על פיצול הטיעון בהליך המשפטי: מדוע משרד המשפטים מתנגד?

על פיצול הטיעון בהליך המשפטי: מדוע משרד המשפטים מתנגד?

שמחה ניר, עו”ד
23.03.2008 12:24
על פיצול הטיעון בהליך המשפטי: מדוע משרד המשפטים מתנגד?


אתה נאשם בעבירה פלונית, ובפתח הדיון אתה טוען שהעבירה התיישנה, ועוד כמה טענות שכל אחת מהן די בה כדי לזכות אותך מיידית, ללא עינוי-דין, וללא בזבוז מיותר של משאבי-הזמן הלאומיים של מערכת משפטית המתבכיינת על הסחבת, אבל לא עושה דבר נגדה *** השופט אומר לך שהוא ידון בטענותיך במסגרת הכרעת-הדין, אבל הוא “שוכח” את הבטחתו, ומרשיע אותך.



שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 23.3.2008

 

לכבוד

הגב’ דרורה נחמני-רוט, עו”ד

מחלקת ייעוץ וחקיקה (פלילי)

משרד המשפטים

ירושלים

 

נכבדתי,

הנדון: פיצול הטיעון – מכתבך מיום 20.12.2008

הקדמה

בפתח הדברים אביע את צערי על כך שלא התייחסתם בשלמותו אל מכתבי מיום 15.4.2007, ולא הלכתם מעבר לדוגמה הראשונה שנתתי כ”מבוא” לדיון המעמיק יותר – דבר המשתקף גם בכותרת שנתת למכתבך, המתייחסת רק לאותה הדוגמה, וגם בתוכן מכתבך עצמו.

את הדוגמה לפיצול הטיעון בערעורים פליליים על ההרשעה ועל העונש גם-יחד נתתי רק כמבוא, כ”מתאבן” להמשך, בו הבאתי דוגמה נוספת, יותר קשה, של מקרה אמיתי, אותו ניפחתי לממדים “מפלצתיים”, כלשוני, וזאת כדי “להראות עד אנה עשויים הדברים להגיע”. בהמשך אגיע גם למקרה הקונקרטי.

עוד אביע את צערי על כך שלא התייעצתם גם עם אנשי החקיקה האזרחית, אבל זו רק הערת-אגב.

מכתבי אליכם

לנוחיותך אני מביא כאן את נוסח מכתבי מיום 15.4.2007 אל מר יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה):

יהושע שלום,

הייתי רוצה לשמוע את עצתך הלא-פורמאלית (וכמובן גם לא מחייבת) כדי לדעת אם יש בכלל טעם להשקיע מאמץ וזמן ברעיון הגולמי המוצג כאן, אשר יכול להביא הקלה רבה בעומס על בתי המשפט.

אתחיל בדוגמה “מהחיים”:

נאשם שהורשע מערער על הרשעתו, ולחלופין על חומרת העונש.

ערכאת הערעור שומעת במשך יום תמים את הטיעונים לעניין ההרשעה, ובמשך יום נוסף את הטיעונים החלופיים לעניין העונש, אבל בסוף מזכה את המערער, ומשמעות הדבר היא שיום עבודה של שלושה שופטים, של הפרקליטות ושל הסניגור(ים) בוזבז לריק.

והשאלה היא אם לא מן הראוי להסדיר בדרך של חקיקה את הפיצול הזה.

כמובן שהשיקול הזה הוא זניח בערעורים קלים, כגון ערעורי-תעבורה, ואני מניח שבהעדר סיבה מיוחדת אף אחד לא יבקש לבוא פעמיים לבית המשפט (אבל אין לשלול את  האפשרות שהדיון בהרשעה יתקיים לפני ההפסקה, ואם לא יהיה זיכוי – אפשר יהיה להמשיך בו אחריה).

מכאן לדוגמה יותר קשה, וכדי להראות עד אנה עשויים הדברים להגיע, אני אקח מקרה אמיתי, ואנפח אותו לממדים “מפלצתיים”.

נאשם מועמד לדין על עבירת חטא, אחרי 20 שנה (כאשר ההתיישנות לפי החסד”פ היא שנה אחת, ומירוץ ההתיישנות לא נעצר על ידי החקירה).

מסיבות אלה ואחרות טענת ההתיישנות אינה מועלית בשלבים מוקדמים של המשפט (או שמועלית ונדחית), ובשלב הסיכומים-שבכתב אתה, הסניגור, מעלה את הטענה הזאת כבר בסעיף הראשון, אבל כיוון שאתה אדם מסודר, ולא מוכן להשאיר פתוחה שום נקודה, אתה מוסיף עוד 200 עמודי סיכומים, גם לגבי כל הנושאים האחרים הצריכים לעניין, לטעמך, כסניגור.

והנה, בהכרעת-הדין המרשיעה אין כל התייחסות לנקודה הזאת, ולעומת זאת ישנה התייחסות – חלקית בלבד – לטענות האחרות.

כעת מוגש הערעור, והדבר הכי טבעי הוא שערכאת הערעור תגיד לב”כ המדינה אולי אדוני יסכים לקבלת הערעור?

אבל התנהלות כזאת עשויה לפגוע בכבודה של הערכאה-קמא, ולכן לא מן הנמנע שערכאת הערעור תשמע כאילו-בכובד-ראש את הערעור כולו, אבל בפסק-הדין, אחרי הרצאת-דברים ארכנית (גם כן משום כבודה של הערכאה-קמא) יבוא הזיכוי על סמך אותה טענה יחידה.

והתוצאה – בזבוז-זמן אדיר של כל הצדדים בכל הערכאות.

והשאלה היא מדוע לא להסדיר בחקיקה את האפשרות לפצל את הדיון לחלקים: אתה תטען, למשל, להתיישנות, התובע ישיב, ובית המשפט יכריע בנקודה הזאת בלבד. קיבל את הטענה – יזוכה מרשך, לא קיבל – תעבור לנקודה הבאה, וכן הלאה.

האם, לדעתך, יש טעם להטריח את מנגנון החקיקה בהצעה הזאת? האם יש סיכוי שהיא תיבחן לגופה, ברוח חיובית?

לזכותכם אציין כי התייחסתם אל פנייתי הלא-פורמאלית כאל פנייה פורמאלית, אבל לחובתם אציין, כאמור, כי ההתייחסות הייתה חלקית בלבד.

אשיב לכם, איפוא, דבר דבור על אפנו.

סעיף 3 לחסד”פ – אינו רלוואנטי!

עמדתכם, השוללת את עמדתי, מתבססת כל-כולה על סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי  [נוסח משולב], התשמ”ב–1982, אותו ציטטת לא-במדוייק, אבל, למען ההגינות, אומר כי לטעויות שלך אין נפקות לענייננו.

זה לשונו של סע’ 3 (עם ההדגשה שלי):

“בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק”.

וכיוון שבעניין הזה הכל מוסדר בחיקוקים, הרי שסע’ 3 כלל לא חל.

ונניח שטעיתי, ואת הצודקת, אבל תראי לי שופט אחד שיקבל את הטענה הזאת, ואף אם יקבל – גם יישם אותה, בלי לחמוק ממנה בנימוק הקלישאי (והקלוש) “בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון …”.

השופטים לא יקבלו זאת, כי זה מנוגד לאגו (האישי או הקולקטיבי) ולאינטרסים שלהם, אשר לא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי – דבר אשר במקומותינו קורין לו ניגוד עניינים.

ואל תגידו לי, כדרככם, “באיזה סגנון אדוני מדבר“, כי השאלה אם לשופטים יש אגו ואינטרסים היא שאלה של עובדות, ולא של “סגנון”, והשאלה אם האינטרסים האלה עולים (או אינם עולים) בקנה אחד עם האינטרס הציבורי היא שאלה של השקפה, ולא של “סגנון”.

ואומר כבר כאן: אם אתם רוצים לדון באגו ובאינטרסים האישיים של השופטים לעומת האינטרסים הציבוריים – אני אתכם.

לנאשם המערער על הרשעתו, ולחלופין גם על חומרת העונש, יש אינטרס ברור להפריד בין הדבקים, ולדון קודם בהרשעה, בלי להתייחס לעונש. זה מקצר לו את עינויי-הדין, זה גם חוסך לו כסף (אם שכרו של הסניגור הוא לפי מספר הישיבות), ובכל מקרה אין לו מה להפסיד – כי גם ערעור אשר סיכוייו קלושים לפעמים דווקא מתקבל (השווי בג”צ 78/75, פלוני נגד בית-הדין הצבאי לערעורים, ו-7 אח’, פ”ד כט (2), 393, 395, שם נאמר, מפי השופט לנדוי משה:

“שמענו בימי התשובה טענות ארוכות מפי באי-כוח שני הצדדים ולבסוף הגעתי לכלל דעה שהטענה השניה, אשר נראתה לי תחילה קלושה, חייבת להתקבל, ומכאן שאין לנו להיכנס לעבי הקורה של הטענה הראשונה” (ההדגשה שלי).

אם הדיון באותן השאלות לא היה בפני הבג”ץ, אלא במסגרת של ערעור על הרשעה ועונש של בי”ד צבאי, אפשר לומר ברמה גבוהה של הסתברות שהשופטים היו פותחים את הדיון ב“אולי אדוני ימשוך את ערעורו לעניין ההרשעה, ויתמקד בחומרת העונש?”, ואם כך היה קורה, סביר עוד יותר להניח שההגנה הייתה “מתקפלת” לפי ה”המלצה” הזאת של בית המשפט, ושאלת אשמתו או חפותו של הנאשם הייתה נקברת לעולמים (ובלשונו הבלתי-נשכחת של מארק אנטוניit is oft interred with his bones).

כאשר הדיון בהרשעה ובעונש מתקיימים כמקשה אחת, וכרוכים זה-בזה, יכולת כיפוף-הידיים של בית המשפט רבה היא, כי כאשר בית המשפט “ממליץ” לנאשם למשוך את ערעורו לעניין ההרשעה, הנאשם לעולם יחשוש שבית המשפט “יזכור לו” את זה, ואפילו שופטינו צדיקים-בני-צדיקים, למ”ד-ו”וניקים אחד-אחד, והחשש הוא מופרך-מעיקרו – גם חשש מופרך חשש הוא.

ובמלים נוקבות עוד יותר: כאשר בית המשפט אומר “אולי אדוני ימשוך את ערעורו לעניין ההרשעה, ויתמקד בחומרת העונש?”, הוא “מחזיק את הנאשם בביצים”.

וגם כאן אל תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר“, כי מאז גדיעת-הידיים המפורסמת, מטאפורות כבר אינן “משהו גס”.

ואם אתם מבקשים דוגמה קונקרטית, קחו את המקרה של חברת הכנסת לשעבר, נעמי בלומנטל: איזה אינטרס היה לה לחזור בה מהערעור על ההרשעה, ולהתמקד בטיעון-לעונש, זולת הציפייה להקלה בעונש? ומה היא קיבלה בתמורה?

אתם יודעים בדיוק. אתם “הייתם שם”.

השופטים לא עושים שימוש בסע’ 3, גם כשהוא רלוואנטי

קחי, למשל, את השאלה – אותה אני מעלה כאן רק לצורך המחשה, כי היא עצמה מצריכה דיון נפרד – אם לאפשר כפירות בכתב במשפט פלילי (זה מתחיל בעבירות של ברירת-משפט, אשר עצם מימוש הברירה במקום תשלום הקנס במרתפי בנק-הדואר מעיד כי הנאשם כופר באשמתו, ממשיך בעבירות תעבורה בכלל, ומכאן לא רחוקה הדרך למשפט הפלילי כולו).

לפי התפיסה המקובלת – תפיסה שגוייה, שגם אני, לבושתי, הייתי שותף לה בעבר – לשונו של סע’ 123 לחסד”פ שוללת את האפשרות לכפירה בכתב, אבל זה לא נכון: הסעיף הזה מאפשר לנאשם לשלוח לבית המשפט, בכתב, “הודעת-חוץ” היישר לפרוטוקול של משפט אשר טרם נפתח. סעיף זה, אשר בא להעניק לנאשם, אם רצונו בכך, אפשרויות מסויימות, והוא חיוני משום שקבלת הודאה היא פעולה לרעתו של הנאשם, ועליה חל העיקרון “אין חבין לו לאדם, אלא בפניו” (ראי, לעניין זה, ע”פ ת”א 535/97, אותו תוכלי למצוא במאגרים המשפטיים המצויים).

קבלת כפירה, לעומת זאת, היא פעולה לטובתו של הנאשם, עליה חל העיקרון “זכין לו לאדם, גם שלא בפניו” ולכן אין צורך בשום הוראת-חוק המאפשרת זאת – אפילו לא בסע’ 3 (תארי לעצמך שבית המשפט מקבל כפירה בכתב, ואחרי פסק-הדין מי שמפסיד (המאשימה או הנאשם) טוען, כאחד מנימוקי הערעור, שההליך “לא היה כדין”: מכל המדרגות יזרקוהו בבושת-פנים – ובצדק!). למעשה בית המשפט רשאי שלא לקבל את הודאתו של הנאשם, וממילא לראות את הנאשם ככופר, גם ביזמתו, ולא כל שכן ביזמתו של הנאשם, אפילו אם היא נמסרת בכתב, לפני פתיחת המשפט.

והנה, כאשר אני טוען את זה בבית המשפט, את יודעת מה עונים לי (התביעה והשופטים)?

“אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!”.

אני: נכון שאין בחוק כפירות בכתב, אבל על כך אמרינן זכין לו לאדם גם שלא בפניו, ואם יש צורך בבסיס משפטי לכך, הבסיס הוא בסע’ 3 לחסד”פ!

התשובה: “אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!”.

אני: נכון שמוסד הכפירה-בכתב אינו קיים בחוק, אבל זה לא “הסדר שלילי”, אלא “חוסר הסדר”, אותו ניתן להשלים בין ע”י השכל הישר, בין ע”י סע’ 3.

וכ”שחקן חיזוק” אני מוסיף: כשם שאין בחוק סיכומים-בכתב, אבל זו פראקטיקה מקובלת – ורצוייה – כך גם לעניין הכפירות-בכתב.

התשובה: “אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!”.

אני: או-קיי, אם אין כפירות-בכתב, אני מבקש שתקבלו ממני הודעה בכתב על כוונה לכפור בעל-פה, ותקבעו את התיק להקראה+הוכחות באותה הישיבה.

ומה התשובה? ניחשת נכונה: “אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!”.

ועם כל הכבוד: מה הקשר בין סוגית הכפירות-בכתב לשאלה אם לקיים את ההקראה וההוכחות באותה הישיבה, או בישיבות נפרדות?

אבל זה עוד לא הכל. מודע לקשיים, אני מוכן להתפשר. אני מבקש שבית המשפט יפעיל את שיקול-דעתו, ולאחר עיון בכל תיק ותיק – דבר שהוא ממילא עושה לפני הישיבה הראשונה, כשם שהוא עושה לפני כל ישיבה – יקבע, ספציפית לכל תיק, אם נסיבותיו מתאימות להקראה והוכחות באותה הישיבה, או שמן הראוי, “בנסיבות העניין”, כמו שאומרים, להפריד בין שני חלקיו של ההליך.

ומה עונים לי על כך? לא, לא תנחשי:

עונים לי, כרגיל: “אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!” …

ודוק: אם היו אומרים לי תיק זה-וזה מתאים לכך, ותיק זה-וזה לא מתאים, אפשר היה להתווכח, לקבל או שלא לקבל, לקבל בנפש חפצה, או בחירוק-שיניים – איש לפי השקפתו, בידענו כי המילה האחרונה היא של בית המשפט, על כל ערכאותיו – אבל לא, הם בשלהם: “אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!”.

וזה מזכיר לי את הסצינה הזאת:

ילד (להורה): אני רוצה סוכריה.

הורה (לילד): אין לנו כסף לממתקים.

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!

הורה: וחוץ מזה, כל החנויות עכשיו סגורות.

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!

הורה: וזה לא בריא לשיניים שלך, בני.

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!

הורה: וזה גם משמין!

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!

את מבינה את זה? הילד חוזר שוב-ושוב על המנטרה שלו, ומנסה להציג את הדברים כאילו ההורה לא יודע מה הילד רוצה, וכאילו עצם רצונו בסוכריה הוא-הוא השנוי-במחלוקת, כאשר השאלה האמיתית, המחלוקת האמיתית, היא במקום אחר לחלוטין.

והשאלה האמיתית, לענייננו, היא: האם סע’ 3 באמת לא מאפשר לבית המשפט לקבל כפירות בכתב, או לקבוע הקראה+הוכחות באותה הישיבה?

אמרו אתם.

עכשיו תגידו, מן הסתם, אם בית המשפט לא מקבל את הטענה, יש לך ערכאת-ערעור, ועם נטילת רשות אתה יכול לערער גם לבית המשפט העליון, אבל כל מה שאמרתי לעיל על בתי המשפט האחרים, חל גם על בית המשפט העליון: גם הוא “רוצה סוכריה”, וגם הוא, כאשר מזכירים לו את סעיף 3, חוזר שוב-ושוב על אותה המנטרה: “אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב! אין כפירות בכתב!!!”.

ואם ערכאת הערעור לא תיזקק למנטרה הזאת, היא תגיד כי מבלי להיכנס לשאלה הזאת, כיוון שבסופו של דבר נתקיימה ההקראה ונשמעו ההוכחות …”. אתם מכירים את זה לא פחות ממני.

מתי בתי המשפט “ייזכרו” בסעיף 3? כאשר זה לטובת התביעה!

קחי, למשל, משפט-תעבורה מצוי, בו התביעה מפשלת שוב-ושוב, כדרכה, ומבקשת פעם-אחר-פעם, דחיות למקצי-שיפורים.

אתה רותח מזעם ומתנגד לכל דחייה: כבוד בית המשפט, הפישולים האלה של התביעה חוזרים נון-סטופ, וכל פעם הם נאחזים בדגל “חקר האמת”, אבל בשם “חקר האמת” אני מבקש שחברי המלומד יסביר לנו מדוע התופעה הכרונית הזאת לא נפסקת אחת-ולתמיד, ומה הסיבה שזה קרה גם הפעם!

ומה אומר השופט? במקרה הכי טוב הוא פותח את החלטתו בהרצאה ארוכה-כאורך-הגלות על כמה שאתה צודק, וכמה שזה לא בסדר שהתביעה לא לומדת את לקחה וחוזרת שוב-ושוב על מחדליה, ולשמע הדברים אתה חש תחושת-רווחה, ואף מעלה חיוך קל על שפתותיך, אבל אז באה המכה: יחד-עם-זאת, בנסיבות העניין, מצאתי לנכון להיעתר לבקשת התביעה, ולדחות את המשך פרשת התביעה ליום …

האמור לעיל מראה שאנחנו, הציבור, צרכני-המשפט, המחוקק, יש לנו אינטרסים משלנו, ואנחנו לא יכולים לתת לשופטים קארט-בלאנש להשתולל כמו פילים אפריקניים בחנות חרסינה – לפי הגחמות שלהם, לפי הצדייה שלהם, ולפי האגו שלהם.

הגבלת בית המשפט ע”י המחוקק אינה אמצאה שלי

האמון שנותן הציבור (אנחנו, באמצעות המחוקק, עושה-דברנו) בתי המשפט ובשופטים אינו בלתי-מוגבל.

כך, למשל, פרט ל”סעיפי סל” נדירים (אשר גם על חוקתיותם של אלה קמו העוררין) המחוקק לא משאיר לשופטים את הכח לקבוע מה מותר ומה אסור. המחוקק גם לא משאיר לשופטים חבל ארוך מדי בגזירת העונש, ולא רק שהוא קובע דירוג של עונשי-מקסימום לפי חומרתה ה”סגולית” של כל עבירה, אלא שלפעמים (אמנם נדירות גם הן) הוא אף קובע עונשי-מינימום.

והוא הדין גם בסדרי-הדין.

ראי, למשל, את סע’ 152(א) לחסד”פ, אשר זה לשונו (ההדגשות שלי):

“(א)   לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו“.

ומה זה אומר?

  • זה אומר שלשופט אין שיקול-דעת “לייעל” את ההליך ע”י חקירת שתי-וערב של הנאשם (כנהוג בשיטה האקוזאטורית);

  • זה אומר שאם הנאשם מיוצג ע”י סניגור, ושניהם מחליטים שהסניגור ישיב בשם הנאשם, השופט לא יכול להגיד “אני רוצה לשמוע את זה מהנאשם עצמו”, דבר שאנחנו יודעים איך הוא מתחיל, ולעולם לא איך הוא נגמר.

  • ומעל לכל – זה אומר שהמחוקק לא סמך על הגינותו של השופט, ועל כך שלא ימתח את סע’ 3 לרעת הנאשם או לטובת התביעה.

והמחוקק, חברתי המלומדה, זה אנחנו – את, אני, הגב’ רחל גוטליב, מר יהושע שופמן, חברי פורום החקיקה של משרד המשפטים – כוווווווולנו!

המקרה האמיתי

אני רוצה כעת להגיע אל הדוגמה הקשה יותר, אותו מקרה אמיתי אשר ניפחתי לממדים “מפלצתיים”, כהגדרתי, כדי להראות עד אנה עשויים הדברים להגיע.

קראו בבקשה את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל. קראו את הפרק האם האורך קובע? ואת הפרק עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר? קראו יחד עם אלה את פסק-הדין בערעור (ע”פ ב”ש 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל), המקושר לטקסט, שם.

לפני שאמשיך עם הסיפור האמיתי – הערה: בדרך כלל עצלנותו של השופט פועלת לרעת הנאשם. כאשר זה קורה – כל חצי שעה, בממוצע – אנחנו חורקים בשיניים, רוקעים ברגליים, משתוללים כמו פילים אפריקניים בחנות חרסינה, מגיבים בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן, מסתכנים בהשעייה “לצמיתות או לפחות לעשר שנים” – הכל מהמקפצה – וזה לא עוזר.

והנה, במקרה הזה הייתה לשופטת התעבורה רלי גליקליס הזדמנות נדירה גם לעשות צדק עם הנאשם, וגם לעשות חיים קלים לעצמה, כי מעדותו של השוטר עצמו עלה שהוא לא ביצע במכשיר את הבדיקות הדרושות. אבל היא התישה את עצמה לדעת בהכרעת-דין ארוכה כאורך הגלות אשר הרשיעה את הנאשם, בהתעלמה מהנקודה הזאת – גם בזבוז-זמן שיפוטי, וגם עיוות-הדין. מזלו של הנאשם היה שערכאת הערעור תיקנה את המעוות, כי לא תמיד באה משם הישועה, אבל גם ערכאת הערעור ביזבזה זמן שיפוטי יקר כדי לשמור על כבודה של השופטת – ועל ה”אגו” של “המערכת”.

הזמן השיפוטי, הסחבת, והאגו של השופטים

לסיום קראו בבקשה את המאמר על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי? ראי כמן זמן שיפוטי מבזבזים השופטים על חשבוננו, לטובת האגו שלהם, לטובת הרייטינג שלהם בעיתוני יום המחרת, למען מקומם בהיסטוריה ולמען כל מיני מטרות זרות אחרות.

האם לכם, במשרד המשפטים, לא אכפת מהכסף הציבורי, ומהסחבת בבתי המשפט?!

המסקנה העגומה

המסקנה העגומה היא שהכל מסכימים שאין לסמוך באופן עיוור על חריצותו והגינותו של השופט – ומה שאני מציע הוא הוספתה של עוד הגבלה על שיקול דעתו של השופט, הגבלה הנותנת עוד הגנה על האזרח המתדיין – בשלב הזה אני מדבר על הנאשם, ואם זה יצליח נראה איך להתקדם – על האינטרס הציבורי לעשיית צדק מהירה ככל האפשר ועל הקופה הציבורית מפני האינטרסים האישיים ושרירות-ליבו של השופט.

אציין כי אם השופט חף מכל אינטרסים ושרירות-לב, הוא ממילא יגיע לאותה התוצאה שאני מציע, אבל, כאמור לעיל וככל הידוע לי, עדיין לא אירע כדבר הזה בישראל. ייתכן שהדבר לא נובע מהאגו של השופטים, אלא מכך שאף אחד לא חשב על האפשרות הזאת – ה”גאונית בפשטותה” – וזה אומר שבלי חקיקה איש לא יחשוב על כך גם באלפיים השנים הבאות.

זו אינה רק שאלה מקצועית-פרופר, אלא גם עניין שבמדיניות

אני לא יודע אם הצלחתי לשכנע אתכם כאן, אבל הויכוח, בעיקרו, אינו רק מקצועי.

הויכוח אינו מקצועי-נטו, משום שכולנו יודעים מה אפשר לעשות עם סע’ 3 לחסד”פ – אם רוצים, ומה אפשר לא לעשות עם הסעיף הזה – אם לא רוצים, או רוצים שלא לעשות.

אבל השאלה איזה אורך-רצועה יש להתיר לגחמות ולאגו של השופטים היא שאלה של מדיניות, ואת השאלה הזאת יש לגלגל לפחו של הדרג המדיני – קרי: שר המשפטים.

אבקש, איפוא, להעביר אל שר המשפטים את חוות-דעתכם, יחד עם מכתבי זה ויחד עם מכתבי מיום 15.4.2007.

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר