זאת לא החגיגה שלי

זאת לא החגיגה שלי

יצחק מושקוביץ ז”ל
12.05.2008 09:46
זאת לא החגיגה שלי


אצלנו היהודים, נהוג לחשוב שהמלחמה היא אסון ולא סיבה לשתייה עליזה. אפילו אם נהרג חייל אחד, יום הניצחון הוא סיבה לאבל. במלחמת העולם השנייה נהרגו לפחות 50 מיליון, אז מה יש לנו לחגוג?



הערת המתרגם:  המאמר נכתב על ידי אבי המנוח ל”יום הניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה” בשנה שעברה, אך גם השנה עדיין יש כאן על מה לדבר.

 

התשיעי במאי מאחורינו. זה היום, שמאז התקופה הסובייטית, לא רק מסומן בלוח השנה ברוסיה אלא גם מצוין בחגיגה אדירה. עברו 62 שנה מאז אותו היום, שבו אני וחבריי שתינו כדבעי, כמו שאומרים, מפני שמאחורינו נשארו השנים האיומות של שפיכות דמים מטורפות ולעתים אף חסרות תכלית, כאשר מימין ומשמאל נפלו, שלא על מנת לקום עוד, אלה, שרק לפני שעה חלקו סיגריות. (אתם לא מכירים את שיר המלחמה הזה? בוודאי, הרי אתם נולדתם הרבה יותר מאוחר, כאשר כל הזוועה הזאת עברה לעמודי הספרים, מרביתם שקריים.)

אז אנחנו שתינו לחיי החבר סטלין. הרי לא ידענו אז, שרק מספר שנים לפני תחילת המטבח הפראי ביותר בהיסטוריה הוא חימש – איך לומר זאת בעדינות? – את ידידו-שותפו לפשע. באותם ימים במרכז עירנו, ברחוב הראשי, מעל בניין הקונסוליה הגרמנית, התנפנף דגל ענק בצבע אדום עם צלב קרס במרכזו. היום קשה לכם להאמין, אבל ממש ערב המלחמה “האימפריאליסטים האנגלו-אמריקניים” נחשבו לאויבינו הראשיים ולעומת זאת אסור היה לומר מלה רעה על היטלר.

לא חשוב מה העלו ההיסטוריונים בנבירתם, דבר אחד ברור: שני הפרנואידים האלה, שני הבוסים של שתי כנופיות יריבות, ניסו לרמות זה את זה ותחילה היה זה הצאר יוסיף שיצא טיפש.

השועל הזקן והחכם צ’רצ’יל הבין, שסטלין עתיד להיות הרבה יותר מסוכן, אך אז היה דחוף להפיל את זה שכעת רוכב על הסוס, כלומר על הטנק, ולא את הקרנף הגרוזיני, שבימיה הראשונים של המלחמה איבד את כל הפוטנציאל הצבאי שנצבר בעבודת פרך של אסירים; שלא לדבר על אבדן חמישה מיליון חיילים, שמרביתם הלכו לשבי הגרמני כי לא ראו בתוך המנוסה הכאוטית כל טעם להתנגד לשורות המיושרת של הצבא הגרמני.

 היה ברור, שאסור לאפשר לפיהרר לנצח סופית את הגרוזיני. לא רק אסור אלא גם מסוכן. או-אז הפליגו לנמל מורמנסק שיירות של הסיוע הבריטי והאמריקאי. זרם של שיירות.

מאידך הייתה המוכנות של הפיקוד הסובייטי להפיל בשדות הקרב את כל מיליוני החיילים, שוורמאכט המתקדם היה מסוגל לקצור ולדרוס. ברוסיה, ערך חייו של בן רוסיה אחד מעולם לא נמנה על הערכים הלאומיים. ערך היה למותו, אף אם חסר תועלת צבאית כלשהי, של כל מי שנשכב עם רימונים ביד תחת זחלי הטנקים או על חריצי הירי של העמדות המבוצרות של הגרמנים.

אחר כך, הפיהרר המתפרע החליט שהוא חייב לכבוש את סטלינגרד ולהגיע לוולגה. אומרים, שאם זה היה קורה, יפן הייתה נכנסת למלחמה. שם נפלה כל הארמיה מס’ 63 של הגנרל צ’וייקוב, אך 300 אלף חיילים גרמנים הפעם הלכו לשבי של סטלין. אף על פי שזה לא כמו חמישה (יש אומרים שהיו שישה – לך תספור!) מיליונים של החיילים סובייטיים בשבי הגרמני, אבל היה לזה ערך תעמולתי רב.

ועוד היו קרבות אדירים. האחרון – הקרב על ברלין.

אתם, שלא הייתם בגיהינום הזה ולא חייתם בתקופה האיומה הזאת, האמנם גם היום אתם ממשיכים להאמין, שיש הצדקה, שבסוף המלחמה, כאשר כבר ברור מי ינצח, יוקרבו חצי מיליון בני ארצכם – לשם מה? מדוע אסור היה לדחות בעוד שבועיים את תלייתו של הדגל האדום על גגו של רייכסטאג? חצי מיליון חיים! עוד חצי מיליון אנשים צעירים היו יכולים לשוב אל אמהות, בנות זוג, ילדים, מחרטות ומחרשות!

 

***

 

 הייתה גבורה רבה, לצערי רבה מאד. כשפורשים בפניכם נתונים על מספר המעוטרים, אל תאמינו. הגבורה הייתה לרוץ עם קרבין מול “טא-טא-טא” של מכונת הירייה מתוך חרך הירי. אולי היו כאלה, שצעקו “למען המולדת! למען סטלין!”, אבל הרוב פשוט קיללו. ורק שתדעו: הגבורה במלחמה דרושה רק כשהמפקדים גרועים.

אני חושב שלכל מי שלחם ביחידות העונשין יש להעניק תואר גיבורי רוסיה, לרובם לאחר מותם. אתם לא מסכימים?

אם ניקח בחשבון את 5 או 6 מיליון השבויים, את המספר הבלתי ידוע של עריקים, את מאות אלפי האזרחים הסובייטיים, שלחמו בצידו של האויב, וגם את העובדה שמרבית ההוצאות להורג בשטח הכבוש נעשו בידי אזרחים רוסיים מתנדבים – אינני רואה כל “גדולה” ואינני מבין מדוע המלחמה הזאת מכונה גם “פטריוטית”.

למרות זאת, אינני שופט את העם הרוסי, הזקוק לחג הגדול הזה, מפני שכל החגים האחרים הממחישים את גדולתו, אבדו לו.

היסטוריונים ופובליציסטים רוסיים מסוימים משוכנעים, שבמנטליות העם הרוסי כרוכה העדפת הגדולה הקולקטיבית, שחשובה להם יותר מחתיכת עוף בסיר מדי יום. במלים אחרות, גדולת האימפריה עומדת מעל רווחת אזרחיה. ברוסיה הכל גדול, כולל המדינה, העם, השפה, התרבות – האם פספסתי משהו? כל הגדולות האלו מחוזקות על ידי הניצחון הגדול על הרוע החום, אמנם לאחר הבסת הרוע החום, רוסיה שפכה בעולם ביד רחבה את רוע הארגמן. סעו למשל לקובה והיווכחו.

 

  ***

 

לא הייתי כותב את כל זה אלמלא יוצאי ברה”מ לשעבר לא הביאו את החג הזה אלינו לישראל.

אינני מתכוון לבני גילי, שעבורם התאריך הזה בששת העשורים האחרונים הפך לחלק מזהותם העצמית. ניחא, נשאיר להם את השמחה הזאת עד הסוף. אך אנשי הדורות הבאים, שהם בעצמם לא ראו את הזוועת המלחמה ההיא, כל כך התעקשו שיום הבסת הטורף האדום את הטורף החום יהיה ליום חג במדינה היהודית, שככל הנראה השיגו את מבוקשם.

זה כמו להלביש אוכף על עז.

אצלנו היהודים, נהוג לחשוב שהמלחמה היא אסון ולא סיבה לשתייה עליזה. אפילו אם נהרג חייל אחד, יום הניצחון הוא סיבה לאבל. במלחמת העולם השנייה נהרגו לפחות 50 מיליון, רובם אזרחי ברה”מ. היהודים, לאחר הג’נוסייד שלמעשה כל אירופה הנוצרית לקחה בו חלק, עד סוף המטבח חסרו שישה מיליון. מה יש לנו לחגוג?

שואלים אותי: ומה היה קורה אם לא סטלין היה מנצח אלא היטלר ואז היה משמיד את הנותרים?

ואני שואל: ואלמלא ביום פורים שנת 1953 ב”בליז’ניאיה דאצ’ה” התפגר המפלץ המשופם, היכן היו היהודים הסובייטיים שנותרו לאחר הניצחון?

אז מה הם חוגגים כאן בישראל?

 

***

 

אצלנו, במדינה הזאת, היו ניצחונות שלנו על אויב חסר רחמים, החולם להשליך את כולנו לים. הניצחון המזהיר והרה גורל ביותר על כל הצבאות שתקפו אותנו הושג בשישה ימים. עם מינימום אבדות של החיילים שלנו. אם לפעול לפי ההיגיון הרוסי, ביום הזה אנחנו מוכרחים להשתכר עד איבוד חושים. ברם זה לא קורה, כי זה לא מתאים למוסר הלאומי שלנו – לחגוג ניצחון. מה עוד, אולי נרקוד על קברי אויבינו? אפילו שוכני ג’ונגל לא עושים זאת.

כי מלחמה היא רק פורענות וזכרון המלחמה הוא זכרון האסון. אם ברוסיה זה אחרת, זה עסק שלהם. אבל – אצלנו? אני מתנגד בתוקף.

 

(מרוסית: בועז מושקוביץ)

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר