מוטי גילת (“ישראל היום”) על אדמונד לוי: יש שופט בירושלים
|
צור מחצבתו
אתה אומר כי אדמונד לוי “העז” להזכיר לנו ש… אבל שופט אינו המזכירה הלאומית, או מזכיר-המדינה, ואם נתיר את הרסן נמצא את שופטינו מזכירים לנו בכל פסק-דין שיש לשלם את המסים בזמן, לשרת בצה”ל כנדרש, לנסוע בצד ימין של הדרך, ובמהירות המותרת, וכן הלאה, וכן הלאה – כל זאת במקום לעשות את הדבר אשר למענו אנחנו, הציבור, שכרנו את שירותיהם: לנהל משפטים, ולתת פסקי-דין.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 23.3.2008
לכבוד
מר מרדכי גילת
מערכת ישראל היום
נכבדי,
הנדון: השופט אדמונד לוי
בגיליון ה-19.3.2008 של ישראל היום, תחת הכותרת יש שופט בירושלים, וכותרת המשנה מה מסתתר מאחורי ההתקפות על השופט אדמונד לוי, אתה אומר, בין השאר:
“לוי חטא לאחרונה חטא נורא: הוא העז לקבוע שהשחיתות השלטונית מסכנת את קיום המדינה. הוא העז להזכיר לנו ש… הוא גם העז למתוח ביקורת על צירוף השר חיים רמון לממשלה, אחרי הרשעתו ב… וכתב: …
“אלה משפטים בלתי נסלחים מבחינת רמון. אפשר להבין גם מדוע …
“באקלים הזה של … העז השופט אדמונד לוי ל…
“הוא עשה זאת בפסק דין המיעוט שלו בתיק קצב, ונהפך מיד למטרה. הוא הותקף בתקשורת כשאחד ממבקריו מזכיר לציבור מאין בא בכלל השופט … וגאון שני מסביר לציבור שתפקיד השופט הוא לכתוב פסקי דין ולא לעסוק בחינוך. לא להרים קול גם כשהבית בוער.
“למה לא לנצל כתיבת פסק דין לחינוך הציבור? מה רע בכך? עשיית צדק במשפט אינה חלק מחינוך? אינה ערך עליון? כוחות האור שהסתערו על כבודו לא הבהירו זאת. …”.
ברשותך, אף שאיני נמנה על כוחות האור, ואף שאין לי חלק בדברים האלה, אתנדב להשלים את שאלה החסירו, ולהבהיר במקומם את הדרוש הבהרה.
ראשית – אדמונד לוי לא “העז לקבוע”, ולמעשה גם לא “קבע” שהשחיתות השלטונית מסכנת את קיום המדינה. לכל היותר הוא התיימר לקבוע, כי הוא לא יכול “לקבוע” דבר שכבר קבעו לפניו, והכל כבר מוסכם על הכל. אוי לנו אם אנחנו זקוקים לאדמונד לוי כדי “לקבוע” כי “השחיתות השלטונית מסכנת את קיום המדינה”. מה היינו עושים בלעדיו?!
בוודאי שהוא לא יכול “לקבוע” שום דבר בדרך של אמירת-אגב, אפילו אם הדבר עדיין לא נקבע קודם לכן, משום שאמירת-אגב, מעצם הגדרתה, אינה יכולה לקבוע דבר.
על מכת אמירות-האגב
מכת הערות-האגב היא אחת הרעות החולות בתרבות השפיטה שלנו:
- הערות-האגב הן בזבוז זמן – לפעמים בזבוז משווע – במערכת הסובלת מעינוי-דין כרוני;
- הערות-האגב יוצרות תשתית “מובנת מאליה” להלכות בלתי נסבלות. אי אפשר לערער עליהן, כי הן, בסך-הכל, הערות-אגב אשר, בתור שכאלה, אין להם השלכה על התוצאה המשפטית, אבל משנזרקו הן אל הבאר – אלף תלמידי חכמים לא ישלון משם;
- הערות-האגב מונחות ע”י התשוקה העזה לכותרות ביום-המחרת, או למקום טוב בהיסטוריה, וכאשר השופט מונע ע”י שיקולים זרים כאלה – הוא כבר נמצא בניגוד אינטרסים המסיט אותו מדרך הישר;
- הערות-האגב נותנות לאומרן יתרון לא-הוגן מול האדם מן היישוב, גם בעניינים השנויים-במחלוקת.
- הערות-האגב חוסות (כנראה) בצל החסינות השיפוטית, ואין שום סיכוי שבעולם שבית משפט כלשהו יפסוק אחרת.
אתה אומר כי אדמונד לוי “העז” להזכיר לנו ש… אבל שופט אינו המזכירה הלאומית, או מזכיר-המדינה, ואם נתיר את הרסן נמצא את שופטינו מזכירים לנו בכל פסק-דין שיש לשלם את המסים בזמן, לשרת בצה”ל כנדרש, לנסוע בצד ימין של הדרך, ובמהירות המותרת, וכן הלאה, וכן הלאה – כל זאת במקום לעשות את הדבר אשר למענו אנחנו, הציבור, שכרנו את שירותיהם: לנהל משפטים, ולתת פסקי-דין.
אתה מוסיף ואומר על אדמונד לוי שהוא גם “העז למתוח ביקורת על צירוף השר חיים רמון לממשלה, אחרי הרשעתו ב…”, ואכן הוא “העז”, ברוב חוצפתו, להיכנס לתחום השנוי-מאוד במחלוקת הציבורית, ובכך לנצל להבעת דיעותיו הפרטיות את המשאבים אשר הועמדו לרשותו על חשבון הציבור כולו.
באשר לפרשת רמון אציין כי בציבור הרחב לא מעטים הם החולקים על כשרותם של ההליכים נגד רמון, החל מתרגילי השכנוע (“סידרתי לה את המחשבות”, כפי שהאלוף גדי שמני העיד על עצמו) המשך בחקירה המשטרתית (מאימתי מטיסים משלחת של קציני משטרה אל הצד הרחוק של הגלובוס – בגלל נשיקה?!) וכלה בפסק-הדין.
עוד אציין, בהקשר זה, כי עוד לפני שההליכים במשפט רמון הסתיימו היו בציבור דיעות כי גם אם רמון יזוכה, אין לאפשר לו לחזור לחיים הפוליטיים בכלל ולמשרד המשפטים בפרט, והיו גם דיעות הפוכות: אפילו אם רמון יורשע, עליו לחזור לחיים הפוליטיים בכלל ולמשרד המשפטים בפרט – וזאת כדי ללמד את תופרי-התיקים לקח, שלא זה הדרך לפגוע במותחי-הביקורת ומקדמי-הרפורמות.
אדמונד לוי עשה במעמדו כשופט ביהמ”ש העליון, בבמה הציבורית ובמשאבי-הזמן שהעמדנו לרשותו, שימוש ציני לקידומן של דיעותיו הפרטיות, ואם אני, אחרי שקטלתי את השימוש הציני בביטוי “שימוש ציני”, בכל זאת “מעז” להשתמש בו, זה סימן שאדמונד לוי הרוויח את זה ביושר.
ולא כל שכן הוא אם גם חברתו לדעת-המיעוט, הנשיאה דורית ביניש, מתחה עליו ביקורת בעניין זה.
אתה אומר כי אדמונד לוי “עשה זאת בפסק דין המיעוט שלו בתיק קצב, ונהפך מיד למטרה. הוא הותקף בתקשורת כשאחד ממבקריו מזכיר לציבור מאין בא בכלל השופט”, דהיינו עברו הפוליטי. ייתכן שמוצאו הפוליטי רלוואנטי לביקורת עליו (ראה בג”ץ חוף עזה), וייתכן שלא, אבל אתה לא מגלה לנו באיזה הקשר נאמרו הדברים, ומי אמרם, ולכן, בשלב הזה, אין מנוס מלראות את הביקורת שלך כלא-מבוססת.
יתירה מזאת: שופט אשר עושה שימוש נרחב כל-כך בהערות-אגב, אל יתפלא אם גם מבקריו “יכניסו לו מהצד” הערות-אגב על שורשיו הפוליטיים, ואף על עניינים מביכים יותר.
איזהו הבית הבוער?
אתה גם מוסיף כי “גאון שני מסביר לציבור שתפקיד השופט הוא לכתוב פסקי דין ולא לעסוק בחינוך” ומפרשן את עצמך: “לא להרים קול גם כשהבית בוער”.
אבל, בכל הצניעות, גם אני, כמי שרחוק מהגאונות כרחוק מזרח ממערב, אומר את אותו הדבר: תפקיד השופט הוא אכן לשפוט – אגב, גם אהרן ברק וחבריו גורסין כך – ומי שרוצה לעסוק בחינוך – שיילך למשרד החינוך.
ובאשר ל”הרמת הקול גם כשהבית בוער” – ומה עושים כאשר יש מחלוקת מהו הבית הבוער?
האם הבית הבוער הוא דווקא הנשיקה של חיים רמון, או, אולי, הוא תפירת-התיקים אשר החלה הרבה לפני חיים רמון? ומה תעשה אם אחד-עשר שופטים יבצעו “כיבוי צופי” – כל אחד על תבערה אחרת? האם תשבח את אומץ-הלב האזרחי של כל אחד ואחד מהם, ללא קשר לתוכן דבריו, או שתשבח, או תגנה, כל אחד מהם לפי הזדהותך עם דעתו?
ברשותך אתלה באילן גבוה
על הערות-האגב אמר נשיא ביהמ”ש העליון, בזמנו, יואל זוסמן: “אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן – כן ייטב”. אני, מצידי, אוסיף: שופט אשר אוחז אותו דחף לאו-בר-כיבוש לפרסם את דיעותיו – שיימצא דרך לעשות זאת במסגרת כללי האתיקה של השופטים, ואם הוא לא מצליח – שיפשוט את הגלימה, וייצא עם מרכולתו האינטלקטואלית לשוק החופשי.
נראה כמה עיתונאים יקנו את דיעותיו הפרטיות של השופט בדימ’ אדמונד לוי, אחרי פרישתו לגימלאות.
מדוע העיתונאים “נדלקים” על אמירות-האגב של השופטים?
פובליציסטיקה היא עבודה לא קלה. לא אחת היא מצריכה מאמץ אינטלקטואלי, היא מחייבת עבודת ליקוט של חומרים המפוזרים לא רק באינטרנט, אלא גם מחוצה לו, והיא גם כרוכה במשאבי-זמן, אבל, מעל לכל, היא חשופה לביקורת, כאשר המילה האחרונה לרוב שמורה למבקריו של הכותב, ולא לכותב עצמו.
כאשר החומר החדשותי הוא דברים שאומר שופט בפסק-הדין, קל מאוד להפוך רפורטאז’ה לפובליציסטיקה: טול מובאה מכאן, ציטוט משם, הוסף מעט דברי-קישור (רצוי כאלה אשר “זורמים” יחד עם השופט, כך שהביקורת, אם תבוא, תהיה על השופט, לא עליך) – והרי לך פובליציסטיקה לתפארת, ללא עמל, וללא סיכון.
כל פסק דין עשוי, כידוע, להכיל “ראציו”, שהוא “טעם הפסק”, החלק הרלוואנטי שלו, ו”אוביטר”, שהוא החלק ה”אגבי” של פסק-הדין. הראציו לרוב מצריך עבודה יסודית, אפורה וקשה, אשר, במקרים רבים, אינה זוכה לתהודה ציבורית, בין משום שלציבור הרחב אין עניין בדקדוקים משפטיים, בין משום שלרוב אין בה לא מקוריות, לא חדשנות ולא שום דבר אחר.
אמירות-האגב, לעומת זאת, פתוחות לפיקנטריה, לרוח התקשורתית המצוייה – ולדמיונו העשיר של השופט, היודע מה התקשורת אוהבת, ושש לספק לה את הסחורה ה”רייטינגית”.
ועל כך אמרינן: כאשר יש סימביוזה, אין צורך בקונספירציה.
אכן, “יש שופט בירושלים”, אבל איזה שופט?
בהמשך הדברים אתה מבקש להציג מקרה המעיד, לטעמך, על אדמונד לוי שהוא “שופט בירושלים שאינו עושה הנחות לפוליטיקאים שסרחו, לבעלי הון וקשרים, ולפרקליטות כשזו מגוננת עליהם”.
המקרה בו אתה מדבר הוא ערעורם של שני הנאשמים בפרשת הונאת-הענק בחברת הביטוח לה נסיונל. אתה כותב:
“הערעור נדחה אמנם פה אחד, אבל הרכב השופטים בראשות אדמונד לוי החליט להפחית שנה ממאסרו של פרג (משש שנות מאסר לחמש שנים, ושל המערער השני, רוזנבלט, מתשעה לשבעה חודשי מאסר בפועל – ש’ נ’). הסיבה: החשודים האחרים לא הועמדו לדין”.
על כך אומר לך כהאי לישנא:
- כל עוד לא בדקת את התיק לעומקו, כולל הראיות וטענות ההגנה בכל הערכאות, אתה לא יכול לדעת אילו הנחות עשה אדמונד לוי לתביעה בכל הנוגע להרשעה עצמה;
- אם בדקת את התיק לעומקו, נשאלת השאלה מה מצאת, ואם לא בדקת – נשאלת השאלה מדוע לא בדקת;
- בנסיבות כפי שתיארת כל שופט היה מפחית (“במידת-מה”, כלשונו של אדמונד לוי עצמו) מהעונש, ולו רק כדי שלא ייאמר עליו שהוא “עושה הנחה לפרקליטות”, וכו’, וכדי לזכות בכותרת בעיתון;
- צל”ש אמיתי היה מגיע לו, לאדמונד לוי, אם – מאותו הטעם – הוא היה מפחית את העונשים, לא “במידת-מה”, אלא במידה משמעותית ביותר;
- צל”ש גדול יותר היה מגיע לו אם הוא היה מזכה כליל את הנאשמים-המערערים, לאור עקרונות ה”הגנה מן הצדק”, אשר בעת מתן פסק-הדין כבר היו מוסדרים לא רק בפסיקה, אלא גם בחקיקה;
ואם הצל”ש שנתת לו, לאדמונד לוי, בעניין הזה בא לחזק את הצל”ש שנתת לו בפרשת משה קצב, לא עשית, ולא כלום, כי אדמונד לוי נשאר אדמונד לוי.
מה באמת “מסתתר” מאחורי ההתקפות על השופט אדמונד לוי?
בכותרת-המשנה למדור שלך אתה מציג את השאלה: “מה מסתתר מאחורי ההתקפות על השופט אדמונד לוי”.
והאמת? מאחורי ההתקפות האלה לא “מסתתר” שום דבר, כי הכל נעשה ממרומי המקפצה.
אדמונד לוי נחשב בעיני רבים כאחד השופטים הגרועים ביותר – מקצועית ומוסרית – בכל מערכת המשפט שלנו, לדורותיה, ומי שהתמחה באדמונד לוי לא יחמיץ שום הזדמנות לתקוף אותו.
העובדה שאני לא “מרוקן עליו את כל המחסנית” כאן נובעת מכך שמכתבי זה אליך נועד להתפרסם במדור התקשורת אשמה, שעניינו הוא ביקורת העיתונות, ולא במדור רמת השופט, שעניינו משתקף בשמו.
אבל אם תיאות לארח אותי במדורך, אזניך תצילנה.
ובינתיים, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, אני מזמין אותך ואת קוראיך לחפש בגוגל לפי שתי מחרוזות-החיפוש האלה:
שם תמצא חלק ממה שלי לי עליו, אבל כדי להקל עליך, אני ממליץ להתחיל מזה:
יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
עורך ראשי
רשת האתרים של קימקא