הם חבר הכנסת חיים רמון, שגורמים פוליטיים ציינו בלצון כי השניים ‘גנבו כמה סוסים ביחד’, ויו”ר קדימה, חבר הכנסת רוני בר-און”. על פי דיווח זה, “בחודש האחרון פתחה יפה, רעייתו של דרעי, חנות בגדים לנזקקים בירושלים. אולמרט התייצב כדי להביע הזדהות ולסייע”. בראיון עם ‘ידיעות אחרונות’ הדגיש שלאף כי אינו נותן כסף לפוליטיקאים, אבל תרם לפרויקטים של יפה דרעי. 

בסוף פברואר התקיימה בלשכת ממלא מקום ראש הממשלה פגישה של נציגי ‘בריטיש גז’ ונציגי הממשלה. ראש לשכתו של אולמרט מסר שקיבל הנחיה לסיים את המשא ומתן בחיוב בתוך חודש, כלומר: עוד לפני מועד הבחירות בישראל. ההחלטה צריכה אפוא להתקבל בכל יום. ‘מעריב’ פרסם השבוע ידיעה תחת הכותרת: “לא סומכים על מצרים – ישראל החליטה לחדש את חיפושי הגז הטבעי בים”. זאת על פי הוראתו של רוני בר-און. משמעות דבריו של בר-און: ההחלטה לקנות גז ממצרים צריכה עיון מחודש לטובת העסקה עם ‘בריטיש גז’.

על פי מהלך העניינים, אם תיווצר הקואליציה המועדפת על אולמרט, ליברמן על פי עדותו יהיה השר לביטחון פנים או שר האוצר, ובראון שר המשפטים. שלאף יחגוג את ניצחונו הגדול בדרך לגריפת רווחי העסקה של בריטיש גז‘.

עד כאן כתבת ‘מקור ראשון’.

קרטר מפייס בין חמאס לCCC

במהלך מאי 2008 הפתיע נשיא ארה’ב לשעבר, ג’ימי קרטר, במסע מזרח תיכוני שנועד להביא ל’הודנה’ בין ישראל לחמאס. זאת על כל פנים היתה כותרת מסעו. אבל במסיבות העיתונאים שקיים, הוא הבליע גם את כוונתו להביא ליד פיוס בין פת”ח לחמאס ואת כוונתו לחזור למתכונת “ממשלת הטכנוקרטים” שנדונה בעבר בין פת”ח לחמאס, עיון יותר מעמיק ברקע מסעו מוביל אותנו למסקנה כי בעצם קרטר הגיע על מנת לפייס בין חמאס לבין חברת [157]CCC הקשורה באש”ף ההיסטורי- שנוא נפשה של תנועת חמאס.

חברת CCC היא מן התורמות החשובות למרכז השלום של קרטר באטלנטה. [158]  אתר האינטרנט של בלומברג פרסם ב25.5.2005 מאמר מפורט הקושר יחדיו את ,CCC קרטר והלורד הבריטי, רונלד כהן ושותפו הישראלי-אמריקני חיים סבן, אשר הקימו את “נאמנות פורטלנד” שהיתה אמורה להעביר דרך חוגי שלאף בעזה – מוחמד דחלאן ומוחמד רשיד, את כספי פיתוח עזה אחרי ההתנתקות. חסיב סבאג היה האיש מאחורי הקלעים שהביא לידי הדיאלוג בין ארה”ב לאש”ף. כמו כן חברת CCC היא בעלת תחנת החשמל בעזה שאמורה לעבור לגז אחרי ביצוע העסקה.

לחברת CCC היו בעיות רבות בתוך המסגרת הפלסטינית ורמז להם ניתן למצוא בכתבה של בלומברג. איש העסקים, מוניב אל-מסרי, מתח על החברה ביקורת על כי היא משאירה את משרדיה באתונה, ואיננה מעבירה אותם לרשות הפלסטינית. החברה השיבה כי משרדיה באתונה חיוניים לצורך העבודה במסגרת האיחוד האירופי.

חילופי הדברים האלה משקפים בעיות עמוקות יותר בקרב השותפים הפלסטינים לעסקה. ב-8.3.06 דיווח היומון הערבי אל-קודס אל-ערבי, המופיע בלונדון, על מאבק משפטי בין מוניב אל-מסרי לבין משפחת ח’ורי, בעלי CCC על זיכיונות לקידוח נפט בתימן. מוניב אל-מסרי הוא עמוד תווך בPIF, קרן ההשקעות הפלסטינית, השותפה הפלסטינית לעסקה, באמצעות החברה PADICO שבבעלותו. בעוד PIF מייצגת את בעלי העסקים הפלסטינים ברשות הפלסטינית, כלומר, הדור הצעיר, הרי CCC מייצגת את אש”ף ההיסטורי,דור המייסדים של אש”ף. אבו מאזן למשל, פליט מצפת קשור לCCC בעוד סלאם פייאד, איש טול כרם, קשור ב-PIF. מכאן שPIF, ובעיקר PCSC קשורים בתנזים של מרוואן ברגותי, בעוד CCC קשורה באש”ף הקלאסי. ראש לשכתו של ערפאת, רמזי חורי, הוא בן משפחת חורי של [159]CCC ועל פי חשד גורמי ביטחון ישראליים   את הכספים להקמת גדודי אל-אקצה הוא קיבל מחסיב סבאג. 

אבל את הבעיה הקשה באמת העמידה תנועת חמאס. על פי מאמר בגרדיאן של לונדון מ- 07. 26.6. [160]  חמאס דורש להצטרף לעסקה על פי תנאיו, ועיקרם, לפתוח את המו”מ מן ההתחלה. פירוש הדבר  סילוקה של CCC המייצגת של האויב ההיסטורי – אש”ף-   מן העסקה.

ראש לשכתו של הנייה,  מוחמד אל-מדהון, אמר ליומן אל-קודס, 24,6,07: [161]  “אין מניעה לשיתוף פעולה עם חברת בריטיש גז” אבל דרש לשנות את סעיפי ההסכם “באופן שהאינטרסים הפלסטיניים יובטחו, ויישמר העושר הטבעי של הפלסטינים, ולא לבזבז את האוצרות האלה לטובת אינטרסים זרים (ולא על בסיס) של גזילת האוצרות הטבעיים. לא הגיוני שבעלת הגז – פלסטין – תקבל רק 10%.” מכיוון שחמאס לא דרשה את סילוק בריטיש גז מן העסקה, הרי אותם “גורמים זרים” הם בהכרח CCC. הוא הדגיש כי השינויים שחמאס דורש יביאו לידי כך “שהעם  יוכל לסמוך על עצמו, ולא על הסיוע מן החוץ”. 

הממשל האמריקני כעס מאוד על מסע קרטר, וגם שני המתמודדים מטעם המפלגה הדמוקרטית, הגב’ קלינטון וברק אובאמה, פרסמו הודעות בגנות מסעו. אבל דווקא חוגי שלאף הישראליים תמכו בו. אולמרט וברק לא יכלו להופיע בגלוי בזכות מסעו, אבל שני “הניצים הטורפים” אלי ישי מש’ס, ואביגדור ליברמן, מצאו לנכון לפגוש אותו. וההקשר ידוע- מרטין שלאף, שותף CCC לעסקה. אין ספק שהשניים עשו זאת על סמך בקשתו של אולמרט, שחתר כל הזמן לשלום בית בין אש”ף לחמאס מן הסיבות הידועות. בראיון שהעניק אולמרט לידיעות אחרונות, 19.5.08 הוא הסביר כי לא יכול היה לפגוש את קרטר כדי שלא לתת לגיטימציה – וזה בדיוק היה תפקידם של ישי וליברמן, לתת לגיטימציה לקרטר, שיוכל לבוא למשעל ולהנייה בגיבוי ממשלת ישראל, ואיתות ברור משלאף כי הוא בעד הכללת חמאס בעסקה, ונגד מלחמה בו.  

אם כך, קשיי מימוש העסקה הם בעיקרם פנים פלסטיניים, ולקרטר יש קלפים טובים לשכנע את חמאס לקבל את CCC כשותף. (הבעיות של PIF עם חמאס נראות כפחות חמורות. מוניב אל-מסרי ביקר כמה פעמים בעזה והתקבל על- ידי ראשי חמאס). קרטר – כמפקח על הבחירות הפלסטיניות נתן את הגושפנקא לבחירתו של ערפאת כראש הרשות הפלסטינית, והוא גם פיקח על הבחירות שהביאו את חמאס לשלטון, אבל הגושפנקא שלו לא היתה חד משמעית. הוא יכול לתת לחמאס את הלגיטימיות הסופית.

לעזרת קרטר עשויה להגיע עזרה ממקור לא צפוי – רוסיה וחברת הגז הענקית  גזפרום – והחוטים עשויים להוליך לאולמרט ולידידו המיליארדר שטיינמץ.   

 

גזפרום

 

בינואר 2008 החליטה חברת בריטיש גז לסגור את משרדיה בישראל, לאחר שנואשה מיכולתה להתגבר על הסיבוכים האינסופיים במסדרונות השלטון הישראלי, אבל בעיקר בגלל הכישלון לשכנע את חמאס לקבל את המצע המדיני של הקוורטט על מנת להתגבר על המצב שנוצר בעזה עם תפיסת השלטון בידי חמאס. יחד עם זאת, היא לא ויתרה על הזיכיון, והמתינה להתפתחויות. מסעו של קרטר, ומגעי ישראל-חמאס בדבר הודנה, השאירו את החברה בעמדת המתנה להתפתחויות עתידיות.

אחת מהן היתה העברת חלקה של בריטיש גז לענק הגז הרוסי גזפרום [162]. מאז ומתמיד התעניינה גזפרום בעסקים בישראל, וראשיה היו באים לעתים מזומנות לישראל על מנת שתתחבר לרשת הגז הרוסית. [163]

ואולם, מראשית 2007 התחילו להתפרסם ידיעות כי בריטיש גז וגזפרום נכנסו לשיחות על מיזוג או שיתוף פעולה נרחב ביניהם. [164] טבעי כי גם מצבור הגז בעזה יהיה נושא לדיון ביניהם.

ואכן דווקא אז, כאשר נפוצו הידיעות על מגעי ענקי הגז הבריטי והרוסי, באמצע ביקורה של שרת החוץ האמריקנית, קונדוליסה רייס בישראל באוקטובר 2007, יצא אולמרט לפגישת פתע ברוסיה – לבדו —  לשיחה עם פוטין בארבע עיניים! כך דיווח רמי יצהר באתר “עניין מרכזי” על הפגישה [165]:  ראש הממשלה, אהוד אולמרט, יוצא ביום חמישי במפתיע למוסקבה לשיחה אישית בארבע עיניים עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. בערב ישוב ראש הממשלה לארץ. בירושלים דווח לקונית על הפגישה במוסקבה לאחר שהוברר כי לא ניתן לקיימה בחשאי, אך מדובר כנראה באחת הפגישות החשובות שקיים אולמרט בשנים האחרונות – אמר ל”עניין מרכזי” מקור מדיני בירושלים. אולמרט יוצא עם שלושה מלווים בלבד במטוס קטן וללא כתבים ישראלים.  
 זאת נראית יותר כנסיעת עסקים פרטית מאשר נסיעה מדינית של ראש ממשלה חרף הארשת של ה”חשיבות המדינית”. מה יכול להיות אותו “מטוס קטן”? מן הסתם מטוס של איש עסקים פרטי, ובהקשר הזה זה יכול להיות רק ידידו  בני שטיינמץ, שבמקרה או לא, מייצג את גזפרום בישראל [166], ושמו הוזכר גם כמי שהיה קשור במגעים של בריטיש גז בישראל. התופעה של ראש ממשלה, היוצא למסע עסקים פרטי במטוס פרטי, כנראה בחברת איש עסקים פרטי, ללא צוות מדיני ונפגש עם פוטין בארבע עיניים, הוא בפני עצמו חסר תקדים.

בראיון שהעניק אולמרט לידיעות אחרונות, 18.4.08, על שאלה בעניין גאידמק הוא התבטא באופן מפתיע כך: “אם תשאלו את גאידמק עליי היום, לא תשמעו דעה כל כך נחרצת עליי היום”. ברנע ושיפר מוסיפים: “בירור שערכנו מעלה שאכן, מסתמן באחרונה מהפך ביחסים בין אולמרט לגאידמק. גאידמק הפסיק לתקוף אותו. “האם מעורבות תיווך אפשרית של  אולמרט בין גזפרום לבריטיש גז הניעה את רוסיה לסייע לו במערכת הפנים ישראלית?

מטוסו של שטיינמץ כבר הוזכר במגעים קודמים עם הרוסים [167] . בביקורו של אולמרט כשר מסחר ותעשייה, הגיע גם שטיינמץ במטוסו הפרטי, והשתתף בשיחות עם ראשי גזפרום למרות שלא היה חבר רשמי במשלחת  הישראלית.

המגעים עם גזפרום הם חלק אינטגרלי עם המגעים עם חמאס על ‘הודנה’. לרוסיה, שלא כמו בריטניה, אין עכבות לעשות עסקים עם חמאס. לפיכך, השיחות על הודנה, המגעים עם גזפרום, ושליחותו של קרטר הם כולם פנים שונות של אותו דבר. כפי שחשף גלובס, הממשלה היתה שקועה בענייני העסקה אפילו במאי 2008.

על פי הכתבה של וייץ ובן דוד, ישראל היתה אדישה לחיזורים של גזפרום. מן הסתם אולמרט (ושרון) לא רצו לקדם עסקה המתחרה בעסקה הבריטית. העניין בגזפרום התעורר מחדש כאשר גזפרום ובריטיש גז החלו לגלות עניין משותף (כשם שהעניין בשלום עם סוריה התעורר עם התברר הקשר שלה להסכם עם חמאס)

המערב גילה חשדות עמוקים, שנבעו מן הגישה האגרסיבית של גזפרום, שהוא מונופול ממשלתי, [168]  כפי שבאה לידי ביטוי בניתוק אספקת הגז לאוקראינה. וייץ ובן דוד מסבירים כי השיקולים האלה לא מעודדים את ישראל להתקשר בעסקה הרוסית, אבל כל החששות האלה נמוגו כאשר גזפרום התבררה כמושיעה אפשרית לעסקה בעזה.

אכן, דרך ארוכה עברה ישראל מן הימים שפסלה עסקה שבה היתה אמורה להשתתף חברה ישראלית, יחד עם חברה אמריקנית, תוך הבטחת מניעת כסף לטרור. כעת מדובר על חדירה רוסית למשק האנרגיה הישראלי, יחד עם חמאס, תוך פסילה עקרונית של חברות ישראליות, כאשר מן הרווחים ייהנו גורמי טרור איסלמיים ושל פת”ח.

 

חמאס

 

אחרי שליברמן ואלי ישי נועדו עם קרטר, ועל ידי כך נתנו לגיטימיות למסעו להסדר עם חמאס, באופן שיכול היה להפתיע הדיוטות, התקיימה פגישה מתוקשרת, 12.5.08, בין ישי לבין ראש המודיעין המצרי, עומר סוליימאן, שהגיע לישראל מנת לקדם הפסקת אש בין ישראל לחמאס. כפי שהסביר את פשר ההכשר שנתן לקרטר, ישי הסביר גם את ההכשר לעסקה עם חמאס בצורך לקדם את שחרור גלעד שליט [169]. האיתות היה ברור, ש”ס הניצית, תומכת בהפסקת האש. החייל החטוף שימש עלה תאנה “פטריוטי” להכשרת הפסקת האש עם חמאס. בכך גם אותת ישי כי הוא מצדד באסכולה לשתף את חמאס בעסקה, כדעת אולמרט וברק, ולא להחזיר את דחלאן לעסקה, כדעת רמון.  הפגישות של ליברמן עם קרטר והפגישה של ישי עם סוליימאן העידה כי שלאף הכריע לטובת עסקה עם חמאס, אולי בעקבות הבשורות הטובות שעברו בתיווך של קרטר.

לדעת פרשן פלסטיני, סוליימאן ווערי, חמאס היתה מגרשת את פתח מעזה בכל מקרה, אבל עיתוי הפעולה נבע משיקולי העסקה. לדבריו, [170]  הידיעות שפורסמו בלונדון כי העסקה קרובה לסיכום, הניעה את חמאס להחליט על הפעולה לפני שתיחתם. לדבריו, ההחלטה התקבלה בטהראן, מכיוון שאיראן גם רצתה לשלוט על אשקלון, כדי לשלוט על צינור הנפט אילת אשקלון, כחלק ממדיניותה להגמוניה על נתיבי האנרגיה באזור.

זה היה הרמז הברור ביותר לאחת השאלות המטרידות ביותר – מדוע אולמרט שם את פרוייקט בריטיש גז על שולחנו, על חשבון כל האלטרנטיבות האסטרטגיות האחרות, ובראשם הפיכת אשקלון לנקודת חיבור בין הקווקז ורוסיה למזרח הרחוק. בלי קשר למדיניות אפשרית של איראן, הרי ברור כי הפרוייקטים האסטרטגיים הקשורים באשקלון מייתרים את עסקת בריטיש גז. מכאן, שהעניין של חמאס בעסקה עשוי היה לנבוע גם מן האסטרטגיה של איראן שלא לאפשר את הפעלת צינור אשקלון-אילת כקשר אסטרטגי בין הקווקז ורוסיה למזרח הרחוק. 

לימים התברר כי למחיקתה של אשקלון כצומת מעבר אנרגיה היה היבט אסטרטגי עוד יותר חמור. בתאריך 15.5.08 פרסם אתר המודיעין סיגינט כי הודו ביטלה עסקת נשק בת 2.4 מיליארד דולר בגלל דרישת איראן, שעמה נקשרה בעסקת גז. [171] כלומר: ערעור דימויה הביטחוני של ישראל הביא את הודו להרהר ביציבות הקשר האסטרטגי ונכונותה לשלם מחיר לאיראן עבור ביצוע עסקת גז, שהיתה יכולה לבוא מישראל.

ההסתבכויות עם חמאס היו רק חוליה בשרשרת של חוסר המזל שליווה את העסקה מראשיתה. אחרי שנדונה האפשרות לשיתוף גזפרום חלה הידרדרות מדינית בין בריטניה לרוסיה, ובפגישות שנערכו בקהיר בין שר הנפט המצרי לשר האנרגיה הפלסטיני ברבע הראשון של 2008 נדונה גם עסקת הגז כחלק מן האחריות הכוללת על אספקת החשמל ממצרים לעזה. [172]  בעת שדברים אלה עולים על הכתב נבחנת האופציה המצרית של העסקה, שאיננה ברורה. מכל מקום, בריטיש גז היא בעלת מעמד חזק במצרים, ועקרונית אפשר להעביר את הגז למצרים ומשם לישראל. במקרה הזה ישראל תפסיד את האספקה האלטרנטיבית שעומדת בבסיס מדיניות האנרגיה שלה, ותהיה תלויה לגמרי באספקה המצרית. 

האחריות של מצרים על העסקה תלויה כמובן בשאלה האם חברת CCC עם שלאף תהיה בעסקה, וזה מן הסתם עניינו של קרטר.

מצטיירת תמונה לא ברורה כל צורכה ועל פיה חמאס וCCC יגיעו להבנה על העסקה, גזפרום – כלומר, רוסיה או מצרים, יהיה הגורם המדיני שיהיה אחראי על מימוש ההתחייבויות, ישראל תורחק סופית, חרף האינטרסים הביטחוניים של חיל הים להיות נוכח במקום, והפרויקט יאוחד עם עסקת הגז בין מצרים לישראל, שפירושה תלות מוחלטת של ישראל במצרים, כלומר, בספָּק חיצוני יחיד.

 

 

איפיון האינטרסים של חבורת שלאף בעניין הפלסטיני

 

התהפוכות בעזה, ביחסי בריטניה ורוסיה וביחסי חמאס ומצרים אילצו את חבורת שלאף ליכולת תמרון עילאית כדי לפלס כל פעם דרכים חדשות. עיקר המחלוקת היתה האם לגרש את חמאס מעזה ולהחזיר את דחלאן או לשתף את חמאס בעסקה. הצעתו של קרטר לחזור למתכונת של ממשלת מומחים טכנוקרטית מצביעה בברור לכיוון עסקה עם חמאס. חמאס היה אמור “לא ללכלכך את ידיו” ולהסכים לסגת אל מאחורי הקלעים על מנת לאפשר למי ש”האופק הכלכלי” נוסח פרס (וליברמן… ) בראש מעייניו, למלא את קופות חמאס. לעומת זאת, רמון רצה לרסק את חמאס ולהחזיר את דחלאן, ופגישת ליברמן עם קרטר מעידה כי עבר למחנה תומכי חמאס.

מה שהיה מוסכם על כולם – להחזיר את הקשר בין רמאללה לעזה, אפילו תוך מתן מעבר בטוח טריטוריאלי לפלסטינים, לא רק מכיוון שהחברות הפלסטיניות השותפות להסכם מרכזן ברמאללה, אלא גם כיוון שייצוב שלטון חמאס פירושו שמיטת הקרקע החוקית לזיכיון שניתן לבריטיש גז מטעם הרשות הפלסטינית שמרכזה ברמאללה. לפיכך גם כיבוש ארוך טווח של עזה במתכונת “חומת מגן” לא באה בחשבון, מכיוון שחיזוק יסוד “הכיבוש” מחליש את הלגיטימיות החוקית של הרשות הפלסטינית לחדש את הזיכיון כאשר יפוג תוקפו.

ב-  17.5.08 התבטא לראשונה השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, כי הגיע השעה לבחון אם בכלל הרשות הפלסטינית שולטת בעזה, וזאת לנוכח משך הזמן שאין לה נוכחות באזור הנתון בשליטת חמאס. [173] הכרזות מן הסוג הזה הם סיוט לחבורת שלאף, מכיוון שאם הרשות הפלסטינית איננה בעלת מעמד חוקי בעזה, הרי פוקעת סמכותה לתת זיכיונות, או לחדש אותם.

בהופיעו לפני וועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-26.5.08 שלל אולמרט כל פתיחה שהיא של מעבר רפיח. כלומר: המעברים של עזה יהיו לכיוון ישראל וראמללה כולל מעבר בטוח בריבונות פלסטינית בין עזה ליו”ש.

למרבה הצער, גם הכנסת אשקלון לטווח הטילים הוא לטובת העסקה של עזה, מכיוון שהיא מבטלת את התחרות של אשקלון כצומת לקישור אוצרות האנרגיה של הקווקז ורוסיה למזרח הרחוק, ומייתרת את העסקה.

ישראל נכנסה לסיטואציה סוריאלסטית ועל פיה היא נלחמת על זכותה להפעיל את מעברי הגבול בין ישראל לעזה גם תחת אש המרגמות של חמאס, ולא חס וחלילה לנתק את הקשר הזה על פי ההיגיון המתחייב מן ההתנתקות מעזה [174]. אפשר להסביר את ההתעקשות הזאת בהסברים טובים ונכוחים,  על הצורך למנוע משבר הומניטארי בעזה, אבל יש גם לקחת בחשבון את שיקולי העסקה: היא לא מאפשרת ניתוק בין רמאללה (וישראל) מעזה. יתר על כן, על פי ההבנות עם בריטיש גז, עזה תקבל את הגז מישראל, ולא ישירות מן הקידוח. מכאן, אם עזה וישראל מתנתקות סופית – אי אפשר לבצע את החלק הזה מן העסקה.   

אשר לפיתוח מאגר הגז בחיפה, וְיתר פוטנציאל הגז בחופי ישראל – אין מה למהר….  

מכאן, שהכפפת מדיניותה של ישראל לשיקולי עסקה אחת בינונית בהיקפה, גרמה לעיוות בשיקוליה הממלכתיים של ישראל, בתחום המדיניות, הביטחון והאנרגיה, וקירבו אותה למשבר בשלושת התחומים האלה.

 

ירושת אולמרט

 

ככל שהתהדקה לולאת חקירות המשטרה סביב צווארו של אולמרט התגבר הצורך להעמיד לו יורש, שישמור על האינטרסים של חוגי שלאף. מן הראיונות והפרשנויות בקול ישראל ובגלי צה’ל ב-    25-26.08 עולה התמונה הבאה: ברור לכל כי צפורה לבני, ממלאת מקומו של ראש הממשלה, ובעלת הסיכוי הגדול ביותר לשמור על מעמדה של קדימה בציבור, נפסלה מן הירושה, וחוגי שלאף חיפשו יורש שישמור על האינטרסים של החבורה כקבוצה, ושל המושך בחוטים בווינה. מתברר כי ליבני צורפה לקדימה רק “כקישוט” כמוה כדיכטר. נשיותה הנאה נועדה להיות העטיפה המבריקה המסתירה את תוכנה הסרוח של החבילה. הוזכרו שמותיהם של רמון, מופז, ויו’ר הכנסת, דליה איציק. 

רמון הוא נציגו המובהק ביותר של שלאף, ומשאת נפשו לראותו כראש ממשלה בישראל. מופז לא מוזכר כמקורב שלו, אבל מקורב מאוד לדחלאן, ויש ידיעות שלא אומתו שקרובי משפחתו של מופז שותפים לעסקים עם דחלאן ואולי עם שלאף עצמו. דליה איציק מקורבת מאוד לפרס, ומכאן שגם היא שייכת עקרונית ל”חבורה”. אם כך, רמון הוא הבחירה האולטימטיבית, ליבני היא הפסילה האולטימטיבית, מופז ואיציק הם דמויות בינים שאפשר לבנות עליהן את המשך השרשרת.

בישיבת הממשלה ביום 25.5.08 אמר אולמרט כי בעניין השיחות עם סוריה, ברק היה שותף מלא בעוד לבני “יודעת”. בכך סימן אולמרט את המטרה האסטרטגית: יורשו האמיתי יהיה ברק [175], ו”המפץ הגדול” שתוכנן בפגישה בין בין שלאף, ליברמן ורמון בתורכיה, יושלם עם התמזגות העבודה בקדימה בהנהגת ברק. רמון, איציק ומופז הם רק תחנות בינים.

 

פרס וחברת PCSC

חברת PCSC שמימנה את גדודי אל-אקצה, והעומד בראשה, מוחמד רשיד, שלא הסתיר את כוונתו להשמיד את ישראל “בסבלנות”, היתה  קשורה גם בשמעון פרס, ונעזרה בו בהסתרת כספי ערפאת בארה’ב. להלן אנו מביאים את כתבת אתר Bloomberg האמריקני במלואה מפאת חשיבותה. עיקרה: קרן הון סיכון של פרס Evergreen Partners השקיעה את כספי PCSC בארצות הברית וייסדה עמה חברות קש ברחבי העולם, בין היתר באיי קיימן, בייחוד אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר המוסדות הפיננסיים בעולם נזהרו מהשקעות של גורמי טרור פלסטיניים. על פי הכתבה, היו אלה הישראלים שפתחו עבור רשיד את עולם ההשקעות המערבי, וכל עוד התנהל תהליך שלום, וערפאת היה אישיות מקובלת בבית הלבן, לא היתה בעיה מיוחדת. אבל אחרי שקלינטון האשים את ערפאת בהכשלת שיחות קמפ דייוויד, ובייחוד אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, היה קשה לפלסטינים לנהל עסקים בארה”ב, והם נעזרו ב-  Evergreen Partnersבתל אביב המקורבת לפרס.

 

 

 

 

להלן הכתבה במלואה:

Welcome!

 

Political Forum

 

Please bookmark.

 

 

 

 

TOPIC: Arafat’s Legacy Death, more death and debt

Author

Message

 

audrasun

 

 Commentator

 

Commentator

 

 

 

 

icon_none Arafat’s Legacy

Tue Dec 28, 2004 11:42 am

 

 

Arafat’s Investments
Bloomberg News Service

[Scroll Down to look at the Involvement of Peres]

December 22 (Bloomberg) — In 35 years as Palestinian leader, Yasser Arafat raised billions of dollars. He spent the fortune to wield power, to pay militants who attacked Israel and to invest in the U.S. and the Middle East.

Arafat used a holding company to buy stakes that ranged from $285 million in Egyptian mobile-phone company Orascom Telecom Holding SAE and its affiliates to some $30 million in private equity, mostly in the U.S. These included $3.2 million in Herndon, Virginia-based Simplexity Inc., which makes electronic-commerce software, $2.1 million in New York- and Boston-based Vaultus Inc., which makes software for wireless computers, and $1.3 million in New York-based Strike Holdings LLC, which owns the Bowlmor Lanes bowling alley in Manhattan’s Greenwich Village.

Arafat, who died on November 11 at age 75, disclosed $799 million of investments in documents the Palestinian Authority has released over the past two years that show he didn’t just invest in building basic services in the West Bank and Gaza.

At a time when the authority was starved for funds, Arafat’s money managers placed bets from Tel Aviv to Silicon Valley on venture capital funds, software startups and telecommunications companies.

“Arafat was notoriously secretive, and he spread the money all over,” says Rachel Ehrenfeld, director of the New York-based American Center for Democracy and author of “Funding Evil: How Terrorism Is Financed and How to Stop It” (Bonus Books, 2003). “He didn’t give the public a view of the investments until the donor community protested about corruption.”

Holding Company

Arafat and his money managers invested abroad through Palestine Commercial Services Co., a Ramallah-based holding company owned by the Palestinian Authority and known by its initials, PCSC. Arafat controlled PCSC through his financial adviser, Mohamed Rachid, according to Palestinian legislators Hanan Ashrawi and Azmi Shuaibi. Arafat appointed Rachid as PCSC’s chairman, a June 2004 World Bank report shows.

One PCSC subsidiary started investing $25 million in venture capital funds and Internet startups on April 4, 2000 — three weeks after the Nasdaq Composite Index peaked. The funds have since lost about two-thirds of their value.

Arafat made the investments abroad with tax money that he “diverted” from the Palestinian finance ministry, according to a September 2003 International Monetary Fund report on the Palestinian economy. Israel collected import taxes for goods destined for the territories and then passed the funds to the authority.

Violence Erupts

Israel halted the payments after violence erupted in the West Bank and Gaza in September 2000. By the end of 2002, the Palestinian Authority owed its ministries and suppliers as much as $531 million, or 10 percent of gross domestic product, the IMF report says.

“A political crisis occurred in May 2002,” the IMF report says. “Intense discussion within the cabinet, political factions and the Palestinian legislative branch, coupled with external pressures, prompted President Arafat to take immediate action toward a broad-based effort at institutional reform.”

In 2002, Arafat handed control of PCSC to a new Palestine Investment Fund, which then hired New York-based Standard & Poor’s, a McGraw-Hill Cos. unit, to value the investments.

Report Released

In May 2004, the fund released its first annual report, which covered 2003 and was audited by the Amman, Jordan, office of Ernst & Young, a member of New York-based Ernst & Young International, which provides accounting and auditing services in 140 countries. The report showed the Gaza City-based Palestine Investment Fund had net income of $40.1 million in 2003 on revenue of $85.1 million.

The report also revealed that PCSC held a $6.8 million account of venture capital investments at New York-based Citigroup Inc., the world’s biggest bank. “Citigroup does not have any accounts for Yasser Arafat, and we never have,” company spokeswoman Shannon Bell said in a November 19 statement.

Citigroup Chief Executive Officer Charles Prince, 55, declined to answer questions about the account. There is no indication that Citigroup was aware that Arafat controlled PCSC.

Arafat was both hailed as a peacemaker and hated as a terrorist. In 1994, he shared the Nobel Peace Prize with Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin and Foreign Minister Shimon Peres after the three negotiated the 1993 Oslo accord, which created the framework for Palestinian autonomy in the West Bank and Gaza Strip, which Israel occupied during the Six-Day War in 1967. Israel blamed Arafat for attacks on civilians, including the raid on the athletes’ village at the 1972 Olympic Games in Munich that killed 11 Israelis.

Second Set of Money

As chairman since 1969 of the Palestine Liberation Organization, the diplomatically recognized representative of the Palestinians, Arafat controlled another set of investments and bank accounts, valued in 2002 at $500 million by Israeli army intelligence.

The number today is probably lower because the Palestinian Authority today gets much of the money that once went to the PLO in the form of donations from Arab governments, says Mohammad Shtayyeh, managing director of the West Bank-based Palestinian Economic Council for Development and Reconstruction, which administers aid money the Palestinian Authority spends.

The $799 million that’s now in the Palestine Investment Fund is the bulk of the assets that were under Arafat’s control, Shtayyeh says. “All the Palestinian money has been consolidated in the Palestine Investment Fund,” says Shtayyeh, who is also an economics professor at Birzeit University in the West Bank.

Tax Money

Arafat’s main source of cash for PCSC’s investments was Palestinian Authority tax money that he and Rachid collected yet never deposited into the authority’s budget, according to the IMF report.

Getting Arafat to hand over the holdings was like pulling teeth, says Ashrawi, 58, a former member of his cabinet. Arafat gave in to pressure from aid donors such as the European Union and from his finance minister, Salam Fayyad, the IMF’s former representative in the territories, she says. They demanded that Arafat turn over the investments as a condition of further aid, she says.

Until then, there had been little transparency, says Joel Toujas-Bernate, Washington-based IMF mission chief for the West Bank and Gaza. “Since then, many reforms have been implemented,” he says.

Global Investments

Most of the bigger investments held by the Palestine Investment Fund are in the West Bank and Gaza, such as the wholly owned Cement Co., valued at $54 million, which Arafat ran as a local monopoly until 1996; a $71 million stake in the Palestinian Authority’s joint venture with Reading, England-based BG Group Plc, the U.K.’s third-largest natural gas producer, to explore for gas off the Gaza Strip’s Mediterranean shore; and a 35 percent stake in Palestine Cellular Communications Co., the only mobile- phone service based in the territories, valued at $36.9 million.

Arafat also invested around the world through PCSC. The fund owns 25 percent of Algiers-based Orascom Telecom Algeria SpA, valued at $185 million, and 22 percent of Tunis-based Orascom Telecom Tunisie SA, worth $75 million, according to the annual report and asset valuations.

The companies run networks in Algeria and Tunisia for Cairo- based Orascom Telecom Holding, the Middle East’s biggest mobile phone company. The company’s stock has risen 32-fold in two years to 250 Egyptian pounds yesterday from 7.70 pounds on December 19, 2002, on the Cairo & Alexandria Stock Exchanges. Orascom Telecom’s global depositary receipts, equal to half of a share, have risen to $20.08 from 78 cents on the London Stock Exchange over the two- year period.

Egyptian Stake

The Palestine Investment Fund owns 10 percent of the Egyptian company’s stock outstanding, according to the number of shares shown as held by the fund in S&P’s valuation and the total issued and paid-up share capital listed in Orascom Telecom’s earnings report for the first half of 2004.

The stake was worth about $25 million according to S&P’s January 1, 2003, valuation and currently may be valued at $394 million based on the stock’s market price and the 10 million Egyptian shares and 2 million London-traded shares held at the time of S&P’s report.

Arafat adviser Rachid holds one of seven seats on Orascom Telecom’s board of directors, according to Orascom’s Web site. The chairman and CEO is Naguib Sawiris, a member of the family that founded and controls the company.

In the U.S., Arafat’s money managers set up Delaware holding companies for the sole purpose of making investments for PCSC, says Zeid Masri, 38, an American of Palestinian heritage who handled some of the investments and is managing partner of SilverHaze Partners LLC.

Palestinian Connection

McLean, Virginia-based SilverHaze manages an undisclosed amount of money for wealthy families, says Masri, who’s distantly related to two of the seven directors on the Palestine Investment Fund’s board: Maher Masri, the Palestinian minister of national economy, and Sabih Masri, chairman of Palestinian Telecommunications Co. and the Nablus-based Palestine Securities Exchange and a director of Amman-based Arab Bank Plc.

To invest in Strike Holdings, which owns Bowlmor Lanes in Greenwich Village and bowling alleys in Miami; Bethesda, Maryland; and New Hyde Park on New York’s Long Island, Masri says he created a holding company called Onyx Funds LLC. Onyx, which is 100 percent owned by PCSC, was incorporated on June 1, 2002, in Delaware. Its only holding is the $1.3 million of Strike Holding shares, S&P’s valuation of Onyx states.

`Separate Investment’

“It was a separate investment they wanted to do, so we created a partnership that they owned,” Zeid Masri says. “We wanted to separate it from other investments” held by PCSC.

Masri says the investment came about because he was a classmate of Strike Holdings founder Thomas Shannon at the University of Virginia’s Darden Graduate School of Business Administration, where Masri earned an MBA in 1992.

SilverHaze Partners has also invested in Strike Holdings, Masri says. Shannon didn’t return phone calls to his New York office requesting comment.

Masri worked at New York-based Bessemer Trust Co. in the alternative asset management group and at Baltimore-based Alex. Brown & Sons, now part of Frankfurt-based Deutsche Bank AG, as a principal in the principal investing group, according to SilverHaze’s Web site.

He also managed Chalcedony LLC for PCSC, which set aside $25 million for Chalcedony to make investments starting on April 4, 2000, when the Internet bubble was popping, according to the valuation reports released by the Palestine Investment Fund. Chalcedony invested just $9.9 million — which had shrunk in value to $3.9 million by January 1, 2003, the reports say.

E-Commerce Company

For example, Chalcedony bought a $140,000 stake in a fund run by Bethesda, Maryland-based Novak Biddle Venture Partners that had dropped to $36,824 in that time. It purchased a $3.2 million stake in Simplexity, the e-commerce software maker, that had plunged to $408,799, the S&P valuation shows. Its $2.1 million investment in Vaultus, the maker of software for hand-held computers, had dropped to $1 million, the valuation shows.

PCSC came to Masri to invest around 2000, based on word of mouth, he says. “This came through somebody that was recommended to us, and that’s how that relationship began,” he says. “We manage money for families, ourselves and small institutions.”

Masri says his main contacts in the territories were administrators of PCSC who consulted with him on investments. He says he met Arafat’s adviser, Rachid, the PCSC chairman, only occasionally.

As the Palestine Investment Fund has taken over management, Masri’s role has dwindled, he says. Companies that PCSC invested in knew whose capital it was, Masri says. “When we invest, people want to know where the money is coming from,” he says. “We’re 100 percent comfortable about where the money came from.”

Camp David Talks

When Masri began making the investments in 2000 and 2001, Arafat’s reputation in the U.S. was good, Masri says. President Bill Clinton hosted Arafat as a peacemaker at the Camp David presidential retreat in Maryland in July 2000. Those talks collapsed after Arafat rejected a proposed settlement with Israel that included shared sovereignty over Jerusalem.

Two months later, in September 2000, violence broke out in Israel and the Palestinian territories after Ariel Sharon, head of the conservative Likud party, visited Jerusalem’s Temple Mount, known to Muslims as the Haram al-Sharif, or Noble Sanctuary. U.S. President George W. Bush took office in January 2001, and the following month Israeli voters, disillusioned with the peace process, elected Sharon prime minister.

Arafat Shunned

After Sharon took office on March 7, 2001, both he and Bush refused to restart talks with Arafat, blaming him for the violence that has since claimed at least 990 Israeli and 3,440 Palestinian lives.

Even as Bush refused to talk with Arafat, there was no prohibition against Arafat or the Palestinian Authority investing in the U.S. The financial sanctions relating to Palestinian organizations are against groups the U.S. designates as terrorist, according to the U.S. Treasury Department. They include Hamas and al-Aqsa Martyrs Brigades, which says it’s an offshoot of Arafat’s Fatah guerrilla movement.

Arafat’s government had one of its first contacts with the world of private equity in 1998, when Tel Aviv-based Evergreen Partners, a venture capital firm that manages $610 million, organized a fund to invest in the Palestinian territories.

Peres led the effort to raise $65 million for a Peace Technology Fund, says Tel Aviv-based Tirza Florentin, 40, who was general manager of the fund. “It was money that was raised from international investors, Israelis and Palestinians, to invest in the Palestinian territories,” she says of the fund, run by Evergreen, that made investments from 1998 to 2000, when violence broke out in the West Bank and Gaza.

Peace Technology Fund

The Peace Technology Fund invested in the local phone company, Palestine Telecommunications, known as Paltel, and Palestine Development & Investment Ltd., known as Padico, which invests in Palestinian real estate and companies, Florentin says. Investors included the Palestinian Authority; Bank Leumi Le-Israel Ltd., the country’s biggest state-owned bank; and International Finance Corp., a Washington-based member of the World Bank Group that provides money for private-sector projects in the developing world, she says.

“The idea was the private-sector development and growth would promote peace,” Florentin says. For now, “it’s on hold,” she says.

As Evergreen was investing in the Palestinian territories for the peace fund, it was also helping PCSC find places to put its money around the world, according to the Palestine Investment Fund documents.

Evergreen Partners

In November 1999, Evergreen formed Evergreen Partners U.S. Direct Fund III LP, incorporated in the Cayman Islands, to which PCSC committed $8 million for investments in Israel, the U.S. and the U.K. That partnership is one of three that together form the Evergreen Partners Direct Fund III, which had total committed capital of $170.5 million at the end of 2002, according to S&P’s valuation of the PCSC investment.

PCSC’s share constitutes 4.7 percent of the total fund and has a market value of $2.3 million because of the illiquidity of some of the holdings, according to S&P.

Evergreen Partners Direct Fund III’s holdings have included a stake in Los Gatos, California-based Actona Technologies Inc., a file management software maker that San Jose, California-based Cisco Systems Inc., the world’s largest maker of equipment to link computer networks, bought in August for $82 million.

The Evergreen Partners Direct Fund III made 3.7 times its money on the sale, being paid $22 million for what was originally a $6 million investment in Actona, according to Evergreen’s Web site.

Selling Holdings

The Palestine Investment Fund now holds PCSC’s share of the Evergreen fund. As its managers had planned, the Evergreen fund is in the process of selling holdings as the companies mature, through initial public offerings or private sales, according to Evergreen’s Web site, which doesn’t show overall returns paid to investors.

Other investors in the Evergreen Partners Direct Fund III and the two earlier Evergreen funds include Charlotte, North Carolina- based Bank of America Corp., the third-largest U.S. bank, and the Teachers Retirement System of the State of Illinois, according to Evergreen’s Web site.

Since the Palestine Investment Fund began operating on January 1, 2003, it has hired six investment managers locally to monitor its assets, according to the annual report. Profits go to the Palestinian Authority budget, and access to the fund’s two bank accounts requires the approval of two directors and the general manager.

Consolidating Assets

“We decided that all the assets must be controlled, must be under this investment fund,” says Azmi Shuaibi, 55, chairman of the Palestinian legislature’s economy committee. Shuaibi resides in Ramallah, has been a member of the legislature since 1996 and heads the Palestinian chapter of Transparency International, a Berlin-based anticorruption group. “We don’t want to give to any one person the power to invest and where to invest.”

The Palestine Investment Fund has a seven-member board, and Fayyad, the finance minister, is chairman. Rachid, Arafat’s economic adviser, is the fund’s CEO and general manager, according to the annual report. Rachid didn’t respond to phone messages left at his office in Cairo or e-mails sent to two addresses. Fayyad didn’t return phone messages left with his staff.

Over the past two years, Fayyad, Rachid and their staff have been weighing which assets should be sold in order to keep the Palestine Investment Fund in line with the primary aim of its charter: developing the Palestinian economy within a democratic process.

Bowling Alley

One investment that might not meet that goal is the bowling alley. Bowlmor Lanes does brisk business with Wall Street, boasting a client list on its Web site that includes Morgan Stanley, Lehman Brothers Holdings Inc., Credit Suisse First Boston, JPMorgan Chase & Co., Bear Stearns Cos. and Citigroup’s Salomon Smith Barney unit. Bowlmor also promotes bar mitzvah parties and offers a kosher caterer.

To Masri, such investments don’t seem incongruous. “At the end of the day, we all do business together,” he says. “It’s just business.” As records of Arafat’s investments show, such business didn’t always yield profits. The Palestinian leader had the same mixed record as an investor that he had as a peacemaker.

This article ran on the Bloomberg Wire Service on December 23rd, 2004

 

 

Reply with quote

 

 

Display posts from previous:  

 

 

 

 

 

Post new topicReply to topic  |##| -> |=|

 

 

 Related topics 

 Replies 

 Author 

 Views 

 Last Post 

No new posts

Who’s brainwashed in America?
Liberals

68

Tom

1498

Mon Nov 01, 2004 5:57 am
livefree View latest post

No new posts

Bush vs. Kerry on taxes

35

Anthony

688

Tue Aug 31, 2004 10:50 pm
LadyLiberty View latest post

No new posts

Bush and Kerry Secret “Brothers”– 2 sides of Caesar’s Coin
Article on Membership in Yale’s “Skull & Bones” Society

9

blueridge

340

Tue Aug 31, 2004 9:38 pm
LadyLiberty View latest post

This topic is locked: you cannot edit posts or make replies.

How much do these people like Bill O’Reilly make
$$$

46

Okay

800

Wed Jun 02, 2004 5:15 am
LaLePoP View latest post

This topic is locked: you cannot edit posts or make replies.

Why are our jobs going away?

95

MarkH

1319

Mon Apr 12, 2004 10:23 am
Argyle View latest post

No new posts

America’s Highway Infrastructure is Costing You Money
Feb 2004, Senate passed a $318 billion dollar six-year bill

3

James

212

Mon Mar 22, 2004 5:16 am
oddlycalm View latest post

No new posts

JOHN KERRY AND BILL CLINTON V.S. BUSH AND….NIXION!!!!!!!
YES THAT IS THE SIGHN OF THE END OF THE WORLD

0

joseph-prodigie

303

Fri Mar 12, 2004 10:21 am
joseph-prodigie View latest post

 

 




© BulletinZ.com and its licensors, powered by heavily modified phpBB.

 

אם כך, כספי העם הפלסטיני הוסתרו בידי שלושה אישים: מוחמד רשיד, סוהא ערפאת, ושמעון פרס.

 

מלחמת לבנון 

 

מלחמת לבנון השנייה נכשלה בגלל סיבות רבות, שנבחנו בהרחבה בדוח וועדת ווינוגראד. אבל הוועדה לא יכלה להעלות בדעתה כי אולי גם שיקולי העסקה שהסתתרו מאחורי הערוץ הפלסטיני קלקלו את החשיבה הממלכתית שהיתה חייבת להתרכז בניצחון על חיזבאללה.

מייד לאחר פרוץ המלחמה הפתיע ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בהכרזתו המהדהדת כי המלחמה “תמנף את ההתכנסות בגדה”. כלומר: את מהלכי המערכה בלבנון חישב ראש הממשלה על פי צורכי מדיניותו הפלסטינית. כאשר פרצה מלחמת לבנון כבר הסתמנה הבעיה המרכזית שאיימה על העסקה- התבססות שלטון חמאס בעזה. אנו לא טוענים כי אולמרט כיוון את המלחמה כדי לעקוף את בעיית חמאס מכיוון חדש, אבל בהחלט  אפשר לטעון כי משפרצה המלחמה, שיקולי הערוץ הפלסטיני האפילו על שיקול דעתו של אולמרט.  הצורך “למנף” את המלחמה לצרכי הבעיה הפלסטינית נועד ליצור את הסביבה הפוליטית והאווירה הכלכלית המתאימה להוציא את הפועל את העסקה, חרף ההידרדרות הכללית בעזה.

לאולמרט היו שתי בעיות “פלסטיניות” שקילקלו לו את היכולת לנצח בלבנון: כיבוש טריטוריאלי של דרום לבנון עמד בסתירה לנסיגה שזה עתה הושלמה מעזה, והמטרה של נסיגה עתידית מן הגדה, ובעזה- איך ליצור כוח צבאי שיסייע לדחלאן לחזור ולשלוט בעזה, וגם יעמוד לימין הרשות הפלסטינית שתקבל את השליטה בגדה. הפתרון הזה היה בדמות כוחות בינלאומיים. אולמרט רצה לקבוע בלבנון את דפוס הפעולה העתידי בשטחים הפלסטיניים, ודפוס הפעולה העיקרי היה לשגר כוחות בינלאומיים ללבנון שיהיו קדימון לשיגור כוחות דומים לעזה ולגדה. בעזה הכוחות הבינלאומיים היו אמורים להבטיח את ביצוע העסקה לצדו של דחלאן.  

הצורך לשגר לשטחים הפלסטיניים כוחות בינלאומיים נבעה מן הקושי המרכזי שבעזה שלט החמאס, ובגדה לא יכול היה אבו מאזן להעמיד כוחות פלסטיניים אמינים שיתפסו את מקומו של צה’ל הנסוג. מכאן, שבשיקולי המלחמה בלבנון לא ניתנה עליונות מוחלטת לכיבוש אתרי שיגור הקטיושות, ולניצחון על חיזבאללה, אלא ליצירת תנאים שיחייבו את הקהילייה הבינלאומית לשגר כוחות בינלאומיים חזקים כמודל לעזה ולגדה.

מערכת שיקולים זאת פותרת את חידת שיגור כוחות צה’ל “לכבוש” את דרום לבנון דווקא אחרי הכרזת הפסקת האש בידי מועצת הביטחון. רק כאשר אולמרט הבין שעל מנת לתת לקהילייה הבינלאומית הצדקה לשגר כוחות בינלאומיים צריך צה’ל לכבוש טריטוריה, ובלעדי זה לא ישוגרו כוחות בינלאומיים – רק אז הורה של “כיבוש” דרום לבנון. סימנו “כיבוש” במירכאות, כי לא היתה כוונה להשתלט על אתרי הקטיושות, אלא רק ליצור תשתית לגאלית לשיגור כוח יוניפיל משודרג.  

וועדת וינוגראד לחקר כשלי המלחמה היתה ערה לבעיה זאת, אבל למרבה הצער לא התייחסה אליה בפרק הסיכום הקובע של עבודתה, ובנקודה קריטית זאת היא כשלה.

בקריאה בין השורות מתקבל הרושם כי צרפת, שייצגה את האינטרסים של ממשלת לבנון באותם ימים, לא נלהבה משיגור כוחות בינלאומיים, והעדיפה את “הקפאת המצב” כלומר: השארת כוחות כיבוש ישראליים בדרום לבנון. כך למשל העידה שרת החוץ, צפורה לבני, [176] על השפעת אירועי כפר קנא על המו’מ המדיני: “הדבר חיזק…. כמה תהליכים שפעלו לרעת עמדת ישראל …….. , הסכמתו של סיניורה להצבת כוח רב לאומיהושעתה.…, גברה התמיכה בעמדת צרפת לפיה יש להקדים הפסקת אש מיידית ולדחות לעתיד את ההכרעות המורכבות יותר הנוגעות לשורשי הסכסוך והמציאות המורכבת, כגון ההרכב והמנדט של כוח רבלאומי מחוזק., האירוע יצר רתיעה מוגברת של כוחות רבלאומיים פוטנציאליים להיכנס לזירה מפני שהיא נתפשה כאזור לחימה ממשי.” כלומר: סניורה, באמצעות צרפת, ביקש שישראל תישאר בדרום לבנון ולא תמהר לצאת כדי שתשלים את המלאכה אחרי שתתעשת!! במקום אחר [177] הדגישה לבני כי “משמעות הסכם זה שישראל תהא עלולה  להיתקע בלבנון עד סיום ההידברות.” במילים אחרות: לבנון קיוותה כי ישראל תחזור לרצועת הביטחון ותחדש את מדיניות אזורי החיץ.

במקום אחר עולה כי שר הביטחון, עמיר פרץ, סבר [178]  כי “צריכה להינתן הוראה לצה”ל להשתלט על מוקדי שיגור הרקק, (רקטות קרקע-קרקע) בהקדם האפשרי.” מכאן, שפעולת צה”ל לא נועדה לחסל את אתרי שיגור הרקטות. למה היא נועדה אם כך? מתברר כי היא נועדה לאפשר לכוח רב לאומי לתפוס את מקומו של צה”ל הנסוג. [179] , “כוח רב לאומי חזק ובעל סמכויות אכיפה על פי פרק 7 למגילת האו”ם, שיוצב וייכנס לאזור בו יימצא צה”ל ויעסוק במימוש החלטות 1559 ו-.1680

התפיסה כי אל לה לישראל להסתבך שוב בביצה הלבנונית, וכי יש לצאת בהקדם ממלחמה חפוזה ולא מתוכננת, כפי שגרסה שרת החוץ, היא לגיטימית וראויה. בנוסף לכך יש לכבד את הבטחת קדימה לבוחר להעמיד כדגל את ההתכנסות בגדה, וקביעת גבולות הקבע של ישראל.  מה שלא לגיטימי – לשלוח את חיילי צה”ל אל מותם כדי לאפשר תשתית לגאלית לשיגור כוח יוניפי”ל משודרג .

כפי שכבר ראינו, עוד לא נדמו הדי הקטיושות וכבר ליברמן אץ ביוזמות של “פיתוח כלכלי” לעזה, והצבת כוחות בינלאומיים בעזה. [180]  הדרישה הישראלית לשגר כוחות בינלאומיים לגדה היתה דרישה קבועה בשיח הישראלי עם אירופה מאז. [181]

שיקולי העסקה, שהכתיבו העדפה של יצירת תנאים לכוחות בינלאומיים על פני כיבוש אתרי שיגור הקטיושות, בנוסף לנזק האסטרטגי שכבר גרם טננבאום בגלל הפרצה הביטחונית בקזינו ביריחו, היו מן הסיבות החשובות לכישלון המלחמה.

 

הגרעין האיראני

 

נזק אסטרטגי נוסף נגרם גם בהיערכות מול הסכנה האיראנית. מדיניותה של ישראל היתה להעדיף את הבעיה הפלסטינית על הבעיה האיראנית, מכיוון שהבעיה האיראנית היא “בעיה של העולם”, והבעיה הפלסטינית היא הבעיה של ישראל. [182]  ואולם, דבריו של היועץ לביטחון לאומי לשעבר, גיורא איילנד, רומזים על מניעים אחרים [183]  בשורה התחתונה, את “פורום החווה” הנושא האיראני פשוט לא עניין. “כל ראש ממשלה בישראל… ובעיקר שרון, הרבה פחות חזק מכפי שהוא מצטייר בציבור. בעצם הוא נשלט על ידי אחרים… ברור לחלוטין שראובן אדלר ודובי וייסגלאס היו יותר חשובים מכל שר במדינת ישראל.  שלאדלר אין עניין באיראן, שלדובי [וייסגלאס] אין עניין באיראן, מדינת ישראל לא מתעסקת באיראן”. ובמילים אחרות: מכיוון שלווייסגלאס – כמייצג של שלאף – היה עניין בקזינו ובעסקת בריטיש גז – ישראל התעסקה בקזינו ובבריטיש גז – ולא באיראן.

 

מרוואן ברגותי

 

מכיוון שהשותפים בעסקת הגז בעזה מן הצד הפלסטיני הם ראשי השחיתות הפלסטינית ונציגי המיליציות, ברור מדוע ישראל (ובריטניה) לא איפשרה רפורמות פלסטיניות שירחיקו אותם מן השלטון. סוגיה אחרת נוגעת למנהיג התנזים מרוואן ברגותי שנשפט והורשע לכמה מאסרי עולם על כמה וכמה מעשי רצח וטרור.

ברגותי מומן על ידי החשבונות שניהלו הישראלים בז’נבה, ואחר כך הקולות שנשמעו בזכות שיחרורו המוקדם באו בעיקר מאותם חוגים: שמעון פרס אמר כי לאחר שיבחר לנשיא יחון את ברגותי, חסון נועד עם מקורבי ברגותי, ואולמרט לא שלל את שחרורו [184]. המרחיק לכת מכולם הוא שר התשתיות בן אליעזר שאפילו הרחיק לכת באומרו כי את ברגותי יש לשחרר אפילו בלי חילופי שבויים עם חמאס. [185]

 ברגותי דוגל בפיוס עם חמאס, הוא אמור להשתחרר במסגרת העסקה עם חמאס או מייד אחריה, והוא חלק מן התוכניות לבצע את העסקה יחד עם חמאס.

העיתונות

העיתונות הישראלית נרדמה בשמירה. באופן כללי העיתונות היתה ערה לבעייתיות של התנהלות ממשלת שרון, ואחר כך קדימה, אבל כל הידיעות בעניין בריטיש גז לא חרגו ממדורי הכלכלה, כולל חשדות של מעורבות שלאף בעסקה. גילוייו המרעישים של עוזרד לב על מימון הטרור בידי ישראלים לא הוזכרו כלל, וספרו, שהיה אמור להרעיש את אמות הסיפים לא חרג מסיקור מנומס במדורי ביקורת הספרים.   

רק אחרי מלחמת לבנון השנייה, התחילו כמה עיתונאים לחשוד שמא אין פה עניין בשחיתות רגילה, אלא בהשחתה מכוונת ביד בעלי אינטרסים. ארי שביט [186] מהארץ למשל חשד כי מי שמכוון את מדיניות ההשחתה של אולמרט אינם אלא בעלי ההון שזכו בנתחים טובים מן ההפרטה. אי אפשר לבוא אליו בטענות כי לא יכול היה להעלות בדעתו שסיבת ההשחתה הם כספי ערפאת ושלאף ששיחדו פוליטיקאים בכירים בדיוק לצורך זה.  הוא גם אינו חוסך שבט לשונו מעמיתיו העיתונאים על האיפה ואיפה בטיפולם בקדימה לעומת טיפולם בנתניהו. [187] 

רוב החומר שהובא בחיבור זה לקוח ממקורות גלויים. אם קצת סקרנות, וקצת תום לב היה אפשר לעלות מזמן על סכנת ההשחתה הזדונית המאיימת על ישראל מבפנים.  

סיכום

ממשלת ישראל איבדה את עצמאותה. מדיניותה מוכתבת על ידי גורמים מאפיונרים שקנו בכסף את ראשיה ומצמידים לראשיהם אקדח הטעון בהוכחות הנחוצות למשטרה להעמידם לדין. מרטין שלאף, מושך בחוטים בווינה, וממשלת ישראל איננה יותר מאשר להקת מריונטות הנעות על פי תכתיביו. מצד אחד הוא מפתה אותם בשוחד ומצד שני מאיים עליהם בהסגרתם למשטרה אם לא ייכנעו לתכתיביו. מצדה, ממשלת קדימה מנסה להעביר “רפורמה” במשטר שתשחרר את הפוליטיקאים המושחתים מאימת החוק, ועל ידי כך הם גם משרתים את האג’נדה של שלאף. יתכן, כי הם גם רוצים להגן על עצמם מפני החומר המרשיע הנמצא בידי שלאף נגדם.

שלאף היה בעל בריתו האסטרטגי של ערפאת והיה הכלי היעיל ביותר שלו בהמשך המאבק בישראל אחרי הסכמי אוסלו. גם אחרי מותו של ערפאת, והרחקתו של מרטין שלאף מישראל בגלל עסקי השחיתות עם ראשי המדינה, הוא ממשיך להפעיל את המערכת הישראלית מרחוק על פי צרכיו ותוכניותיו שמטרתם ריסוקה של ישראל מבפנים תוך כדי גריפת הון לעצמו.

כרגע עומדת על הפרק עסקת הגז של עזה. העסקה הזאת בולמת את פעילות צה”ל בעזה, וכשם הקזינו מימן את כוח 17, עסקת הגז מפעילה את ראש ממשלת ישראל להשכין שלום בית בין פתח לעזה, והתוצאה המיידית—חידוש הקסאמים על הנגב.  אולמרט אחוז תזזית בוויתורים בלתי מוסברים במרוץ נואש בעקבות הזמן. ברגע שוויתוריו יעברו את הסף של מימוש העסקה,  כמו הקזינו ביריחו, כך גם כספי הגז יממנו את הטרור דרך חברת PCSC בין אם תישאר בידי פתח, בין אם תעבור לידי חמאס. 

אם אבו מאזן לא יוכל לסייע – הוא יוחלף בהנייה. אם הנייה לא ישתף פעולה—הוא יחוסל במסגרת “המלחמה בטרור”. אופציה נוספת – החלפת אבו מאזן בצעירי התנזים, כמו ברגותי ודחלאן. יש כמה וכמה עסקאות טובות יותר לישראל מן העסקה המסוכנת הזאת, שאותם ניסה לקדם שר התשתיות, בן אליעזר, (בלי למשוך את ידו מן העסקה) אבל רק עסקת עזה מצויה על שולחנו של ראש הממשלה, ורק היא זוכה לעדיפות לאומית עליונה.

חוץ ממימון הטרור נגד עצמה, תופעה חסרת תקדים כשלעצמה בעולם כולו, המערכת של שלאף גורמת ביודעין להחלשת שלטון החוק ומניעת אמצעים מן המשטרה. המטרה הסופית—מערכת משפט מעוקרת, מערכת משטרה עלובה הקשורה במאפיות הישראליות, רשות שידור תלויה בפוליטיקאים ובניית לחצים עולמיים לחזרה לגבולות 1967 במקרה הטוב, ולגבולות 1947 במקרה הרע. כל זאת, בתקופה אסטרטגית יוצאת מן הכלל שבה יכלה ישראל לבנות לעצמה עוצמה אזורית בלתי רגילה. במקום זאת—ישראל הולכת לקראת אובדנה. העיתונות הישראלית היתה מודעת באופן כללי למעשיו של שלאף, אבל לחוסר ערנותה היה תפקיד מכריע לכך שהוא יכול היה לקדם את תוכניותיו באין מפריע. תמוהה מאוד ההתעלמות של העיתונות מספרו של עוזרד לב על מימון הטרור. אילו הייתה העיתונות שמה לב היא יכולה הייתה לעצור את ההידרדרות הנוראה בזמן. אפשר להסביר את ההתפתחויות המתארות בחיבור הזה באופנים שונים, מזוויות שונות, ואכן רוב הראיות הן נסיבתיות. אבל המכלול יוצר תמונה די מפחידה. אם תימשך המגמה המתוארת כאן ישראל תיהפך למקום שלשלאף וידידיו יהיה כיף לחיות בה במקרה הטוב, והמדינה תאבד במקרה הרע.   

סוף.


attachment Schlaff-network.doc – המאמר להורדה, מכיל גם את הערות-השוליים



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר