הקטל בעזה

עשרות ההרוגים ומאות הפצועים, ביניהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים, הם קציר הדמים של היום הראשון בפלישה האחרונה של צבא הכיבוש והמצור הישראלי לעזה שקיבלה את השם הפסטורלי והאירוני “חורף חם”. אם היה מישהו זקוק להוכחה כי הצבא הישראלי מצויד בכלי משחית הרבה יותר מודרנים ומתוחכמים מהנשק הפרימיטיבי מעט שיש בידי החמאס, הוא בוודאי קיבל אותה. טנקים, תותחים, מסוקים יורי טילים, משחתות חיל הים הסוגרות על עזה מהים, ועוד כיוצא באלה כלי חימוש מהסדרות האחרונות של בתי הייצור לנשק בארה”ב ובישראל יגברו על לוחמי החמאס המצוידים בנשק קל, ולא תעזור להם רוח הלחימה ואמונתם היוקדת השואבת מכתבי הקודש שלהם ודרשות כהני הדת.

הגטו העזתי הנצור, העני, הרעב, המרוד, המושפל מידי הכובש הישראלי לא יוכל להביס בכוח הנשק את מכונת המלחמה הישראלית היורקת אש בקצב מסחרר.

לא נכחד, בצד אמצעי הלחימה הסופר חדישים, מצויה רוחו של החייל הישראלי הפולש לעזה שאף היא נחושה. הוא קיבל את מנת שטיפת המוח הדרושה מקציני ההסברה, מרבני היחידות הצבאיות, מהעיתונות, מגלי האתר, מהבית ועל כן הוא משוכנע כי הוא נלחם נגד “ארגוני טרור” המתנכלים לאוכלוסיה אזרחית שלווה בישראל, כך סתם, ללא סיבה, זולת השנאה ליהודים ולישראל. הכיבוש כבריח התיכון להתמשכותו של העימות החמוש עם הפלסטינים, לא נמצא בפק”ל שלהם.

ויש כמובן את אהוד ברק שר הביטחון, שלא יוותר על ההזדמנות שנפלה לידיו לשפוך דלק למדורה, ולהפיס את דעתם של המפגינים מאשקלון ושדרות שחסמו צירי תנועה וזעקו “מוות לערבים”. ואכן זה מה שקורה בעת כתיבת שורות אלו – מוות לערבים.

לאור טבח ילדים, נשים ואוכלוסיה לא לוחמת בפלישה הנוכחית, הגדירו ראשי הציבור הפלסטיני ממחנות פוליטיים שונים את מעשיה של ישראל כשואה. הם יכלו להיאחז בדברי סגן שר הביטחון מתן וילנאי שאיים על הפלסטינים בשואה. תקופת השואה לא החלה במחנות הריכוז וההשמדה. מנקודת מבטם של משפחות עשרות ההרוגים ומאות הפצועים, מהווה קציר הדמים וההרס של יום הפלישה הראשון לעזה, שואה. ממשלת ישראל וצבאה מממשים את איומו של סגן השר.

אינני ניטרלי במאבק נגד פונדמנטליזם דתי. לחיות על יד שכן שמונע על ידי קנאות דתית אינו דבר נעים. פונדמנטליזם דתי עומד בניגוד לדמוקרטיה, לשוויון, לזכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט, הוא עריץ, מדכא ואכזר. במקומות בהם כבש את השלטון, החולקים עליו מבית טעמו את נחת זרועו הקשה.

הכיבוש הישראלי הוא הדשן שהצמיח הרבה רעות חולות, ביניהן גם את הפונדמנטליזם הדתי, הן אצל הפלסטינים והן אצל הישראלים. המתנחלים והחמאס הם שני צידיו של אותה מטבע בכל מה שקשור ללהט דתי משיחי והנכונות לבצע עוולות ופשעים בחסות האל. כמובן שאינני מתעלם מהנתון הבסיסי של יחסי כובש ונכבש. כל עוד החמאס הוא הנכבש זכותו להשתחרר מעולו של הכובש אינה מוטלת בספק.

השאלה היא, מהם האמצעים שהחמאס נוקט בהם בדרך לשחרור מהכיבוש. יש קווים אדומים שאסור לחצות. החוק ההומניטרי הבינלאומי אוסר לפגוע באוכלוסייה אזרחית לא לוחמת והוא תקף הן לגבי שלטון החמאס בעזה ובוודאי למעצמה הכובשת הישראלית.

טור זה מייסר ללא הרף את ממשלות ישראל לנוכח ירי על אוכלוסיה אזרחית, ולכן לא יכול לעמוד מנגד אל מול הירי הבלתי סלקטיבי על אוכלוסיה אזרחית בשדרות והישובים סביבה ועתה גם באשקלון (מג’דל הפלסטינית). ירי זה’ לא זו בלבד שהוא לא צודק ומוגדר לפי דו”ח אמנסטי כפשע מלחמה, הוא גם לא חכם, משום שהוא מספק לצמרת הפוליטית והצבאית בישראל את הכלים ללוש את דעת הקהל להצדקת הפלישה וההפצצות. מכל מקום, ירי הקסאמים של החמאס על אוכלוסיה אזרחית בישראל (שהוא אמצעי לא לגיטימי לרצון לגיטימי להשתחרר מהכיבוש) לא משחרר את ישראל מהחובה להימנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית.

השאלה המתבקשת: איך נמנעים מפגיעה באוכלוסיה אזרחית בנסיבות עזה, המקום הצפוף בעולם, שבקרב תושביו נטמעים לעתים לוחמי ההתנגדות.

התשובה פשוטה: לא פולשים ולא יורים לעבר שכונות מגורים. מחפשים דרך אלטרנטיבית. לשמחתי היא ממש מונחת לרגלינו, הלוא היא דרך המו”מ וההידברות, ולדאבון הלב, ישראל מסרבת לעשות בה שימוש.

הדרך הטובה ביותר להביס את החמאס היא דרך השפע והפתיחות. במקום לסגור את עזה, ולהטיל עליה מצור, למנוע ממיליון וחצי בני אדם קיום אנושי מינימלי, לא זו בלבד שלא מייצר את המרי המקווה נגד החמאס, אלא מגבש סולדיריות של מיואשים שיתמכו בכל מעשה שיגרום הרס ופגיעה לעם הכובש.

לעומת זאת, פתיחת המעברים, זרימה חופשית של סחורות ואמצעי ייצור, מעבר חופשי בין עזה לגדה, כל אלה יהפכו את עזה למקום הרבה פחות מריר ויותר אופטימי ששוררים בו תקווה וחיים, שגם החמאס לא יוכל לעמוד מולם. ישראל לא נתנה לדרך זו סיכוי.

פולחן הכוח הישראלי עדיין מאמין שאפשר לשבור עם באמצעות מצור שהפך את עזה לשילוב של גטו וכלא גדול. אנו היהודים, כבר סבלנו מצורה זו של ענישה קולקטיבית, וכמה עצוב שממשלות ישראל לא למדו דבר והן חוזרות על אותן טעויות ופשעים של נוגשינו בעבר. ישראל מוכיחה את הכלל שבן מוכה הופך להורה מכה.

להפסיק את הירי, ההרג והטבח ולהתחיל לדבר. ולו בגלל הצפי שתושבי עזה יהיו בעתיד אזרחי המדינה, שהרי ברור לכל בר דעת, שאופציית שתי המדינות נפחה את נשמתה ונראה שאין מנוס מהפתרון הדרום אפריקני – מדינה אחת לכולם מהנהר לים.

אובמה מצטלב

הסנטור ברק אובמה, שנאבק על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה”ב נפגש עם ראשי הקהילה היהודית במדינת אוהיו לקראת הבחירות המקדימות. בפגישה ביקשו היהודים לדעת מה האמת באשר “להאשמות” בדבר היותו מוסלמי, ואובמה הצטלב והבטיח כי אינו מוסלמי ואף פעם לא היה.

קראתי את הדברים בעיתון ידיעות אחרונות (26.2.2008) וחמתי בערה. ראו לאן הידרדרה האיסלמופוביה. לכאורה יש הפרדת הדת מהמדינה בארה”ב. למעשה הדת משחקת תפקיד חשוב בפוליטיקה האמריקאית וכך קורה שיהודים, שבוודאי היו מתרגזים אילו מתמודד בבחירות היה “מואשם” בהיותו יהודי והלה היה אנוס להכחיש זאת, (גזענות, היו זועקים בצדק) נמנים כיום עם ראשי הגזענים שדורשים מאדם להצהיר כי אינו מוסלמי, כאילו יש בכך פגם.

חבל שאובמה לא מצא את הכוח לזרוק את היהודים האלה מכל המדרגות וללמד אותם פרק בהלכות דמוקרטיה, סובלנות והחוקה האמריקאית. אני מקווה כי אם יבחר לנשיא הוא ידע להשתחרר מחיבוקי-דב אלו.

בחור טוב

בעיתון הארץ (24 בפברואר 2008) הופיעה מודעת תמיכה בח”כ מרצ חיים אורון במסגרת התמודדותו לראשות מרצ. חיים אורון הוא בחור טוב במובן הטוב של המלה. מקובל על כולם, איש נעים הליכות, פרלמנטר משובח. יש לו רק מגרעת אחת – הוא ממשיך דרכו של היו”ר הנוכחי יוסי ביילין, שהפך את מרצ למפלגה לא רלבנטית, אבר מדולדל בקצה הימני של השמאל הישראלי יהודי ציוני.  יש במודעה מספר שמות בהחלט מכובדים מנקודת מבט שמאלית, שתמיכתם נראית יותר כ “טובה לחבר” מאשר תמיכה פוליטית באורון, המהווה כאמור חוליית המשך לכישלונר יוסי ביילין, היו”ר היוצא של מרצ.  לא במקרה הסיר ביילין את מועמדותו לראשות מרצ לקדנציה נוספת לטובת חברו אורון.

יש שם שמות, כמו למשל זה של מנהיגת מרצ הראשונה שולמית אלוני, שעמדותיה הפוליטיות רדיקליות בהרבה מאלו של אורון. מקומה הטבעי של שולמית אלוני הוא בקרב תומכיה של ח”כ זהבה גלאון, היחידה מקרב המתמודדים שמציגה אלטרנטיבה שמאלית רדיקלית במונחי מרצ בנושאי שלום, זכויות אדם, סחר נשים, סרבני כיבוש. היא הייתה הקול הצלול היחידי בהנהגת מרצ שהתנגד למלחמת לבנון השנייה מיומה הראשון.

יש במודעה שמות שתמיכתם באורון היא טבעית, מכוח שייכותם החברתית או הפוליטית לממסד הקיבוצי, שהוא הבסיס של חבר הקיבוץ אורון.  

מה שמייחד לדעתי את המודעה הם מספר שמות שנותנים לנו מראה כיוון בעייתי לגבי דרכו של חיים אורון. מופיע שם הסופר עמוס עוז שתמך במלחמת לבנון השנייה, מופיע שם המשורר אילן שינפלד, שכתב במלחמת לבנון השנייה שיר שטנה המפאר פשעי מלחמה, כאילו נלקח הישר מהסדנה הספרותית של מתנחלי חברון. “עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחְרֵשׁוֹת וָמֶלַח. הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב. הִפְכוּ אוֹתָן מִדְבָּר צָחִיחַ. עִיִּים שֶׁל חֳרָבוֹת. עֵמֶק עָכוּר, לֹא מְיֻשָּׁב”. ובהמשך: “מִי בָּז לְיוֹם דָּמִים, בֻּזּוֹ יְבַזֵּהוּ. מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וּפְּצָצוֹת עֲשׂוּ, וְהַמְטִירוּ אוֹתָן עַל כְּפָרִים וְעַל עָרִים וְעַל בָּתִּים עַד יִקְרְסוּ”. מופיע שם הרמטכ”ל לשעבר אמנון ליפקין שחק שהיה אחראי לפעולות הדיכוי בשטחים הכבושים בתקופת ראש הממשלה בנימין נתניהו ומופיע שם ח”כ יוסי ביילין שבזמן מלחמת לבנון השנייה דרש להפציץ את סוריה. ויש גם בעל הון שתפקידו להרגיע ולהודיע כי לא נשקפת ממנו כל סכנה לקפיטליזם הנשכני והאכזרי השולט בישראל. בקיצור, שמאל דה לה שמטה.

חיים אורון הוא לא זריקת המרצ שתזניק את המפלגה לגבהים. כפי שהדברים נראים היום היא תמשיך לנמנם באזור אחוז החסימה.

איזו מדינה

כמי שנמנה עם מייסדי תנועת “יש גבול” ברור כי אני תומך בכל אחד שמסרב לשרת בצבא מסיבות מצפון, בין אם מדובר בפצפיסטים בין אם מדובר בסרבני כיבוש. כל מי שלא לוקח חלק בפשעי המלחמה היומיומיים שצבא הכיבוש הישראלי מבצע בשטחים הכבושים ראוי להערכה. לעניין זה אני מצרף גם את אלה שתורתם אומנותם.

אמנם תלמידי הישיבות החרדיות לא נמנים עם מתנגדי הכיבוש ולא עומדים על משמר זכויות אדם, ובחלקם אף מייצגים עמדות גזעניות של שנאת גויים, אולם בעצם העובדה שאינם יורים ואינם הורגים ואינם משתתפים בפעולות דיכוי והשפלה של הצבא נגד הפלסטינים, כבר שורה עליהם הברכה. אם סרבני הכיבוש הם מל”ו צדיקים, תלמידי הישיבות שלא מתגייסים הם צדיקים בעל כורחם.

אולם במציאות הישראלית אין צורך להימנות על הצדיקים הנ”ל כדי סרב לשרת בצבא.

היחס המבזה והמשפיל של הצבא והממשלה למי שכן הסכימו לשרת בצבא מהווים עילה מצוינת לעשות הכל כדי להימנע מלהיכנס לקן הרשעים הזה.

בימים האחרונים ראינו בטלוויזיה את הפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון השנייה. הצעיר, דרור שמו, משותק בכל גופו, סובל מכאבי תופת ומשפחתו מטפלת בו במסירות אין קץ. לידיעת המשפחה הגיע מידע כי באיטליה יש מומחה שיכול לסייע לפצוע. משרדי הביטחון והבריאות הערימו קשיים ולא אישרו. עתה לאחר שהפצוע הופיע בטלוויזיה וחשף את קלונה של המדינה, סיפר כמה הוא מאוכזב מהיחס אליו  וממש שטח תחנוניו (“אני מתחנן” אמר) בפני הממשלה שתאשר את מימון  הטיפול, ולאור המחאה הציבורית שהתעוררה לאור הופעתו המרגשת של דרור, יתכן ומשהו יזוז.

לפני שנים ביצע הצבא ניסויים רפואיים בחיילים תוך הפרת כללים בסיסיים של ניסויים בבני אדם.

במסגרת פרויקט שנקרא “עומר 2” הזריקו לחיילים חומר חיסון נגד אנתרקס, מבלי שסיפרו להם קודם לכן במה דברים אמורים ומהן הסכנות הכרוכות בניסוי.

לימים, לאחר שחרורם, סבלו רבים מנזקי בריאות קשים. בתחילה לא ידעו את מקור הבעיות, ורק לאחר שהתברר כי מקור הרעה הוא באותו ניסוי בו הם שימשו שפני ניסיון אנושיים, החלו לדרוש מהצבא והממשלה לקחת אחריות ולממן את הטיפולים הרפואיים וגם כמובן לשלם פיצויים. כמצופה, בתחילה הצבא ומשרד הביטחון התנערו מכל אחריות, ורק בעקבות פרסום בתקשורת ועתירה לבג”צ, יתכן ויחול שינוי. גם אם יואיל בטובו משרד הביטחון לקחת אחריות כלשהי, חזקה עליו שיעביר את הסובלים עשר מדורי גיהינום בירוקרטי לפני שיתחילו לראות מעט אור.

גלעד שליט נתון בשבי החמאס כבר למעלה מ-600 ימים. אני מתעלם מכל ההצהרות הצבועות של ראש הממשלה והסובבים אותו שאין הם מרפים מהנושא. האמת המעשית היא שהממשלה הפקירה את החייל ומעבירה אותו ואת משפחתו ייסורים מיותרים בגלל שלא רצו לשחרר שבויים פלסטינים (הקרויים “מחבלים”) “עם דם על הידיים”. איזו העמדת פנים. כאילו שלשרים הגנרלים ברק, מופז או יוזם מלחמת לבנון השנייה, אולמרט, אין דם על הידיים. כמעט שנתיים ממזמזים את עניין המו”מ עם החמאס בנושא שמות השבויים הפלסטינים שישוחררו. ממשלת החמאס התעקשה וחיכתה בסבלנות, וסופו של דבר שהממשלה החליטה לא מכבר “להגמיש” את תנאיה, ועתה מוכנה לשחרר גם כאלה עם דם על הידיים. אילו הייתה לממשלה מחויבות ממשית, לא הצהרתית, לחייליה אפשר היה לגמור את חילופי השבויים מיד בהתחלה, בלי כל העיכובים.

גם כיום נראה שדבר לא בוער לאולמרט ודומיו. הם עוד מתמקחים כמו סוחרי שווקים על שמות השבויים הפלסטינים שישוחררו בחילופי השבויים. יש כאן הפקרה בלתי נסלחת של גלעד שליט. דבר שניתן היה לסיים בשבוע הראשון לשבי, סוחבים וסוחבים וסוחבים, ומורטים לכולם את העצבים.

הנווט רון ארד הוא עוד דוגמא לחייל שחייו אבדו כתוצאה מזלזול הממשלה בחובתה לשחרר אותו מיד תמורת שבויים לבנונים ופלסטינים. בטרם אבדו עקבותיו, היה רון ארד בשבי תנועת אמל הלבנונית, והממשלה התחכמה במו”מ משום שנדמה היה לה כי “המחיר”, כלומר כמות השבויים שנדרשו לשחרורו, גבוה מדי. כיום, אילו ניתן, הייתה הממשלה מוכנה לשחרר תמורת רון ארד לא רק את מה שדרשו בשעתו אלא הרבה מעבר לכך.

בניגוד לאגדה הרווחת בישראל, אין מחויבות ממשית של הממשלה לחייליה, והיא נוהגת בהם כבסחורה שיש לה תווי מחיר, ולא כבני אדם שיש להחזירם חיים.

דוגמאות אלו דיין לעורר בכל צעיר הרהורים וערעורים האם ראוי שיתגייס לצבא שכך נוהג בחייליו.