רימום הרוח מול השחתת הגוף

רימום הרוח מול השחתת הגוף


12.03.2008 00:18
רימום הרוח מול השחתת הגוף


גילוי החמלה והחסד הממשי בימיה האחרונים של ז’אן ד’ארק (על פי סרט בו צפיתי בביה”ח לאחר התקף לב) היתה דמות מזוקנת שניגלתה אליה (דסטין הופמן הניפלא), הוכיחה אותה על משוגתה, על הזיותיה המשיחיות, אימתה אותה אל מול הממשות. ההיה זה השטן לכאורא? אלא שלא היו כאן דברי שיטנה וקיטרוג, אלא רק מישהו שייסר וקיפד את מחשבותיה הגבוהות, היציבה מול ממשות אנושית פשוטה, היתה כאן חמלה עצומה. אלא שהעניין היה המוקד, האש. חשבתי לעצמי שגדולי הרוח, מקדמי המין האנושי מתקופות קדומות, יועד להם ריסוק גופם, עימות עם השחתת הגוף והעינוי הגדולים ביותר, עם הכאב החד ביותר, אין כאן אפשרות ביניים. מול הרוח הממריאה, מציבים את ההיפוך הקוטבי ביותר, את הוולגריות הבוטה ביותר של פרורו וריסוקו של הגוף. לתוך ההגות הניפלאה משרבבים אלמנטים בוטים ביותר של השפלה וביזוי, אין כאן שום דרך ביניים, אלא קוטביות בי-פולרית: גובה רוחני המעומת כמעט מייד עם הנמכה לתחתית הביזוי, הכאב, ההשפלה ולבסוף ריסוק הגוף. גדולי הרוח משחר ימי הציויליזצייה היו צריכים להתנסות במבנה המפואר, המשוכלל, הניפלא והיפה של גופם, עובר השחתה, מתפלש בחול מלוכלך, ניסדק ולבסוף נישחת. ג’ורדנו ברונו, ישוע, ז’אן ד’ארק ורבים אחרים. יש כאן אניגמה אטאוויסטית.



 

לששטין סדרגרן

 

 

 

אמירתי כאן אישית. ששטין, שמחתי לראות את שמך. מיליטנטית לזכויות עובדים כתמיד. אני זוכר אותך מסוף שנות ה-80. פיזיוטרפיסטית מוערכת בבי”ח בחדרה. היו בך דברים שניראו לי אניגמטיים כלפי, אבל הערכתי את רוחך הנחרצת.

חילקנו פעם פמפלטים של ר”ץ בבחירות המוניציפליות, וזה היה הוילות בהרצליה פיתוח, כאשר כמעט בכל חצר היה כלב-טרף עתיר נביחות – בעזרת אלו קיוותה הבורגנות הגבוהה לקפד את זעם העשוקים לממדי ניפחדות פיזית פשוטה לגורל הצוואר, הצוואר הזה, יעדו הברור של כלב הדם.

התנהגות הכלבים הללו היתה אחידה, הנביחות, הזינוק, המאבק הגורלי בשרשרת במטרה להגיע לצוואר הניכסף, והמחשבה שהעסיקה את מוחי היתה, מה אם יהיה גם אחד לא קשור, או כזה האורב ומזנק לפתע כשהשרשרת מספיק ארוכה הפעם לסיפוק תאוותו נוזלת הריר – מחשבות כאלה. אחרי זה אני זוכר שאמרתי לעצמי שלא אעסוק יותר בפוליטיקה מוניציפאלית

אהבת חתולים, כמוני, והיית מעודדת את חתולך במרץ לתפוס בפיו המעוצב והחינני, הבנוי לתלפיות כמו אצל נמר בזעיר אנפין, איזה ג’וק שחרחר ובעל מידות שחלף לו.

התקשרי אם פעם תרצי לדבר עם קשיש מקריח לאחר שני התקפי לב. אבל עדיין פי נוטף מרגליות לפעמים בשיחה טלפונית.

 

___________

 

ועכשו להרהורי. מול שאיפות של צדק חברתי, ודברים גבוהים, לעיתים מציבים את הפחד הבסיסי ביותר. כששכבתי באיכילוב לאחר התקף-לב בדצמבר 2006, צפיתי    (בטלויזיה קטנה שהותקנה שם) בסרט על תקופתה האחרונה של ז’אן ד’ארק לאחר שנאסרה. 

 

 

גילוי החמלה והחסד הממשי בימיה האחרונים היתה דמות מזוקנת שניגלתה אליה (דסטין הופמן הניפלא), הוכיחה אותה על משוגתה, על הזיותיה המשיחיות, אימתה אותה אל מול הממשות. ההיה זה השטן לכאורא? אלא שלא היו כאן דברי שיטנה וקיטרוג, אלא רק מישהו שייסר וקיפד את מחשבותיה הגבוהות, היציבה מול ממשות אנושית פשוטה, היתה כאן חמלה עצומה.

הכנסיה המפוחדת והפרגמטית נטשה אותה מול הכובש האנגלי. אלא שלכנסיה נותר עוד תפקיד שייעד לה הכובש, לגמד את דמותה, תמורת הבטחה לקבלת וידוי אחרון, שהיה כל משאלתה, בדרך לגאולה. אלא שלא זה העניין, אלא המוקד, האש. חשבתי לעצמי שגדולי הרוח,  מקדמי המין האנושי מתקופות קדומות, יועד להם ריסוק גופם, עימות עם השחתת הגוף והעינוי הגדולים ביותר, עם הכאב החד ביותר, אין כאן אפשרות ביניים.

 

מול הרוח הממריאה, מציבים את ההיפוך הקוטבי ביותר, את הוולגריות הבוטה ביותר של פרורו וריסוקו של הגוף. לתוך ההגות הניפלאה משרבבים אלמנטים בוטים ביותר של השפלה וביזוי, אין כאן שום דרך ביניים, אלא קוטביות בי-פולרית:  גובה רוחני המעומת כמעט מייד עם  הנמכה לתחתית הביזוי, הכאב, ההשפלה ולבסוף ריסוק הגוף.  גדולי הרוח משחר ימי הציויליזצייה היו צריכים להתנסות במבנה המפואר, המשוכלל, הניפלא והיפה של גופם, עובר השחתה, מתפלש בחול מלוכלך, ניסדק ולבסוף נישחת. ג’ורדנו ברונו, ישוע, ז’אן ד’ארק ורבים אחרים.

 

יש כאן איזו אניגמה אטאויסטית. הערתי זאת לידיד בתפקיד ממסדי מכובד שבא לבקרני, ומבטו קיבל לפתע איזה מימד של אש קצת זרה, מבע מפחיד לשבריר שנייה, ואני נישבע שלא דימיינתי זאת, יש כאן אינסטינקט היתקרנפות ורשע מיידי מצד בעלי שררה, הסבורים שדרך העולם אינה הגובה אלא דברים אחרים לגמרי.

 

הכלבים בהרצליה-פיתוח היו תזכורת.



Article viewed 1064 times



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר