מנכסי הדמוקרטיה

מנכסי הדמוקרטיה

אהרון רול
12.04.2008 20:28
מנכסי הדמוקרטיה


כיצד מנתב ההון את השלטון בישראל



מהי דמוקרטיה רובנו יודעים, או חושבים שיודעים. מהו ישראלי, אנו מתארים לעצמנו שיודעים. אך מהו “המכון הישראלי לדמוקרטיה” נידמה לנו שיודעים, אך אין דבר רחוק יותר מהמציאות. “המכון הישראלי לדמוקרטיה” (מי”ל) הינו מצג שוא, אין תוכו כברו, רחוקים הם כרחוק המזרח מהמערב.

בחינה מדוקדקת של התנהלות המכון ומטרותיו מלמדת כי פעולותיו של מכון זה הינן אנטי-דמוקרטיות בעליל ואפשר כי בטווח הארוך יחריב הוא כליל את המעט שנותר עדיין מהדמוקרטיה הישראלית.

מיהו “המכון הישראלי לדמוקרטיה”? לרבים מאתנו יש מושג קלוש לגביו. לרובנו דומה כי זה צץ יש מאין, מן הסתם מתוך האוויר העכור הסובב את חיינו הפוליטיים והחברתיים. ולא היא, מכון זה הופיע בחיינו לא בכדי. המכון נוסד בשנת 1991 במימונו (המוצהר, לכאורה) של המליארדר האמריקאי ברנרד מרכוס יחדיו עם ד”ר אריה כרמון וזאת לאחר שוך האבק מארועי האינתיפדה הראשונה והשפעתה המכרעת על העדפות הציבור מאג’נדה מסורתית שמאלנית לכיוון מרכזי ואף מעט ימני, אך זה אינו כל הענין כאן. בבסיסו הוקם המכון לאור החשש הגובר והולך במחנה השמאל הישראלי כי הינו מאבד את אחיזתו והשפעתו המסורתית בשילטון בישראל.

לאחר שילטון כמעט אבסולוטי של “מחנה השמאל” מעת הקמת המדינה בשנת 1948 ולמשך כ-30 שנים, חל מהפך והחל מהכנסת התשיעית בשנת 1977 בראשות מר מנחם בגין ועד הכנסת השנים-עשר בשנת 1992 בראשות מר יצחק שמיר (שנה לאחר הקמת מי”ל) הורכבו ממשלות ישראל ע”י מחנה הימין הישראלי למעט פרק זמן קצר בראשות מחנה השמאל ושמעון פרס בראשו בין השנים 1984-1986 בתוקף הסכם הרוטציה עם מר יצחק שמיר. הימים הם ימי שילטון הימין מזה כ-15 שנים, התערערות אחיזתו של השמאל בשרות הציבורי לאחר שנות שילטון ארוכות של הימין ניראתה כאפשרות מחרידה ומעשית בעיני השמאל וניראה היה כי הציבור בישראל מתחיל להתרגל לעובדה כי אחיזתו בשילטון של השמאל הישראלי מתערער ומצב זה אפשר והינו טיבעי ומתמשך.

זהו הרקע להקמתו של מי”ל אשר מטרתו המוצהרת היתה “קידום הדמוקרטיה והערכים הדמוקרטיים בישראל” אך לאמיתו של דבר מטרתו הבילתי מוצהרת והניסתרת היתה להשפיע ולהסב מבפנים, תוך ניצול המשטר הדמוקרטי בישראל ותוך מימון מסיבי חיצוני, את כיוונו השגוי העכשווי (ד’אז), לטעמם של הגרעין הקשה של השמאל הישראלי, מנטיית הציבור “ימינה” לעבר הכיוון הראוי “שמאלה”.

הקורא בוודאי ישאל שאלת תם, “מדוע צריך היה דווקא בזמנים ההם, כאשר ממשלות מתחלפות בישראל בדיוק, אבל בדיוק בהתאם לתרחיש הדמוקרטי ועקרונותיו הראויים, מדוע צריך היה דווקא אז ‘לחזק את הדמוקרטיה בישראל'”? אכן בדיוק כך, לא היה כלל צורך בכך. סוף סוף, בחלוף דורות של משטר דמוקרטי מפוקפק, החלה הדמוקרטיה הישראלית להתנהל בדיוק כמצופה מהתנהלות דמוקרטית אמיתית דהיינו חילופי שילטון סדירים בין מחנות יריבים אידאולוגית. לאחר הכל, ברי הוא כי רק תצורה כזו יכולה להבטיח שלטון דמוקרטי אמיתי, וכך אכן הווה. הרי כל דרדק בית ספר יודע כי שלטון שאינו מתחלף באמצעות בחירות דמוקרטיות ניקרא בבוטות ראויה ‘שילטון דיקטטורי’. בכך שהתאפשרו חילופי שילטון בישראל לאחר אחיזת ציפורניים של השמאל הישראלי משך כ- 30 שנות שלטון ניכר היה כי הדמוקרטיה הישראלית הגיעה למצער לבשלות נאותה גם בישראל. מצב זה כאמור היה בילתי ניסבל בראיתו של השמאל (בן אהרון ז”ל לאחר מהפך 1977 , “עלינו להחליף את העם” זוכרים?).

מי”ל החל לחבק את מוסדות השלטון הישראלי בחיבוק דוב, לוכדם במלכודת דבש. המימון מהמקור הבלתי נידלה מעבר לים איפשר למכון לשכור צוות ענקי במושגים ישראלים המורכבים רובם ככולם מתואמי דעה (למעט מספר זעום של “ימני מחמד”), רובם ככולם שייכים לשמאל הקשה עד קיצוני מבין חוקרי ישראל והאקדמיה בה. התהליך הגרורתי (אין מיקריות, המושג ניבחר כאן בקפידה רבה) של חדירת מי”ל התנהל בסימביוזה המנצלת את הדמוקרטיה המעורערת הישראלית על מנת לערערה עוד יותר, להשתלטות זדונית מבפנים.

המכון איתר נכוחה את נקודת התורפה של השלטון הישראלי דהיינו, ‘כנסת ישראל’ וכיוון חיצים מושחזים ומורעלי כוונות ניסתרות לכיוונה.

חברי הכנסת העסוקים בחקיקה ניזקקים לשרותי מחקר, היסטוריה וחוות דעת אשר חייבים להיות מסופקים ע”י המדינה אך זו ברוב אזלת ידה כי רבתה לא עמדה במשימה. למילוי צורך זה בדיוק התיצב מי”ל לספק את הסחורה בהבדל אחר עקרוני, מי”ל אינו מתווך הוגן ואובייקטיבי. מי”ל הינו מתווך אינטרסנטי וסובייקטיבי אשר כל צידקת קיומו היא בהחדרה זדונית של אג’נדה שמאלנית במסווה של אספקת שרותי מחקר תמימים ובמימון חיצוני אינטרסנטי הנוגד את האינטרס של רובו של העם למען שמר את שילטון האליטות של המיעוט מקדמת דנא. יש להוסיף כאן כי מי”ל אמנם השתמש בחברי הכנסת כיעד וכאמצעי להגשמת מטרות אליטת השמאל הישראלית אך בו בזמן ניראה כי מנתבי המדיניות במשרד החוץ האמריקאי השתמשו וניצלו את מי”ל כאמצעי להחדרת מדיניותו הפרו-ערבית, פרו –נפט ערבי באמצעות החלשת מדינת ישראל לתועלתה של ארה”ב כפי שהם ראוה. אכן חד גדיא אמיתי בתזמורו של משרד החוץ האמריקאי.

מי”ל הינו מסוכן לדמוקרטיה הישראלית משום שפועל הוא מתוך ובכלים דמוקרטיים סטנדרטיים על מנת להשליט בצורה קבועה את שלטון שולחיו בלא שהטרף התמים, אנו, עם ישראל, הציבור וניבחריו, כלל אינם מודעים למזימה הנירקמת מאחורי גבם. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ניקח לדוגמא את השתלטות הנאצים בגרמניה על מוסדות השילטון הגרמני (שוב, אין כאן ולו רמיזה לזהות במהות אלא אך ורק בשיטה). גם שם, גוף בעל אג’נדה צרה וחד צדדית, פשיסטית בדוגמא זו, העמיד פנים כמציית לנוהלי המשטר הדמוקרטי על מנת לבצע השתלטות זדונית על משטר זה. אכן הצלחתו היתה רבה, רבה מדי להוותנו ולהוותו של כלל העולם.

למי שפוטר את הנאמר כאו בתנועה מבטלת כדמיון ספקולטיבי נביא את נושא “חוקה בהסכמה” המקודם נימרצות וללא לאות ע”י המכון כהוכחה נסיבתית לנאמר כאן.

מזה זמן שהמכון מריץ מספר פרוייקטים אשר חלקם מוכרים לציבור וחלקם עלומים. נזכיר לדוגמא את פרוייקט “העין השביעית” (מספר פעילי השמאל הקיצוני הפנטי בו עולה כפורח), פרוייקט השולחן העגול ע”ש ג’ורג’ שולץ (כן, זהו אותו שולץ שר החוץ האמריקאי לשעבר אשר עמל מזה זמן רב בקידום רעיון חלוקת ארץ ישראל במתווה הפלסטיני מטעם משרד החוץ האמריקאי—אותו שונא ישראל עם קבלות), פרוייקט “צבא וחברה, פרוייקט “אי- שוויון ומדיניות ציבורית” ואחרים. באם ניתן לערוך הקבלה שהיא הרי באם ארגוני בצל”מ ו”שלום עכשיו” הינם ממומני חזית ארופאית של שוטמי ישראל באיצטלה “נאורה” ליברלית הרי “המכון הישראלי לדמוקרטיה” הוא כפילם של אירגוני השמאל הקיצוני הללו העוסק בלב השלטון הישראלי במימון אמריקאי “פרטי” לכאורה. אין סימוכין לכך, אך קרוב לוודאי ואפשר כי באם נחפור היטב אחר הניסתר נימצא את טביעת האצבעות של משרד החוץ האמריקאי, מתנגד ישראל חריף עיקבי וותיק, מתחת לכסותו של מי”ל כאשר המיליארדר ברנרד מרכוס הוא חלק מסיפור הכיסוי המוניטרי ומהווה חלון ראווה לו. אכן סידור עבודה נוח, בצל”מ ו”שלום עכשיו” כאירגוני שטח במימון אירופי בעוד מי”ל כאירגון עורפי המכסה את השלטון הישראלי במימון אמריקאי.

באם ישנן רגלים לסברה כי כסף סעודי ואף איראני מגיע לאירגוני השמאל הקיצוני הישראלי, בצלם, “שלום עכשיו”, מוסאווה, עדאללה, חד”ש, מר”צ ומיזמי “מזרח תיכון חדש” אחרים (לכאורה, לכאורה) בתנועה סיבובית דרך ממשלות בריטניה ונורבגיה, ניתן להקיש לוגית כי (שוב לכאורה…) אותו הסדר עובד גם באשר למימון “האמריקאי” המגיע לידי “המכון הישראלי לדמוקרטיה” בין אם זה מודע לכך ובין אם לאו.

בנוסף מריץ המכון מיזמים אשר את משקלם בשלטון הישראלי ניתן להסביר באמצעות קישרי ההון וההשפעה של אירגונים אמריקאים אשר מעוניינים בהחלשת ישראל, גימודה ואולי אף ביתורה כחלק ממדיניות החנופה לנפט הערבי המהווה את עמוד השדרה במדיניות החוץ האמריקאית מזה כ-70 שנה. לא ניפקד כאן גם מקומם של אינטרסים אישיים ומסחריים צרים של חברות אמריקאיות כגון חברות הנפט הסעודו-אמריקה ו”בכטל” בעלת האינטרסים של מאות מילארדים דולרים במזרח התיכון, אשר ג’ורג’ שולץ היווה מנהלה המיתולוגי משך שנים לפני שמונה למשרת שר החוץ (האם הקורא הנבון כבר עומד על ההקשרים המתבקשים?).

בין המיזמים הנוספים של המכון המכוונים כולם לקניית השפעה מכרעת אך סמויה ומחת מעטפת “דמוקרטית תמימה לכאורה” על השלטון בישראל ניתן למנות את “כנס קיסריה”, “פרוייקט הפרימריז”, “תכנית המתמחים בכנסת” (אכן סוס טרויאני למהדרין), וכמובן פרוייקט “החוקה בהסכמה הניזכר לעיל. מכל המיזמים הניזכרים הרי פרוייקט “החוקה בהסכמה” של מי”ל הינו המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית עקב היותו המתוחכם ביותר מכלל הפרויקטים של המכון.

מאז תחילת שנות התישעים עת נוסד מי”ל באמצעות הפרוייקטים “הדמוקרטיים” שניזכרו לעיל, ביצע הוא יחדיו עם בית המשפט העליון בראשותו של השופט ברק (גם הוא חלק ניכבד ממעגל ההשפעה האמריקאי בישראל) באמצעות “המהפכה החוקתית” שלו ופרוייקטי המשנה שלה: “הכל שפיט” (זכות העמידה) ו”עקרון המדתיות”, תנועת מלקחים חונקת-דמוקרטיה להבטחת שליטתו של השמאל והאליטות הישראליות בחלקת אלוהים הקטנה שלהם בשלטון.

סידור זה עבד בצורה מופלאה. ללא קשר לעומד בראש השלטון בישראל, נישמרה שליטתן הבלבדית של האליטות הישנות המיצגות אך כרבע מהציבור הישראלי, בשרות הציבורי, מערכת המשפט, כנסת ישראל, המדיה והאקדמיה הישראלית. באידיליה הזו נבע סדק חמור לטעמם, השופט ברק, נשיא בית המשפט העליון אשר היווה אחד מעמודי התווך של סכמה זו, עמד בשלהי כהונתו וסימן בכך את סיומו האפשרי של עידן לפיתת המלקחים של הציבוריות והשלטון הישראלי ע”י השמאל הישראלי ומפעיליהם האמריקאים בעלי אוריאנטציית הנפט הערבי.

לפתע נוצר צורך דחוף לסתום את הפירצה בסכר אשר איימה להחריבו עם יציאתו של ברק לגמלאות. נוצר ההכרח לעגן את שלטון האליטות בצורה אשר תעמוד בפני סערות חולפות כגון חילופי שילטון “בילתי ניסבלים וטורדנים” עקב שיטה דמוקרטית שאינה לרוחן של האליטות ותבטיח את הגמונית האליטות הישראלית לעתיד הניראה לעין ואף אחריו.

 

הדרך האולטימטיבית אשר נהגתה לשם כך היא נושא “החוקה בהסכמה”. הרעיון פשוט ומכאן גאוני. באם תבטיח החוקה המוצעת לישראל את שילטון האליטות מהשמאל הרי שלא יוכל לקום כל גוף שהוא, כולל גם בית המחוקקים הישראלי המגלה לעיתים “פירפורי עצמאות מרגיזים” לטעמן של האליטות, ולערער על החוקה וזאת עקב היות המשטר הישראלי משטר מבוסס חוק ודמוקרטי. כך נוצר מיזם “החוקה בהסכמה”. גם השם “חוקה בהסכמה” ניבחר כמצג שוא. חוקה בהסכמה של מי? לא של העם, של הכנסת כמובן אשר בה שולטים שלוחיהם באמצעות נציגי מי”ל “המספקים שרותים” מעצבי דעה לחברי הכנסת ומכאן מכוונים הלכה למעשה את מעשיהם.

גם ברעיון זה נפלו קשיים. מספר חברי כנסת אשר גם הם מן הסתם אינם לחלוטין קוטלי קנים איבחנו זה מכבר את מגמות ההשתלטות הזדונית של אליטות השמאל על השלטון בישראל ועוסקים הינם בצורה אינטנסיבית בהעברת חוק ‘משאל עם’ אשר יבטיח כי בכל מקרה בו יהיה צורך לאשר את החוקה המוצעת, יעשה זה לא ע”י הכנסת אשר בידוע אמורה להלכה אך אינה מיצגת למעשה את רצון העם-הריבון, אלא באמצעות משאל עם אשר יבטא נאמנה את רצונו.

 

יצויין כי הציניות של מי”ל מגיעה לגבהים חדשים. חברי הקבוצה הצליחו לשכנע את וועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת לדון בנושא החוקה לישראל בהתאם לניירות העמדה האינטרסנטים, החד צדדיים של המכון, בעוד שמי”ל מספקת אף את שרותי התחקירנות ושרותים אחרים מוטי אג’נדת מי”ל לאותם חברי וועדת חוקה חוק ומשפט הדנים בכך. ברי הוא כאן פרושו של משל הזנב (מי”ל) המכשכש בכלב (וועדת הכנסת).

 

מיותר לציין כי מי”ל רואה בהצעת חוק ‘משאל העם’ המתהווה בכנסת, כסיכול ממוקד לכוונות ההשתלטות שלהם. יודעים הם כבר כי רוב בעם אין להם. מחקר אשר הוזמן ע”י מי”ל ונערך בשלהי שנת 2007 מראה בבירור כי אך 18% מאוכלוסית ישראל מגדיר עצמו “שמאל פוליטי” ואך 20% מהאוכלוסיה היהודית מגדירים עצמם כ”חילונים”. תוצאות המחקר הכניסו לסיחרור מטורף את פעילות מי”ל בכל האמור ליישום “חוקה בהסכמה” לישראל. לפתע ברי היה לאנשי המכון ושולחיהם כי בכל האמור לפניה לדעתו של העם באמצעות מישאל עם בנוגע לחוקה הרי עומדים הם לאבד את ההגמוניה רבת השנים שלהם בשלטון הישראלי ומכאן שעליהם לטרפד בכל דרך את קיום משאל העם (ועיגונו בחוק משאל העם) לפני אישור “החוקה בהסכמה”.

 

מספר צימוקים הנשמעים מוכרים, ולא במפתיע, מתוכנה של החוקה המוצעת ע”י מי”ל: הגנה מוחלטת על שיטת מינוי שופטים כנהוג היום, כלאמר שיטת חבר משוכפל מביא חבר משוכפל בדמותו, הרכב הוועדה למינוי שופטים יבטיח את ההרכב הנוהג כיום דהיינו, שילטון הומוגני בעל אג’נדה יחידה ובלבדית של שופטי העליון. הרשות השופטת תהיה מסוגלת להסב ואף לבטל חוקי הכנסת באמצעות “שפיטות חוקתית”.

וכאן אנו מגיעים אף לחמור מכל, אנשי מי”ל מעבדים הצעה כי מישאל עם יותר רק בחוקה כלאמר, רק לאחר שתאושר חוקה לישראל ניתן יהיה לערוך משאל עם. אתה תופס זאת ברוך? ההצעה באה לסגור את האורווה לאחר שהסוס כבר ברח. הצעה זו כאומרת לנבחרי העם “אתם שחקו בנושא משאל העם ככל שתשחקו, החוקה כבר תהיה מאושרת וכך למי איכפת מכם, מהמשאל ומהעם”.

למי שחושב כי ענין זה הינו מופרך מכדי להיות אמת מוזמן לעיין, ממש בעת כתיבת שורות אלו, במאמר הראשי של אתר הבית של “המכון הישראלי לדמוקרטיה” בשם “משאל עם בישראל – מוצא מן הסבך או דרך ללא מוצא?” מאת בלאנדר דנה מתאריך 31 מרץ 2008 אשר מנסה להזהיר מסכנות משאל-עם ללא חוקה (הסבר מופרך ומצוץ מהאצבע המהווה עלבון לאינטיליגנציה) מפגיע ודוחק בקוראי אתר הבית של מי”ל לאשר ראש וראשון את החוקה ורק לאחר מכן אפשרי יהיה משאל עם. זו אינה תאורית קונספירציה, הדברים נאמרים שם שחור על גבי לבן. ועל כך נאמר: “אם הוא הולך כברוז, מגעגע כברוז וניראה כברוז הריהו ברוז”.

 

אין ספק כי כינון חוקה לכל מדינה דמוקרטית הינו צורך חיוני ומעל לכל ספק. חוקה נועדה להבטיח לציבור כי לא יבוצעו מחטפים שילטוניים ומשפטיים בחסות חוק-ללא-חוקה ו”פסיקות תקדימיות” מופרכות. דוגמא טובה למחטף מסוג זה הינו “המהפכה החוקתית, של ברק אשר היוותה דוגמא טיפוסית ל”כל ד’אלים גבר”, דהיינו, כאוס ופרימה שילטונית חמורה. החוקה באה להבטיח כי לא יקום מאן ד’הוא, פוליטיקאי או שופט, שטופי אג’נדה חד צדדית או שדעתם סרחה עליהם ויקבעו תקדימים חוקיים ומשפטיים אשר השפעתם לשלילה עלולים להיות מכריעים לעתיד האומה. במערכת הישראלית אין להוציא מכלל אפשרות שופט אשר דעותיו הפרטיות / ההזויות יובילוהו לפסיקה כי יש לדוגמא להחזיר את שיח’ מוניס (שטח אוניברסיטת ת”א ד’היום) לידי הרשות הפלשתינית. אכן נישמע מופרך אך בהחלט אפשרי ואינו תלוש מהמציאות. אליה וקוץ חיובי בה. החוקה ממש כנושא הפסיקה השיפוטית עצמה, ואפשר כי יותר הימנה, אינה נושא לגחמה ריגעית של אי מי מהמחוקקים כמו גם השופטים.

החוקה הינו הכלי המרכזי המבטיח את רווחת הציבור בהקשר של זכויות האזרח הלגיטימיות והאוניברסליות שלו כנגד גחמות המערכת הפוליטית, כמו גם הגנת המערכת האזרחית, שלטונית והציבורית מפני גחמותיה של מערכת משפט מוטת אג’נדה ולכן אין להחפז בכינון החוקה. החוקה מטרתה לעמוד בצוקי העיתים ככל הניתן לצפיה לעתיד בעת כינונה. זו תערך תוך שימת דגש ומשקל מתאים לכל האספקטים הנובעים מאותם סעיפי חוקה כאשר מירב הגופים הציבוריים, פרטיים, אידאולוגים, פוליטיים ומשפטיים חייבים להיות מעורבים בחיבורה.

מכאן שחוקה חייבת לבוא בהסכמה והסכמה זו חייבת לבוא בלעדית מהריבון, הוא העם ואין בילתו. לא תוסכם ולא תחתם חוקה ללא הצבעה ברורה ושקופה של הריבון דרך משאל עם. אפשר ואף רצוי יהיה כי תהליך חתימת החוקה יארך זמן רב וידרשו כמה וכמה משאלי עם ע”מ לאשר סעיפים בחוקה אשר אינם עולים בקנה אחד עם האחרים. בכל מקרה ומנדטורית, אין לאשר את החוקה לישראל כמקשה אחת ובמשאל עם אחד.

 

חוקה לישראל תפקידה הוא, בין השאר-כניזכר לעיל, להוות גורם מלכד בעם. היא המהווה את הדבק אשר מביא יחדיו מגזרים אמונות, מגדרים ואידאולוגיות לשכון יחדיו בהרמוניה המביאה בחשבון את צרכיו של כל סקטור לשכון בהרמוניה עם כל השאר והתואמות את אמונותיהם, מאויהם ועקרונותיהם, תוך ההקשר הכולל. רק הסכמה רחבה ככל הניתן והאפשרי תבטיח קיומה של ההרמוניה ואחדות העם. רק אחדות העם תיתן את הכלי האולטימטיבי בידיו לאשש ושמר קיומו לנוכח האתגרים העולמיים והאזוריים העומדים בפנינו.

 

הערות:

1. מאמר זה נכתב כמאמר המשך למאמרי “החמסן הניגזל בירושלים” מתאריך 4 אפריל 2008 (ראה קישור) .

2. לטוען כי הנאמר במאמר מעלה שאלות קיומיות עקרוניות ואפשר שידיר שינה מעיניו יש לאמר, אכן הנאמר מבהיל ומחייב פעולה דחופה אשר תבטיח כינון חוקת אמת לישראל ללא התערבות בלעדית ומנכסת של גופים אינטרסנטים צרי ראיה ואג’נדה כפי שתואר בכתבה. מאידך, אין מניעה כי “המכון הישראלי לדמוקרטיה” יהיה שותף שווה מישקל לגופים אחרים כדוגמתו ואחרים בכינון החוקה לישראל. יש לאסור בתקנות ‘הכנסת’ מסירת וקבלת חומרים העוסקים בנושא החוקה מטעם מי”ל ללא קבלת חומרי מחקר מקבילים ומאזנים של גופים פרטיים אחרים. במדה ולא ימצאו כאלו, יש לאסור על מי”ל העברת חומרי מחקר הנוגעים לנושא החוקה עבור וועדות הכנסת וחבריה. וועדת חוקה חוק ומשפט חייבת להוציא תקנות המבהירות את הנוהלים בנושא בהקדם האפשרי.

3. על חברי הכנסת לתת דעתם בדחיפות לנעשה סביבם. עליהם להיות מודעים לעובדה כי אפשר והינם משמשים פיונים על לוח שחמט גדול מהם, אך למזלנו בכוחם להסב עצת רשעים ורוע הגזרה מעצם היותם נציגי הריבון, הוא העם.

4. אין לבצע כל שינויים או תוספות לחוקה בישראל ללא השתתפות וקבלת הסכמת העם במשאל עם כפעולה מקדימה לאישור סעיפי החוקה. וויתור על המשאל יכניס את מדינת ישראל לימי דימדומים שילטוניים ויביא ביום מן הימים להרס משטרה תוך מלחמות אחים ללא סוף ומכאן תהיה קצרה הדרך להרס טוטאלי.

5. במקרה הנדון, השמאל הישראלי הוא מנסה לנכס / לשמר לעצמו בפעולת מחטף קלוקלה, אנטי-רוח-הדמוקרטיה את השלטון בישראל, הקורא חייב להתייחס לנאמר כאן בהקשרים אחרים כאילו וכוון כלפי הימין הישראלי גם הוא במדה וההקשר תואם הוא. כמאמר המחוקק האנגלי הידוע, איש המאה השמונה-עשרה / תשע-עשרה ויוזם ביטול סחר העבדים השחורים באימפריה הבריטית ד’אז (1806) וויליאם ווילברפורס ” הדמוקרטיה הינה שיטת ממשל שאינה מושלמת אך כל אלטרנטיבה הינה כאוס”.

 

קישורים:

 

החמסן הניגזל בירושלים: http://www.global-report.net/aroll/?l=he&a=242586

אתר המי”ל: http://www.idi.org.il/Pages/Home_Page.aspx

משאל עם לישראל: http://www.idi.org.il/BreakingNews/Pages/Breaking_the_News_22.aspx

חוקה בהסכמה: http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Pages/BOOK_7060/Publications_Catalog_7060.aspx

סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה:  http://www.a-dura.com/?l=he&a=48111

 

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

 

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר