איש זרוע לו הארץ

איש זרוע לו הארץ

דוד ניב
11.05.2008 09:54
איש זרוע לו הארץ


“אין אף רמז – ולא כל שכן דברי שבח – למידת ההבלגה שהראו היהודים במשך החדשים הרבים של מעשי אלימות, שנעשו בהם בידי הערבים. אדוני בעצמו הביע, בהזדמנויות שונות, בפומבי וביחידות, את הערצתו להתנהגותם של אנשינו, והעובדה שאין בכל הדין וחשבון אף רמז קל לכך, היא, לדעתי, עדות נגד השלטונות עצמם”.



ב”ה

 

איש זרוע לו הארץ 

 

במשך שנים נקטו חיים ויצמן ודוד בן-גוריון במדיניות של הבלגה על שפך דם-יהודים בלתי פוסק ועל מעשי הטבח המזוויעים ביותר, בתקווה, שעל דם העם היהודי, הם ייבנו ויזכו ברווחים פוליטיים מידי ממשלת המנדט. שבתי טבת מעיד על כשרונו של בן-גוריון להפוך כל אסון ליתרון. הוא אינו מספר, שאת האסונות הביא בן-גוריון, כדי שיוכל להשתמש בהם לצרכיו הפוליטיים. לא טובת העם היהודי עמדה לנגד עיניו, אלא עתידו כדיקטטור כל יכל, בחסות ה”ממשלה”.

חוסר האנושיות, הבוגדנות והתבוסתנות, לא עשו רושם רב על הבריטים. להיפך. הפושעים חטפו את סטירות הלחי שהיו ראויים להן, אלא, בהיותם שולטים על הישוב היהודי בארץ ישראל, חטף הישוב כולו את סטירות הלחי. את הסכמתם הנפשעת לתכנית החלוקה, הם מתאמצים בכל כוחם, עד עצם היום הזה, להפוך לבכיה לדורות. בקנאותם לקו הקטלני של “גבולות אושוויץ” הם ממשיכים במדיניות שונאת ישראל של בן-גוריון, ואף עלו על רבם. לא ידוע שבן-גוריון העניק נשק לאויבי ה”מדינה הציונית”. הם עושים גם את זאת, בנוסף לכל שאר הפשעים שהם מבצעים נגד העם היהודי!

והתמורה מצד האחווה הנאצית הבינלאומית, בראשות ארה”ב, זהה לתמורה הבריטית; קונדוליסה, ימ”ש, מצהירה שעל “ישראל” לעשות “ויתורים אמיצים”.. ובקיצור, יורקים עלינו, כי כך נאה וכך יאה לתולעים. הדבר הטבעי ביותר הוא, ללכת עם החזק. והחזקים הם הערבים!! הם מעולם לא נמנעו מטבח יהודים, ולא ניסו לעשות רושם על איש, הם מעולם לא אמרו “גזורו”, אלא – “כולה שלי”, הם אינם מתבכיינים כל הזמן ל”שלום”, להיפך, הם מצהירים מעל כל במה ובפי כל מקרופון, שמטרתם להשמיד את ה”מדינה הציונית”.

וכאשר בנוסף לזה, הם רובצים על הנפט, כשלישראל אין שום דבר להציע במקביל, שכן, אם נחשבה בעבר הרחוק לנכס אסטרטגי לארה”ב, היום היא רק נטל אסטרטגי, מין רמש הרומש בעפר, הרי, כל מה שנותר הוא – לרמוס אותה ולפתור, סוף סוף, את בעיית היהודים.

הצעת המדינה היהודית כללה גבולות שאינם בני הגנה, כלל וכלל, לערבים – עולם ומלואו, אבל גם זה לא נראה להם…. קוראים לזה – “נאכבה…”.

 חשוב לציין – כל תכניות ה”חלוקה”, התייחסו ל-13% של ארץ ישראל, לאחר ש-77% כבר נקרעו ממנה, על ידי בריטניה, בברכת המימסד ה”ציוני”, לטובת הקמת האמירות ה”ירדנית”. חלוקה עם “תנאים מוקדמים”. לאחר שקבלו כמעט הכל, מתחילה חלוקת השארית ביניהם לבין היהודים, מה שנקרא – “חילוק ארוך”.

                                                                                                      ח”א

 


“העובדות הן שונות. מדינת ישראל נוצרה על אף ארגון האומות המאוחדות, שניסה להחניקה בלידתה, משחילק את הארץ והשאיר את ישראל בלא גבולות בני הגנה…”
(ההסטוריון סידני ציון).

 

הדין וחשבון של וועדת פיל   

                                      הועדה המלכותית בראשות לורד פיל, הגיעה לארץ ב – 11/11/1936      

                                                                                                          וסיימה עבודתה בקיץ 1937.

דוד ניב (מערכות הארגון הצבאי לאומי, 1937-1939)

 

ב-7 ביולי 1937, פורסם הדין וחשבון של ועדת פיל – חיבור מקיף שהקדים למסקנות ולהצעות הרצאת דברים על תולדות המנדט והתפתחותו, וכן ניתוח יסודי של מכלול הבעיות שליוו התפתחות זו. הדין וחשבון קובע כעובדה חד-משמעית שכוונתה של הצהרת-בלפור היתה כינונה של מדינה עברית, וכי אף ניתוקו של עבר-הירדן פגע בהבטחה הבריטית ליהודים. הוא לא ניקה את ממשלת המנדט משותפות באחריות לעידודם של הערבים למעשי-תוקפנות, אף ציין, כי ההיסוס למלא את ההבטחות ליהודים “הניח לערבים לפרש את מדיניות הפיוס של ממשלת פלשתינא (א”י) ואת עמדת החיבה של כמה מפקידיה, כאילו החלטת בריטניה להגשים את הצהרת בלפור אינה כנה”.

ואולם הוועדה אינה מוצאת מוצא מן הסבך, אלא בפשרה, שתכליתה העיקרית להשליט שלום וסדר. משטר המנדט הבריטי שוב אין בו לתרום תרומה של ממש לתכלית זו: “אם יימשך המנדט הקיים, מעטה התקווה לשלום בר-קיימא בפלשתינא (א”י)”. ולפיכך – “המנדט לפלשתינא (א”י), יובא לידי גמר ויוחלף במשטר-חוזים, לפי התקדים שנקבע בעיראק ובסוריה”.

הארץ תחולק לשתי מדינות עצמאיות וריבוניות: מדינה יהודית, שתכלול את שטחי הגליל, עמק יזרעאל ושפלת החוף, מגבול הלבנון ועד לדרום מבאר-טוביה; מדינה ערבית, שתכלול את שאר שטחי הגדה המערבית של הירדן ותצורף לאמירות של עבר-הירדן; ושטח מנדט בריטי, שימשך מירושלים לבית-לחם, דרך לוד ורמלה, עד יפו.

רובם של השטחים, שנועדו למדינה העברית, היו למעשה שטחי ההתיישבות היהודית, העירונית והחקלאית, ואילו למדינה הערבית המוצעת, הוקצו, בין השאר, גם רוב קרקעות הבור של הארץ, ובכללם, קרקעות-ממשלה. לא הוצע שום פיצוי ליהודים על חלוקה זו של שטחי הארץ. אדרבא, על פי המלצות ועדת פיל, חייבת המדינה היהודית להעניק הענקת קבע למדינה הערבית….

 

בעת ובעונה אחת עם פרסום הדין וחשבון של ועדת פיל הוציאה הממשלה הבריטית ספר לבן (מסמך פרלמנטרי מס’ 5513), שבו מצהירה הממשלה, כי לאחר עיון בדין וחשבון, היא “רואה עצמה, בדרך כלל, תמימת דעים עם טענותיה של הוועדה”, על פי סעיף 6 של המסמך, עומדת הממשלה “לנקוט צעדים, כהוראת-שעה, לאסור כל העברות קרקע העלולות לפגוע בתכנית הזאת”. וכן, “להתיר למשך תקופה של שמונה החדשים, מאוגוסט 1937, עד מארס 1938, עליה יהודית לכל סוגיה, במספר כולל של 8000, בתנאי שאין לעבור את גבול כושר הקליטה הכלכלי של הארץ….”.

המנהיגות הערבית לא נזדרזה להגיב על הדין וחשבון של ועדת פיל. היא ראתה עידוד במפנה שבא להקדים את הקמתה של מדינה ערבית ריבונית במרבית שטחיה של ארץ ישראל. עתה לא נותר לה, אלא לאסוף כוחות להגברת הלחץ הפוליטי, כדי לזכות בשליטה גם על שאר שטחי הארץ….

בספטמבר 1937 נתכנסה בבלודאן שבסוריה ועידה פאן-ערבית, בראשותו של חג’ אמין אל חוסייני ובהשתתפות מנהיגים ערבים מארץ ישראל, הלבנון, סוריה ועיראק, ובמרכזה הועמדה שאלת ארץ ישראל. כאן הושמעה ברמה התנגדות מפורשת למסקנות ועדת פיל והתרעה כנגד הקמתה של מדינה עברית, העלולה לסכן את העולם הערבי כולו….

 

תקוות וחששות במחנה הציוני

                                            “מדינה עברית”, זכרון-יעקב – תל-אביב, הים – טול-כרם

“הכרזת מדינה יהודית – לא מצד דמגוג רביזיוניסטי, אלא, מצד ממשלה אדירה – זוהי עובדה פוליטית רבת משקל” (בן-גוריון)

 

“ראיתי בהקמת מדינה יהודית אפשרות ממשית להגיע לידי הבנה עם הערבים”, כתב חיים ויצמן בקשר להמלצותיה של ועדת פיל, שנים רבות לאחר פרסומן (מסה ומעש, עמ’ 377). כך הסביר המנהיג את המפנה הגדול שחל בהשקפתו (להקים מדינה יהודית למען ה”הבנה עם הערבים”, ח”א) על המטרה הציונית מאז ראשית שנות העשרים. אולם יש להניח כי לא רק בעיית השלום עם הערבים עמדה לנגד עיניו של ויצמן עם פרסום מסקנותיה של הוועדה המלכותית. הסעיפים על כינונה של מדינה יהודית, ואפילו בחמישית בלבד משטחה של ארץ-ישראל המערבית, היו לו כקרן-אור שבצבצה לפתע באפלת-היאוש הגדולה, שהיה נתון בה באותם ימים. לאחר שנה ומעלה של מדיניות הבלגה, אשר טיפח בעקביות ובהתמדה, לא זו בלבד שלא ניתן לה פיצוי מדיני, אלא, אף לא זכתה לשבח המיוחל מצד הממשלה (הבריטית). בקיץ 1937 הגישה ממשלת המנדט את הדין וחשבון השיגרתי לוועדת המנדטים של חבר הלאומים. דו”ח זה התעלם כליל מקרבן ההבלגה היהודי. “בכל הדין וחשבון” כתב ויצמן, ב-30.6.1937 אל א. ווקופ, הנציב העליון הבריטי בארץ,

“אין אף רמז – ולא כל שכן דברי שבח – למידת ההבלגה שהראו היהודים במשך החדשים הרבים של מעשי אלימות, שנעשו בהם בידי הערבים. אדוני בעצמו הביע, בהזדמנויות שונות, בפומבי וביחידות, את הערצתו להתנהגותם של אנשינו, והעובדה שאין בכל הדין וחשבון אף רמז קל לכך, היא, לדעתי, עדות נגד השלטונות עצמם”.

 

ובמכתב אל אורמסבי גור, מיניסטר המושבות, מן ה-4.7.1937, שלושה ימים לפני פרסום ההמלצות, הוא שופך את מרי שיחו ומביע את אכזבתו האישית מן המדיניות הפרו-בריטית שהיתה נר לרגליו כל השנים:

 

“את רוב הדברים הרעים נשאתי בדומיה; הגינותי על השלטון הבריטי באזני בני עמי מעל בימות ציבוריות, בקונגרסים, בכל חלקי תבל, לעיתים קרובות נגד מצפוני וכמעט תמיד לרעת עצמי. למה עשיתי כן? כי בעיני נחשב שיתוף הפעולה ההדוק עם בריטניה הגדולה, לאבן הפינה של מדיניותנו בארץ ישראל. אולם שיתוף פעולה זה נשאר חד-צדדי – אהבה בלי אהבה שכנגד”.

 

בקבלת המלצותיה של ועדת פיל, מצא ויצמן תומכים ברוב חלקיה של ההסתדרות הציונות, ביניהם גם יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית. הגושפנקא הבריטית המחודשת למושג המדינה העברית, הקלה גם על בן-גוריון את אימוצו של הרעיון. בזכותה של גושפנקה זו, נודעה בעיניו למדינת החלוקה משמעות מדינית מיוחדת:

 

“הכרזת מדינה יהודית – לא מצד דמגוג רביזיוניסטי, אלא, מצד ממשלה אדירה – זוהי עובדה פוליטית רבת משקל” (דו”ח סטינוגרפי של הקונגרס הציוני העשרים, עמ’ 108).

 

הצעת החלוקה בישרה מדינה ריבונית, שבה ישלוט רוב יהודי במיעוט ערבי….

“ואני מתפלל בעומק לבי, ואני מאמין שזוהי עכשו תפילת המוני ישראל – שיעלה בידי ההנהגה החדשה להביא לנו בקרוב את הבשורה, שאמנם דבר הקמת מדינה עברית תלוי מעכשו אך ורק בהסכמתנו וברצוננו. לבשורה זו מחכה העם היהודי זה אלפים שנה” (ד.ב.ג.שם, עמ’ 110).



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר