למערכת “הארץ”: האמנם “זו לא ביקורת, זו הסתה”?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/33548
 

שמחה ניר, עו”ד 28.02.2008 22:29

שיבטלו את המנוי של עצמם

 

נניח שאני אומר ששופט פלוני לוקח שוחד. נניח שאני אומר ששופטים רבים לוקחים שוחד: זה יכול להיות נכון, וזה יכול להיות כוזב. אם זה לא-נכון – תגידו שזה לא נכון (וזה חמור דיו גם בלי להשתמש בצירוף-המלים “זריקת רפש”), אבל אם זה נכון – עדיף שתפנו למשטרה, במקום לייחס לי, כדרכם של הדמגוגים, “זריקת-רפש”.

 


תחת הכותרת זו לא ביקורת, זו הסתה, יוצא מאמר-המערכת של הארץ (24.2.2008) בהתקפה דמגוגית על שר המשפטים דניאל פרידמן.

 

מלכתחילה התכוונתי להכתיר את המאמר הזה בשם מערכת “הארץ”: מה ההבדל בין ביקורת להסתה? אלא שבמחשבה שנייה הגעתי למסקנה שההבדל בין השתיים כמוהו כהבדל בין חתול סיאמי לבין כינור סטרדיבאריוס.

 

עיקרה של הדמגוגיה הזאת הוא – איך לא – שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

 

במקרה דנן עובדות-האמת הן, בעיקרן, הביקורת של פרידמן על מערכת המשפט בכלל, ועל בית המשפט העליון בפרט, כעובדת-רקע (הידועה לכל, כך שאפילו לא צריך לדבר עליה), יחד עם עובדות-משנה, “שחקני-חיזוק” כגון “כבר נשמעים בבתי המשפט דברי עורכי דין המביאים לשופטים מאמרות פרידמן, שמתגאה בתמיכת רבים מהם” (עובדה נכונה, מן הסתם), או “אזרחים נוטים להתייחס יותר ויותר בזלזול לפסק דין בראותם בשופטים, ברוח פרידמנית, קליקה הדואגת לעצמה ולמקורביה, ולא עילית האמורה להשליט את שלטון החוק על הכל”, אמירה שהיא ספק-עובדה, ספק-דיעה, אבל כאשר מצמידים אותה לעובדה נכונה, זה כבר “נדבק”.

 

נו, ואחרי שסותמים לקורא את השכל בעובדות-אמת, אפשר להחדיר לו כל מסקנה שרוצים, מתוך הנחה שהוא לא יבחין ב”זחילה” מעובדות-האמת למסקנות המהממות.

 

ובמלים אחרות: שטיפת-מוח לאנשים לא-חושבים.

 

פותח המאמר כך:

 

“זה כבר לא משנה מהי משנתו המשפטית והפוליטית של שר המשפטים, דניאל פרידמן, ואם הצעותיו עתידות לשפר את מערכת המשפט”.

 

ואני תמה: מדוע זה “לא משנה”, כאשר משנתו של פרידמן היא-היא ה”אג’נדה” שלו, אותה הוא “הביא מהבית”, וכל הקהילה המשפטית מכירה אותה “עוד מקפריסין”.

 

ואיך מצמידים את “משנתו הפוליטית” ל”משנתו המשפטית”? האם באמת הוא הביא מהבית גם “משנה פוליטית”, או שעצם משנתו המשפטית לצנינים הם בעיני אלה אשר חוששים כי יש בה כדי להצר את הנטייה-שמאלה של השופטים?

 

ומדוע זה “כבר לא משנה” … אם הצעותיו עתידות לשפר את מערכת המשפט? אם אתם סבורים שהצעותיו רעות – ניחא, אפשר להתווכח, אבל אם הצעותיו עתידות לשפר את המערכת – מדוע שלא תגידו “תנו לנו שניים”?!

 

הלאה: “אין שום רפורמה שיתרונותיה שקולים לנזק שפרידמן מסב למערכת המשפט בכל פעם שהוא פותח את פיו.”: כאן כבר מתחילה ה”החדרה” לתת-ההכרה שלנו הנחה המצריכה-הוכחה. מי קבע שדיבוריו של פרידמן מסבים נזק למערכת המשפט? האם ישנו ולו שופט אחד במערכת אשר נמנע ממנו לעשות משפט-צדק בגלל פתחון-הפה של פרידמן?

 

הלאה: “הוויכוח העקרוני והלגיטימי היה יכול להתנהל בזירה הציבורית, אילו בחר פרידמן לדון במקום להסית …”: האם “לדון” ו”להסית” מוציאים זה את זה? האם לא ייתכן לדון וגם להסית?!

 

 

כאן אני מבקש לדון בכותרת המאמר: זו לא ביקורת, זו הסתה.

 

ביקורת יכולה להיות נכונה או שגוייה, מוצדקת או לא-מוצדקת, לגיטימית או לא לגיטימית.

 

לעומת זאת “הסתה” (על פי אבן-שושן), היא “שיסוי, פיתוי (בייחוד לרעה)”, ובהקשר דנן הסתה היא קריאה לנקוט צעדים מסויימים כנגד מושא-ההסתה (או מושא הביקורת): הסתה להחרים את מערכת המשפט, ולא להיזקק לשירותיה, הסתה להציף את המרשתת בטוקבקים, הסתה להציף את בתי המשפט לתעבורה בכפירות-באשמה, הסתה להבעיר צמיגים מול בית המשפט העליון, הסתה לרצוח את סגן-נשיא בימ”ש השלום בזרנוגה גימ”ל.

 

יש לציין כי לא כל “הסתה” היא לא-לגיטימית: הסתה לרצוח שופט – לא לגיטימית; “הסתה” להציף את בתיהמ”ש לתעבורה בכפירות – כן, בהחלט!

 

ועל כן, כשם שהביטוי “זו לא ביקורת, זו הסתה” הוא קשקוש מקושקש, כך גם הביטוי “לדון במקום להסית”: גם זה סתם קשקוש.

 

והוא הדין גם בתיבה “לבקר במקום לזרוק רפש”. האם זריקת-רפש אינה ביקורת?

 

ומה הופך את ביקורתו של פרידמן ל”זריקת-רפש”? זאת המאמר לא מגלה לנו.

 

נניח שאני אומר ששופט פלוני לוקח שוחד. נניח שאני אומר ששופטים רבים לוקחים שוחד: זה יכול להיות נכון, וזה יכול להיות כוזב. אם זה לא-נכון – תגידו שזה לא נכון (וזה חמור דיו גם בלי להשתמש בצירוף-המלים “זריקת רפש”), אבל אם זה נכון – עדיף שתפנו למשטרה, במקום לייחס לי, כדרכם של הדמגוגים, “זריקת-רפש”.

 

הלאה: “אילו נזהר בכבודה של נשיאת בית המשפט העליון במקום להטיל בה דופי שגובל בפלילים …”: כל מה שנאמר לעיל על “זריקת רפש” חל גם על “הטלת דופי” (וגם, אם לא אכפת לכם, גם על “הטחת שיקוצים”, וכו’, וכו’ …).

 

ובהמשך: “… תוך שהוא מבקר אותה על שהיא מתגוננת מפני ההאשמות הבלתי פוסקות על ידי פגישות עם עיתונאים וחברי כנסת”: ומה רציתם – שהוא לא יבקר אותה על כך? שישבח אותה על כך?! סבורים אתם שהביקורת אינה נכונה, אינה צודקת? תגידו את זה, ותתווכחו, אבל אל תבקשו לסתום פיות!

 

ספק אם היה אדם אחד שהזיק כל כך לתדמיתו של בית המשפט כמו שר המשפטים המכהן”: נניח שהוא “הזיק כל כך לתדמיתו של בית המשפט” – אבל זה בדיוק תפקידה של הביקורת. אם אני מוקיע שופטים על כך שהם לא מתייחסים לטענות שאינן מקדמות את התוצאה שהם סימנו מראש – בוודאי שבכך אני “מזיק לתדמיתו של בית המשפט” – לצערי מעט מדי! – אבל זה בדיוק תפקידה של הביקורת!

 

ומה פשר “אפשר לבחון את דברי פרידמן מול אלה של עמרי שרון, מי שעומד להיכנס לכלא השבוע ומרגיש שנעשה לו עוול, ובכל זאת מקפיד לומר שצריך להיזהר בכבודו של בית המשפט ולשמור עליו מפני מגדפיו”? עמרי שרון הורשע על פי הודאתו, ולכן אין הוא יכול להלין אלא על טעות משפטית בחומרת העונש, אבל טעויות כאלה לא בהכרח אומרות שהשופטים פעלו שלא ביושר.

 

וזה שעמרי שרון משלים עם עונשו עדיין לא אומר כי “דבריו מבליטים שבעתיים את חוסר הממלכתיות ואת העדר האחריות מצדו של שר המשפטים”.

 

“קשה לדון לגופן של הצעות שר המשפטים”, אומר המאמר, “משום שמי שזורע שנאה ואי אמון כלפי בית המשפט אינו יכול לשפר אותו”:

 

כאן כבר מלעיטים אותנו ב”חבילה” של ארבע (!) יחידות, אשר אף אחת מהן לא עומדת על רגליה-היא, אבל כשהן מובאות יחד, אתה מקבל רושם מוטעה של משנה סדורה ומבוססת.

 

  • “קשה לדון לגופן של הצעות שר המשפטים משום ש…”: מה הקשר? נניח שהוא אכן “זורע שנאה ואי אמון כלפי בית המשפט” – האם זה מונע את הדיון בהצעות, לגופן? האם זה באמת קשה ל”אנשים חושבים?!

     

  • “זורע שנאה”: האם באמת הוא “זורע שנאה”? ונניח שכן: אולי “המערכת” הרוויחה את זה ביושר? כאשר שופט “מצפצף על בני-אדם כהגדרתו-הוא“, וברוב צביעותו וחוצפתו מתלונן כנגד מי שמזכיר לו את משנתו מלפני היותו שופט, ו”המערכת” מצופפת שורות להגן עליו, ומכה את מבקריו – מדוע שלא נשנא אותה?

     

  • “ואי אמון כלפי בית המשפט”: אמון, כמו אהבה, כמו כבוד וכמו כל רגש אחר, מי שחפץ באמונו של הזולת, באהבתו וכו’ – שיטרח יום-יום ללבות את האהבה, את האמון וכו’, אבל שאלה בפני עצמה היא השופטים אכן חפצים באמון רב מדי (שתוצאתו תוספת עומס רב על “המערכת”: יותר כפירות, יותר ערעורים, יותר עתירות, יותר תביעות).

     

  • “אינו יכול לשפר אותו”: תנו לי בבקשה נקודה ארכימדית להנחה המשונה הזאת.

     

“כבר נשמעים בבתי המשפט דברי עורכי דין המביאים לשופטים מאמרות פרידמן, שמתגאה בתמיכת רבים מהם”: נו, ומדוע שלא יביאו?

 

“אזרחים נוטים להתייחס יותר ויותר בזלזול לפסק דין בראותם בשופטים, ברוח פרידמנית, קליקה הדואגת לעצמה ולמקורביה, ולא עילית האמורה להשליט את שלטון החוק על הכל”:

 

  • כאשר השופטים עצמם מתייחסים בזלזול לעבודתם השיפוטית, למה הם יכולים לצפות?

     

  • “בראותם בשופטים, ברוח פרידמנית, קליקה הדואגת לעצמה ולמקורביה”: זה לא “ברוח פרידמנית”, כי את המושג “חבר מביא חבר” ו”חברה מביאה חברה” אנחנו מכירים הרבה לפני פרידמן.

     

  • “בראותם בשופטים … קליקה … ולא עילית …” – מה שנאמר לעיל על האבחנה בין חתול סיאמי לבין כינור סטרדיבריוס, או בין “ביקורת” לבין “הסתה” חל גל על האבחנה בין “קליקה” לבין “עילית”: אלה הם שני דברים מתחומים שונים, שאי אפשר לחבר אותם, ואי אפשר לחסר אותם זה מזה, על מנת להגיע אל ההבדל ביניהם (וממילא יכולה להיות גם קליקה של העילית-שבעילית).

     

  • “בראותם בשופטים … קליקה … ולא עילית האמורה להשליט את שלטון החוק על הכל”: אכן, השופטים – ויהיו הם “קליקה”, “עילית” או “קליקה עילית” – אמורים “להשליט את שלטון החוק על הכל” – ובניגוד למאמר גם מבקריהם רואים את השופטים כך – אבל, מה לעשות, לא רק דניאל פרידמן סבור שהם, השופטים, לא “מספקים את הסחורה” אותה הם “אמורים” לספק.

     

“כפסע בין מצב זה לאנרכיה”: את ה”פרידמנים” של פעם – אלה שמתחו ביקורת על צבאנו המפואר – היו משתיקים בהתרסה שהם “פוגעים בחוסננו הלאומי” או מביאים עלינו “דמורליזציה”, ר”ל. הסגידה-לגנרלים הזאת הביאה עלינו את מפולת יום הכיפורים, ואת הכישלון במלחמת לבנון השנייה (כאילו שבין המלחמות נחנו על הזרים), והיא גם תביא עלינו את יום כיפור המשפטי.

 

“אם פרידמן ישכנע את הציבור בדברי ההסתה שלו והאמון בשופטים יאבד כליל …”: מזה אנו אמורים להבין:

 

א.      שמטרתו של פרידמן היא לקעקע את האמון בשופטים;

 

ב.      שבלעדי פרידמן האמון בשופטים היה רב כתמיד;

 

ג.       שהשופטים זקוקים לאמון שלנו, משתוקקים לו בכל-מאודם, ועושים הכל כדי לשומרו ולשמרו ברמה הגבוהה ביותר,

 

אבל, מה לעשות, אלה הן הנחות-עבודה המצריכות הוכחה.

 

“אם פרידמן ישכנע את הציבור בדברי ההסתה שלו והאמון בשופטים יאבד כליל, לא יועילו הסבריו המלומדים על כוונותיו להיטיב”: ואולי כן יועילו? ומה אם הוא יביא לא רק הסברים מלומדים, אלא גם תוצאות?!

“פרידמן התראיין בסוף השבוע ל”ידיעות אחרונות”, והאשים את נשיאת בית המשפט העליון בקיום יחסי תן וקח עם חברי כנסת מסוימים הפועלים לטובתה, ואת בית המשפט העליון כ”פועל בעצם כמפלגה” המנהלת תעמולה. קשה לחשוב על האשמה חמורה מזו כלפי בית משפט והעומד בראש מערכת השפיטה”: אם למערכת “הארץ” אכן “קשה לחשוב” – שיבטלו את המנוי של עצמם ל”הארץ”, העיתון לאנשים חושבים. אני, למשל, מצליח, ללא קושי, לחשוב על דברים חמורים בהרבה, ואם שר המשפטים אכן מאשים כך את ביהמ”ש העליון ואת נשיאתו, הדברים מצריכים בדיקה והתייחסות עניינית, גם אם קשה לחשוב על כך.

 

“קשה להאמין למקרא דברי פרידמן, המתערב בהליך תלוי ועומד, בבקשו לשכנע בראיון את שופטי בג”ץ שלא להתערב בעסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר, משה קצב, מטעמים הנוגעים בעוצמת הראיות”: היושר האינטלקטואלי מחייב להביא במאמר את הטקסט נשוא הביקורת שבמאמר, כדי שנדע הכצעקתו (כמו שאני עושה כאן עם הטקסט שלהם, נשוא הביקורת שלי). ראיתי מה שפרידמן אמר בעניין זה, ולדעתי הוא דיבר רק על הדין הרצוי, ואי אפשר למנוע דיון ציבורי בשאלות כאלה או אחרות רק משום שבמקום זה או אחר הן נידונות בבית משפט כלשהו. חוץ מזה צריך להיות נאיבי ללא תקנה כדי להאמין שפרידמן הוא נאיבי ללא תקנה כדי להאמין שהוא יכול להשפיע על השופטים (עובדה חיונית כדי שהוא “יבקש לשכנע” את השופטים).

 

שר המשפטים רשאי להציע שינויים מרחיקי לכת במערכת”: יופי, הארץ, מה היינו עושים בלעדיכם.

 

“נשיאת בית המשפט העליון רשאית להביע עמדה שונה”: יופי, הארץ, מה היינו עושים בלעדיכם.

 

“הדיאלוג הזה לא יכול להתנהל כמאבק פוליטי רגיל”: מדוע לא? פוליטיקה, כידוע, אינה “משהו גס”, והדיון הציבורי על איכות המשפט – ככל דיון על איכותו של כל שירות ציבורי – מתנהל על המגרש הפוליטי, שם נקבעות הנורמות אותן חייבים השופטים לכבד.

 

“נשיאת בית המשפט איננה פוליטיקאית מהשורה”: אבל רבים סבורים שהיא, כקודמה, אהרן ברק, אכן מתנהלת כפוליטיקאית מן השורה, ואפילו פחות מכך.

 

“מעמדה כראש מערכת השיפוט מחייב את שר המשפטים להדר בכבודה שהוא כבוד השופטים כולם”: קלישאה נבובה. שר המשפטים אכן מחוייב להדר בכבודם של עובדי הציבור כבכבודו של כל אדם, וממילא גם בכבודה של ראש מערכת השיפוט, אבל זה לא מעניק לה שום חסינות מביקורת ציבורית, ושום ביקורת, קשה, חריפה ונוקבת ככל שתהייה, אינה יכולה, כשלעצמה, להיחשב כ”חוסר כבוד” למבוקר.

 

אם שר המשפטים אינו מסוגל להפנים את סדר הדברים הבסיסי הזה, אם הוא אינו מבחין בין ביקורת להסתה, אם שופטים רבים חשים עצמם נבוכים ופגועים, עליו לחזור לכתוב מאמרי ביקורת אקדמיים ועיתונאיים …”: אם, ואם, ואם … ואם לא?

 

“ולהשאיר את תפקיד שר משפטים למי שמבין את כובד משקלו”: האם העובדה שהוא רואה דברים אחרת מכפי שרואה אותם מערכת הארץ, ואולי הוא אפילו טועה – האם זה, כשלעצמו, מראה שהוא “לא מבין” את כובד משקלו של התפקיד?

 

אתמהה.

 

הבאתי כאן את מאמר-המערכת בשלמותו, מפורק לגורמים, ועינינו הרואות: ים של מלל, אשר כולו רק שורות תחתונות אותן המאמר מנסה להחדיר לתודעתנו – ללא הועיל.

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר