שתי מדינות לשני עמים – העם היהודי ועם שיינקין – לא בארץ ישראל

שתי מדינות לשני עמים – העם היהודי ועם שיינקין – לא בארץ ישראל

חנה אייזנמן
02.03.2008 12:19
שתי מדינות לשני עמים - העם היהודי ועם שיינקין - לא בארץ ישראל


“לאחר הקמת המדינה הגיעו רבים מניצולי השואה לקבוצים. לעומת זה פחת חלקם של הקבוצים בקליטת העליה ההמונית בשנות ה-50, שהיתה ברובה מאסיה ומאפריקה…. בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 חל מפנה במגמות אלה, גבר קצב הגידול של הקבוצים, עם הצטרפות הבנים הבוגרים והשינויים בהרכב העליה. הקבוצים קולטים חלק גדול יחסית של העולים מארצות אמריקה הלאטינית ואמריקה הצפונית…”



שתי מדינות לשני עמים לא בארץ ישראל

 

 

             נשמט מידיהם התירוץ של ציות לשלטונות המנדט בחסימת דרכם של “אלמנטים לא רצויים”,

             מבחינתם, לארץ ישראל. לא ניתן להם עוד לשחק את משחקי האימים שלהם  בחסות שלטונות

             המנדט. לא יכלו עוד להשתמש בתירוץ, שאי ציות ל”ספר הלבן” של שלטונות המנדט יזיק 

             ל”מפעל הציוני” ולעם היהודי. 

 

אין לי שום בעייה עם הענקת הגדרה עצמית ל”מחנה השלום” ואף בהכרה במדינתם, אלא, לא בארצי, לא על חשבוני. הם צברו די והותר זכויות בקידום הג’יהאד, כדי שערב הסעודית תעניק להם עשירית האלפית מאדמותיה והיא אפילו לא תחוש בכך. מצדי שיקימו את מדינת כל אזרחיה – השלוםיאלים והערב רב, שהם מגדירים “פלשתינאים” (=רוצחי-עם) – וישבו שבת אחים גם יחד – גישום חלום אחוות העמים. בתוך זמן קצר – איש את רעהו חיים בלעו. וזה יהיה סיום נהדר לניסוי “בירוביז’אן” בסעודיה.

מאז שהקימו את מדינתם בארצנו, בה הם אורחים מאד מאד לא רצויים, הם עושים בה כבתוך שלהם. את בעל הבית הם מגרשים ומכניסים לארצנו את הפארטנרים שלהם למדינה העתידית בסעודיה, כניסה שהם מנעו ממליוני יהודים.

זו דרכם מקידמת דנא – גיזענות מן הסוג המתועב ביותר.

להלן, על קצה המזלג וכהקדמה, משהו על ההסטוריה, המעידה על הסימביוזה שבין הטרור הג’יהאדי לבין הטרור השלוםיאלי.

 

 

בונים את הנגב….

 

             השמאל בנה את הנגב, בעיקר במרחב גוש דן

 

בוגרי מדיניות ה”עליה הסלקטיבית” חשו התנגדות עצומה לקליטת העליה שנכפתה עליהם, לאחר הכרזת המדינה. נשמט מידיהם התירוץ של ציות לשלטונות המנדט בחסימת דרכם של “אלמנטים לא רצויים”, מבחינתם, לארץ ישראל. לא ניתן להם עוד לשחק את משחקי האימים שלהם  בחסות שלטונות המנדט. לא יכלו עוד להשתמש בתירוץ, שאי ציות ל”ספר הלבן” של שלטונות המנדט יזיק ל”מפעל הציוני” ולעם היהודי.

ומכיוון שההתמחות של ה”אבות המייסדים” היתה, להפוך כל אסון ליתרון לעצמם, ויתרון היה בדרך כלל – כסף, השתמשו גם בתירוץ “קליטת העליה” לסחיטת כספם של יהודי כל העולם. אלא, הכסף לא שימש את העולים ולא תרם לקליטתם. בכסף הקפוץ בידיהם, כדי שאגורה ממנו לא תבוזבז על נושאים שאינם תורמים ישירות למפלגה, שהיא ה”מדינה”, השתמשו לבנית “בנינים ציבוריים” להאדרת ה”הסתדרות” ה”בונה את המדינה” ו”קולטת עליה”, כשהתירוץ הוא  – קולטי העליה צריכים לשבת במשרדים מכובדים ומרווחים,  כדי להקל עליהם את מלאכת הקליטה.

הכסף שימש לבניית שיכונים ל”וותיקי ההסתדרות”, כש”המדינה”, שזה שם נרדף ל”הסתדרות”, מעניקה “הלוואות אפותקאיות”, ולבנית שכונות יקרה ליוצאי ה”הגנה” והפלמ”ח. באותן שנים, ממש, כשעולי מדינות ערב בוססו בשלוליות מים, בהם ניצבו אוהליהם, נבנו שכונות היקרה, צהלה וסביון…

 

כרגיל, הציבור נקרא להתנדב. מאז ועד היום משמש הכסף את צרכי המשטר הבולשביקי בישראל. על כן, יש כסף, די והותר, למימון טיסותיהם, בשיטת הסרט הנע, של פושעים מסוג פרס, אולמרט וליבני, לגרמניה, ליפן, לסין לאספמיה ולכל מקום אחר, כאשר תושבי שדרות, שנזרקו בעבר למדבר, הרחק ככל הניתן מ”תל-אביב שלנו” ומדגניה, נרצחים ברחובות ובבתים, ואנשים בכל רחבי הארץ רעבים, ואף נמקים ברעב. וכאן נכנסים לתמונה ארגוני החסד, המסייעים לאזרחי ישראל להמשיך ולחיות את הזמן השאול, עד לחורבן.

 

גם לקליטת העליה, בשעתה, נקרא הציבור להתנדב. האנשים “שלנו” צולמו כשהם מארחים ילדי עולים בבתיהם, בלי שום התחשבות בצינעת הפרט של הקטינים. היתה זו הזדמנות נהדרת ל”חנך” את הילדים מחדש, או, סתם לחטוף אותם!!

מפלגות ה”ימין” הגדירו את תעמולת ה”שנור” באמצעות תירוץ קליטת העליה – כ”פרזאולוגיה” ריקה – סיסמאות, גבוהה גבוהה, שאין אחריהן אמת. והם, דווקא, צדקו, אך זה הרתיח, כמובן, את הגנבים שגבוה, מעל ראשיהם, בערה האמת המעצבנת….

 

                                             

                                            

כך מתארת רבקה גובר (“אם הבנים”) איך יושבו העולים ב”מיטב הארץ”….:

 

“ניתנה לנו מפה משורטטת ביד ועליה נקודה המסומנת בשם ‘גתה’ (שמה הראשון של קרית-גת). בצאתנו מכפר ורבורג החלטנו לנסוע דרך כביש סעד. סכנת הפגישה עם ‘פידאיון’ (מסתננים מזויינים) ארבה בימים ההם בכל מקום שומם בדרום הארץ. כאשר ירדנו מכביש סעד לדרך המוליכה לבית גוברין, נכנסנו לארץ לא נודעת. הסביבה עזובה ושוממה, ושום כלי רכב לא נזדמן בדרכנו. חצינו את הצטלבות פלוגות ועברנו עוד שני קילומטר. לפי המפה צריכה היתה עיר העתיד להימצא מימיננו. הסתכלנו בחשד לצד הגבעות הקרחות. הרבה מוקשים הוטמנו שם בשעתם על ידי המצרים. נוכח הסכנה הכפולה – לעלות על מוקש או להיתקל במסתננים – חזרנו על עקבותינו לכפר ורבורג, בלי לגלות את המקום בו עמדה להיווסד העיר החדשה קרית-גת” (“שירו הביטו וראו” – הסיפורים שמאחורי השירים – יורם טהר-לב, מרדכי נאור).

(קרית-גת עלתה על הקרקע בינואר, 1956)

 

                                       מנחמיה, מול “אי השלום” – אשדות יעקב

 

ידידנו, יליד מנחמיה, סיפר לנו כי נשלח בשעתו להדריך את העולים בחקלאות. כששאלו הצעירים למה הם צריכים להדריך דווקא בדרום הרחוק, אמרו להם שולחיהם, אנשי בן-גוריון, כי – “אם אנחנו לא נלך אליהם, הם יבואו אלינו….”.

עוד סיפר, כי היה לו חבר טוב מאחד הקבוצים בסביבת מנחמיה. את חברו זה שאל, למה בקיבוצו אין קולטים את העולים, והביא כדוגמא את מנחמיה, הקולטת עולים רבים ממדינות ערב – ענה החבר – הכל טוב ויפה אצלכם, הילדים משחקים ביחד, לומדים ביחד, אבל בערב, כל ילד הולך לביתו, אצלינו, בקבוץ, הם גם ישנו ביחד.... – (אז לא היתה עדיין לינת ילדים עם ההורים.. אז גם היו עדיין קבוצים…), מאז לא החליף עוד מלה עם אותו קיבוצניק…

 

גם באנציקלופדיה העברית מצאתי כתוב:

“לאחר הקמת  המדינה הגיעו רבים מניצולי השואה לקבוצים. לעומת זה פחת חלקם של הקבוצים בקליטת העליה ההמונית בשנות ה-50, שהיתה ברובה מאסיה ומאפריקה…. בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 חל מפנה במגמות אלה, גבר קצב הגידול של הקבוצים, עם הצטרפות הבנים הבוגרים והשינויים בהרכב העליה. הקבוצים קולטים חלק גדול יחסית של העולים מארצות אמריקה הלאטינית ואמריקה הצפונית (אולם רק מעטים מעולי בריה”מ)…”

 

העולים הובאו במשאיות לשומקום בנגב, וצוו לרדת בשממה של “ימין ושמאל, רק חול וחול, יצהיב מדבר ללא משעול…”, כך במה שהיה מאוחר יותר לשדרות, לירוחם, לדימונה ולשאר “עיירות הפיתוח” (ש”לא התפתחו בגלל המתנחלים” עשרים שנה אחר כך…).

מעריב שואל:

“האמנם היתה מכבידה על התקציב הסעתם באוטובוסים? מדוע לא הכינו את האנשים מראש ולא הסבירו להם, שמיישבים אותם בלב המדבר? לאחדים מהם לא נאמר דבר. לאחרים נאמר שהם ישבו במרחק 20 ק”מ מתל-אביב. מה פלא שהיה צורך בשעתיים של שידולים, הבטחות ו’מלחמה פסיכולוגית’, כדי להוריד את האנשים מן המכוניות….”

 

אז הפקירו אותם ל”פידאיון” שהסתננו ממצרים, בפקודה, והיום מפקרים אותם לכלבים העזתיים, המשתוללים, בחסות מצרים, כשהם חמושים בנשק המועבר אליהם ממצרים. יש נשק, אין לחם, כביכול, בגלל ה”מצור הכלכלי”, כמובן, ש”ישראל” מטילה על העיר ממנה ברחה ושחררה….



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר