אריק שרון – המנצח האמיתי של מלחמת יום הכיפורים

אריק שרון – המנצח האמיתי של מלחמת יום הכיפורים

ד”ר אורי מילשטיין
http://www.global-report.net/um 12.04.2008 10:36
אקדח ועניבה

אקדח ועניבה


על הישגו זה שאין לו דומה במלחמות ישראל אריק שילם מחיר לא מבוטל וכמעט שהודח ב-9 באוקטובר 1973 *** היחיד שהבין כי שרון הוא גיבור המלחמה היה שר הביטחון משה דיין שמנע מן השלושה להדיח את שרון *** זה היה הדבר הטוב היחיד שעשה דיין במלחמה ההיא *** המאמר התפרסם לראשונה ב”מקור ראשון” באוקטובר 2003 לרגל 30 שנה למלחמת יום הכיפורים



לכלל שאת המלחמה מנצחים ההיסטוריונים ולא הלוחמים, אפשר להוסיף שמנצחים אותה הלוחמים ובעיקר הגנרלים שנותרו בחיים, שהאריכו ימים, ושהגיעו לצמרת הפוליטית כמו הגנרל דייויד אייזנאהואר שפיקד במלחמת העולם השנייה על החזית המערבית ובשנות החמישים היה נשיא ארצות הברית. המקרה הישראלי הוא אריק שרון.

היה כדאי לאריק להיות ראש ממשלה אפילו רק כדי ששלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה הוא היה דמות שנויה במחלוקת, הוא יהיה המספר הלאומי והפרשן הלאומי של אותה במלחמה: בכל ערוצי הטלוויזיה, בקול ישראל ובגלי צה”ל ובעיתוני הערב.איש מעולם לא זכה להזדמנות כזאת לא בארץ ולא בחו”ל. וחוץ מזה לאריק יש מה לספר כי הוא באמת היה הגיבור האמיתי, ברמה האופרטיבית של אותה מלחמה ובכך צריכים להודות אנשים ישרים, גם אם הם מתנגדים בחריפות למדיניותו היום.

השילוב בין גיבור מלחמה ששרד שנים רבות אחריה ומנהיג לאומי הוא נדיר בהיסטוריה . שילוב כזה התקיים בפרידריך הגדול מלך פרוסיה במאה ה-18 בוינסטון צ’רצ’יל. בדיוויד אייזנאהואר וביוסף סטלין לגבי מלחמת העולם השנייה. אבל איש מהם לא שרד כראש המדינה שלושים שנה אחרי ולא עמדו לרשות איש מהם אמצעי תקשורת כה דורסניים עד שאחרי יום הכיפורים השנה רק קולו של אריק ייזכר ברמה.

המלחמה על הקונספציה הבלתי רלוונטית

במלחמת יום הכיפורים הופתעו כולם: בראש וראשונה הישראלים שהובסו במלחמה, אף כי לא מעט ישראלים טוענים שישראל ניצחה. הופתעו גם מצרים וסוריה, שהשיגו את מטרותיהם, גם הפרופסור למדעי המדינה ואסטרטגיה, שר החוץ האמריקאי הנרי קיס’נגר שכוכבו דרך אז וגם כל האחרים. הטעם להפתעה טוטאלית זאת היה שכלי החשיבה המנטאליים, שוועדת אגרנט כינתה אותם “קונצפציה”, לא התאימו למציאות האובייקטיבית באוקטובר 1973. הכלים האלה נצרבו בתודעות האנשים על סמך מיתוסים לא מבוססים של מלחמת ששת הימים, ללמדך איזה אסונות יכולים לחולל מיתוסים.

את תפקודם של השחקנים באותה מלחמה יש לבחון לא לפי התוצאות בסיום המלחמה, שהם פרשניים ולפיכך סובייקטיביים, אלא לפי יכולתם של השחקנים לעצב לעצמם כלי חשיבה מתאימים ולפי המהירות שהם עשו זאת. מנקודת מבט זאת אריק שרון היה הגיבור הבלתי מעורער של מלחמת יום הכיפורים והוא הציל שחקנים ראשיים אחדים מכישלון גדול עוד יותר. בין ניצוליו של אריק נמנים גם יריבים מרים שלו, שגמלו לו לאחר מכן רעה תחת טובה.

כמעט מייד לאחר פרוץ המלחמה התאים אריק את תיפקודו לתנאים החדשים, שכללו לא רק את אמצעי הלחימה ותורת הלחימה שהפעילו המצרים בחזית הדרום, אלא גם את קריסת מערכת הביטחון של ישראל מראש הממשלה ושר הביטחון דרך הרמטכ”ל, סגנו ראש האמ”ן כל חברי המטה הכללי, דרך מפקד החזית ומפקדי האוגדות לפחות.

על הישגו זה שאין לו דומה במלחמות ישראל אריק שילם מחיר לא מבוטל וכמעט שהודח ב-9 באוקטובר 1973 כאשר בעלי הקונצפציה הבלתי רלוונטית ובראשם: הרמטכ”ל דוד אלעזר, סגנו האלוף ישראל טל ומפקד החזית האלוף שמואל גונן (גורודיש) פקדו על שרון לנהוג לפי הקונצפציה המוטעית שלהם והוא סירב ובצדק. היחיד שהבין כי שרון הוא גיבור המלחמה היה שר הביטחון משה דיין שמנע מן השלושה, בתמיכת רוב המטה הכללי להדיח את שרון. הטעם לכך היה שפרוץ המלחמה שבר את הקונצפציה אצל דיין והוא התאמץ להתאים לעצמו כלי חשיבה חדשים. הדבר הטוב היחיד שעשה דיין במלחמה היה הגנתו של שרון.

“אריק הוא פסיכופאת”

טענו תמיד כלפי אריק שרון שאין הוא פועל לפי הנורמות: כשהיה קצין זוטר, וקצין בכיר, ושר וראש ממשלה. גם בעצם כתיבת שורות אלה. טענה זאת נכונה. עבור מעצבי הנורמות בישראל, מהמערכת הפוליטית, מהאקדמיה, מהתקשורת ומהאומנות, שרובם שמאלנים, אי עמידה בנורמות-העדר שהם עצבו הוא ביטוי לפסיכופטיות. מכאן שאריק הוא לדעתם אדם מסוכן ואת הדעה הזאת הם הנחילו לרבים מישראל והיא חלק מן המורשת באקדמיה, בתקשורת ובאגף השמאלי של הפוליטיקה. סקירת הביוגרפיה הארוכה והעשירה של אריק, ובייחוד פועלו במלחמת יום הכיפורים מלמדת שהאיש לא רק שאינו מסוכן אלא שבזכותו ישראל ניצלה/התחזקה/ניטרלה איומים פעמים אחדות : עם כל מגרעותיו וחולשותיו, שעליהם נעמוד להלן, אריק הוא היחיד שחולל רפורמה בצה”ל בשנות החמישים בתקופה שהקים את יחידה 101 ופיקד על רוב הפעולות התגמול כמפקד גדוד 890 ויחידה 202; אריק הוא גדול מפקדי השדה שהיו לישראל מאז הקמתה והדבר בה לידי ביטוי במערכת אום כתף במלחמת ששת הימים ובמערכת צליחתה של תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים; אריק הוא אחד מבכירי האסטרטגים בעולם ללוחמה בטרור והדבר בא לידי ביטוי ברמה הטקטית בשנות החמישים, ברמה האופרטיבית בחיסול הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים, וברמה האסטרטגית במלחמת לבנון (למרות כישלונה מטעמים שאעמוד עליהם) ובאינתיפאדה הנוכחית; אריק הוא בעל גמישות מחשבתית המאפשרת לו להתאים את עמדותיו למציאות, אריק הוא אחד המפקדים והפוליטיקאים היחידים בתולדות ישראל שמנהיגותו אינה קורסת בתנאי לחץ, כפי שקרסה מנהיגותו של לוי אשכול בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, מנהיגותם של גולדה מאיר ומשה דיין במלחמת יום הכיפורים, מנהיגותו של מנחם בגין במלחמת לבנון מנהיגותו של יצחק רבין בימי החתימה על הסכם אוסלו ומנהיגותו של אהוד ברק בסוף כהונתו.

מצד שני אין לאריק כושר הפשטה ברמה גבוהה והיכולת אנליטית שלו מוגבלת. הוא אינטליגנטי מאוד אך לא אינטלקטואל. אולי טוב שכך כי הרוב המוחלט של האינטלקטואלים הם חסרי כושר ביצוע והדבר מוכח, בין היתר, באופן הניהול הכושל שהם מנהלים את האוניברסיטאות. את הפגמים האלה היה אריק יכול לנטרל בעזרת יועצים ועוזרים ברמה גבוהה. אבל הוא חשדן קיצוני מטבעו ומטעם זה הוא נעזר רק באנשים שהוא בטוח בנאמנותם אישית. למרות זאת היתה במערכת הבחירות שלו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה “חפרפרת” שהדליפה מידע רב החוצה, מידע שסיבך אותו בחקירות הנוכחיות.

אנשים נאמנים מוגבלים בדרך כלל ולא מקיימים עם מושא נאמנותם תקשורת בתנאי שוויון כפי שהיה, על פי המיתוס, סביב השולחן העגול של המלך ארתור בימי הביניים, וכפי שהנהיג פרידריך השני, הגדול, מלך פרוסיה במאה ה-18: שוויון המפקדים הבכירים בפני המלך, שהיה גם המצביא העליון. על פי המודל הזה נהג ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל במלחמת העולם השנייה. זה הטעם העיקרי שבתנאים קשים מאוד החזיקו פרידריך וצ’רצ’יל מעמד מול אויבים עדיפים עליהם בהרבה. חסכים אלה בלמו את הישגיו של אריק והובילו אותו לגדול כישלונותיו: מלחמת לבנון ב-1982 ולהסתבכויות הכספיות שהוא נתון בהם בעת כתיבת שורות אלה.

בלא קורס קצינים

אריק שרון לא נולד בקיבוץ עין חרוד ואף לא שרת בפלמ”ח. כך נמנעו ממנו הסוציאליזציה, האינדוקטרינציה ושטיפת המוח שעבר דור המנהיגים בני גילו, דור הפלמ”ח, שעיצב, במידה רבה, את מדינת ישראל על כל אגפיה ואת תרבותה והביא אותה עד הלום. אריק נולד במושב כפר מל”ל. תנועת המושבים נחשבה למחוז המנהיגות של בן גוריון. אריק שרת בחטיבת “אלכסנדרוני” – הנחותה והמושמצת בחטיבות ההגנה וצה”ל במלחמת העצמאות. הוא גם לא עבר קורס מממי”ם (קצינים) בהגנה ושוב נחסכה ממנו אינדוקטרינציה משתקת-חשיבה, שלא נחסכה מיריביו הגדולים במלחמת יום הכיפורים: חיים בר-לב, דוד אלעזר ואברהם אדן. (את מחבר שורות אלה מאשימים שלא עבר קורס קצינים ולכן אינו מבין דבר בענייני צבא. אני רואה בכך, כאמור, דווקא יתרון). אריק התחיל את מלחמת העצמאות כמ”כ גדנ”ע. כשפרצו המאורעות בדצמבר 1947 הוא נטש את תפקידו בגדנ”ע, בניגוד לפקודה, והצטרף לגדוד 32 שעליו פיקד איש הדרכה ותיק בארגון “ההגנה”, צביקה גרמן. עד מהרה אריק התגלה כבכיר הסיירים, אנשי השטח והמפקדים הטקטיים בגדוד ואחרי זמן קצר הוא מונה לסגן מפקד מחלקה בלא שעבר קורס קצינים. כבר בדצמבר 1947 פיתח אריק, תוך כדי התקלות עם אויב, בסביבות קלקיליה, תורת לחימה בהיתקלות במארב. תורה זו נהוגה בצה”ל עד היום. יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר לב ודוד אלעזר שהיו בכירים מאריק בהרבה, במלחמת העצמאות ובצה”ל לא יכלו לזקוף לעצמם הישג כזה בכל הקריירה שלהם. עד מותם הם קנאו באריק ולא סלחו לא על כך ועל דברים בולטים בהרבה שהנהיג ופיתח. קנאה באריק התפתחה לשנאה יוקדת היא אחד המאפיינים הבולטים בתולדות חייו. חוד החנית של השנאה הזאת הוא יחצ”ן הפלמ”ח אלוף משנה בדימוס ד”ר מאיר פעיל ששנים רבות השחית את תפיסתם של קציני צה”ל מפקד בה”ד 1, וכמרצה לחשיבה צבאית בבית הספר לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. בעזרת המניפולציות של מאיר פעיל הצליחה מאפיית הפלמ”ח להפוך את אריק לשנוי במחלוקת.

בהתקפה המפורסמת על לטרון במאי 1948 הוביל מ”כ הגדנ”ע אריק שרון את כל חטיבה 7 והיה היחיד שהגיע עם מחלקתו לביר חילו, היא נקודת ההסתערות על היעד – מוצב ירדני מעל מנזר השתקנים בלטרון. אריק נסוג אחרון משדה הקרב כשהוא פצוע קשה ומופקר בשטח על ידי מפקדיו. מסקנתו העיקרית מששת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות היתה שרוב המפקדים של ההגנה וצה”ל היו מפקדים בדרגה ובסכמות אך לא בכישורים וביכולת. בשדה הקרב היו רובם עלובי נפש ודלי מעשה. הניצחון ב-1948 הושג במידה רבה עקב חולשת הערבים, אך לא לעולם חוסן. מדי פעם נתן אריק ביטוי למסקנה זאת. איש מאותם “עלובי נפש” שבנו את צה”ל ואת מדינת ישראל לא אהב אותה, הם חיכו לאריק בפינה ובכל הזדמנות התנפלו עליו כעדת זאבים. גם היום.

טינת הטרמפיסט

לקח לטרון קיבל ביסוס נוסף, כשבשלוש וחצי השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות נכשל צה”ל בכל מבחניו הקרביים עד שבאוגוסט 1953 נקרא הסטודנט אריאל שרון להתגייס חזרה ולהקים את יחידה 101. במשך ארבעה חודשים בלבד חוללו שרון ופקודיו מהפכה בצה”ל והפכו אותו למשך 15 שנים מצבא כושל לצבא יעיל ביחס לאותה תקופה. בעצם ימי אותה מהפכה היה חיים בר לב אב בית דין צבאי שבפניו נשפט שרון על הפרת פקודה בפשיטה שביצע לתוך מחנה הפליטים אל בורג’ בעזה, שם השאירו הוא ופקודיו עשרות הרוגים “חפים מפשע”. אז היה דוד אלעזר קצין שבור נפשית במחלקת ההדרכה ומדי פעם הצטרף לפשיטה שעליה פיקד שרון. את טינת הטרמפיסט ניסה אלעזר לפרק בגדול על שרון אחרי עשרים שנה כשמונה לרמטכ”ל ובמלחמת יום הכיפורים. מלחמת הפלמחניקים יפי הבלורית והנפש נגד אריק ש”לא עוצר באדום” כדברי עוזי בנזימן מעיתון “הארץ”, נכנסה להילוך גבוה.

אריק נזרק מצה”ל פעם אחת ב-1952, בהיותו קמ”ן פיקוד צפון על עבירת משמעת והיה עף מצה”ל עוד פעמים רבות כשחולל את המהפכה בצה”ל בשנות החמישים אלמלי גוננו עליו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין, שהבינו כי אריק הוא הכלי היחיד העומד לרשותם לשפר את איכותו של צה”ל. אחרי מבצע קדש האמינו בן גוריון ודיין, ללא ביסוס, כי הכריעו את הערבים וכי תם עידן המלחמות. הם פברקו על אריק עלילה שהוא הפר פקודה בפרשת קרב המיתלה והכניסו אותו למקרר לשנים אחדות שבהם הוא קיבל תפקידים שוליים בצה”ל. מהלך זה של שני המפא”יניקים שחששו מכוחו הגובר של אריק בצה”ל לא בא לידי ביטוי במלחמת ששת הימים כי מבחינה אסטרטגית לא היתה זאת מלחמה של ממש אלא מרדף באש חיה מול אויב בורח. אבל בקרבות שהיו, כמו קרב גבעת התחמושת או קרב עמק דותן, צה”ל תפקד כל כך גרוע עד שמפקדיו הבכירים ובראשם הרמטכ”ל יצחק רבין וחיים בר לב החליטו לא לחקור את המלחמה ההיא, לא לחשוף את הליקויים החמורים של צה”ל בה וממילא לא להפיק לקחים. על המערכה היחידה שהתנהלה כהלכה פיקד כאמור, אריק, שהוצא מן המקרר שנים אחדות לפני כן.

בויכוח הגדול על הקמת קו בר לב בין הפלמ”חניקים בהנהגת הרמטכ”ל חיים בר לב ובן חסותו ובונה הקו אברהם אדן לבין יוצא הצבא הבריטי ישראל טל ואיש חטיבת “אלכסנדרוני” אריק שרון, נצחה אסכולת “חומה ומגדל” הפלמ”חאית והמיטה אסון על עם ישראל. באותה תקופה החל תפקודו של שר הביטחון משה דיין להידרדר והוא עסק בשוד עתיקות יותר באשר בבעיות הביטחון. מעשה טוב אחד עשה דיין, הוא כפה על בר לב למנות את אריק לאלוף פיקוד הדרום. הרמטכ”ל בר לב מנע מאריק לחסל את הקו. אריק דלדל אותו ומנע בכך הרוגים רבים יותר במלחמה הממשמשת ובאה. בימים אלה חשף אריק פרט חיוני להבנת אירועי מלחמת יום הכיפורים: בראיון לאבי צור מביטאון ארגון נכי צה”ל הוא סיפר שבמאי 1973 הוא סיכם עם הרמטכ”ל אלעזר שבפרוץ המלחמה יפונו מייד כל החיילים מן המעוזים. כשפרצה המלחמה אריק לא היה מפקד החזית והרמטכ”ל לא פעל לאסוננו לפי הסיכום. הרמטכ”ל בר לב נהנה מן ההצלחה האדירה של שרון בחיסול האינתיפאדה הראשונה בעזה בתחילת שנות השבעים.

השנתיים שאריק בילה בעזה לימדו אותו את האסטרטגיה של לוחמת אנטי-טרור יותר מכל אדם בעולם. אבל באותן שנתיים התגלתה אחת מחולשותיו של אריק: הוא לא הבין את ההיבט הפנימי, הפוליטי והתקשורתי של לוחמת האנטי טרור והוא לא העריך עד כמה נוהג השמאל בישראל כעדר הנוהה אחרי הרועה. לאסונו ולאסון כולנו רוב רועי השמאל הם מניפולטיביים. אריק הותקף אז כמי שפגע בטוהר הנשק וכמי שהפר פקודות והוראות. התקפות אלה הכינו את הקרקע לדוד אלעזר, אחרי שמונה לרמטכ”ל, לסלק את אריק מן הצבא. דדו ביקש גם למנוע מאריק פיקוד על אוגדה במילואים. את המשימה הזאת ניטרל משה דיין. אריק לא למד את הלקח וחזר על שגיאותיו אחרי עשר שנים במלחמת לבנון. המניפולטורים המשאל חיכו לו בפינה.

פרוץ מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את אריק כמו שהיא הפתיעה את רוב הישראלים מחוץ לכמה אנשי אמ”ן שהתריעו כי המלחמה תפרוץ ונענשו. אריק הופתע גם מן ההתנהלות היעילה באופן יחסי של המצרים וגם מקריסת המערכות בצד הישראלי. הוא הגיע עם אוגדת המילואים שלו לגזרת התעלה רק ביום א’ בצהריים, עשה הערכת מצב מדויקת והקדיש את מאמציו לחלץ את אנשי המעוזים. אבל דדו לא אישר לו לחלצם משיקולים שרק הביוגרף חנוך ברטוב והיחצ”ן מאיר פעיל יכולים אולי להבינם.

לתקוף בלילה

ביום ראשון אחרי הצהריים הגיעו אנשי הפיקוד העליון (ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל וסגנו) למסקנה ש”צה”ל חזר לעצמו” והחליטו לבצע למחרת מהלך הכרעה בגזרת התעלה שיסיים את המלחמה בניצחון גדול. לאריק נודע על הכוונה הזאת והוא יעץ לגורודיש לא לתקוף ביום, כי ביומיים הראשונים של המלחמה הוכח כי הטילים נגד מטוסים והטילים נגד טנקים ניטרלו לחלוטין את חיל האוויר ואת גייסות השריון של צה”ל. אריק יעץ לבצע התקפת חי”ר בלילה, לפתוח פרוזדורים לטנקים ולהרחיב את הפרוזדורים לחיל האוויר. הוא היה מוכן לקחת על עצמו את מתקפת החי”ר עוד באותו לילה.

ניתוח זה ב-7 באוקטובר מלמד שאריק היה היחיד בכל מדינת ישראל שקרא את שדה הקרב. הרמטכ”ל לשעבר יצחק רבין והרמטכ”ל דאז דוד אלעזר לעומת זאת לא ידעו מימינם ושמאלם. ההם הגיעו באותו יום בלילה למוצב הפיקוד באום חשיבה (‘דבלה’) לאישור תוכנית מהלך ההכרעה. אבל את דדו לא עניינה הכרעת המצרים אלא הכרעתו של שנוא נפשו אריק שרון. הוא חשש שאם אריק יושיע את ישראל הוא יבוזה כמי שזרק את המושיע מצה”ל וכמי שביקש לא למנותו למפקד אוגדה. לפיכך הוא דאג שאריק לא יהיה בדיון אלופי החזית לקראת המתקפה הצפויה. אריק חיכה במנחת המסוקים בבסיס בטסה כשעתיים חשוף לארטילריה של האויב. לאחר שהגיע לאום חשיבה הסתיים הדיון ואריק פגש את דדו ואת רבין בצאתם למסוק בדרך לתל אביב. הם אמרו לו בצביעותם האופיינית שרק הוא חוסם את המצרים בדרכם לתל אביב.

בלא אריק החליטו רבין, דדו, גורודיש, אלברט מנדלר וברן שאת ההתקפה תבצעה אוגדת ברן למחרת בשעה 8 בבוקר. לא היה שום סיכוי להצליח בהתקפה כי היא היתה אמורה להתחיל כארבע שעות אחרי שחר, כי היא הוטלה על אוגדת ברן שביומיים הראשונים סבלה אבדות כבדות בקרבות רומני וקנטרה. מפקד האוגדה חסר היה ניסיון כמפקד מערכה. הקרב האחרון שעליו ברן פיקד היה כמג”ד במבצע קדש ב-1956. אוגדת שרון לעומת זאת היתה רעננה. לשרון היה ניסיון כאוגדנר מצליח במלחמת ששת הימים והוא פיקד על הגזרה עד זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. דדו העדיף את ברן הפלמחניק והשמאלן כדי שאריק שלא יזכה בתהילה כמושיע ישראל והליכוד לא ינצח חס וחלילה בבחירות לכנסת שהיו מיועדות להתקיים בסוף 1973.. כישלון אוגדה 162 של ברן היה אולי גדול הביזיונות של צה”ל בכל הזמנים אפילו יותר מביזיון תל מותילה של רחבחעם זאבי במאי 1951. באותו יום, כשהגיעו לגורודיש דיווחי שקר כי אוגדה 162 צלחה את התלה הוא שלח את אריק עם אוגדתו מן הגזרה המרכזית לגזרה הדרומית של החזית לכיוון העיר סואץ. בתל אביב הרימו גביעי יין על התחלה של סדר חדש במזרח התיכון ודיווחו על כך לוושינגטון, הצנזורה הצבאית פסלה ידיעות שהזרימו עיתונאים לטלוויזיה לרדיו ולעיתונים בארץ ובעולם על צליחת תעלת סואץ כדי לא לחשוף סודות צבאיים. כשנודע שמכל האוגדה של ברן תקף רק גדוד אחד בפיקודו של חיים עדיני והוברח באבדות כבדות, הוחזרה האוגדה של אריק לגזרה המרכזית על כל המשתמע מכך מבחינה לוגיסטית. באותו יום הבין אריק כי אם דדו, גורודיש וברן ינהלו את המלחמה בחזית הדרום עלולה מדינת ישראל להגיע לסוף דרכה. הוא לא ידע מה שמעטים ידעו בתחילת המלחמה שהרמטכ”ל כמעט לא תפקד בגלל כאבים איומים שנגרמו לו עקב דלקת שורש השן וסמים שהוא נטל להתגבר על הכאבים.

הלילה שבו נולדה תרבות אוסלו

באותו לילה בחצות נפגשו אלופי החזית עם שר הביטחון משה דיין ועם הרמטכ”ל דוד אלעזר באום חשיבה. דיין היה בוטה מאוד. הוא אמר שביצועי אוגדת ברן באותו יום מלמדים שצה”ל אינו צבא של ממש אלא אספסוף חמוש. לפיכך הודיע דיין כי ישראל נוטשת את תורת הביטחון שאימצה אחרי מלחמת ששת הימים ושהתבססה על הכרעת האויב במלחמה ומאמצת תורת ביטחון המבוססת על ניסיון להשיג שביתת נשק. באותו לילה נולדה תרבות אוסלו, שיצחק רבין עיכל אחרי עשרים שנה ב-1993מבלי שידע את אילן היוחסין שלה ומבלי שהבין את משמעותה. חסידי אוסלו הצהירו בראש חוצות שהם המציאו את הגלגל. מסתבר שהגלגל של אוסלו נכפה עלינו על ידי התפקוד הכושל של צה”ל ב-8 באוקטובר ועל ידי קריסת תורת הביטחון של ישראל.

דיין הטיל על אריק שרון לתפוס פיקוד על כל החזית, “לפתח את המצב” ולהתכונן לצליחה ביום רביעי 10 באוקטובר. כך הפיל דיין לקרשים את תרבות הפלמ”ח והטיל את יהבו על מפקד ה-101 כבשנות החמישים.

היום שבו אריק הודח

ב-9 באוקטובר בבוקר התחיל אריק לפתח את המצב על-פי הפקודה שקיבל. באיזור גבעת “חמדיה” השמיד גדוד של שרון 35 טנקים מצריים. זה היה ההישג הישראלי הראשון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. אריק ניצל את ההצלחה, המשיך להשמיד כוחות מצריים וכוחות חלוץ שלו הגיעו סמוך לתעלת סואץ. אריק ביקש וקיבל אישור מגורודיש ומסגנו אורי בן ארי להתקדם לתעלה על מנת לצלוח אותה. ואכן לא היתה שום סיבה בעולם לא לאשר לאריק לצלוח ולהשיג את מה שהפיקוד העליון ביקש ביום הקודם. בשעה 18.30 דיווח אריק לגורודיש בקשר: “עוד צעד אחד ואני בתעלה…יש ללכת מדרום לצפון וללחוץ אותם” גורודיש השיב: “בסדר אריק נבדוק את העניין”!

דוד אליעזר אלעזר שרוב היום בילה בהתנצלויות על כישלונו האישי ביום הקודם , בניסיונות לשקם את כבודו בחדרי הישיבות בתל אביב ובתככים הנוגעים להחלפת גורודיש כמפקד חזית הדרום, ישן בין השעות שלוש לשש אחרי הצהריים בהשפעת הסמים הקשים שנטל נגד כאבים. כשהתעורר נודע לו שמפקד גדוד הסיור של שרון, יואב ברום ופקודיו מתקדמים לתעלת סואץ ומועלית הצעה לצלוח אל הגדה המערבית. כמוכה עמוק הוא דרש להשיג את אוגדת שרון לא רק מאיזור התעלה אלא מכל השטחים שכבשה האוגדה באותו יום. גורודיש ניסה להתנגד אך הבין מייד כי הוא עלול להיות מודח בגלל התנגדותו. מפקד החזית הורה מייד לשרון לסגת.התחילו דיבורים על הדחתו של אריק, על מינויו של גורודיש למפקד האוגדה במקומו ועל מינויו של חיים בר לב למפקד החזית במקום גורודיש. פה התגלתה חולשתו-תמימותו של אריק: הוא לא הבין שהרמכ”ל ומזדנביו קמו עליו להכריעו ולמען הכרעתו של שרון הם מוכנים לוותר על הישגים בחזית עם המצרים ולהקריב חי חיילים רבים. אריק התקשר למטה הכללי אך אלעזר ודיין התחמקו ממנו. הוא הצליח לדבר רק עם אלוף משנה דב שיאון (לימים בעלה של יעל דיין) שחזר זמן קצר לפני כן מתפקיד נספח צה”ל בצרפת והיה מעוזריו של סגן הרמטכ”ל ישראל טל. אריק ביקש משיאון שיעביר את המידע לטליק ויאמר לסגן הרמטכ”ל שאריק מבקש לשוחח איתו בדחיפות. באותה שעה שהה סגן הרמטכ”ל בחמ”ל של גורודיש שמע את כל הנאמר ברשתות הקשר ולא התערב. גם אחרי המלחמה הוא מילא את פיו מים. על עמדתו אפשר להקיש מן העובדה שהוא אמר למחבר כי אריק לדעתו הוא גדול המפקדים האופרטיביים שהיו לעם ישראל. עמדה זו לא סייעה לאריק ב-9 באוקטובר והוא נאלץ לסגת. התנהגות זאת מלמדת על אופיו של ישראל טל שברגע של אמת התחמק מלהביע את דעתו. צה”ל לא ניצול אופציה להכרעה ולסיום המלחמה. השמאלנים השיגו את מבוקשם: הם הניעו את התהליך אוסלו –שטחים תמורת הפסקת אש.

אחרי שישה ימים בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר הוטל על אריק לצלוח את תעלת סואץ ולהקים ראש גשר. אריק ביצע את המשימה באותו לילה וכך הפך את קערת המלחמה על פיה. הוא ביקש להזרים לו כוחות נוספים כדי שיוכל להכריע בעזרתם את האויב. דדו ובר-לב דחו את בקשתו גם משום שמטרת המלחמה היתה אחרי 8 באוקטובר היתה לא הכרעה אלא הפסקת אש וגם משום שאם נקרתה הזדמנות להכריע את המצרים בכל זאת יהיה זה אסון, מבחינתם, אם המשימה תוטל על אריק. כך הסתימה המלחמה בלא הכרעה צבאית לשום צד ועם הכרעה אסטרטגית למצרים: האויב המשיך להחזיק בשטחים שכבש, המצרים השיגו הסכמי הפרדה שקבעו כי על צה”ל לסגת מן השטחים שבהם החזיק לפני המלחמה ובסיום המלחמה. מנקודת מבט מטרות המלחמה לפני שנפתחה האש, צה”ל הובס במלחמת יום הכיפורים.

את הלקחים אריק לא למד

צה”ל לא חקר היטב את המלחמה, לא חשף את פגמי תפקודו בה ולא הפיק ממנה לקחים עד היום. הרמטכ”ל הבא מרדכי גור הכריז בכנס מפקדים בכירים בצריפין זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו שמספיק להתעסק עם מלחמת יום הכיפורים ויש לגשת לבנות את הצבא מחדש. הוא לא הסביר איך ניתן לבנות צבא בלא הפקת לקחים מן המלחמה שבא הובס.כך נהג גם ראש אמ”ן החדש האלוף שלמה גזית. לפיכך, לא התבצעו הרפורמות החיוניות במערכת הביטחון. כשהיה אריק שר ביטחון בממשלת בגין השנייה הוא קיבל את הגרסה השקרית שאירועי מלחמת יום הכיפורים התרחשו בגלל מחדל מודיעיני והוסיף על כך שהתפקוד הלקוי של צה”ל במלחמה התחולל בגלל חולשת המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הצבאיים. לפיכך הוא האמין כי במלחמה הבאה, שהוא ורפול יעמדו בראשה, יצליח צה”ל להביס בקלות את האויב וישראל תחזיר לעצמה את אופציית ההכרעה. בשלב זה באו לידי ביטוי מגרעותיו של אריק: הוא לא ביצע ניתוח עומק של כשלון מלחמת יום הכיפורים והוא לא הבין הכשל היה מערכתי ולא נקודתי-מודיעיני. אמונה שגויה זאת, שלה היו שותפים ראש הממשלה מנחם בגין והרמטכ”ל רפאל איתן הניע אותם לצאת למלחמת לבנון ב-1982. אבל באין הפקת לקחים, ליקוייו של צה”ל ב-1982 היו חמורים מליקוייו ב-1973 . צה”ל לא השיג את מטרותיו והסתבך בלוחמה זעירה בלא שהיו לו כלים להתמודד איתה. השמאל ניצל את אירועי סברא ושתילא שבהם נוצרים רצחו פלסטינים, הדביק לאריק שרון תווית של רוצח בגושפנקא של ועדת חקירה ממלכתית וסילק אותו ממשרד הביטחון.

אריק לא נשבר. הוא התאושש ואף היה לראש ממשלה כאשר ניצח ברוב גדול בשתי מערכות בחירות שני גנרלים שמאלנים, אהוד ברק ועמרם מצנע. אבל את לקחי מלחמת יום הכיפורים ואת לקחי מלחמת לבנון אריק לא למד. גם כראש ממשלה הוא לא הוביל רפורמה חיונית במערכת הביטחון. באין רפורמה לא יכולה מערכת הביטחון לגבות מטרות לאומיות. כאן אנחנו שקועים היום.

למאמר המקורי



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר