במה נמדד חסנו של עם

במה נמדד חסנו של עם

משה שמיר (נקודה, תשרי התשנ”ב, ספטמבר, 1992)
27.05.2008 17:55
במה נמדד חסנו של עם


אם יבוא מי שיבוא ויתמה עלי: “רק מידת הקרקע? רק שטחים? אשיב לו מיד: “ודאי שלא! אין עמידה לאדם (וכך לעם),בלא רגליו ועמוד-שדרתו ומלוא גופו וראשו – אבל, היכן יעמוד, אם אין פיסת קרקע תחת רגליו”?



ב”ה

 

במה נמדד חוסנו של עם  (קטעים)

 

משה שמיר (נקודה, תשרי תשנ”ב, ספטמבר, 1992)

 

ונניח שהביטוי ‘נמדד’ אינו פסול לשימוש בתחום ערכי כה רגיש כמו ‘חוסן לאומי’, ונניח שיצחק רבין הבין מה הוא שואל, כאשר פסק, בקלות כזו, את תשובתו – שנידבה סיבוב נוסף למכבש-הסחיטה הערבי-אמריקני – האם עד כדי כך גדולה ההתעלמות (שלא לומר נבערות מדעת) מיסודי היסודות של הציונות ותולדות התקומה היהודית בארץ ישראל…

 

“חוסנו של עם”, רועם הבריטון אל תוך הרמקול, והמכירים את האיש, כבר יודעים, כי חיזוק עצמת הקול, כמו הגבהת הרמה הלשונית, כמו ההטעמה המלאכותית על ה”נו” של – חוסנו – המכירים את האיש כבר יודעים כי הוא נלחץ בשל הגישוש בטריטוריה זרה לו, בענייני רוח, “חוסנו של עם”, הוא שוהה, כמו לקראת הסתערות על יעד מבוצר, “חוסנו של עם – אינו נמדד בשטחים”!

כבש. גם את הקהל. זה קהל שלו – אותו כנס של ותיקי פלמ”ח, המלבינים ונכפפים משנה לשנה, בבואם לזכור את מפקדם הראשון, יצחק שדה, שהשנה מלאו ארבעים למותו – זה הקהל שלו, משום ששני הספרים שזכו השנה בפרס יצחק שדה קשורים בנוסטלגיה של ימי הנעורים היפים והמלחמות היפות, וזה קהל שלו, משום שיצחק רבין, השלישי בהירארכיה המיתולוגית של מפקדי הפלמ”ח – הוא עתה ראש הממשלה, ואם ראש הממשלה אומר, הוא צריך לדעת מה הוא אומר.

ואתה יושב שם, בין חבריך וחברותיך מאז, לאחר חיבוקים וטפיחות הכף ולפני לחיצות היד וקריאות האחווה – אתה שואל את עצמך: האם הוא יודע מה הוא סח? האם הם מבינים מה הם שומעים?

“נניח”, אמרתי אחר-כך לחבר שצהל לקראתי: “נו, היטב חרה לך”?“נניח שאנחנו מבינים אותו דבר במושג ‘עם’ (למשל, שאתה מסכים אתי, שמושג העם היהודי כולל את כל היהודים, בכל העולם, בכל הדורות), ונניח, שאנו יודעים מה זה ‘חוסן’ ומבינים את הקשר הדו-סיטרי בין חוסן גופני וחוסן רוחני, כשזה מזין את זה, וזה מחזק את זה, ונניח שהביטוי ‘נמדד’ אינו פסול לשימוש בתחום ערכי כה רגיש כמו ‘חוסן לאומי’, ונניח שיצחק רבין הבין מה הוא שואל, כאשר פסק, בקלות כזו, את תשובתו – שנידבה סיבוב נוסף למכבש-הסחיטה הערבי-אמריקני – האם עד כדי כך גדולה ההתעלמות (שלא לומר נבערות מדעת) מיסודי היסודות של הציונות ותולדות התקומה היהודית בארץ ישראל – לבלתי להבין ולזכור, כי היה כבר ויכוח מעין זה, לפני מאה שנים, והיה מי שהעמיד את חוסן הרוח הלאומי כעדיף או אפילו כמנוגד לחוסן הגוף הלאומי הטריטוריאלי-מדיני – והיתה תשובה ניצחת, רעיונית, ארגונית, תנועתית וחלוצית – ותשובה זו אמרה: ‘כן, שטחים – כן, אדמה, אדמות, ארץ. ארץ שקוראים לה על שם העם, ארץ ישראל’!

ואם מדובר על ‘צריך לדעת’ – הרי היה לנו משורר לאומי שטבע את הביטוי ההולם לכך: “מידת השמים מעל לראשו של עם – כמידת הקרקע מתחת לרגליו”

 

…….. הנס היהודי המופלא של קיום עם ללא טריטוריה וללא מסגרת מדינת עצמאית – לא ישוב. הנס היהודי של הדורות האחרונים, הוא בהחזרת היסוד האורגני וההכרחי של האדמה, השטחים, המרחב הגיאוגרפי, הנכסים הגיאו-פוליטיים והגיאו-סטרטגיים הממשיים, החזרת כל אלה לתשתית-הקיום ולמקור הצמיחה של העם.

והאמת השלימה על מידת חוסנו של עמנו, כוללת בתוכה את מרחב האדמה שהעם יושב עליה, ריבוני, עצמאי ומסוגל להגן על עצמו. אמת כה פשוטה, כה ברורה – מדוע צריך לשוב ולזעוק אותה בראש חוצות? משום שהיא נרמסת ומחוללת ונבגדת בראש חוצות, בראש גלוי, קבל עם ועולם. וראוי שניתן את הדעת על כמה מיסודותיו של חוסננו הלאומי, נשוב ונלמד כיצד ועל ידי מי מכורסמים יסודות אלה – ונשוב ונאמצם אל ליבנו ונתייצב להגן עליהם.

 

מטבע קשה מטבע רך

 

הרי את יצחק רבין העדיפו חבריו על פני שמעון פרס, משום שהיה “אמין” יותר, יש צורך על כן במידה מופלגת של הסתלקות מן האמת, כדי לבוא ולומר לקהל של ותיקי לוחמים, מתחת לדיוקנו של יצחק שדה, כי ממשלתו של הנואם עוסקת ב”חוסנו של עם”, בשעה שהיא מפקירה שטחי מולדת, סוללות מגן, קרקע של הווה ושל עתיד,

 

 

כשם שהחוסן הכלכלי של המדינה נמדד לפי מידת האמון במטבע שלה: קשה או רך, יציב או אינפלציוני – כך ניתן להתחיל לקבוע את חוסנה הכלכלי של האומה לפי מידת האמון שמעניקים בניה למנהיגיה.

אני פותח בקנה מידה זה לחוסנו של עם, משום שבחינת האמת (או השקר) ביחסים בין העם למנהיגיו, היא הבחינה הגלויה ביותר לעין, הזמינה ביותר לשפיטה, לעת היבחר המנהיגים מחדש. הרי את יצחק רבין העדיפו חבריו על פני שמעון פרס, משום שהיה “אמין” יותר, יש צורך על כן במידה מופלגת של הסתלקות מן האמת, כדי לבוא ולומר לקהל של ותיקי לוחמים, מתחת לדיוקנו של יצחק שדה, כי ממשלתו של הנואם עוסקת ב”חוסנו של עם”, בשעה שהיא מפקירה שטחי מולדת, סוללות מגן, קרקע של הווה ושל עתיד, רק לשם הארכת משך התרדמה של סמי ההזיות השלום-עכשוניקיות. “דבר אלינו אמת”, נתקעה בגרוני זעקה, בשעה ששמעתי מפיו של ראש-ממשלת ישראל את ביטוי הבוז והשימצה על דבר “דת ארץ ישראל השלמה”.

דת – כסמל הרמיה, האשליה, הטירוף? זהו עולמו של האיש המספר לנו כי הוא יודע במה נמדד ובמה אינו נמדד חוסנו של עם? ארץ ישראל השלמה – שקר, אשליה, טירוף? בעת ששליחי ממשלתנו עומדים מול להקת זאבי טרף, משלחות ערב השונות, שמטרתם היא להפוך את ארץ ישראל המחולקת לארץ ישמעאל השלמה– בעת כזאת דרוש לו לראש ממשלת ישראל לבעוט בשלומי אמוני ישראל, עַם, תורתו וארצו? על איזה חוסן לאומי רשאית לדבר ממשלה, שתוך ימים ספורים לאחר שניגשה “להחליף את סדר העדיפויות הלאומי” – החליפה את מסלול כספו של משלם המסים ושפכה אותו אל החביות ללא תחתית של שני הארגונים הפרוטקציוניים, הסחטנים, המועלים בתפקידם בחברה הישראלית – קופת הבריאים של הסתדרות המורים וקופת חולים של ההסתדרות הכללית? אני מדבר על הארגונים, על חוגי ה”בוסים”, על המנגנונים, לא על אלפי העובדים עצמם, העושים כמיטב יכלתם – ואני אומר זאת מתוך שאט נפש למול שתי הצגות הרמיה המאוסות שהסתיימו גם הפעם, כמו עשרות פעמים בעבר, בהזרמת מאות מליונים (ובמשך הזמן, עשרות מליארדים) לחיזוקם, לריפודם, להבטחת המשך טפיליותם, של המוסדות הארגונים, הקבוצות החברתיות, שמפלגת השלטון הנוכחית מזינה אותם וניזונה מהם……..

 

אי אפשר שאין יצחק רבין יודע, כי ברגע שהכריז כי “רמת הגולן יותר בטוחה מתל-אביב” (כלומר, אפשר לבטוח בהסכם עם הסורים, ועל כן כדאי לשלם עבור הנייר שעליו כתוב הסכם כזה במטבע של אחיזתנו ברמת הגולן), באותו רגע הוא בוגד בהצהרתו שלו, בהבטחות שלו, לתושבי הגולן, לפיהן, לא יסולק מן הגולן אף ישוב יהודי אחד. אין הוא גדול הפיקחים בפוליטיקה הבינלאומית, אפילו לא בזו של המזרח התיכון – אבל, הרי איננו מטומטם. לא. הוא פשוט מאחז עינים ביודעין, כדי להכשיר את הקרקע, מעט מעט, להסתלקות מן הגולן.

אי אפשר ש”הפה הגדול”, אין מאחוריו שום תא מוחי פעיל, בשעה שהוא אומר, כי “מוטב שעזה תטבע בים”. כבר אמר זיגמונד פרויד, כי אין לך פליטת פה ללא כוונה נסתרת. והכוונה הפעם אינה כל כך נסתרת (מסייעו-מתחרהו במירוץ אל קידת-ההשתחויה בטכס הענקת פרס נובל לשלום, שמעון פרס, אומר זאת עוד ביתר בהירות), הפעם הכוונה היא כי ישראל מעוניינת להיפטר מעזה, לא רק ללא תמורה, אלא מוכנה היא אפילו לשלם בעד זה. כן – קראו את אותיותי – לשלם בעד זה.

אני מוכן להתערב, כי מה שעומד עתה על הפרק… מה שישראל מציעה עכשו, בין יתר מחוות הפיתוי, בנוסח: “בואו ואינסו אותי”! מה שממשלת המומחה לחוסן לאומי מציעה עתה הוא, כי רצועת עזה תקבל “גמול ניתוק”, אם היא תסכים לתת לצה”ל לצאת ממנה בשקט, וגמול הניתוק יהיה פרוזדור לחברון, הבטחת המשך העסקת עובדים בישראל, סיוע לתכניות פיתוח, רשיון להפעלת נמל-ים ונמל-אוויר, הסכמה לקליטת “גולים”, שחרור כל הטרוריסטים הכלואים ועוד ועוד…..

 

ממה הם בורחים

 

 

אכן, יש לנו ממשלת בריחה, ויש מכירה כללית, לקראת בריחה כללית – בריחה מן הכל. ביטוי חריף מדי? גינוי מוגזם? לא, רבותי – מאופק! מספיק לראות מה מעוללת ממשלה זו למה שמוגדר כאחד מיסודות ההסכמה הלאומית המובהקים ביותר – הגולן, כחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל –

 

 

….. הבריחה מארץ ישראל שורש אחד לה עם הבריחה מעם ישראל. ההסתלקות מליבה של ארץ ישראל, היא סימן של חולשה, ומשום בחינה אין היא חלק מתהליך של התחסנות – לא בטחונית, לא חברתית, וודאי לא מוסרית. אם ניתן לדבר על חוסנו של עם במונחים של קני-מידה וסימנים, הרי ההרס העצמי שהמיטו וממיטים ראשי ממשלות בישראל, מבגין ועד רבין, הרס השגיה של מלחמת ששת הימים, פירוק מפעלי הבניה וההתיישבות – שחורבן ימית מסמל אותם, בהטילו היום את צילו המאיים על הגולן ועל יש”ע – כל אלה מצטרפים לתסמונת חוזרת של אותה מחלת בריחה כרונית…

 

חוסנו של עם נמדד, קודם כל, בתחושה משותפת של כבוד לאומי. אי ואוי לי, מה אמרתי.. ובכן, כן, כבוד לאומי, גאווה לאומית…..

 

חוסנו של עם נמדד במערכת מצוות חייבת, שעיקריה הם בגדר מושכלות ראשונים, בנכונות קולקטיבית לקבל את עול המצוות הללו באהבה, הראשונה במצוות הללו היא ההגנה על הבית הלאומי, על קרקע חיותה וקיומה של האומה. חוסנו של עם נמדד בייחודו התרבותי (במקרהו של עם ישראל – הדתי), בזיקתו למורשתו ההסטורית, ובמוקדה של המסורת הרוחנית המשותפת: הלשון.

….. כל השפות ההסטוריות הגדולות – כולן איבדו את הייחוד הלאומי שלהן, או נעלמו. הלאטינית שימשה את כל העולם הנוצרי, עד שהתפצלה לכמה וכמה לשונות לאום נפרדות. כך קרה גם לספרדית. קצת מאוחר יותר לאנגלית, אף אחת מן הלשונות הללו איננה יכולה לשמש תעודת זהות לאומית. ביותר בולט הדבר בערבית. שותפות לשון ערבית – איננה עושה שום קבוצת בני אדם לגוף לאומי מיוחד. חשוב שנזכור זאת היום, כאשר הוחל (וביתר מרץ) המהלך לחיסול מדינת ישראל, בשם ולמען מה שקוראים “העם הפלשתיני”, שכל צידוק קיומו (גם בעיני דוחפיו, מדרבניו מבחוץ) לא היה מלכתחילה, אלא כמחסום להקמת בית לאומי ליהודים בארצם.

העברית שלנו, בניגוד לכל אלה, היא תאומתה של הארץ, והארץ מחיה אותה – והיא מחיה את הארץ. אין עוד זיווג אורגני כזה בשום מקום בעולם ובשום זמן בהסטוריה: עם ודתו וארצו ולשונו – כישות אחת. צר לציין, כי תופעת הבריחה מערכי-היסוד הלאומיים שלנו ניכרת גם בתחום הלשון. מגיפת ההתבוללות  התרבותית והלשונית המשתוללת בחוצותינו היא צורה של נסיגה, של נטישת עמדות. אבל ייחודה של העברית כלשוננו הלאומית הנצחית הוא כה מובהק – עד כי ניתן להגדירה בין התרופות למחלת הבריחה.

אכן, יש לנו ממשלת בריחה, ויש מכירה כללית, לקראת בריחה כללית – בריחה מן הכל. ביטוי חריף מדי? גינוי מוגזם? לא, רבותי – מאופק! מספיק לראות מה מעוללת ממשלה זו למה שמוגדר כאחד מיסודות ההסכמה הלאומית המובהקים ביותר – הגולן, כחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל – כדי שצריך יהיה לגייס את כל משאבי האיפוק, בנסותנו להישאר בתחום דיון תרבותי בנושא חיוני ולזעוק לעבר ראש הממשלה: “לך לרמת הגולן – ותראה שם איך אתה מחזק את חוסננו הלאומי, תוך זלזול בשטחים”!

“דת ארץ ישראל השלמה”, אמר רבין – ונתברך כולנו בכינוי-הגינוי הזה. אכן, דת ארץ ישראל – כי אין חוסן לא לעם ולא לארץ, אם אין בחייהם עקרונות מוחלטים, מקודשים, מצוות אשר חטא ועוון הוא לא להכיר בהן ולא לחתור בכל כוחות הגוף והנפש להגשמתן.

על סף השנה החדשה נוהגים לומר: “תסוף שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה”. הקללה הקשה ביותר של השנה שחלפה – את היפוכה אנו מבקשים לשנה הבאה. תסוף שנת עצירת עליה, הקפאת התיישבות, כניעה לטרור, אובדן עצמאות – ותחל שנת עליה גדולה והתיישבות רחבה וחיסון עצמאותנו הלאומית, בחומר וברוח.

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר