“אחפש את ירושלים בנרות…” (צפניה פרק א’)

“אחפש את ירושלים בנרות…” (צפניה פרק א’)

עזרא (אלנקם) יכין
29.05.2008 19:42
"אחפש את ירושלים בנרות..." (צפניה פרק א')


בספרו של עמוס אילון “ירושלים; עתיד ועבר”, מופיע התיאור הבא המדבר בעד עצמו:

בן-גוריון, שעלה ארצה כחלוץ בשנת 1906, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה במשך עשור שלם, אולם התעלם לחלוטין מירושלים ולא במקרה. ביומניו ובמכתביו… אין אף מילה אחת על ירושלים…. בן-גוריון היה מעוניין יותר בבניית חברה סוציאליסטית חדשה והֶעֱדיפה על השרידים הדתיים.



תשע שנים היה ברל כצנלסון בארץ עד שהגיע לראשונה לירושלים, ובספרו של עמוס אילון “ירושלים; עתיד ועבר”, מופיע התיאור הבא המדבר בעד עצמו:

בן-גוריון, שעלה ארצה כחלוץ בשנת 1906, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה במשך עשור שלם, אולם התעלם לחלוטין מירושלים ולא במקרה. ביומניו ובמכתביו, שהיו כה עשירים ברשמיו לגבי המקומות בהם ביקר, אין אף מילה אחת על ירושלים. כמו רוב החלוצים של זמנו, בן-גוריון היה מעוניין יותר בבניית חברה סוציאליסטית חדשה והֶעֱדיפה על השרידים הדתיים (הרהורים על המושג “מולדת”. יהודה לפידות).

 

 

“חסד לאומים”

עזרא (“אל-נקם”) יכין              

 

יום זה עמד להיות “יום הסכינים הארוכות”. אלא, שבינתיים קשה היה לעצור בעד אנשי הכנופיות הנלהבים. שבועות אחדים לפני הדיון בעצרת האו”ם התחילו אנשי כנופיות לרצוח ולירות. כמעט בכל יום נפלו אנשים ונפצעו. בלילה אחד השתוללה כנופיה ערבית במתקפת-רצח על אורחים שבאו לבלות בקפה “גן הוואי”, שעל חוף הירקון. שבעה יהודים נרצחו.

 

עתה היה ברור לבריטים כי מבוקשם לשלוט בארצנו בשקט לא יינתן להם. תקוותם לנהל כאן את המדינות הערביות שהקימו, לכוון את מעשי ממשלותיהן ומלכיהן ולפקח מכאן על נתיבי הימים והנפט – נכזבה. בריטניה נאלצה לשלוח לכאן כוחות עצומים של צבא ומשטרה, שהקימו מחנות וביצורים לרו, ואלה הפכו מטרה לפגיעתם של אנשי המחתרות, וידה של המחתרת הגיעה עד ללונדון.

עד אז ידעו הם לכפות את שלטונם על הודו, שבזמנו כללה את פקיסטן ובנגלה-דש – כרבע מאוכלוסיית העולם – בעשרת אלפים חייל, וכאן – מאה אלף חיילים לא יכלו לעמוד לנוכח מהלומות אצ”ל ולח”י. המהלומות שספגו כאן, גרמו לא מעט לערעור שלטונם בשאר חלקי האימפריה…… הקרע בינם לבין הישוב העמיק והלך. אפילו אוהדי בריטים מושבעים לא יכלו עוד למצוא צידוק למעשיו של השלטון הבריטי……. ואז התרחשו עוד דברים שמוטטו לחלוטין את שרידי תקוותיהם: פריצת כלא עכו על ידי גבורי האצ”ל, ותליית שני הסרג’נטים הבריטיים, כתגובה על תלייתם של שלושה אנשי אצ”ל…….

הבריטים הודיעו לאו”ם, על כוונתם לפנות את הארץ…..

לצד ההסברה בצורך להילחם באנגלים, לח”י ואצ”ל התייחסו בשלילה מוחלטת לרעיון החלוקה. עיתוני המחתרת לא חדלו לטעון נגד חלוקת הארץ; ארץ ישראל היא ארצנו, ואין לכל עם זר זכות לשלוט ולו גם בחלק משטחה. ובנוסף לכך, הזהירו, חזור והזהר, שכל הצעת חלוקה, מן ההכרח שתביא לשפיכות דמים גדולה. מי שאינו מקבל את שלטוננו בכל הארץ, לא ישלים גם עם שלטוננו בחלק ממנה, וכל ויתור יתפרש כחולשה שתעודד ותקל על אויבינו….

 

לקראת ההתמודדות הפך כל כפר ערבי למאגר של נשק מתוצרת בריטית. מאות צעירים התאמנו בהפעלת כלי נשק וחומרי חבלה, ובין המדריכים היו גם קציני משטרה וצבא בריטים.

“חיל הספר הירדני”, שכמעט כל קציניו בריטים ועמד תחת פיקודו של גלאב-פשה הבריטי, הפך ל”לגיון הערבי” והועמד לרשותו של משרת הבריטים, המלך עבדאללה, חוּמש בכלי משחית של צבא מודרני, והתאמן להסתער על היהודים, יחד עם יתר ערביי הארץ. נעשו כל ההכנות לקראת היום בו תכריז עצרת האו”ם על גורלה של הארץ. יום זה עמד להיות “יום הסכינים הארוכות”. אלא, שבינתיים קשה היה לעצור בעד אנשי הכנופיות הנלהבים. שבועות אחדים לפני הדיון בעצרת האו”ם התחילו אנשי כנופיות לרצוח ולירות. כמעט בכל יום נפלו אנשים ונפצעו. בלילה אחד השתוללה כנופיה ערבית במתקפת-רצח על אורחים שבאו לבלות בקפה “גן הוואי”, שעל חוף הירקון. שבעה יהודים נרצחו.

ובעם מזלזלים באיום הערבי. שכחו את מעשי הטבח של שנות העשרים והשלושים. לא נתנו את הדעת שאך לפני שנתיים המיטה עלינו שנאת ישראל שואה נוראה באירופה….

 

29 בנובמבר, 1947

המנהיגים החליטו “ליפות” את התאריך הזר ו”לעטר” אותו במילה עברית, והחליטו לציין את היום בשם – כ”ט בנובמבר ולא 29….

אנחנו הבטנו בהם בדאגה ובתקווה, שהדבר לא יקום ולא יהיה. אנחנו, שראשונים היינו להכריז שנילחם באנגלים והמדינה היהודית קום תקום – לבנו לא היה שלם עם החלטת האו”ם.

 

העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות החליטה לאשר הקמת שתי מדינות בחלקה המערבי של ארץ ישראל, בין הירדן והים, וירושלים כולה תהיה מחוץ לתחום המדינה, מובלעת “בין-לאומית”. ועם החלטת העצרת יצאו המוני יהודים לרחובות לרקוד ולחגוג. כל הלילה רקדו ורקדו. מעגלים, מעגלים, רוקדים ושרים – “מזל טוב, העולם נותן לנו מדינה…!

“שם, בלייק-סכסס, הרוב הציעו יס…” נשמעו קולות מכל עבר. המנהיגים החליטו “ליפות” את התאריך הזר ו”לעטר” אותו במילה עברית, והחליטו לציין את היום בשם – כ”ט בנובמבר ולא 29….

אנחנו הבטנו בהם בדאגה ובתקווה, שהדבר לא יקום ולא יהיה. אנחנו, שראשונים היינו להכריז שנילחם באנגלים והמדינה היהודית קום תקום – לבנו לא היה שלם עם החלטת האו”ם.

מה יש בהחלטה האומללה הזאת? לא למען זאת נלחמנו. לא כדי להקים מדינה זרה בלב ארצנו נאבקנו בענק הבריטי. בצער חשנו כי עמנו נוהג כאותה אם במשפט שלמה האומרת “גזורו”. כאילו הארץ הזאת שייכת לעמים אחרים וה ברוב טובם מענקים לנו “חתיכה של מדינה”. בכאב הבטנו בעם הרוקד בעליזות. ידענו כי בערי האויב ובכפריו כבר משחיזים את החרבות.

ומה עם מרחבי הבשן? הגלעד והרי מואב?איפה הגולן, החורן, ואיפה מרחבי סיני? הזאת היא המדינה היהודית שלמענה לחמנו? אפילו הגליל המערבי לא כלול בה. גם לא יפו, לוד, רמלה, אשדוד, אשקלון ובאר שבע. הגבול יקיף את תל-אביב… ואיך תיראה חיפה? הלא סבלנו דיינו בגיטאות של אירופה? גם כאן? שתל-אביב וחיפה תהיינה מוקפות בלגיונות זרים ועוינים? הלזה תקראו מדינה חפשית? וירושלים? אותה ירושלים, ציון שלנו, שעל שמה נחשבים אנחנו לציונים, שאליה נכספנו, חלמנו ולא חדלנו להתפלל משך דורות על דורות, ירושלים שבחוצותיה ועל חומותיה שפכו דמם דורות של קנאים, בימים ההם, ירושלים, שלמענה נשבענו ונשבעו אבותינו: “אם אשכחך…”, אינה כלולה במדינה הזאת; שוכחים הכל ורוקדים. שוכחים את ימינם ורוקדים. עוד שרים חגיגית: “להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים…”. אף לא ירושלים המערבית, שרובה מאוכלסת יהודים. ירושלים שנקשרתי בקשרי אהבה לכל שעל בחוצותיה, לכל שער בחצרותיה, ירושלים של גבורי המחתרות; של פיינשטיין וברזאני ושל אלכסנדר רובוביץ, של עולי הגרדום – אבשלום חביב ומאיר נקר, הי”ד, גם היא מחוץ לתחום מדינת החלוקה, והמוני-עם נלהבים מה”הישג הגדול”, כפי שהוא מתואר בעיתונים ובפי הפוליטיקאים, ורוקדים…

העם היושב בציון טולטל טלטלה חדה ואכזרית מלהט הריקודים לזעקות שבר על הרוגים…

לא חלפו אלא שעות אחדות מלהט הריקודים והתברר לנו שמכל החלטת האו”ם לא קבלנו מאום. אם רצוננו במדינה בארץ-ישראל, חייבים להילחם, כדי להוציא אותה מידי הבריטים, ולאחר מכן מידי בעלי בריתם הערבים.

כבר למחרת ליל הריקודים עלתה החלטת האו”ם בלהבות שהבעירו את הארץ. מסתבר שלא רק היהודים לא הלכו לישון בליל הריקודים. הערבים טענו את רובינם וכיוונו את כלי המשחית לעבר העם הצוהל.

המדינה עוד לא נולדה, אבל בניה כבר חייבים להיחלץ ולהגן עליה ועל עצמם. ליל השכרון חלף, ועמו חלפה-עברה שעת השמחה. עם בקר הגיעה שעת המלחמה על כל שעל שעליו רצינו לחיות ועל חיי כל נפש מנפשותינו. העם היושב בציון טולטל טלטלה חדה ואכזרית מלהט הריקודים לזעקות שבר על הרוגים…

תושבי הרובע ההודי מתפנים  

עַל דַּעַת הַפֶּשַׁע

וְיוֹדֵעַ אֲנִי, כִּי כַפֶּשַׁע הַזֶּה בְּעַמִּי

לֹא הָיָה וְגַם לֹא יִהְיֶה, כִּי הוּא גְּדוֹל הַפְּשָׁעִים;

וְלִמְחוֹת אֶת הַפֶּשַׁע הַזֶּה יִדָּרֵשׁ דַּם דּוֹרוֹת;

[ – – ]

עַד אֲשֶׁר יָקוּם הַגּוֹאֵל יְרוּשָׁלַיִם וּקְלוֹנֵנוּ – נוֹקֵם

וְיִפְסַע הַר-הַבַּיְתָה כְּדֵי לְפַיֵּס כְּבוֹד אֵם./

רֶכֶב עֶשֶׁת יֵלֵךְ לְפָנָיו כַּאֲרִיאֵל נוֹהֵם.

אֲנִי אֶת פְּסוּקַי הַקְּרָב בְּמַפַּת הַדֶּגֶל רוֹקֵם.

אורי צבי גרינברג

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר