הספרים שלא עניינו את מיכאל הרסגור – המאמר ה-2000 בהאתר של קימקא


הספרים שלא עניינו את מיכאל הרסגור – המאמר ה-2000 בהאתר של קימקא



בועז מושקוביץ
29.05.2008 12:15


הספרים שלא עניינו את מיכאל הרסגור - המאמר ה-2000 בהאתר של קימקא - מיכאל הרסגור


מה מרתיע את פרופ’ מיכאל הרסגור מהספרות הרוסית של דור ההתפכחות? * מעט על הספרים, שלא הוצעו לקורא העברי.




בועז מושקוביץ ז”ל, דברים לזכרו

המאמרים הקודמים:

מזלו של מיכאל הרסגור

מיכאל הרסגור “מקרב ומתקרב

מיכאל הרסגור מרכין ראש

 

פרולוג

לאחר סיום הסדרה הרוסית שלו, פרופסור מיכאל הרסגור פתח בסדרה על צרפת ותרבותה בעידן האורות. כשהרסגור מדבר על צרפת, הוא נשמע כעומד על קרקע מוצקה יותר. צרפת זה לא רוסיה, את צרפת הרסגור מכיר.

הייתי מוכרח להמשיך לכתוב עליו, כי בסיום הסדרה הרוסית הוא אמר עוד דבר שהרגיז אותי וכשמרגיזים אותי, זה עלול להסתיים במאמר. בפרק הקודם הזכרתי את משפטו היומרני “בדקתי את הספרים שיצאו לאור בתקופת פוטין, הם לא מעניינים”. למעשה, תחת הקטגוריה “הספרים מהתקופה של פוטין” נכנס אצלו כל מה שנכתב אחרי איליה ארנבורג, מגדלור “הראליזם הסוציאליסטי”.

הייתכן שלא נכתבו מאז ספרים מעניינים? אני יכול להבין, שהיחס הסרקסטי של ויקטור פלווין לרוסיה החדשה ועקיצותיו הארסיות את האימפריה המפורקת, עלולים לפגוע ברגשותיו העדינים של מיכאל הרסגור, אך מה למשל, לגבי ולנטין פיקול, ימאי, סופר ולאומן רוסי, שהשאיר אחריו שורת רומנים היסטוריים על רוסיה וחיל הים שלה מהמאה ה-18 עד המאה ה-20? האם גם אותם הרסגור בדק ומצאם לא שווים התייחסות?

אין לי עניין לשמש סנגורה של התרבות הרוסית. את רובה אינני אוהב ואינני עוקב אחרי היצירה הרוסית בתקופת פוטין. גיבורי הספרות של ימי נעורי היו ארנסט המינגוואי, אריך מריה רמרק, אנטואן דה סנט-אקזופרי, ריי ברדברי, סטניסלב לם, ליאון פויכטוונגר ושלום-עליכם. כן, גם סולז’ניצין ובולגקוב, בוודאי. אחרי-כן הם הוחלפו בסופרים העבריים.

ברם, האמירה הזאת של מיכאל הרסגור הייתה כל כך לא אינטלקטואלית ויהירה, שהעיון בנושא הזה חורג מאהבת הספרות הרוסית או אי-אהבתה. בין ארנבורג לפוטין נפרשו עשורים של עשייה ספרותית בשפה הרוסית על ידי הרוסים והלא רוסים הכותבים ברוסית, בתוך רוסיה או בארצות ההגירה של דוברי הרוסית.

הרסגור אינו חייב להכיר אותה ולהרצות עליה; לטעמי הוא אפילו אינו האדם הנכון לדבר עליה, אבל ההימנעות שלו מהמבט עליה מעוררת תמיהה שמא הוא זיהה משהו שהוא מעדיף לא לדעת, עד כדי כך שלא נמנע מהבעה שיפוטית בנושא שהוא לא מכיר. החלטתי לספר על כמה מן הספרים, שלא הוצעו לקורא העברי; הבחירה משקפת את טעמי האישי בלבד.

 

טרילוגיה אפית

חיפוש שמו של וסילי אקסיונוב בעברית העלה ידיעה קצרה משנת 2003 על ביקורו בארץ. מצאתי כותר אחד מתורגם לעברית, מספריו המוקדמים, אך לא את הטרילוגיה האפית “הסגה המוסקבאית”. סופרים ובמאים טובים חרשו בעבר את השדה הזה, בו מציירים תמונה של תקופה היסטורית דרך חיי שלשה דורות של משפחה אחת. זאת משימה לסופר בעל כישרון, ניסיון וביטחון עצמי.

אקסיונוב יליד שנת 1932, רופא בהשכלתו. שם הנעורים של אמו גינזבורג, אם זה חשוב; היא הייתה אסירה בגולג, סופרת ואוהבת ספרות שהכירה לבנה יצירות ספרותיות אסורות.

בשנות השישים המוקדמות אקסיונוב היה סופר צעיר צובר פופולריות, אך לא חלפו שנים רבות עד שיחסיו עם השלטון התערערו. עשר שנים הוא כתב אך לא פרסם דבר. בשנת 1979 התרחשה התנגשות חזיתית בין הקבוצה הספרותית העצמאית, שאליה הוא השתייך, לבין השלטונות. בשנת 1980 אפשרו לו לנסוע יחד עם אשתו לביקור בארה”ב, בהיותם שם קיבלו השניים הודעה על ביטול אזרחותם הסובייטית. אותו השלטון, שמנע הגירה מהמבקשים להגר, לעתים זרק החוצה את המבקשים להישאר.

הטרילוגיה “הסגה המוסקבאית” התפרסמו בשנת 1992. העלילה מתרחשת בשנותיה האיומות ביותר של ברה”מ, מהמחצית השנייה של שנות העשרים, כאשר סטלין טיפס אל פסגת השלטון, עד לאחר מותו של הרודן בשנת 1953.

במרכז העלילה עומדת משפחה של רופא דגול במוסקבה ואשתו בת אצולה גרוזינית, ילדיהם, מחותניהם ומכריהם. הבן הבכור הוא קצין בצבא האדום, לחם במלחמת האזרחים, בטיהורים הגדולים בצבא הוא נעצר, עונה ונכלא. לאחר הפלישה הגרמנית שוחרר, הועמד לפקד על ארמיה והגיע לדרגת מרשל. בספר מופיע רמז ברור, שמרשל רוקוסובסקי, מאבות הניצחון על גרמניה, היה אבטיפוס של הדמות.

הבן השני הוא איש מנגנון המפלגה, שהתחתן עם יהודיה המאמינה בקנאות לתורה המרקסיסטית. למרות כל מה שעבר עליה ועל קרוביה, היא נשארת איתנה באמונתה. בתקופת “קולקטיוויזציה” השניים אימצו ילד כפרי ניצול מההגליה וגידלוהו כבן. עם פרוץ המלחמה הוא גויס, נפל בשבי, הצטרף לצבא ולאסוב, בסוף המלחמה נפל בידי נ.ק.ו.ד., ניצל מההוצאה להורג והפך לגנב מחליף זהויות, איש חשוב בעולם התחתון.

ישנו נכד, שגדל עם עקרונות ותחושת הכבוד, שירת במלחמה ביחידה מיוחדת וביצע נגד הפולנים משימות מיוחדות, שנועדו להוציא להם מהראש את חלום החירות. לאחר השחרור מהצבא, הנכד כבר אדם אחר, מפוקח יותר ונראית בו ההתחלה של הדור החדש, של ההתפכחות ושלילת החשיבה העדרית.

פרקים אחדים מתרחשים בבירת גרוזיה טביליסי. ערב הכיבוש האדום העיר מלאה בציירים, משוררים וסוחרים, מעין פריז קצרת מועד בהרי קווקז. בפרקים הבאים אנחנו חוזרים אליה, עדיין יפה, אך אפורה וקודרת, משורריה חיים על זמן שאול. הגרוזינים עדיין אמנים בעריכת משתאות, אך כעת הם מעלים את כוסות היין לחיי לברנטיי בריה.

יש בטרילוגיה עוד דמויות רבות, קווי עלילה, גורלות, אישיות היסטוריות, תמונות מהחיים, הצדדים האפלים של אירועים ידועים, ביקורים במקומות שונים מחדרי קרמלין עד מחנות מגדן, המלחמה העקובה מדם והשלום הדרמטי; הרבה פחד, אך גם הרבה שמחה, אהבה ומין המתפרצים למרות הכל; ראליזם ומסתורין, גידופים ופיוט; קטעי עיתונות שזורים בעלילה, דמויות מהעבר מבקרות מגולגלות בבעלי חיים. והרבה שאלות ללא מענה, ביניהן: מדוע הצבא לא מרד נגד נ.ק.ו.ד.? מדוע קצינים קרביים כה רבים הלכו כצאן לטבח? הטלוויזיה הרוסית צילמה סידרה על פי “הסגה”, היא תורגמה לשפות אחרות.

ספר אחר מאת אקסיונוב “האי קרים” שייך לז’אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית. כאן אקסיונוב הופך את החצי-אי קרים, שהיה המעוז האחרון של הצבא הלבן במלחמת האזרחים, לאי של ממש. רצועת האדמה המחברת את קרים ליבשה לא קיימת, האי מופרד על ידי מיצרים ברוחב 40 מילים והצבא האדום נכשל בניסיון לכבוש אותו. על האי מתפתחת ישות פרה-מדינית רוסית בורגנית ודמוקרטית, מעין טייבאן רוסית.

אקסיונוב, שמעטים כמוהו מתמצאים בכל הקווים הקטנים של האופי הסובייטי, בחן מה היה קורה על האי הזה שישה עשורים מאוחר יותר. האי עשיר במשאבי טבע, מתהדר באקלים חם ונוח ויש לו ים והרים שממש נוצרו לתיירות. אוכלוסיית האי מתפנקת בעושר, מטיילת בעולם, מקבלת אורחים מהעולם, נהנית מכל החירויות ומהווה מוקד קנאה של אחיהם על היבשת. אך במו ידיהם הם ממוטטים את חייהם הטובים.

הגיבור הראשי הוא עורכו ובעליו של העיתון הנפוץ על האי, נהג מרוצים, בנו של מיליונר, נהנתן ובעל קשרים באירופה. במוסקבה יש לו קשרים הדוקים במיוחד והוא מבין היטב את טיבו של השלטון הסובייטי. לרגל 100 שנה להולדת סטלין הוא מפרסם בעיתונו מאמר בשם “נמושה”, שבו הוא מוכיח את חוסר התבונה והכישרון של סטלין, אך יותר מכך – הוא מסביר שסטליניזם עודנו חי וקיים בברה”מ.

למרות פיכחונו, מסתבר שהוא אינו מבין את כל האכזריות והציניות של השלטון הפוסט-סטליניסטי. אשליות מעורפלות שולטות בו והוא מאחד את תושבי האי תחת דגל “הגורל המשותף” עם העם הסובייטי. האי נסחף ברעיון האיחוד ומאלץ את ברה”מ לכבוש אותו. גן העדן בא אל סופו.

 

דקמרון החדש

את הקטע הזה אני מקדיש במיוחד למיכאל הרסגור משום אהבתו הרבה לספר מהמאה ה-14 “דקמרון” מאת בוקצ’יו. הרסגור מחשיב את הופעת הספר הזה לאירוע שהתחיל את תקופת הרנסנס, משום האופי המיני והאנטי-כנסייתי שלו.

“דקמרן” תורגם לרוסית ויצא לאור בברה”מ, אמנם בתפוצה קטנה, כמרבית הספרים הטובים, במעמד “לא אסור אבל לא כל כך מומלץ”. אך די היה שאחד מהכיתה יניח עליו את ידו כדי שכולנו, תלמידי תיכון רתוחי ההורמונים, נעיין בו בהפסקות בין השיעורים. באווירת החינוך הסובייטי היובשני והמרובע, עלה מהמעשה הזה מעט ריח חתרנות. אני בטוח, שפרופסור הרסגור היה שמח לשמוע, שספרו האהוב לא רק פגע בכוחה של הכנסייה הקתולית במאה ה-14, אלא אף לקח חלק בביטול השפעתה של האינקוויזיציה המרקסיסטית במאה ה-20.

הסופר היהודי אפרים סֶבֶלָה נולד בשם יפים דרבקין בבלורוסיה בשנת 1928. לקח חלק במאבק נגד המשטר ולמען העלייה ישראל. בשנת 1971 עמד למשפט ונידון ל… הגליה מברה”מ. אינני בטוח, שהיה עוד גזר-דין כזה אי-פעם. עלה לישראל, לחם במלחמת יום הכיפורים ונפצע, אך בשנת 1977 ירד לארה”ב. בשנת 1990 עבר לגור במוסקבה.

בכך הוא השלים את המסלול, שעשה אחד מגיבוריו בספר, שנכתב שנים רבות לפני כן. גיבור הספר היהודי ארקדי רובינצ’יק מספר לשכנו היושב לידו במטוס על חייו בברה”מ, ישראל וארה”ב עם המון בדיחות ולגלוג על כל מה שנקרה בדרכו. המטוס מחזיר את רובינצ’יק שבע האכזבות מכל מקום ששהה בו, בחזרה לברה”מ, אך לקראת סיום הטיסה הוא מבחין במכשיר ההקלטה, ששכנו מחזיק. זהו סוכן מדיח והיהודי הרי שכח במסעותיו בעולם, שאין לתת דרור ללשון! בצר לו הוא צועק: “עצרו את המטוס, אני רוצה לרדת!” זהו גם השם של הספר.

אפרים סבלה כתב, שהחיים מגוונים יותר מהדמיון. הכישרון שלו הוא לעצב במלים על הנייר את התמונות שהוא לוקח מהחיים. הוא כתב רומנים וסיפורים על היהודים, תמיד באירוניה עוקצנית, עם הרבה אמת פנימית שלו, שיכולה להיות לא נעימה ומתובלת בטרוניות ורטינות, אך מעולם לא מגיעה עד כדי חוסר אהבה.

אמנם הספר, שרציתי לספר עליו, שמזכיר את “דקמרון”, שונה מאחרים. שמו “שיחת גברים בבית מרחץ”. גיבוריו הם שלשה גברים רוסיים, שבצעירותם למדו ביחד ב”בית הספר הגבוה ללימודים מפלגתיים” (אכן היה מוסד כזה), אך דרכיהם נפרדו לשנים רבות. כעת הם בשיא הקריירה במנגנון המפלגה, נהנים מההטבות המיוחדות שהמפלגה מרעיפה על “משרתי העם” הנאמנים והבכירים ביותר.

אי-שם ביער סיבירי, נבנה כפר נופש חורפי מפואר בסגנון הרוסי הפולקלוריסטי, אך גם מצויד במיטב אביזרי הנוחות המערבית. “משרתי העם” מגיעים עם משפחותיהם לנפוש ולהשתעשע כדי להחזיר את הכוחות, שהם מכלים יום-יום בעבודה למען הפרולטריון המאוחד של כל העולם. לרשותם עומדים מתקנים לספורט חורפי, הבראה, אירוח ובידור ברמה שלא הייתה מביישת מיליונרים מהמערב הקפיטליסטי.

גם אורחים מהמערב מגיעים הנה כדי להתרשם מרמת החיים של האזרח הסובייטי מן השורה ואחר כך בבית לכתוב על הניגוד בין המערב השקוע בפערים החברתיים וזוהמת המתירנות המינית לבין הרווחה הכלכלית והמוסר הנקי השוררים בחברה הסובייטית.

בכפרים, שמסביב לכפר הנופש, חיים אלפי עמלים פשוטים בעוני ומחסור. נשים הולכות מדי בוקר בין שלשה לחמישה קילומטרים ברגל על השלג כדי להגיע לעבודה בכפר הנופש, שם הן משרתות את האורחים החשובים. למרות ההליכה הארוכה, השכנות של “בנות-המזל” מקנאות בהן, כי בשעות העבודה אלו לובשות בגדים נוחים ויפים ותוך כדי עבודתן במטבח הן טועמות מעדנים, שמעולם לא באו אל פי חבר קולחוז. בנוסף, מותר להן בסוף יום העבודה לקחת הביתה דלי שאריות מזון כדי להאכיל את הבהמה הרעבה שבמשק הבית.

שלשת גיבורי הספר מתיישבים בבית המרחץ הבנוי בסגנון הרוסי המסורתי, ומתחילים לגלגל סיפורים מהשנים שלא התראו. הם קובעים כלל: יש לספר על הרפתקאות מיניות, אבל רק כאלו, שכרוכות בסיפור של ממש.

ואז שלשת הדובים האלה מתירים את פיהם מכל רסן. הסיפורים המצמררים מגלים את המדמנה האמתית של החצר הפנימית של המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ. בכל סיפור מופיע איזשהו משגל או פרשית אהבים או פרשית ניאוף, אבל בעלילה שמסביב מככבים רדיפת כבוד, תאוות בצע, אבדן ערכי מוסר, שקר, צביעות, דריכה על חלשים, התחנחנות בפני חזקים, כפיות טובה, ניצול שררה, תככי חצר, גאוותנות, בגידה, השפלה, זנות, שכרות…

אנשי המפלגה האלה מצפצפים על התורה המרקסיסטית, היא איננה אלא קרדום לחפור בו, הם מכירים היטב את המחיר האמיתי שלה ויודעים הכל על העולם שבו הם חיים. מסתבר שכרטיס החברות במפלגה הוא כרטיס אל הקריירה והחיים הטובים, לכן אין מעשה נבלה, שהקומוניסט האמתי לא יעשה למען מקומו במפלגה. זאת הייתה עילית החברה, שכבת מקבלי ההחלטות.

הגיבורים מגיעים לאזורים מרוחקים של האימפריה, שבהם בכירי המפלגה מקיימים חיים פאודליים עם מנהגים עתיקים חשוכים. מאחורי המלים הגבוהות על אחדות העם הסובייטי נגלית שנאה אתנית. מאחורי נאומים חוצבי להבות בעד מוסר, יושר ודאגה לעם מתגלה חברה מעמדית, קסטה של שועים המזלזלים בדלי העם.

רקדנית בלט, ששמה מהדהד בכל העולם, עושה בלילה את מה שעושה כל זונת צמרת, על פי קריאה טלפונית של ברון קווקזי עשיר, חבר במפלגה כמובן. פועלות פשוטות משלימות את ההכנסה הדלה על ידי זנות במחירים צנועים יותר. האזרח מהשורה מוזנח והאישה מנוצלת – במלחמה, בעבודה ובמיטה.

בסוף הספר שלשת הגיבורים קיבלו עונש קשה. הם קפצו החוצה כדי להתפלש מעט בשלג, אך הדלת נטרקה והם ננעלו בחוץ. עד שחולצו, קיבלו שלשתם מכת קור דווקא באותו איבר בגופם ששיטוטיו עמדו במרכז העלילה.

על כך נודע לקורא מפי העובדות העוזבות את המקום בערב, דליי השאריות בידיהן, מחליפות עם השומר בדיחות על האיברים הקפואים של האורחים. בדרכן החוצה הן מתכופפות מתחת לקורת המחסום. השומר צוחק איתן, אך אינו טורח להרים את המחסום: על פי המעמד החברתי הנמוך של הנשים האלו, אין סיבה שלא תעבורנה בכפיפה.

 

שני אחים

הם היו שני אחים בשם ארקדי (1925-1991) ובוריס (1933) סטרוגצקי, מתורגמן מיפנית ואסטרונום, שכתבו ביחד הרבה ספרים וסיפורים והיו לסמלי התרבות של הדור. הם כתבו מדע בדיוני, הנחשב לעתים, שלא בצדק, לענף נחות של הספרות. בברה”מ היו עשרות סופרי מדע בדיוני, אך האחים סטרוגצקי היו שונים מכולם.

אפשר היה לשמוע ממישהו: קראתי את הספר האחרון של סטרוגצקי והוא מאד ‘סטרוגצקי’, בהפיכת השם לשם תואר, לתכונה של הספר, שמשמעותה היא שפה מעוררת חושים, ערגה אל הטוב, השאלות שהן רבות מן התשובות והגיבורים המחפשים פתרון אתי, כשכל האופציות האפשריות גרועות.

הספרים המוקדמים שלהם הם ספרי אוטופיה עתידנית, התרכזו בערכים של החברה שעליה הם חלמו. אנשי העתיד שלהם עסוקים יותר מכל בחקר כל מדע אפשרי, אבל הבעיות שלהם הן בעיות אתיות. הם תרים בחופשיות את היקום ומגלים על כוכבים רחוקים תרבויות אנושיות החיות בחברה הזהה לזאת של ימי הביניים שלנו.

שליחי כדור הארץ המכונים “מקדמים” (“פרוגרסורים”) מנסים לזרז את המהלכים ההיסטוריים. היכן ימתחו לעצמם את הגבול בין המותר לאסור? האם אפשר לכפות על האנושות האחרת את תור הזהב ואת החיים המודרניים? האם מותר להפנט את כולם, למחוק את ההיסטוריה שלהם ולהקפיץ אותם אלי העתיד? או לחדור אליהם כמרגלים בעלי כוונות טובות ולנסות לקדם את ערכי התרבות שלהם? האם מותר להתערב בכוח העדיף כדי לסלק מהדרך עריצים אויבי התרבות? איך יוצרים מגע עם ילד אנושי שגודל על ידי בני תרבות זרה, הנמנעת בעצמה ממגע עם אנשים? מה צריכה להיות התגובה אם תרבות-העל האחרת הפרושה ביקום ונמנעת ממגע ישיר עם אנשים, מבצעת על כדור הארץ את הפעילות “הפרוגרסורית” משלה?

מי שירצה, יכול לראות כאן שאלות הכנה למפגשים העתידיים עם החוצנים, אבל אפשר וכדאי לראות כאן את השאלות המוסריות שבמפגשי התרבויות האנושיות הארציות. הספרים בוחנים את התנהגותו של חייל רוצח מקצועי שהובא מתרבות אלימה לעולם הומני או זאת של איש העולם ההומני המוצא את עצמו לכוד בעולם האלים – אין זה אלא מבט אל האנושות מהצד, המבט המבליט את הטוב ביותר והרע ביותר שיש בה.

מטבע הדברים, פה ושם האחים קדו קידה לעבר האליל. פעמים אחדות ציינו, שהעתיד המפתה של כדור הארץ הוא הקומוניזם. האם רק כדי להרדים את הצנזורה או שמא היה כאן הד לחלום שהיה? בכל אופן, בספרים המאוחרים יותר הם הוכיחו היטב היכן הם עומדים.

הספרים המאוחרים יותר ביקורתיים. האחים השתמשו בהומור וסאטירה כדי להוקיע את המנגנונים הביורוקרטיים הפוגעים במחקר המדעי. אחד הספרים האלה, חריף במיוחד, פורסם בטעות על ידי כתב עת ספרותי, שעקב כך נסגר לצמיתות ואותו הספר לא פורסם יותר עד שהזמנים השתנו.

אחד הספרים הידועים ביותר שלהם נקרא “חילזון על מדרון”, שבו מתואר יער ובו תופעות לא מובנות; האנשים החיים בו אינם מובנים לאנשים “הרגילים”. ליד היער עומד מכון מחקר שהוא מכונה ביורוקרטית אטומה ומטומטמת, המבצעת פעולות חסרות הגיון עד כדי כך, שיש לה צוותים מיוחדים גם לחיסול היער וגם להגנתו. בין אנשי היער חי איש מהמכון, אשר ניצל בהתרסקות המסוק; הוא רואה ביער תנועת קידמה בעלת עצמה, שאינה מתחשבת בדברים העומדים בדרכה.

זאת הייתה קריאת תיגר על מושגי המדע הסובייטי ועל כללי הספרות המקובלים. הממסד הסובייטי לא אהב את הספר, אך האוהדים הרבים העבירו איש לרעהו את העותקים המעטים, קראו בשקיקה והעתיקו במכונת כתיבה.

בספר “עיר מקוללת” מופיע עולם שנוצר לצורך ניסוי כלשהו. תושביו אינם ידועים מי, היכן ואיך בנה אותו ומה מטרת הניסוי, שלמענו עברו לחיות כאן המוני אדם ממקומות שונים של כדור הארץ, מתקופות שונות של המאה ה-20. כולם מבינים זה את זה, לכל אחד נדמה שכל האחרים מדברים בשפתו. אף-על-פי שאיש אינו יודע מהו אותו “הניסוי”, כל דבר רע או לא ברור שמתרחש מוסבר מיד מיד על ידי הפתגם השגור בפי כל “הניסוי הוא הניסוי”.

הכאוס השורר שם מנוצל על ידי תת-קצין ורמאכט לשעבר כדי לחולל הפיכה פשיסטית. איש קומסומול לשעבר מלנינגרד מוצא את עצמו יועצו המקורב ביותר. האמונות הישנות נזנחות לטובת המאמץ למען “טובת הכלל” ששכרו הנאה בצדו.

וישנו יהודי שמן ומגושם, תולעת ספרים ורודף שמלות, שמשתמשים בו, בוגדים בו, פוגעים בו ושוב מקרבים אותו כדי להשתמש בו שוב. בסופו של דבר הוא האחרון שנשאר לצדו של אותו היועץ הבכיר בהליכה במדבר צחיח, תוך דיון פילוסופי על מהות השלטון. הם לא יודעים היכן נגמר המדבר והולכים רק כדי לברר מה נמצא שם בסוף.

יש האומרים, שיותר מכל, הספר מוחה נגד עריכת ניסויים מכל סוג שהוא בבני אדם. הכוונה של עורכי-הניסוי יכולה להיות טובה, אך חיבור הכוונה הטובה לכוח אפל, יוצר רוע. הספר הושלם ב-1975, אך פורסם רק ב-1988, חמש שנים לפני עריכת הניסוי הגדול בבני האדם במזרח התיכון: “נכפה עליהם הסכם ונבדוק האם ימותו פחות או יותר?..”

הספר, שאני רוצה לציין במיוחד נקרא “ברבורים מכוערים”. העלילה מתרחשת במדינה, שסממניה ושמות אזרחיה שייכים בבת אחת למספר מדינות שונות, נשלטת על ידי נשיא רודן, טיפש ובהמה, שאוהב להופיע יפה ביצירות ספרותיות ואמנותיות. סופר מודרניסטי, חייל לוחם בעבר ובוהמיין בהווה מגיע לעיר הולדתו ומוצא שם חבורת אנשים, ביניהם צייר מפורסם, שצייר תמונות הרואיות של הנשיא, התעשר מזה וכעת משתכר מדי ערב.

גשם יורד ללא הפסק על העיר. בקרבתה נמצאת מושבת מצורעים, שאינם יכולים לשרוד ולו יום אחד בלי קריאה, לכן הספרים מסופקים להם במשאיות. לא כל אחד יכול לחלות במחלתם אלא רק מי שרוצה. כל הילדים של העיר לומדים אצלם, מעריצים אותם והופכים תחת ידיהם לגאונים קטנים, שהסופר מתקשה להתמודד איתם במישור האינטלקטואלי.

הילדים החכמים מתרחקים מההורים. עד היכן מותר להרחיק לכת, שואל הסופר? האם מותר למען הקדמה להרחיק ילדים מהוריהם? העתיד יכול לצמוח ממש כאן, היכן שלא מצפים לו ולהיות אכזרי ודורסני ולסלק מדרכו את כל הישן, ללא הבחנה בין טוב לרע.

 

אלה רק דוגמאות מעטות ממה שיצרו האחים סטרוגצקי. הם בנו עולמות דמיוניים, ששימשו כלי ניסוח חד ונוקב של השאלות שהעסיקו אותם. הם הצליחו ללמד את הדורות החדשים, שהספרות, ואיתה יחד הוד מעלתה החשיבה האנושית, יכולות להיות שונות מאלו שנוצרו על ידי “הראליזם הסוציאליסטי”, הווה אומר משוחררות, מקוריות ומבריקות, משחק אינטלקטואלי סוחף. זאת הייתה מכה מתחת לחגורתה של “מדינת הסוציאליזם המפותח”, אותה היא לא הייתה מסוגלת לספוג.

 

אפילוג

נכון שמיכאל הרסגור וחבריו התנערו מסטלין, אך בינינו לבין עצמנו, זאת חכמה קטנה מאד. לא היה כל כך קשה להתנער מהקרנף המשופם. המשימה האמיתית הייתה לערוך חשבון נפש על כל השקפת עולמם, לאתר את השורשים העמוקים של הסטליניזם ביסודות התיאוריה המרקסיסטית ולהבחין בזרועותיו הארוכות הנשלחות הרחק אל העתיד.

במשימה הזאת רובם נחלו כישלון צורם. כל כך נכשלו, שהפרופסור שלנו מסוגל לדבר שעות על גבי שעות על פורצי הדרך בהשקפת העולם המערבית, שהגיעו לחירות מחשבה עילאית, כאשר בד בבד הוא עצמו מתעסק באוביקט הביזארי ההוא, בעל ארבע הפינות המותאמות למרחב הפנימי של כמה ראשים מזרח-תיכוניים, הוא הדוקטרינה השטחים-תמורתית במלחמת ערב-ישראל.

אי-אפשר היה לצפות, שיציאת רוסיה מהנכות התודעתית, שנגרמה על ידי הפיכת הדמים הקומוניסטית, תתרחש ללא עשיה ספרותית ראויה. אולי הלקח החשוב ביותר מהספרות והאמנות של דור ההתפכחות, היא הקשר ההדוק שבין חרות התבונה לבין רמת היצירה. אמן מגויס משקר, אבל זה בדרך כלל קל לזהות וזאת בעיה יחסית קטנה. האמן המגויס, לאט אבל בטוח, מאבד את כשרונו ומידרדר ליצירה שבלונית ורדודה. רק יצירותיו של בעל חירות פנימית תשתבחנה עם הזמן.

בספר “ברבורים מכוערים” נאמר על הצייר-השתיין המגויס: “… הנשיא חושב שהוא קנה אמן דגול, אבל הוא קנה אמן של חלטורות. האמן הדגול מת ונזל כחול בין אצבעותיו.”

אמר סילי אקסיונוב: “הסופר צריך להיות לא אדון החשיבה אלא מתיר הרתמה והמשחרר של החשיבה, כלומר עליו להשתדל להפוך את קוראיו לשותפיו לכתיבה ועלילה.”




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר