אין מלה אחרת לתאור מה שהולך עכשיו בהליכים נגד ראש הממשלה, מאשר  טרוף מערכות מוחלט.  אולי יותר מדוייק יהיה לאמר קריסה מוחלטת של כל המערכת.  ערב ביקורם של נשיא ארה”ב ושורה שלמה של גדולי עולם, המשטרה מגלה מידע חדש, המחייב לחקור את ראש הממשלה ללא כל דיחוי, אחרת הוא יברח להם או יעשה “תאום עדויות”.  ממש ייקוב הדין את ההר.  אי אפשר היה להמתין שבוע או שבועיים. 

זה מתחיל להישמע כמו הספור של ליברמן שבכל פעם שמועלית האפשרות שהוא יתמנה לשר לביטחון פנים, המשטרה נזכרת שמתנהלת נגדו חקירה, והיועץ המשפטי, שבמדינת ישראל נתנה לו הסמכות (ע”י מי?) למנות או להדיח שרים, פוסל את המינוי.  אצל ליברמן זה נמשך כבר כ 12 שנים והאשמה היא כמובן כולה בליברמן כי הוא “מסרב לשתף פעולה” עם החוקרים (לדעתם של חוקרי המשטרה ו/או הפרקליטות במדינת ישראל חובתו של חשוד היא להפליל את עצמו).

אצל אולמרט זה קצת יותר טרי, ונשאלת השאלה על מה ולמה, ומה שיותר חשוב למה דווקא עכשיו?

לפני שאמשיך, ברצוני להדגיש שאני רחוק מלהיות מחסידיו של אולמרט.  כל מי שקרא את מה שכתבתי עליו בעבר יודע שלדעתי כל רגע שהוא ממשיך לכהן כראש ממשלה הוא אסון למדינת ישראל, ושצריך היה להעיף אותו מזמן משם בבעיטה אחת גדולה לפני הרבה זמן.  אבל צריך היה להדיח אותו בגלל מה שהוא עשה ולא בגלל מה שהוא לא עשה, ומי שצריך היה לעשות זאת היא המערכת הפרלמנטרית ולא המשטרה ו/או הפרקליטות.  מה שנעשה בימים האחרונים, בייחוד מעטה הסודיות שהוטל על הפרשה, שלא נועד אלא ליצור את הרושם בציבור שיש ממש בכל הסיפור, זאת שערוריה ממדרגה ראשונה.

בשל הסודיות והאיסור שהוטל על פרסום פרטי הפרשה אינני יודע מה ולמה.  אני מכיר מספיק טוב את נושא הסודיות וההדלפות בארץ כדי לדעת שהסודיות מתבטאת אך ורק בזה שלא כותבים על כך בעיתונים או מדווחים ברדיו ובטלוויזיה.  מעבר לזה כולם יודעים את הכל או את הרוב.  הסודיות מאפשרת גם פרסום חלקי מגמתי, ומה שייוותר בזכרון הציבור זה ש”היה מה שהוא” (ראו לדוגמא איך מדברים עד היום על בועת הסבון של פרשת “בר און חברון”). 

מה שמעניין יותר זה העיתוי.  מה קרה פתאום שחייב “פעולה דחופה”?  מה יום מיומיים?  ראש הממשלה נמצא ערב סדרה של פגישות בעלות חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה,  גם אם מהפגישות האלו לא יצא כלום (כפי שאני חושב), עדיין יש חשיבות לעצם קיום הפגישות ויש חשיבות לא פחותה לצורה בה ראש הממשלה מגיע לפגישות האלו.  קשה שלא לקבל את הרושם שמי שהוא במשטרה ו/או בפרקליטות, בגיבוי היועץ המשפטי, מנסה לטרפד את המהלך המדיני.  קצת קשה לי לקנות את הסיפור הזה.  הפרקליטות שורצת אנשים ש”תהליך השלום” הוא בראש מעייניהם, ועל מנת לקדם אותו הם מוכנים לאתרג את גדולי העבריינים (בעיניהם).  אז הם יהיו אלה שיכניסו מקלות בגלגלים של רכבת השלום?  לא נשמע הגיוני.

אז איך בכל זאת?  מה יכול להיות חשוב במידה כזאת שתאפיל אפילו על “קודש הקודשים” של מסגד השלום?  יש לי תשובה.  אין לי הוכחות (וודאי לא כאלה שתעמודנה במבחן בית המשפט), אבל זה ההסבר היחיד שיש בו הגיון.  המערכת (פרקליטות/משטרה/בתי המשפט) נאבקת על קיומה.  למעשה לא על קיומה (כי לא נשקפת לה כל סכנה קיומית, וגם גם אין כל נסיון לפגוע ביכולתה לתפקד), אלא על מעמדה הייחודי אותו תארתי בסדרת מאמרי “ויהי בימי שלוט השופטים”.   זה באמת חשוב.  עבור זה מותר לפגוע גם ב”תהליך השלום”.

לא מזמן היינו עדים להשתלחות מילולית חסרת תקדים של המגלומן שכהן כנשיא בית המשפט העליון עד לפני מספר חודשים, בשר המשפטים, בשל הרפורמות שהוא מנסה להנהיג.  הרפורמות האלו, שמזמן היה מקום להנהיגן, רחוקות מלספק את הנדרש כדי לתקן את העיוותים שנשיא בית המשפט העליון לשעבר הותיר אחריו.  הן מהוות כרסום מזערי בלבד במערכת הסמכויות הבלתי מוגבלות שהוא נטל לעצמו באופן שרירותי.  אבל גם המעט הזה מביא לאהרון ברק את הסעיף.  הוא לא מוכן אפילו לשמוע.  כל שינוי כזה עלול להיות תקדים וברק איננו מאלה המוכנים להסתכן.  הוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר מה כוחו של תקדים בידיו של מי שיודע איך להשתמש בו. 

בין השאר, ברק העלה את הדרישה החצופה להדיח את שר המשפטים.  לא פחות ולא יותר.  אהרון ברק, שקנה את עולמו בזכות ה”הישג” של הדחת ראש ממשלה מכהן, איננו יכול להשלים עם העובדה ש”סתם” שר יעביר עליו בקורת או יטיל עליו הגבלות של שהן, גם כאשר זה כתוב בחוק. 

כשהקריאה להדחת השר לא נענית, ועל התרגיל שעדנה ארבל, בת חסותו של ברק, עשתה ליעקב נאמן לא מצליחים לחזור, מה שנותר זה להדיח את כל הממשלה.  אם ראש הממשלה נאלץ להתפטר, כל הממשלה מתפטרת אתו, ובממשלה חדשה שתורכב (עם או בלי בחירות) מי יהיה שר המשפטים היא שאלה פתוחה.  הפרקליטות והמשטרה מתפקדים כגופים עצמאיים בלי להתחשב בשרים הממונים עליהם כאשר זה לא עולה בקנה אחד על האג’נדה.  היועץ המשפטי רואה את עצמו כיישות עצמאית בעלת סמכויות בלתי מוגבלות  –  “בעל הבית” של הממשלה.  כל אלה חברו יחד ללמד את אולמרט מה יעלה בגורלו של מי שמסרב ללכת בתלם.  כשוך הסערה, כשיתפזר האבק, יתגלה שההר הוליד עכבר.

לא אופתע אם פרידמן יחליט פתאום, סתם כך ו”מרצונו החופשי”, לשוב אל מגדלי השן של האקדמיה, ובעקבות זה חוקרי המשטרה יתבקשו לעבור שיעור נוסף במסכת אתרוג, על פיה “ראש ממשלה העוסק בעשיית שלום, אין מטרידים אותו בחקירות של סרק”.      

זה הוא זה.  פרידמן הוא פרידמן מה יש לדבר, אבל בלי פרידמן הכל יהיה טוב יותר. 

נשמע לכם אבסורדי?  תעתועי דמיון חולני?  חכו ותראו, המציאות עולה על כל דמיון.